"אומרים שאפשר לדעת את אופיו של האדם לפי החברים שלו, אבל אדם שאין לו חברים? האם הוא עד כדי כך […]
המהפך
יום אחד קרה המהפך ששינה את חיי ואת חיי משפחתי ללא הכר. הכול קרה כאשר בוקר אחד, כשנשארתי לבד בבית, הרגשתי שמשהו מתחולל בתוכי. משהו חייב לקרות כי לא אוכל להמשיך ככה. היה מאוד שקט, הבנות במסגרות הלימודיות, אבינועם כבר יצא כמדי בוקר לעמל יומו, השמש זורחת במעלה היום, האוויר נותר מעט קריר מצינת הלילה. אני מחשבת במה להתחיל, “האם להתחיל לבשל או לנקות. אולי בעצם לכבס, יש המון כביסה השבוע.” לפתע חשתי נוכחות מוזרה. יש כאן מישהו, עולה בי הרהור.
מקשיבה ושומעת אנחות קטועות, מדי פעם קול בכי דק ושברירי. מישהו בבית, אני אומרת לעצמי. מסתכלת… סביבי אין איש. הולכת למטבח, למרפסת, לחדרי הבנות, אין איש, אך האנחות והבכי החרישי נמשכים. האם אני מדמיינת? נכנסתי לחדר השינה, ולפתע האנחות והבכי פסקו.
“סתם נדמה לי, זה הדמיון המפותח שלי,” אני ממלמלת ומסתובבת לצאת, והנה מולי ניצבת אישה שפופה ושותקת. היא נועצת בי את מבטה בעיניים פעורות. היא לובשת פיג’מה בצבעים אפורים, נעולה בנעלי בית פשוטות “כפכפים”. שערה פרוע. בעיניה אני רואה עצב והמון ריק. כמו באר פעורה ללא מים.
“מי את?” אני שואלת בחשש.
“את לא מזהה אותי?”
“לא,” אני אומרת. “מאיפה אני אמורה להכיר אותך? ובכלל איך הגעת לכאן?”
“אני החברה הכי טובה שלך.”
אני מסתכלת עליה וחושבת ממתי יש לי חברה טובה שנראית ככה, מוזנחת. עם הפיג’מה האפורה ונעלי הבית הזולות “כפכפים”, לא מאופרת ופרועת שיער.
“איך את החברה הכי טובה שלי אם אני לא מכירה אותך בכלל? מעולם לא נפגשנו.”
“אני זו את שאינך רוצה להכיר,” היא משיבה, “תפקחי את העיניים שלך,” היא ממשיכה, “אני בת דמותך המשתקפת במראת חדר השינה שלך.”
אז, רק אז, שמתי לב שזו הפיג’מה שקמתי איתה בבוקר. אלה נעלי הבית שלי ה”כפכפים”, השיער שלי הפרוע. הפנים המוזנחות חסרות הצבע והברק. נזכרתי איך בפנימייה קראו לי “המוזנחת”. ההתייפחויות והאנחות יוצאות מתוכי. איפה האישה שהייתי פעם? שהלכה עם גופיות צמודות ללא חזייה. עם מיני קטן שכיסה בקושי את התחתונים. עם רגליים ארוכות ודקות, שלא רואים היכן הן נגמרות? האישה שסובבה ראשיהם של גברים. שסידרה את שערה אצל הספר מדי חודש. העיניים הבורקות והלהט להיות מישהי שתטביע חותמה על סביבתה. אותה נערה שרצתה להיות שחקנית ולשמוע את מחיאות הכפיים ואת אהבת הקהל. אני רואה אותה מולי במראה ולא מכירה אותה. אבל לא רק אני לא רואה אותה, איש לא רואה אותה. לא אבינועם ולא הבנות, לא הוריי ולא אחיותיי.
הבטחתי להיות האימא הכי טובה. להיות נאמנה לבעלי. הבטחתי לאהוב ללא תנאי. כל הזמן אני עסוקה בלרצות אחרים. מחזרת אחרי אהבתם. הנה אני לא אישה אהובה, לא האימא הכי טובה, ובעיני עצמי אני לא כלום. אפס. ללא שאיפות, ללא עבר וללא עתיד, חיה ליד, גווייה מהלכת.
ואני צועקת לאישה הזו המביטה בי במראה, “זה מה שרצית? לזה ייחלת?” אני חשה איך הדמעות שוטפות את עיניי ומרטיבות את לחיי כשהן יורדות להן ללא שליטה, ואני ממשיכה ללא רחמים, “זה מה שרצית, את זה?”
“לא,” היא עונה בקול חרישי, “לא את זה רציתי, לא לזה ייחלתי.”
“תראי איך את נראית, כזאת מוזנחת. את לא משקיעה בעצמך.”
“נכון, בשביל מה אני צריכה להשקיע? מי עוד רואה אותי חוץ ממני? להתלבש, להתאפר, בשביל מה? לנקות את הבית? לבשל למשפחה? יש לי בעל שלא מסתכל עליי, כל היום הוא מסתובב ומחפש בחורות בחוץ. בשביל מה אני צריכה את החיים האלה?”
“מה חשבת לעצמך?”
“רציתי שיאהבו אותי, עשיתי הכול בשביל שיאהבו אותי, נתתי את עצמי, את נפשי ואת כוחותיי. מהבוקר עד הערב טרחתי על הבית, על האוכל, לקחת ולהחזיר את הבנות לחוגים, להיות לידן במחלה ובכאב. ואף אחד לא כאן בשבילי. לא בכאב ולא בשמחה, לא בכישלון ולא בהצלחה, אני לבד ואני אבדתי לעצמי.”
“מה לעשות? מה לעשות? תגידי לי מה לעשות? איך?”
“בחוץ קר, אף אחד לא מחכה לך עם תוכנית עבודה. צאי החוצה כמו חיית טרף, התקשטי בצבעי מלחמה, מכף רגל עד ראש. צאי לטרוף את החיים. קחי כל מה שניתן לקחת, בלי לבקש רשות. הכול בחוץ – שלך. מרגע זה את מפסיקה לרחם על עצמך. את מפסיקה לרצות, לספק, לעזור. מפסיקה לתת לאחרים. את עושה רק מה שטוב לך. מהיום כשאת תסתכלי במראה תגידי – אני הכי טובה, הכי יפה, הכי שווה. זו תהיה תפילת הבוקר שלך, זו תהיה ברכת הלילה טוב שלך. נהלי את סדר היום שלך לפי הצרכים שלך, את בראש הפירמידה, לפני כולם.”
“והילדות, איך הן תסתדרנה בתוך כל הסדר החדש שלי?”
“הילדים הם כמו כלבים, זורקים אותם למים והם שוחים, הן תלמדנה. לאט-לאט. תחילה תהיה התנגדות, אך לאט-לאט יקבלו באהבה את האימא החדשה שלהן.”
“ואבינועם, איך אבינועם יסתדר בעולם החדש שלי?”
“העולם שלך? נראה לך שהוא חושב שיש לך עולם משלך? הוא יסתדר, כמו שאת למדת להסתדר בעולם שלו.”
“אם לא? אם הוא לא יסכים לשינוי שיחול בי?”
“אם לא, אז תזכרי – אפשר לפרק את החבילה. עשו זאת לפנייך ויעשו זאת אחרייך.”
זה מה שאני עכשיו עושה, מתלבשת, מתאפרת ויוצאת לטרוף את העולם. גיליתי להפתעתי שנפתח תיאטרון חדש בעיר. תיאטרון קהילתי. כמו התיאטרון שאבי הקים בעיר מגורינו הקודמת, רק שאז קראו לו “תיאטרון השכונות”. הצעתי את שירותיי, וקיבלו אותי בזרועות פתוחות.
חזרתי לתיאטרון שכה אהבתי, אך לא כשחקנית, התקבלתי לצוות הבמאים. אני צועדת עקב בצד אגודל. תחילה קבוצת ילדים, אחר כך מבוגרים, עד לניהול המחלקה. מביימת, כותבת, יוצרת יש מאין. זוכה להוקרה ולפרסים. פרס המחזה הטוב ביותר. פרס המחלקה הטובה ביותר. גולת הכותרת – עבודת מחקר שכתבתי ועיבדתי למחזה על חייה של רחל המשוררת, אשר הייתה בשבילי נשמה אחות. היה ערב חד־פעמי ובלתי נשכח. אני עולה לבמה כשחקנית, מלאת אנרגיות מתחדשות וריגושים. לאחר שנים שלא התקרבתי אליה, אני חשה את הזרקורים המחממים ומאירים אותי, אפשר היה לחתוך את השקט באולם בסכין. אני מתרכזת בדמות ומרגישה איך אנחנו זורמות יחד. באהבה שלנו החד־צדדית, בזרות בתוך העולם הסובב אותנו, אהבתה ונתינתה למדינה ולחזונה, הכמיהה לאהבה, לבעל, לילד, ובסוף המחלה והמוות שחתמו את גורלה לבדידות, עריריות ומוות.
ההצגה מסתיימת ואני עולה להשתחוויה, תחילה מחיאות הכפיים מהוססות, אך עד מהרה עובר רחש של הזזת כיסאות והקהל נעמד על רגליו תוך כדי ומוחא כפיים. מקצה האולם עד קצהו השני הקהל שואג “בראבו, בראבו”. ולפתע אני ילדה קטנה בפנימייה, ואני שומעת את המנהל צועק “בראבו”. התמלאתי עונג של פעם בחיים, אהבה שלשמה חייתי באותם ימים. אהבה ללא תנאי. עכשיו אני יודעת מה זה להיות שחקן, עכשיו אני גם יכולה ללמד, להיות מורה למשחק, מתוך עצמי, מתוך כישלונותיי, הבנתי יותר מאי פעם שזו המשבצת שלי. כשאני על המשבצת המתאימה, הנכונה, כל הפאזל של חיי מסתדר בסדר מופתי.
הבית הופך להיות מקום לישון בו. אני נעדרת מהבית למשך שעות. עכשיו אני המרכז וכולם סביבי שחקנים.
אחרי שעברנו לווילה בת שלושת המפלסים, עם המון חללים ריקים, ועוד חלל אחד בתוכי, התחוללה בתוכי רעידת אדמה נוספת. בתיאטרון הייתי המנהלת, בבית – השקופה. האיש שהיה בעלי השתדל, והצליח, בכל דרך להקטין אותי. אז ברחתי, כמו שהייתי עושה בצעירותי. בורחת מהבית, מקווה שאימא תחפש אותי, אחר כך חוזרת ומבינה שאיש לא חיפש אותי. פעם נשארתי ללון אצל דניאל. שלושה ימים ושלושה לילות לא טרחתי להתקשר לאימא. היא ממילא לא תדאג חשבתי לי. אך הפעם הזו אימא דאגה. אפילו חשבה להתקשר למשטרה. אחרי שעברו שלושה ימים התקשרתי ואימא התפרצה עליי, “איפה את? כל כך דאגתי, למה לא התקשרת?”
“לא חשבתי שתדאגי לי, אף פעם לא דאגת לי,” אמרתי והוספתי, “אני כבר ילדה גדולה.”
אני בבריחה מתמדת. ברחתי לפנימייה, ברחתי לצבא, ברחתי מהבית לדירה שכורה בתל אביב. ברחתי לעיר קטנה רחוק מבית הוריי, רחוק מדניאל, שלא יקרה בטעות שניפגש ברחוב, כי אני אולי אתמוטט. ברחתי מתוכי. ויתרתי לכולם, בעיקר על עצמי. תמיד בין שתי מיטות. ברווח. לא להעליב ולא להרגיז אף אחד. עד היום בו הסתכלתי במראה וידעתי, עכשיו או לעולם לא. או שאעבור מהעולם בשקט בלי לזעזע כלום, או שאתפוס את המקום המגיע לי בעולם הסובב אותי. גם אם ארעיד את אמות הסיפים.
עם ההצלחה בעולם התיאטרון, גדלה תחושת הריקנות בביתי. שם אני הכול וכאן בביתי שלי, המקום שבו אני צריכה להרגיש הכי שייכת, אני לא כלום.
אבינועם פקד אותי בלילות, כפי שבעל צריך לפקוד את אשתו, אך זה היה טכני, ללא חום וללא אהבה. כבר בראשית נישואינו הוא נהג לחזור בלילות בשעות מוזרות ולספר לי שהוא מבלה עם חברים בפאב, זו הייתה תשובתו כל פעם ששאלתי איפה הוא מבלה. רק תהיתי כמה חברים יש לו? איך זה שתמיד הוא מוצא חברים לבלות איתם ולא איתי? אבל שנים העדפתי לא להסתכל לאמת בעיניים.
אני צריכה להיפרד מהחיים המזויפים שבניתי במו ידיי, גם אם המחיר יהיה ירידה ברמת החיים, פגיעה בנוחיותן של בנותיי. אני לא נפרדת מהן, אני נפרדת רק מחיי הקודמים כדי לבנות יחד איתן את חיי החדשים.
וכך, כשאבינועם כבר במיטה, אני ניגשת אליו ובשיא השקט הנפשי אומרת לו, “אני רוצה שניפרד,”
“בסדר,” ענה ולא התעניין למה.
“אם זה בסדר מבחינתך, מחר אלך לרבנות ואפתח תיק,” אמרתי.
“תעשי מה שאת רוצה, רק תעדכני אותי,” הוא משיב.
אני לא חשה מאומה. לא אהבה, לא עצב, לא כאב, לא חרטה. לא כלום, זה כל מה שהיה בינינו.
יש לנו שלוש בנות מדהימות, כל אחת בדרכה, שיצאו מתוך הלא כלום והפכו למשהו משמעותי בחיי.
עליי לספר להן על ההחלטה שלי. יהיה להן אולי קשה, צריך להתרגל למצב החדש בחיים. אך על פי הבנתי, הן מספיק בוגרות לדעת ולהבין שיש החלטות שלא לוקחות בחשבון את דעתן.
קבעתי לעצמי את היום והזמן שבו אני מספרת להן. כך, בטיול רגלי בזמן שקיעה, כשהשמש עדיין בשמיים, אך כבר בצידם השני, עוד כשעה היא תיפרד ותפנה מקומה לירח המאיים לחדור, בקצה האחר של השמיים. הירח בשעה זו נראה כמו כדור בדולח שקוף עם סימני חריצים אפורים, אך עם שקיעת השמש יהפוך לכדור אש עגול וצהוב. השמש תגווע בתוך השמיים השחורים רחוק-רחוק לתוך האופק, ומחר תשוב ותפציע מחדש כאילו לא נפרדנו רק אתמול. כאילו העולם לא חווה שקיעה וזריחה.
“אבא ואימא נפרדים, החלטנו שזה הדבר שאנחנו צריכים לעשות,” אני אומרת להן לאחר שוטטות חסרת פשר במדרכות העיר.
“למה?” הן שואלות.
“כי אנחנו לא מסתדרים,” אני עונה.
לפני כן סיפרתי לאדווה. אדווה אמרה לי, “לדעתי, אולי זה טוב יותר. אתם כל היום צועקים ורבים, אולי יותר טוב שלא תהיו יחד.”
אין עדיין תגובות