החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

תדע כל אם עברייה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 384 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

הנה אתם, הנה הילדים שלכם, הנכדים, השכנים, האחים. הנה הם פושטים את בגדי החול ועולים על מדים. הנה הם נבלעים בשרשרת החיול בדרכם לטירונות. הנה מפקד הפלוגה שלהם, אור כספי, הנה מפקדי המחלקות, נאור ועודד ואילק, הנה הסמלים ומפקדי הכיתות, הנה הטירונים: איתמר ואייל ואלון ויותם. הנערים החייכנים בפייסבוק של אתמול, האזרחים העסוקים במירוץ החיים של מחר, ועכשיו, לשלוש שנים ארוכות, לוחמי חי"ר. לוחמים בצה"ל החדש, המעודכן. לוחמים עם סלולרי, עם טירונות מחבקת, עם הורים מעורבים. לוחמים שבאים מחברת שפע אבל צריכים להתכונן למלחמה, אולי אפילו להשלים עם הצורך בהקרבה. עמוס הראל, הפרשן הצבאי חד העין, יצא למסע ארוך של חקר בצה"ל החדש הזה. מסע שמתנהל לסירוגין בין גובה העפר שמלחכים חיילי פלוגה ב', מחזור נובמבר 2011, של חטיבת הנח"ל – ובין גובהם של משרדי המפקדים הבכירים במגדלי הקריה בתל אביב. מסע בין סיפוריהם האישיים המדהימים של הלוחמים הצעירים ששלחנו לחברון וללבנון ולעזה – לבין ההתלבטויות והויכוחים בדרגים הבכירים ביותר על דמותו העתידית של הצבא. הנה הן, הדילמות המחלחלות מהחברה הישראלית לצבא ההגנה לישראל ובחזרה: התנדבות מול השתמטות, חיבוק מול קשיחות, דתיים מול חילונים, ותיקים מול חדשים. הנה הצבא שלכם. "הדבר הזה תלוי במפקדים שיהיו לנו. אם המפקדים יעודדו האמון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם, שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך" דוד בן גוריון, נאום בכנס סגל הפיקוד הכללי, יולי 1963 עמוס הראל הוא הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", ומסקר את מערכת הביטחון כבר למעלה מ-20 שנה. ספריו הקודמים, "המלחמה השביעית" על האינתיפאדה השנייה, ו"קורי עכביש" על מלחמת לבנון השנייה (שניהם עם אבי יששכרוף), היו שניהם רבי מכר וזכו שניהם בפרס צ'צ'יק של המכון למחקרי ביטחון לאומי.

מקט: 15100195
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

צבא העם מודל 2013 הוא צבא שונה. כבר לא אותו צה"ל. לא לגמרי בטוח אם בדיוק אותו העם. ישנם כנראה דברים שלא ישתנו לעולם ביחידות הלוחמות: בחורף, בחמש בבוקר, עדיין שורר בחוץ קור אימים. השעמום בשעת השמירה השלישית או הרביעית בבונקר נותר בלתי נסבל. מהנשק המחלקתי עוד נודף אותו ריח חזק של שמן אחרי המסדר. ובכל זאת, נדמה שאיפה שלא תזרקו אבן, דברים רבים בצבא השתנו באופן יסודי. והם השתנו במיוחד בנקודות שבהן נפגש הצבא עם החברה הישראלית, זו שממשיכה לשלוח אליו את רוב בניה ובנותיה לשירות חובה, מתוקף החוק.

אף שהחברה הישראלית עודה מחבקת ומהללת את החיילים, ובייחוד את הלוחמים שביניהם, נדמה שיחסה הבסיסי אל חובת השירות השתנה. תחילה היה זה בגלל תהליך אוסלו עם הפלסטינים שהפיח תקוות, שהתבדו בינתיים, להשגה מהירה של הסכמי שלום מלאים עם הערבים. כמעט במקביל החלו רבים לראות בישראל, למרות מצבה הכלכלי והביטחוני השונה, מעין שלוחה של חברות השפע הליברליות, המקובלות במערב. החומרנות הפכה מודגשת יותר, מוסתרת פחות, החיפוש אחר חיי נוחות גבר, הסובלנות לאבידות פחתה בקרב שכבות לא מבוטלות באוכלוסייה, וכמותה גם הנכונות לשלם מחיר אחר. הציפייה המוצהרת מהמתגייס לשרת ביחידה קרבית כבר אינה נפוצה כבעבר, ובד בבד התרחבה גישה סלחנית אפילו כלפי מי שהשתמטו כליל מן השירות. פעמים רבות אתה שומע כיום, גם בקרב לוחמים, תגובות ברוח "שכל אחד יעשה מה שהוא מבין".

צה"ל מגייס אליו כיום דור שונה של צעירים והוא גם מתייחס אליהם באופן שונה מזה שהיה נהוג רק לפני עשור או שניים. הצבא כבר אינו כופה את השיבוץ בשירות קרבי, ובמיוחד את ההישארות ביחידות הלוחמות, באותה תקיפות שנהג בה בעבר. יתרה מזאת, בשנים האחרונות נוספה מידה רבה של לגיטימציה ואפילו יוקרה לשירות בשלל תפקידים שאינם תפקידי לחימה במובהק, או שאינם כרוכים בסיכון כלל: מיחידה 8200 בחיל המודיעין, דרך מערך הסייבר של אגף התקשוב ועד להגנה האווירית (ובפרט לסוללות יירוט הרקטות "כיפת ברזל") ולגדודי החילוץ של פיקוד העורף.

התוצאה של כל השינויים הללו היא אחת: החייל הצעיר ששובץ לטירונות הקרבית הקלאסית — כמו בחיל הרגלים, ההנדסה, השריון או התותחנים — מבין עד מהרה כי פתוחה בפניו הדרך החוצה וכי הצבא יתקשה לכפות עליו בכוח להישאר ביחידה. לכן, מי שנשאר במסלול הופך בפועל למתנדב, גם אם צה"ל מכיר באופן רשמי רק בהתנדבותם של הלוחמים בקורסים היוקרתיים ביותר (כמו קורס טיס וקורס החובלים של חיל הים) וביחידות העילית (הסיירות וחטיבת הצנחנים, אך לא ארבע חטיבות חיל הרגלים האחרות). כיוון שצה"ל עדיין זקוק ללוחמים רבים יחסית בתפקידים המסורתיים והוא מעוניין לשמור אותם במסלול הזה לאורך שירותם, הוא נאלץ להתאים את השירות גם ביחידות הלוחמות למציאות המשתנה — התאמות הבאות לידי ביטוי בריכוך היחס שזוכים לו החיילים הקרביים בכלל והטירונים בפרט.

בטירונות המעודכנת פחת מאוד היקף הטרטורים וההשפלות, הוחמר הפיקוח על המפקדים והוחדרה גישה של "הנעה חיובית", לימוד באמצעות תמריצים. לצד היחס הנוקשה, התבססה בעבר הטירונות גם על ערפל קרב, כשהטירון היה מצוי באופן קבוע במציאות של חוסר ודאות שבה התקשה לצפות מה יהיו האתגרים הבאים שלו. גם זה השתנה: ההכשרה היום מתוכננת לפרטי פרטים, ורוב פרטיה ידועים לחייל מראש. כל השינויים הללו נועדו לרכך את הלם המעבר מהסביבה האזרחית — שעם ההתקדמות הטכנולוגית הפכו תנאי החיים בה נוחים יותר ויותר — אל הסביבה הצבאית, שבה חלק ניכר מההכשרה עדיין נעשה בבסיסים מרוחקים ולעתים תוך כדי מגורים באוהלים. המעבר לצבא כרוך בכפיית ניתוק על הצעירים מן הסביבה הטכנולוגית האינטנסיבית (אינטרנט, רשתות חברתיות, ערוצי טלוויזיה רבים) שבה הם רגילים לחיות. המאמץ של החיילים להשיג לעצמם הקלות והנחות במדיניות הניתוק, בעיקר משום שלרשות רובם עומדים ה"סמארטפונים", טלפונים ניידים חכמים כאמצעי קשר מיידי ונוח לסביבה הישנה, הופך למשא ומתן אינסופי בינם לבין מפקדיהם.

המפקדים, בשלבים הראשונים של ההכשרה, צריכים להתחשב בעוד נסיבות שהשתנו: לגבי רוב החיילים, הטירונות היא התנסות ראשונה בדרישות משמעת נוקשות בעולם שבו הן ההורים בבית והן מערכת החינוך מתקשים בהפעלת סמכות כלפי בני הנוער. לנוכח המציאות הזו, ובהתחשב ביעד המוצב בפני המפקדים — הכשרת מקסימום לוחמים במינימום נשירה מהמסלול — היחידות הלוחמות נאלצות לאלתר פתרונות. במרבית המקרים מדובר בהסדרים הנבנים מלמטה, מדרג מפקד הכיתה ומפקד המחלקה, ורק בדיעבד זוכים לאישור מהדרגים שמעליהם.

מה כל זה עושה לנחישותן של היחידות הלוחמות? לגנרלים ישנה תשובה קבועה: הדור הצעיר, יאמרו תמיד, חדור מוטיבציה, מקצועי יותר וממושמע יותר "מכפי שהיינו אנחנו". ועדיין, כיוון שצה"ל למזלנו לא התנסה בשנים האחרונות במלחמות ארוכות ותובעניות, עולה השאלה כיצד יתמודדו הלוחמים הצעירים יותר עם מערכה מתמשכת, שבה גובר מרכיב חוסר הוודאות.

ישנם, כמובן, היבטים רבים אחרים שהשתנו: לא רק שכל אימא של טירון מחזיקה במספר הטלפון הסלולרי של מפקד הפלוגה שלו, אלא שרבות מהן מוכנות להתקשר כדי להתמקח על עונש שלילת חופשת השבת שפסק המ"פ לילד; תפקידיהן של הנשים בצבא הם אחרים עתה: ישנן טייסות וחובלות, אך גם קצינות מודיעין ומבצעים ולעתים אף מפקדות בפלוגות חי"ר מעורבות. זאת, אף ששיעור הלוחמות עדיין קטן מאוד, בוודאי בהשוואה לסיקור הנרגש שהן זוכות לו בכלי התקשורת; מספר הקצינים והלוחמים הדתיים עלה באורח דרמטי וזו מגמה שיש לה השלכות מרחיקות לכת על התרבות הצבאית וגם הקשרים פוליטיים; הדמוגרפיה של צה"ל השתנתה: עולים ובני שכבות מצוקה שירתו תמיד ביחידות הלוחמות, אבל מעולם לא זכו לתמיכה כלכלית כה נרחבת מהצבא. ואילו רבים מבני השכבות המבוססות כבר אינם נוכחים בהכרח באותו היקף כבעבר במערך הקרבי.

רבות מהמגמות שתוארו כאן, כאמור, מקורן בשטח, בלוחמים ובהחלטות שמקבלים מפקדים זוטרים או בדרגי הביניים. לכן בחרתי להתבונן בצה"ל מגובה השטח. קודם כול משם. כתבים ופרשנים צבאיים מסקרים מלחמות, ובהיעדרן, הם מתעדים תקריות גבול, פיגועי טרור ואימונים למלחמה. ככל שחולפות השנים, הם רואים יותר את לשכת האלוף ואת מסוקו של השר ופחות את אוהל הסיירים של טירון החי"ר בשטח. זה טבע הדברים ונדמה שהוא כמעט בלתי נמנע. אבל בספר הזה בחרתי לחזור אל הטירונים ואל הלוחמים, אל אוהלי הסיירים, וללמוד אותם מחדש. למשך תקופה של כשנה ביקרתי לעתים תכופות בפלוגה צעירה בחטיבת הנח"ל: מחזור נובמבר 2011 — מהטירונות דרך שלב האימון המתקדם ועד לתעסוקה המבצעית בשטחים. החזרה לבסיס היתה כרוכה מבחינתי בכמה חידושים משמעותיים.

הספר אינו יכול, ואינו מתיימר, לספק תמונה כוללת של צה"ל ב־2013. הוא מתמקד ביחידות הלוחמות ובעיקר בחיילים הגברים. מעמדן של הנשים בצה"ל, שנסקר כאן בפרק קצר, מחייב ספר משלו. נדמה לי שהדברים נכונים גם באשר למערך המילואים. אבל פלוגת הנח"ל שתלמדו להכיר לאורכו של הספר מספקת לטעמי ייצוג הולם של המתרחש בקו הראשון. כך, בקירוב, נראים חייהם של לוחמים מן המניין כיום; מי שבחרו בשירות הזה, או לפחות השלימו איתו, ולא נדרשו לעבור גיבושים או מיונים יוצאי דופן כדי להתקבל אליו. המאמץ נדרש מהם מרגע הגיוס — לשאת בעול מפרך, במבחנים שוחקים ומתמשכים, שרבים מבני גילם פטרו עצמם מהם.

זו חובה נעימה בשבילי להודות לשורה ארוכה של אנשים שסייעו בכתיבת הספר ושבלי עזרתם לא היה יוצא לאור. רק שמו של מחבר הספר מופיע על העטיפה, אבל מאחורי הקלעים סייעו להוצאתו עוד רבים, שלטעמי שיפרו מאוד את התוצאה הסופית. זה הספר השלישי שבו התברכתי בפירות עבודתו האמנותית של הצלם פבל וולברג. הפעם, פבל גם הצטרף אלי לחלק גדול מהביקורים בשטח, עד שחיילי הנח"ל כבר החלו לראות בו חלק בלתי נפרד מהפלוגה. הדס יחזקאלי, התחקירנית, עזרה בכתיבה במסירות ובמעורבות גדולה, אספה בשקדנות את דברי החיילים ותרמה עצות נבונות, הרבה מעבר לגילה הצעיר. תודה לעובדי הוצאת כנרת, זמורה־ביתן ובמיוחד לשמואל רוזנר, שהגה את הרעיון ובהמשך תרם תרומה ניכרת כעורך הספר לליטוש כתב היד ולבחינת המסקנות. תודה למעצב העטיפה, אמרי זרטל, לעורכת הלשונית איילת דרימלר ולשרית רוזנברג. אני חייב תודה גדולה לחברי שליוו את מלאכת הכתיבה והעירו עשרות הערות מועילות. לאבי יששכרוף, שלראשונה התנסיתי בכתיבת ספר בלעדיו, מה שלא מנע ממנו ללוות את הכתיבה באהדה ובעניין; לאלוף־משנה (מיל') אריה נייגר, שניסיונו ונקודת המבט המקורית שלו העמידו בלי הרף במבחן את מסקנותי. הערותיו, בציטוט ישיר או עקיף, שזורות לכל אורך הספר. תודה גם לאבירם אלעד, נעמי טולדנו קנדל, גילי כהן, טל לב־רם, רונן זרצקי, צור קרן, זאב לרר ואחייני עופר הראל, שהוסיפו אבחנות רבות וחשובות. תודה לגיל ליטמן, שכבר שלושה ספרים ברציפות בוחר בעבורי את השם (אכן הגיעה העת לשקול סטארט־אפ).

תודה גדולה למרואיינים הרבים, בצה"ל ומחוצה לו, ששיתפו פעולה ברצון ותרמו מאבחנותיהם. תודה לאנשי יחידת דובר צה"ל — ובמיוחד לדובר, תת־אלוף יואב (פולי) מרדכי, לסגן־אלוף עודד הרשקוביץ, לרב־סרן מתן גרינשטיין ולצליל אליהו — שעמדו באופן מלא בדיבורם, אפשרו נגישות מוחלטת לחיילי ומפקדי חטיבת הנח"ל וסייעו בכל דרך להצלחת הפרויקט. פתיחות וגילוי לב דומים הפגינו גם שני מפקדי החטיבה בתקופה שבה נכתב הספר, תת־אלוף אמיר אבולעפיה ואלוף־משנה יהודה פוקס וכמוהם גם מפקד בסיס האימונים החטיבתי, סגן־אלוף ישראל שומר. "אני מבין שהתפקיד העיקרי שלי הוא לא להפריע", אמר לי אבולעפיה בפגישתנו הראשונה. לזכותו ולזכות יורשו פוקס ייאמר יותר מזה: שהיה להם די ביטחון בחטיבה שלהם ובאנשיהם כדי לאפשר לי להציגה בלי מסיכות ובלי שיפוצי תדמית ושהקפידו להימנע מכל ניסיון להשפיע על התוצאה הסופית. נדמה לי שגישתם היא חלק ממגמה רחבה יותר, שמאפיינת את תקופתו של הרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ — ועיקרה הבנה שהצבא מחויב בפתיחות מרבית (במגבלות ביטחון מידע) לבעלי המניות שלו, הציבור הישראלי.

רבים מהדיווחים והמסקנות הכלולים בספר הופיעו לראשונה בעיתון "הארץ", מקום עבודתי במשך 21 השנים האחרונות. אני חייב שוב תודה לעורכים ב"הארץ" — אלוף בן, דב אלפון, אבי זילברברג, ספי הנדלר ונעה לנדאו — שאפשרו לי מרחב פעולה והתבטאות מקסימליים בעיתון ובאכסניות אחרות. ומגיעה, כתמיד, תודה גדולה וחשובה לבני משפחתי — אשתי אפרת וילדי תמר, איתי ואייל — שגם הפעם גילו סבלנות אין־קץ לשיגיונותי וליוו באהבה, בתמיכה ובעניין את מלאכת הכתיבה.

הספר מוקדש לאמי שולמית הראל, שיחד עם אבי, איתן הראל ז"ל, נטעו בי את שורשי הסקרנות לבחון ולחקור תופעות והחדירו בי ובאחַי אכפתיות עמוקה למתרחש כאן.

ואי אפשר כמובן לסיים בלי תודה והקדשה מיוחדת לסרן אור כספי, ועמו למפקדים ולחיילים של פלוגת נובמבר 2011 בגדוד 931 (שחם) של חטיבת הנח"ל. כשבחר מח"ט הנח"ל אבולעפיה בכספי למ"פ שאליו נוכל פבל וולברג ואני להתלוות, הוא צייד אותו בהנחיה אחת — פתיחות מלאה — וכספי ואנשיו קיבלו אותה בטבעיות. הספר משתדל להציג את אנשי הפלוגה כפי שהם באמת: לא פלקטים מלוקקים, אלא בני אדם, שמתלבטים, מגמגמים ולעתים גם שוגים. ועדיין, לא פעם במהלך הביקורים בפלוגה עברה במוחי המחשבה שהלוואי שהייתי נתקל באותה רמה של יושרה, מחויבות ואמינות גם בחברה האזרחית הישראלית. אף שהם קרובים יותר בגיל לגילם של ילדי, במשך השנה וחצי האחרונות חשתי שנקשרתי לרבים מהמפקדים והלוחמים של נובמבר 2011. שירות קל אינני יכול לאחל להם, כי לא זו הדרך שבה בחרו. אפשר רק לקוות שגם בתקופה שעוד נותרה להם לשרת בצבא ירגישו שהם עוסקים בדבר חיוני ומועיל ושיעברו אותה בשלום.

עמוס הראל

הוד השרון, מארס 2013

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.