החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תאנים אהובתי

מאת:
הוצאה: | 2000 | 158 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

קובץ סיפורים העוסק בחייהן של לסביות צעירות בשנות התשעים, המחפשות זהות ואהבה. דנה פלג מתארת בכישרון רב עולמות פנימיים ומערכות יחסים מגוונות, ויוצרת "פסיפס של סיפורים השזורים זה בזה במלאכת קסם של עריכה וכתיבה, מתנהלים בקצבים משתנים, במקומות שונים ובין דמויות שונות, אך מתחברים לכדי אריג אחד קסום ויפה של יחסים לסביים…." (טל איתן).

"לשון הכתיבה שלה מדויקת וחושנית, והיא מספרת בה בפשטות, בישירות ומתוך עמידה עיקשת על האמת". (אילן שינפלד)

הספר יצא לאור לראשונה בהוצאת שופרא בעריכת אילן שיינפלד.

מקט: 6-317-8

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סיטואציה מסובכת

אני נמצאת בסיטואציה מסובכת. אני יודעת את זה. מיליון פעם כבר חשבתי את המחשבה הזאת. עכשיו זאת הפעם הראשונה שאני מעִזה לכתוב אותה. אולי אם אני אוציא החוצה חלק מהמחשבות הן יפסיקו להסתובב לי כמו נחשים ארסיים במוח.

זה המצב: אני מאהבת של מישהי. המישהי הזאת נשואה. היא נשואה לגבר, והיא אפילו לא חיה אִתו. אני לא אכתוב כאן את השם שלה כי היא די מפורסמת, אמנית, ואני לא אגיד באיזה תחום. היא נשואה לאיש הזה, שגם הוא מין אמן כזה, לא בדיוק, אבל כותב כל מיני דברים. בקיצור, בברנז'ה. איפה שאני לא. וגם ככה אמרתי יותר מדי, אני חושבת.

האשה הזאת, שאני המאהבת שלה – קשה לי להגיד שהיא המאהבת שלי כי מי אני בכלל לידה – חיה בנפרד מבעלה. די הרבה זמן בעצם. היא חיה עם אשה אחרת, הבת זוג שלה, והן בתהליכי פרידה כבר המון זמן. יש להן המון בעיות. היא מספרת לי הכול.

נראה לי שהִצלחתי לסדר חלק מהבלגן. זאת הבעיה שלי, הבלגן. בשולחן, בעבודה, בחיים. בגלל זה אף פעם לא הצלחתי ללמוד. היא אומרת שאני בחורה מוכשרת, אבל לא ממוצה. כאילו שאני שזיף שצריך לעשות ממנו מיצוי. היא יודעת מה שהיא אומרת כי היא חכמה ומוכשרת, ומבוגרת ממני בחמש-עשרה שנה. ואני בסך הכול מזכירת מערכת. אני לא אגיד כאן באיזה עיתון, וזה גם לא משנה.

אני יודעת, מזכירת מערכת זה נשמע גדול. בולשיט. מדי פעם יוצא לך להיפּגש עם אנשים כאילו חשובים, מטוּרי הרכילות. אבל רוב הזמן אַת נפגשת עם מי שכותבים אֶת הרכילות. לפעמים הם נחמדים ולפעמים לא. אני למדתי לשתוק ולהיזהר. אני לא אומרת כלום. אף אחד לא יודע עלי שום דבר, אף אחד לא חבר שלי שם. חוץ ממנה. אם היה לי שֵׂכל וכוח הייתי מסתלקת משם כבר מזמן.

וגם משלמים חרא. אבל עדיף פי אלף על מלצרוּת.

שם הִכּרתי אותה. יום אחד היא הגיעה למערכת ברגע האחרון, בדיוק כשאני רציתי ללכת הביתה, לחדר שלי, שהוא הסיבה האמיתית שאני ממשיכה לעבוד שם. לא ידעתי מי היא וזה גם בכלל לא עִניֵין אותי. אחר כך הסתבר לי שהיא די קליברית, עם הבת זוג הזאת שלה, והיו כאלה שהכירו אותה לפני שהתחתנה.

אני בחיים לא שכבתי עם גבר. היה לי חצי חבר כזה, שההורים שלי קיווּ שאתחתן אִתו, אבל אני ידעתי שאני לא רוצה. גברים לא עניינו אותי וחוץ מזה הייתי בת עשרים. לא הייתי פסיכית, ללכת ולהתחתן כמו כל הילדות מהבלוק שלנו ולגמור את החיים. רק כשעברתי לכאן התחלתי להבין שאני מה שלימדו בשיעורי חינוך מיני בכיתה ח' ונשמע כמו סטייה כזאת, משהו מלוכלך שעושים בתל-אביב. זה היה מוזר. כל פעם נדלקתי על סטרייטית אחרת, מישהי שהיה לה חבר, או אפילו נשואה. הייתי מתיידדת עם אחת כזאת, נגיד מלצרית בפּאבּ שעבדתי בו – הפּאבּ שעזבתי בסוף, כשכבר לא יכולתי לסבול את בעל המקום המגעיל, שכּל הזמן ניסה להתחיל אתי וחשב שאם הוא פְריק כזה וחתיך והיה באיזו סיירת ובהודו, כל מי שרק יקרוץ לה, תישָׁכב לפניו בפישׂוק רגליים מלכותי – בקיצור, הייתי נהיית חברה טובה של מישהי כזאת, ואז היא היתה בורחת ממני, נוסעת לחו"ל או משהו כזה.

לסטרייטיוֹת נורא קשה לקבל שמישהי מאוהבת בהן, או מתנהגת ככה. סטרייטיות אָלֶק. מדהים מה שנשים מספרות לעצמן כדי לברוח מהמִלה הזאת. גם לי לקח המון זמן להבין שזה מה שאני. לסבית. אחת החברות האלה שלי שהתנשקתי אִתה, אמרה שזה בסדר גמור, אבל היא לא לסבית, אפילו לא דו-מינית. היא אפילו היתה פעם עם אשה במיטה – איך אני שונאת את הניסוח הזה. עד היום אין לי מושג מה הן עשו שם. ישנו? החזיקו ידיים? רקדו סמבה? אבל זה לא התאים לה. אני חושבת שהטמטום שלה דווקא עזר לי לפתוח את העיניים של עצמי. שתהיה בריאה, שתגור בבית יפה עם גינה, בעל וכלב. היא בטח תצביע מרצ כי היא נורא נאורה ויש לה המון חברים כאלה. אבל העיקר – היא לא לסבית. זה מה שחשוב. בהתחלה עוד היו לי כל מיני רעיונות בראש, כמו לשלוח לה, לבית שהיא גרה בו עם החבר המלוקק, העוכר-דין שלה – ככה הוא קורא לעצמו – תמונות של סקס לסבי וכאלה. לא עשיתי את זה, אבל דִמיינתי איך היא מפנטזת על זה כשהיא עושה סקס עם העוכר-דין.

ואוננתי על זה.

איפה הייתי לפני שנכנסתי לסמטוחה הזאת? אה, כל הסיפור התחיל בערך חודשיים אחר כך. עזבתי את הפּאבּ, גמרתי קורס קלדנות והתחלתי לעבוד בעיתון. ההיא, שאני מאהבת שלה, באה למערכת וביקשה שאני אדפיס לה משהו. אני אמרתי שאני כבר עפה משם. אבל היא נורא ביקשה, והיא היתה יפה כזאת, ונורא חמודה, ואני לא רציתי לעשות רושם רע על ההתחלה. אז עשיתי לה פרצוף אבל הדפסתי, ואז היא אמרה שהיא מזמינה אותי לקפה, בתמורה על הטובה הזאת שעשיתי לה. לא כל כך רציתי. לא שחשבתי שהיא מתחילה אִתי, כי מה כבר יש לי להציע למישהי כזאת. אנחנו לא מאותה סְקאלה בכלל. ואני גם לא רוצה שום קשר עם אנשים מהעיתון. חוץ מזה, זה היה יום חמישי, ורציתי ללכת למסיבה באיזה פאב חדש לנשים, ולהתקלח ולראות טלוויזיה ולדבּר עם אח שלי בניו-יורק.

איך אני אוהבת את האח הגדול שלי. הוא, יש לו אומץ. בלעדיו לא יודעת אם הייתי כמו שאני עכשיו. זה לא נראה הרבה. אבל למי שיודע מאיפה אנחנו זה שווה הרבה. אוף, אני כל הזמן סוטה מהנושא. בקיצור, היא נורא התעקשה ובסוף הלכתי אִתה לאיזה אספרסו-באר מעוּצב, מהסוג שמתרבה כמו וירוסים בחורף. כמעט שלא דיברתי. שתיתי אספרסו, וקפה הפוך, וקפוצ'ינו, הכול היא הזמינה, ואחר כך התהפכתי במיטה מצד לצד מרוב קפאין והורמונים. אוּף, איך הייתי חמה. כל כך רציתי אותה. כמובן שלא הלכתי למסיבה ההיא, ופִספסתי את השיחה עם אח שלי.

היא סיפרה לי הכול. היא לא הפסיקה לספר לי. כל הזמן. כל פעם שהיא באה אלי. גם עכשיו. בהתחלה היא סיפרה לי, שכבר בגיל 15 שכבה עם מישהי מהכיתה שלה והן לא הבינו את זה. אחר כך היא סיפרה לי עוד הרבה דברים. אני לא העזתי לפתוח את הפה, רק הסתכלתי עליה ובלעתי את היופי הזה, והקול המתוק והריח, והייתי כולי נדהמת. בחיים זה לא קרה לי. חשבתי שאני אמות מרוב אהבה.

באותו ערב לא קרה כלום, חוץ מהפנטזיות שלי. באותו לילה ובשישבת שאחריו חלמתי שאנחנו מתחתנות בחתונה קיטשית כזאת. ושאמא שלי לוקחת אותי לחופה, לבושה בבגדים הכי יפים שהיתה יכולה לקנות, ואבא שלי עומד שם עם הכיפה הלבנה הגדולה שהוא שומר לאירועים חגיגיים, ואח שלי מגיע במיוחד בשבילנו מניו-יורק, ויש שולחן מלא בכל מיני מאכלים יָאפִּיִּים, פָּטֶה סלמון וכאלה. והיא עם השֵׂער הבלונדיני– שרק הרבה יותר מאוחר הבנתי כמה היא מוציאה כל שבוע על החִמצוּן שלו – ושמלה לבנה, כמו מלאך היא נראתה שם. אבל הכול היה בחלום.

מאז עברה שנה, וכל הזמן הזה היא עם השֵׂער הבלונדיני והבגדים המחויטים והבעל הַפָּרוּד, או-טו-טו נפרדת מהבת-זוג שלה. בינתיים היא באה לחדר שלי, ואני, שאין לי שום דבר בעולם חוץ מהחדר הזה, נותנת לה את עצמי כאילו אין מחר, כאילו אין אלוהים, רק בשביל הזכות לגעת בעור החלק הלבן שלה, מרטיבה רק מהמחשבה שהלילה היא אצלי. והכול נורא מסודר: את החליפה היא תולה על קולב בארון, והנה מברשת השיניים, והבקבוקון בושם. היא לא שוכחת שום דבר. גם לא להגיד לי שחבל שאני לא יותר מסודרת, ולמה אני לא יוצאת מדירת הקרקע הזאת ומוצאת לי מקום יותר נורמלי, היא מוכנה לעזור.

– "את לא פוחדת מאנסים?" היא שאלה אותי פעם.

לא רציתי. מה אני, פילגש?!

הספיק לי גם ככה שהפסקתי ללכת למועדונים מאז שאנחנו ביחד. יחד אלק. מזדיינות. לקח לי הרבה זמן להבין שהאשה המתוקה הזאת פשוט מזיינת אותי בלי קשר לאיזה תפקיד אני מעדיפה במיטה. דופקים אותי ואני לא יכולה להגיד לא. לקח לי כמעט שנה לתפוס את זה, אבל אז כבר ניתקתי קשר עם חברות. אף אחת לא עִניינה אותי. ועכשיו, חוץ מאח שלי אין לי כלום. ההורים שלי מתו בשבילי. אני מבקרת אותם פעם בחצי שנה, ואין לי מה להגיד להם. הם יודעים שאני לא מתחתנת בזמן הקרוב. כבר עכשיו אני הבושה שלהם, בלי שיֵדעו עלי. מה יש להם בחיים העלובים שלהם. גם אח שלי ברח מהם הכי רחוק שהיה יכול. אני מסתכלת עליהם ויודעת, שזה מה שאני לא אהיה. גם אם אני אֶשָׁאר מזכירת מערכת כל החיים ואמשיך לגור בדירה הלא-מאוּוררת שלי. גם אח שלי נורא תומך בי. הוא עודד אותי ללכת לקורס הזה באנגלית עסקית, כי זה משהו שיכול לקדם אותי בחיים, אם אני ארצה לעשות משהו יותר ממזכירת מערכת. מנהלת אולי אני לא אהיה אבל זה בטח יעזור לי להרוויח טוב. בגרות לפחות יש לי, לא כמו כל הבנות מהבלוק, שהלכו והתחתנו בגיל שמונה-עשרה או עשרים, אם בכלל עשו צבא, ועכשיו הן תקועות עם ערֵמה של טִיטוּלִים מסריחים ותינוקות צווחים וכל מה שמעניין אותן זה אוכל תינוקות. להקיא מהשיחות שלהן ומהבעלים השעירים המזיעים שלהן. טוב, זה מה שהן בחרו. לא ענייני. גם לא מעניין אותי איפה אני ואיפה הן.

בהתחלה, כשהייתי אִתה, חברות שלי עוד היו מתקשרות והיינו הולכות לסרט, או למועדון. אבל אני הפסקתי להתקשר והן כבר לא באו. לא היה לי אִכפת, כי בין כה וכה לא רציתי לרקוד או להכיר מישהי. פעם, בתקופה שעוד הלכתי לשם, מישהי התחילה אתי, ונפגשנו. אבל היא לא עניינה אותי. הסתכלתי עליה וכל הזמן רק חשבתי שאולי זאת שאני מאהבת שלה מתקשרת ורוצה לבוא, ואני לא בבית ואין לי משיבון. את זה למדתי ממנה. לא לקרוא למכשיר הזה 'מזכירה'. בכל מקרה, למחרת קניתי משיבון – וזרקתי לפח את הטלפון של הבחורה האחרת.

אני לא מאשימה את האשה שאני המאהבת שלה. היא מההתחלה סיפרה לי הכול. ואחרי ששכבנו היא שאלה אותי אם אני לא מאוהבת, ומובן ששיקרתי. הייתי מתחתנת אִתה באותו רגע. לא יכולתי לסבול כשהלכה. אבל שתקתי. והיא לא הפסיקה להגיד לי כמה שאני נהדרת, ואיך שאני מבינה ורגישה ונותנת לה סְפֵּיִיס. בטח שאתן לה ספייס. איך אני יכולה לבוא אליה בדרישות? הרי הייתי מוכנה לנשק לה את הרגליים המגולחות שלה רק על זה שהיא בכלל באה אלי. ויש לה בעיות בּטוֹנוֹת. אני והמשפחה שלי ביחד זה אפס לידה. אני כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני כותבת את המשפט הזה. היא לא מסוגלת להחליט. לא יודעת מה היא רוצה. מסכנה. לא הייתי רוצה להיות במקומה. עם כל הבלונד והחליפות והאמנות והנסיעות לחו"ל. באמת שלא.

לפני כמה זמן הגיעה למערכת בת-הזוג שלה, בחורה נחמדה, לא מדהימה, ממוצעת כזאת, ושאלה אם ראיתי אותה. אולי ידעה עלי. אמרה שכבר כמה זמן היא לא הגיעה הביתה. בסוף היא התקשרה לבעלה לשעבר, והתברר לה שהם חזרו. אני חושבת שבאותו רגע נפל לי האסימון. או אולי זה קרה כשהיא סיפרה לי שהיא חזרה בסוף לבת-זוג שלה, ושזה סתם היה בגלל מריבה טיפשית. או משהו כזה. פתאום הבנתי שהיא עבדה על כל העולם, עם העור הנפלא והשֵׂער הזוהֵר, והקול, והריח, והטעם.

לא שלא ניסיתי לעזוב אותה. ניסיתי. ועוד איך. אמרתי לה שזה לא עסק. טרקתי לה את הדלת בפרצוף. אמרתי לה שלא תעז להראות את הפרצוף היאפּי שלה מעֵבר לדלת. צעקתי עליה שתלך להזדיין, עם אחרות. הסברתי לה שזה לא בריא, ושאני רוצה לצאת מזה. אפילו איימתי עליה שאני אצא לעיתונות בגדול, ושישלמו לי עבור זה הרבה כסף, כי היא ובעלה מפורסמים. את הכול עשיתי, ובגדול – בפנטזיות שלי, בחלומות הלילה. כי כל פעם שהייתי מרימה את הטלפון, הורדתי אותו מיד בחזרה: מה יהיה אם הבת-זוג שלה תענה, ותחשוד, ותקנא. וכשהיא היתה מתקשרת, לא יכולתי להגיד לה כלום, חוץ מ"אה, רציתי להגיד לך משהו", והיינו מסכמות שנדבר כשהיא תגיע. והיא היתה מגיעה, ואני הייתי מתבלבלת לגמרי, ושוכחת הכול. היא היתה מספרת לי על הבעיות שלה, וכמה קשה לה, שהיא לא מצליחה להחליט מה לעשות, ואני לא הייתי מעִזה להגיד לה דבר, כי בדרך כלל, כשרק שמעתי את המפתח בדלת, היו רועדות לי הברכיים, ומה שהבושם הַמְטָרֵף שלה עשה לי כשהיא נכנסה לחדר.

די, אסור לי לחשוב על זה יותר. זה חולני. אני גם יודעת שאני הולכת לעשות את זה, ואף אחד לא יזיז אותי מזה. כי אם לא אעשה את זה, אני אשתגע. הרי לעזוב אותה אני ממילא לא מסוגלת.

בזמן האחרון זה נהיה אפילו יותר גרוע, כי היא הפסיקה להישאר לישון. החברה שלה חושדת. לפי הסיפורים שמסתובבים עליה במערכת גם אני הייתי חושדת. חוץ מזה, קצת היגיון: היא בגדה בבעלה אִתך, אז מה, היא לא תבגוד בך עם אחרות או אחרים? לכי תדעי. אולי גם אני לא הייתי היחידה. היא מספיק יפה וחכמה ומוכשרת, כדי שמי שהיא רוצה תִּרצה אותה בחזרה.

אז היא היתה מגיעה לכמה שעות, ומשאירה אותי בוערת מתשוקה ומכעס. כשהיא היתה נשארת, לפחות הייתי ישנה קצת בלילה. לא שהייתי אוכלת אִתה ארוחת בוקר, כי היא היתה מתנדפת ממש מוקדם כדי שהתירוצים שלה יישמעו אמיתיים. אבל איך הבת-זוג שלה האמינה לכל זה אני ממש לא יודעת.

טוב, נו, היא כזאת מקסימה ומתוקה, ובת-זונה, אני צריכה להתחיל לשנוא אותה קצת, אחרת לא יעזור בית-דין ולא אח שלי. אני יודעת. ראיתי מספיק סרטי הומואים ולסביות בחיים שלי כדי שאדע מה עובר לסטרייט ממוצע בראש. אתם חושבים שאני הולכת לרצוח אותה ולהתאבד. לרצוח אותה ואת הבת-זוג שלה ולהסגיר את עצמי, ולהתאבד. נדמה לכם שהנייר הזה הוא המכתב האחרון שלי או משהו כזה, ואתם כבר מריחים את הדם ויכולים לראות דם שפוך, ראש ערוף ותולעים. לא נכון. סוֹרִי. מצטערת לאכזב. ממני לא תקבלו את הסחורה הזאת.

אני נוסעת. דיברתי עם אח שלי והוא מימן לי חצי כרטיס טיסה. הוא לא עשיר גדול, אבל אני אוּכל לגור אתו ועם הבן-זוג שלו עד שאסתדר. בזכות הקורס הזה שהוא המליץ לי לקחת אני אוּכל לעבוד אצלו במזכירות, אפילו שזה לא כל כך חוקי. יש לו חברת הובלות קטנה כזו שהוא הקים בעצמו בהרבה עבודה קשה.

גם אני עבדתי קשה, ואחרי זה מכרתי את כל מה שהיה לי. היום הזה ממש זה היום האחרון שלי בארץ, בעיר, בדירה הזאת. כבר הודעתי בעבודה שאני עוזבת ולקחתי חודשיים חופשה שמגיעים לי מזמן. אני מחזיקה את כרטיס הטיסה, הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים, צמוד לגוף שלי. היא אפילו לא יודעת מִזה. לא מגיע לה לדעת. שתתקשר עד מחר. אף אחד לא יֵדע להגיד לה איפה אני. ההורים שלי כבר יודעים. עכשיו הם יודעים עלי ויודעים על אח שלי. הוא סיפר להם שהוא מתחתן עם הבן-זוג שלו עוד מעט, והזמין אותם לחתונה. אם הם יעכלו את זה, ויהיו מוכנים לבוא, הם יהיו נורא מאושרים. הולכת להיות חתונה קיטשית כזאת, בלבן, עם רב ועם אוכל יאפּי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תאנים אהובתי”