החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

יונים בדשא

מאת:
מגרמנית: גדי גולדברג (מגרמנית) | הוצאה: | 2006 | 275 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

14.50

רכשו ספר זה:

ווולפגנג קפן הוא מן החשובים שבסופרי הדור, הוא אולי משורר הפרוזה המקורי ביותר של ספרות זמננו" מרסל רייך-רניצקי. יונים בדשא נחשב לפסגת יצירתו של קפן ולאחד מן הרומנים החשובים ביותר של המאה העשרים. הרומן הוא תיאור קלידוסקופי של מאורעות יום אחד במינכן של שנת 1949. באמצעות שלל דמויות קפן מאפשר לנו הצצה אל חיי העיר הגדולה לאחר המלחמה. במקצב מהפנט, בשפה פואטית וקשוחה כאחד, מתאר קפן את ההתרוששות הפיזית והנפשית שהביאה עמה המלחמה. הוא מנתח בעט חד את האידאולוגיות ואת אורחות החיים שהובילו לפשיזם ולמלחמה, ומראה שבעיקרו של דבר נותרו הללו בעינם גם אחרי המלחמה: כמו תמיד, "האחרים" – היהודים, השחורים, מעצמות הכיבוש – אשמים בחוסר היכולת של הדמויות לתת משמעות לחייהם, שאינם אלא רדיפה אחר תענוגות ועושר, חתירה חסרת תוחלת אל נמל מקלט רוגע, שלעולם לא יגיעו אליו.‬

מקט: 4-249-1705
מסת"ב: 9789654077000
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס     הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


יונים בדשא: מטוסים חגו בשמי העיר, ציפורים מבשרות רעה. שאון המנועים היה רעם, הוא היה ברד, הוא היה סופה. סופה, ברד, רעם, יומם ולילה, המראה ונחיתה, תמרוני מוות, טרטור חלול, רעדה, זיכרון בהריסות. לפי שעה היו קרבי המטוסים ריקים מפצצות. האַבגוּרים חייכו. איש לא הביט השמימה. שמן מעורקי האדמה, נפט גולמי, דם מדוזות, שומן לטאות, שריון חרדונים, עלוות יערות שרכים, גבעולי שְׁבַטבַּט ענקיים, טבע ששקע, זמן טרם היות האדם, ירושה קבורה, גמדים שומרים עליה, קמצנים, יודעי כישוף ומרושעים, המעשיות, האגדות, מטמון השטן: הוא נכרה וראה אור יום, הוא נעשה בר-שימוש. מה כתבו העיתונים? מלחמה על נפט, החרפה בקונפליקט, רצון העם, הנפט למקומיים, לצי אזל הנפט, פיגוע בקו הצינורות, הצבא מגן על מתקני הקידוח, השאה מתחתן, תככים סביב כס הטווס, הקשר הרוסי, נושאות מטוסים במפרץ הפרסי. הנפט החזיק את המטוסים בשמים, הפיח נשמה בעיתונות, הפחיד את האנשים והניע בקולות נפץ קלים את הקטנועים של מחלקי העיתונים. בידיים מאובנות מקור, נרגנים, מגדפים, רועדים מן הרוח, רטובים מן הגשם, הלומי בירה, מוכתמי טבק, מחוסרי שינה, מיוסרי בלהות, עורם עוד מדיף את ריח בן-הזוג מן הלילה, את ריח החבר לחיים, ראומטיזם בכתף, בברך שיגרון, קיבלו הקימעונאים את הסחורה שיצאה זה עתה ממכבש הדפוס. האביב היה קר. החדשות לא חיממו. מתיחות, קונפליקט, אנשים חיו בשדה מתחים, עולם מזרחי, עולם מערבי, אנשים חיו בקו התפר, אולי בקו השבר, הזמן היה יקר, הזמן היה מִרווח נשימה בשדה הקטל, ובקושי הספיקו האנשים לנשום וכבר שוב מתחמשים, החימוש ייקר את החיים, החימוש כיווץ את השמחה, פה ושם אגרו אבק שריפה כדי לפוצץ את כדור הארץ, ניסויים אטומיים בניו-מקסיקו, כורים גרעיניים באוּרָל, הם כרו בורות נפץ בגשרים המטולאים בעליבות, הם דיברו על בנייה והכינו את הקריסה, לְמה שכבר היה סדוק, הניחו להוסיף ולהינתץ: גרמניה הייתה שבורה לשניים. נייר העיתון הדיף ריחות של מכבש הדפוס, של בשורות אסון, של מוות אלים, שיפוטים שגויים, פשיטות רגל ציניות, של שקרים, כבלים וסיאוב. הדפים נדבקו ונמרחו זה על זה כמו היו שותתי פחד. הכותרות זעקו: אייזנהאור עורך ביקורת ברפובליקה הפדרלית, דורשים מענק ביטחון, אדנאואר מתנגד לנטרול, ועידה במבוי סתום, המגורשים מגישים תביעה, מיליוני עובדי כפייה, הפוטנציאל הגדול ביותר להקמת חיל רגלים. המגזינים חיו מזיכרונות הטייסים והאלופים, מהווידויים של הנגררים האדוקים, מסיפורי האמיצים, הישרים, התמימים, המופתעים, המוּלכים שולל. הם הישירו מבט אימתני מקירות הקיוסקים, וצווארוניהם מעוטרים עלי אלון וצלבים. האם היו מקדמי המכירות של המגזינים, או שמא ניסו לגייס צבא? המטוסים שהרעישו בשמים היו מטוסיהם של האחרים.

הארכידוכס הולבש, יִיצרו אותו. כאן עיטור, שם סרט, צלב, כוכב נוצץ, רשת הגורל, שרשראות העוצמה, הכותפות המבהיקות, האבנט המוכסף, גיזת הזהב, אות מסדר Aureum Vellus, del Toison de oro, עור האיל על אבן הצור, הוקם לשבחם ולתהילתם של המושיע, של הבתולה מריה ושל אנדריאס הקדוש, לשימור ולקידום האמונה הנוצרית והכנסייה הקדושה, לריבוי המצוות והמידות הטובות. אלכסנדר הזיע. בחילה ייסרה אותו. המתכות, הקישוטים, צווארון המדים המרוקם, הכל התהדק סביבו והגבילוֹ. המלביש גישש לרגליו. קבע את הדרבנות במקומם. מהו המלביש נוכח המגפיים המצוחצחים למשעי של הארכידוכס? נמלה, נמלה בעפר. אור החשמל בחדר ההלבשה, אותו קיטון עץ שהעזו להציע לאלכסנדר, נאבק בדמדומי השחר. עוד אחד מהבקרים האלה! פניו של אלכסנדר היו גביניים תחת האיפור; פנים כחלב קרוש. שנאפּס ויין וחוסר שינה תססו וגעשו בדמו של אלכסנדר; הלמו מן הצד הפנימי של הגולגולת. השכם בבוקר הובא לכאן. החסונָה שכבה עדיין במיטה, מֶסָלינָה, אשתו, סוסת התאווה כפי שכינוה בבָּרים. אלכסנדר אהב את האישה שלו; כשחשב על אהבתו למסלינה, היו חיי הנישואים שניהל אִתה יפים. מסלינה ישנה, הפנים נפוחים, האיפור מרוח, העפעפיים כמו נפגעו ממכת אגרוף, ונקבוביות עורה הגסות – גוון כשל עגלון – חרֵבות מרוב שתייה. איזו אישיות! אלכסנדר השתוחח מול האישיות. הוא כרע על ברכיו, גחן מעל הגורגונה הישנה, נשק לפה המעווה, נשם את המשקה שהסתנן כעת מבעד לשפתיים כמו תזקיק כוהל: "מה קרה? אתה הולך? עזוב אותי! וואו, יש לי בחילה!" הוא היה רגיל לזה. בדרכו לחדר הרחצה דרכה רגלו ברסיסים. על הספה ישנה אלפרדו הציירת, קטנה, סתורת שיער, רצוצה, חיננית, הבעת תשישות ואכזבה על פניה, קמטים סביב העיניים העצומות, מעוררת חמלה. אלפרדו הייתה מבדרת כשהייתה ערה, לפיד מהיר להישרף: היא תססה, התלוצצה, סיפרה, הָמְתָה, שנונה, מדהימה. הבן אדם היחיד שאפשר לצחוק עליו. איך קוראים המקסיקנים ללסביות? משהו כמו לחם מקמח תירס, tortilleras, כנראה עוגה שטוחה ומיובשת. אלכסנדר כבר שכח. חבל! הוא היה יכול להשתמש בזה. בחדר הרחצה עמדה הנערה שאסף, הנערה שפיתה באמצעות תהילתו, באמצעות אותו מבט מלוכסן שכל אחד הכיר. כותרות ירחוני הקולנוע: אלכסנדר מגלם את הארכידוכס, קולנוע-העל הגרמני, הארכידוכס ואשת הדייג, אותה הוא דג, דלה אותה מהמים, הגיש אותה לשולחן. איך קראו לה? סוזאנֶה! סוזאנה ברחצה. היא כבר הייתה לבושה. שמלת קונפקציה זולה. עצרה בסבון את הרכבת שבגרביון. הזליפה על עצמה בנדיבות את ה"גֶרְלֶן" של אשתו. נרגנת. מתריסה. ככה הן תמיד אחרי כן. "נו, נהנית?" הוא לא ידע מה לומר. לאמיתו של דבר היה נבוך. "מניאק!" אז זה העניין. הן רוצות אותו. אלכסנדר המאהב הגדול! נשמע טוב. הוא חייב להתקלח. המכונית למטה צפרה כמו משוגעת. הם תלויים בו. מה עוד מושך קהל? רק הוא מושך קהל. אלכסנדר, אהבתו של הארכידוכס. לאנשים כבר נמאס. נמאס להם מההווה, נמאס להם מההריסות; הם לא רוצים שיקוף של הצרות שלהם, של החרדה שלהם, של היומיום שלהם, הם לא רוצים שיקוף של אומללותם. אלכסנדר פשט את כתונת הלילה. סוזאנה הביטה בסקרנות, באכזבה ובכעס על כל מה שרפוי שם אצל אלכסנדר. הוא חשב 'תסתכלי על זה, תספרי מה שבא לך, הם לא יאמינו לך, אני האליל שלהם.' הוא פלט נחרה. זרם המקלחת הקר הצליף כמגלב בעורו הרופס. שוב צפרו למטה. רוחם קצרה, דרוש להם הארכידוכס שלהם. בדירה צעקה ילדה, הִילֶגוֹנדָה, בתו הקטנה של אלכסנדר. "אֶמי!" צעקה הילדה. האם צעקה לעזרה? פחד, ייאוש והזנחה נשמעו בצעקתה. אלכסנדר חשב 'אני חייב לדאוג לה, אני חייב למצוא זמן בשבילה, היא נראית חיוורת.' הוא קרא: "הילֶה, את כבר ערה?" למה היא ערה מוקדם כל כך? הוא פלט את השאלה בנחרה אל תוך המגבת. השאלה נחנקה. הילדה השתתקה, ואולי קולה טבע בצפירותיה הזועמות של המכונית הממתינה. אלכסנדר הוסע אל הסטודיו. הלבישו אותו. הנעילו אותו מגפיים והתקינו לו דרבנות. הוא עמד מול המצלמה. כל הזרקורים האירו. העיטורים נצצו באור הנברשת החזק כאלף נרות. האליל נעמד בפישוק רגליים. הסריטו את הארכידוכס, הפקת-על גרמנית.

הפעמונים קראו למיסת שחרית. האם-את-שומעת-את-צלצול-הפעמון? דובונים הקשיבו, בובות הקשיבו, פיל של צמר הקשיב רכוב על אופניים אדומים, שלגיה והפר פרדיננד שעל הטפטים הצבעוניים שמעו את השיר הנוגה ששרה אֶמי האומנת באריכות ובנהייה נשית, בשעה שקרצפה במברשת גסה את גופה הכחוש של הילדה הקטנה. הילֶגוֹנדָה חשבה 'אֶמי את מכאיבה לי, אמי את שורטת אותי, אמי את מושכת לי את העור, אמי הפצירה שלך דוקרת אותי', אבל לאומנת, אישה מחוספסת מן הכפר שאדיקות פשוטה של איכרים קפאה ברשעות על פניה הרחבים, לא העזה לומר שכואב לה ושהיא מתייסרת. שירתה של האומנת, האם-את-שומעת-את-צלצול-הפעמון, הייתה התראה מתמדת שפירושה: אל תתלונני, אל תשאלי, אל תשמחי, אל תצחקי, אל תשחקי, אל תתבטלי, נצלי את הזמן שכּן מוּעדים אנו למוות. הילגונדה הייתה מעדיפה להוסיף לישון. היא הייתה מעדיפה להוסיף לחלום. גם לשחק עם בובותיה הייתה מבכרת, אבל אֶמי אמרה: "איך יתכן לשחק כשאלוהים קורא לך!" הוריה של הילגונדה רשעים. אֶמי אמרה את זה. מוכרחים לכפר על חטאי ההורים. כך החל היום. הן הלכו לכנסייה. חשמלית בלמה לפני כלבלב צעיר. כלב פרוע ובלי קולר, כלב חסר בעלים, כלב תועה. האומנת אחזה בידה הקטנה של הילגונדה. זאת לא הייתה אחיזה ידידותית, תומכת; זאת הייתה אחיזתו הקשוחה והקפדנית של סוהר. הילגונדה עקבה במבטה אחרי הכלבלב הקטן חסר הבעלים. היא הייתה מעדיפה לרוץ בעקבותיו ולא ללכת עם האומנת לכנסייה. היא הצמידה את ברכיה זו לזו, פחד מפני האומנת, פחד מפני הכנסייה, פחד מפני אלוהים, העיקו על לבה הקטן; היא הקשיחה את גופה, הניחה שיגררו אותה כדי להתעכב, אבל ידו של הסוהר משכה אותה הלאה. השעה עוד הייתה מוקדמת כל כך. עדיין היה קר כל כך. מוקדם כל כך כבר הייתה הילגונדה בדרכה אל האלוהים. דלתות הכנסייה עשויות קורות עץ רחבות, כבדות, צירי ברזל, בריחי נחושת. האם גם אלוהים פוחד? ואולי גם אלוהים שבוי? האומנת תפסה בידית שחושלה ביד אמן ופתחה את הדלת כדי סדק צר. לא יותר מן הדרוש בשביל להתגנב אל אלוהים. ניחוח נרות עלה בביתו של אלוהים כמו בחג המולד. האם כאן מתחולל הנס? הנס הנורא, הנס שהוכרז עליו, המחילה על החטאים, חנינת ההורים? 'ילדה של קומדיאנטים' חשבה האומנת. שפתיה הצרות, החיוורות, שפתי הסגפן על פני האיכר, דמו לקו חד, מתוח לאורכו של הנצח. 'אֶמי אני פוחדת', חשבה הילדה. 'אֶמי הכנסייה גדולה כל כך, אמי הקירות קורסים, אמי אני לא אוהבת אותך יותר, אמי, אמי היקרה, אמי אני שונאת אותך!' האומנת הִזתה מים קדושים על הילדה הרועדת. מישהו חדר דרך הפתח הצר אל הכנסייה. חמישים שנות מאמץ, עמל ודאגה עברו עליו, ועכשיו דמו פניו לפני עכברוש נרדף. שתי מלחמות חזה מבשרו. שתי שיניים צהובות נרקבו מאחורי שפתיו המלחשות בלא הפסק. הוא היה שקוע בשיחה אינסופית; אל עצמו דיבר: מי מלבדו היה מקשיב לו? הילגונדה עקבה על בהונותיה אחרי האומנת. עמודי הכנסייה קודרים, הקירות פצועי רסיסים. צינה, כמו מתוך קבר, עטפה את הילדה. 'אֶמי אל תעזבי אותי, אמי הילגונדה פחד, אמי טובה, אמי רעה, אמי יקרה', התפללה הילדה. 'למסור את הילדה לאלוהים, אלוהים פוקד עוון אבות על שִׁלֵּשִׁים ועל רִבֵּעִים', חשבה האומנת. המאמינים כרעו ברך. הם נראו כמו עכברים אכולי דאגות בחלל הכנסייה הגבוהה. הכומר הקריא את הדרשה. על תמורת היסודות. הפעמון צלצל. אדוננו-מחל-לנו. הכומר קפא. תמורת היסודות! עוצמה שהוענקה לכנסייה ולשמשיה. חלום עקר של אלכימאים. חולמים ונוכלים. מלומדים. ממציאים. מעבדות באנגליה, באמריקה, אפילו ברוסיה. ביקוע. אינשטיין. הצצה אל מטבחו של אלוהים. החכמים מגֶטינגֶן. צילומי האטום: הגדלה פי עשרות-אלפי מיליונים. הכומר התייסר מפיכחותו. לחש תפילתם של העכברים נשפך עליו כגרגרי אדמה. אדמת קבר, לא אדמת הקבר הקדוש, אדמת מדבר, המיסה במדבר, הדרשה במדבר. מריה-הקדושה-התפללי-למעננו. העכברים הצטלבו.

פיליפ יצא את בית המלון שבו עשה את הלילה, אם כי כמעט לא ישן, מלון "השֶּׂה", בסמטה של העיר העתיקה. בלילה שכב ער על היצוע הקשה, מיטת הסוכן הנוסע, שדה ההתעלסות נטול הפרחים. פיליפ נכנע לייאוש, לחטא. הגורל דחק אותו לפינה. כנפי האריניות[9] חבטו בחלון עם הרוח ועם הגשם. בית המלון היה מבנה חדיש; הריהוט טרי מן המפעל, עץ מצופה לכה, נקי, היגייני, דל וחסכני. וילון קצר, צר ודק מכדי לגונן מפני הרעש והאור מן הרחוב, היה מעוטר בהדפס של טפט בַּאוּהאוּס. בפרקי זמן קצובים הבזיק אל תוך החדר אורו של שלט הנאון שהותקן לפיתוי אורחים אל המועדון "הקלף" שממול: עלה תלתן נפרש על פיליפ ונגוז. מתחת לחלון גידפו מהמרים שהפסידו את כספם. שיכורים מתנודדים יצאו מבית הבירה. הם השתינו על קירות הבתים ושרו חיל-הרגלים-חיל-הרגלים, משוחררים משירות, כובשים מוכים. על מדרגות הבניין התנהלה תנועת יוצאים ובאים בלתי פוסקת. בית המלון היה כוורת של השטן, וכל אחד בגיהינום הזה דומה שנידון לנדודי שינה. מאחורי הקירות הקלושים צרחו, גיהקו, הדיחו מים באסלות. לאחר זמן הגיח הירח מבעד לעננים, הלבנה העדינה, צפידת המת.

מנהל המלון שאל אותו: "אתה נשאר עוד?" בחספוס שאל זאת, ועיניו הקרות, המרירות עד מוות מגרגרנות שבעת שומן חלקלק ועבש, מצמא רווי, מתאווה מינית שהחמיצה במיטת הנישואים, הביטו בפיליפ בחשדנות. פיליפ נכנס אתמול בערב לבית המלון בלי מטען. ירד גשם. מטרייתו הייתה רטובה, וחוץ מהמטרייה היו ידיו ריקות. הוא נשאר עוד? הוא לא יודע. הוא אמר: "כן, כן." "אני משלם על יומיים", אמר. העיניים הקרות, המרירות עד מוות, הניחו לו. "אתה גר כאן בפוּקסשטרָאסֶה", אמר מנהל בית המלון. הוא עיין בטופס הרישום של פיליפ. 'מה זה עניינו', חשב פיליפ, 'מה אכפת לו, כל עוד הוא מקבל את הכסף שלו.' הוא אמר: "מסיידים את הדירה שלי." איזה תירוץ מגוחך. כל אחד ישים לב שזה תירוץ. 'הוא יחשוב שאני מתחבא, הוא ינסה להבין מה בדיוק קורה, הוא יחשוב שמחפשים אותי.'

הגשם פסק. פיליפ יצא מסמטת מבשלת השיכר אל כיכר החבתנים. הוא השתהה לפני הכניסה הראשית של בית הבירה, שבבקרים לא היה אלא לוע סכור מדיף ריח קיא. בצידה האחר של הכיכר עמד Café Schön, מועדון החיילים האמריקאים הכושים. מאחורי חלונות המראה הגדולים הוסטו הווילונות. הכיסאות עמדו על השולחנות. שתי נשים הדיחו את אשפת הלילה אל הרחוב. שני גברים זקנים טאטאו את הכיכר. הם גרפו במערבולת מכסי בירה, סרטי נייר, מצנפות שוטים של סובאים, חפיסות סיגריות מעוכות, קרעי בלונים. קילוח טינופת התקדם לעברו של פיליפ עם כל הינף מטאטא. אבק הלילה וניחוחו, תִּפלתהּ של פסולת התאווה המתה, אפפו את פיליפ.

גברת בֵּהרֶנד התמקמה בנינוחות. בול עץ השמיע קולות פיצוח בקמין. בתה של השרתית הביאה את החלב. הבת הייתה מחוסרת שינה ורעבה. רעבה לחיים כמו שראתה בסרטים. היא הייתה נסיכה מכושפת שהוכרחה לשרת בעבודות בזויות. היא חיכתה למשיח, לצופר של הנסיך הגואל, לבן של מיליונר במכונית ספורט, לרקדן בָּר-קוקטיילים בפראק, לגאון טכני, למהנדס הרואה את הנולד, למנצח בנוֹקאָאוּט את מי שנשארו מאחור, את אויבי הקִדמה, לזיגפריד צעיר. היה לה חזה צר, מפרקיה היו פגועי רככת, בטנה מצולקת ופיה מעווה. היא הרגישה מנוצלת. פיה המעווה לחש: "החלב, אשת המנצח הראשי."

נלחש או נצעק: התואר העלה באוב ימים יפים יותר. זקוף קומה צעד המנצח בראש החטיבה ברחובות העיר. מן העור והפח הדהד המארש. מצילות קרקשו. דגל מונף. רגליים מונפות. זרועות מונפות. שריריו של אדון בֵּהרֶנד נלחצו כנגד בד המדים הצרים. קונצרט תחת כיפת השמים בפביליון היער! רב האמן ניצח על "קלע הכשפים". לפקודת שרביטו המושט טיפסו צליליו הרומנטיים של קארל מאריה פון וובר בפיאניסימו עמום אל צמרות העצים. חזה של גברת בהרנד גאה ושפל כגלי הים סמוך לשולחן בגן המסעדה. ידיה נחו בכסיות רשת על מפת הפשתן הצבעונית. בשעה זו של אמנות ראתה בעצמה גברת בהרנד מי שהתקבלה אל חוג נשות החטיבה. הקתרוס והחרב, אורפיאוס ומארס, התאחוו. אשת הרב-סרן הגישה באדיבות מן המאפה שהביאה, הטורט שאפתה במו ידיה, טורט שלוש השכבות שהוכנס אל התנור בשעה שהרב-סרן רכב על הסוס, פיקד על חצר הקסרקטין, קדימה-צעד, וכתוספת הלמות הטימפני של "גֵּיא הזאב"

הם לא יכלו לעזוב אותנו בשקט? גברת בהרנד לא רצתה במלחמה. המלחמה טימאה את הגברים. חיוורת וחמורת סבר סקרה מסכת המוות של בטהובן את עליית הגג הצרה. ואגנר בזקן של ברונזה ובברט התנודד ברוח נכאה על ערמת קטעים קלאסיים לפסנתר, הירושה המצהיבה שהותיר אחריו המנצח הראשי כשנכרך אחרי זנזונת מפורכסת באיזה חבל ארץ של אירופה שהפיהרר כבש ואחר כך שוב הפסיד, ועכשיו הוא מנגן באלוהים יודע איזה מין בתי קפה של כושים ושל וֶרוֹניקוֹת את "כשאבוא-לאלבמה".

הוא לא בא לאלבמה. הוא לא הצליח להימלט. ימי ההפקרות חלפו, הימים שבישרו כי מפקדי אס.אס מתחזים לרבנים בפלסטינה, ספר התמנה למנהל מרפאת הנשים. המתחזים נלכדו; הם יושבים, יושבים מאחורי סורג ובריח ונושאים את עונשם החדש, המתון מדי: אסירי מחנות הריכוז, הנרדפים, העריקים, בעלי תואר דוקטור מזויף. שוב יש שופטים בגרמניה. המנצח הראשי משלם על עליית הגג, על בול העץ בקמין, על החלב בבקבוק, על הקפה בקנקן. הוא משלם משכר חטאי אלבמה. מס למהוגנוּת! מה זה עוזר? הכל מתייקר, ושוב הדרכים העקלקלות הן שמובילות אל מנעמי החיים. גברת בהרנד שותה Maxwell-Coffee. היא קונה את הקפה אצל היהודי. יהודים – אנשים שחורי שיער המדברים גרמנית רצוצה, לא רצויים, נוכרים, נישאו לכאן על כנפי הרוח, אנשים המביטים בתוכחה מתוך עיניים מבליחות בקדרות, עיניים שהלילה ארוג בהן, רוצים ודאי לדבר על גז ועל כריית קברים, על הוצאות להורג בדמדומי השחר, מאמינים, ניצולים שאינם יודעים מה לעשות עם החיים שהוצלו מלבד למכור בביתנים קטנים, בחנויות רעועות פרוצות לרוח שהוקמו בחופזה על עיי החורבות של הערים המופצצות (למה הוטלו עליהן פצצות? אלוהים, למה הותקפו? על אילו חטאים נענשו? חמשת החדרים בווירצבּוּרג, הבית על המורד הדרומי, צופה אל העמק, נהר המַיין מרצד, שמש הבוקר על הגזוזטרה, הפיהרר מבקר אצל הדוצ'ה, למה?), מוצרים שלא שילמו עליהם מכס ומסים. "הם לא משאירים לנו כלום", אמרה החנוונית במכולת, "כלום, הם רוצים לחסל אותנו." בווילה של החנוונית גרים האמריקאים. כבר ארבע שנים הם גרים בבית המוחרם. מעבירים אותו איש לרעהו. הם ישנים במיטה הזוגית מתרזה אדומה כאש, בחדר המיטות מהנדוניה. הם יושבים בטרקלין הגרמני העתיק על כורסאות האצילים, בפאר של שנות השמונים, הרגליים על השולחן, מרוקנים את קופסאות השימורים שלהם, מזון מפס הייצור, שיקגו אורזת אלף ראשי בקר בדקה, צהלה בעיתונות שלהם. בגינה משחקים הילדים הזרים, לבושים בכחול-סל-קניות, בצהוב-חלמון, באדום-שלהבת, כמו ליצנים, ילדות בנות שבע, השפתיים צבועות כמו זונות, האימהות בסרבל מקופל עד הברך, עם של נוודים, אנשים קלי-דעת. הקפה בחנות של החנוונית מעופש, ושולמו עליו מכס ומס גבוהים. גברת בהרנד הנהנה. מעולם לא שכחה את הכבוד שהיא חבה לחנוונית, את היראה שנלמדה בבית הספר הנוקשה של ימי קצבאות המזון הודעה על חלוקת ששים ושניים גרם וחצי גבינה לבנה. עכשיו שוב יש הכל. אצלנו, בכל אופן. מי יכול לקנות את זה? ארבעים מארק לראש. שישה אחוזים מהחיסכון נפדו, ותשעים וארבעה אחוזים ירדו לטמיון. הבטן שלי לפני הכל. העולם קשה. עולם של חיילים. החיילים קשוחים. תקופת מבחן. המאזניים שוב מאוזנים. לכמה זמן? הסוכר הולך ואוזל מן החנויות. באנגליה חסר בשר. אַיֵּה המנצח, אני רוצה לענוד זר לראשו? Bacon זה קותלי חזיר. Ham זה ירך חזיר מעושן. הבשר המעושן השמנוני היה מונח בחלון הראווה של הקצב שְׁלֶק. "בבקשה דל שומן." סכין הקצבים ניתקה את השומן הרוטט הצהבהב-לבנוּני מן הסיבים האדמדמים של הליבה. אַיֵּה המנצח, אני רוצה לענוד זר לראשו? האמריקאים עשירים. המכוניות שלהם דומות לאוניות, לספינותיו של קולומבוס ששבו הביתה. אנחנו גילינו את הארץ שלהם. אנחנו אכלסנו את היבשת שלהם. סולידריות של הגזע הלבן. כמה נפלא להימנות עם החברה העשירה. קרובים שולחים חבילות. גברת בהרנד פתחה את הספר בכריכה רכה שקראה בו אמש לפני השינה. סיפור מתח, רומן נאמן למציאות: הגורל לופת את הָנֶלוֹרֶה. גברת בהרנד הייתה סקרנית לדעת איך זה ממשיך. על הכריכה, בשלושה צבעים, נראתה תמונתה של בחורה צעירה, הגונה, נוגעת ללב ותמימה, וברקע נאספו הנבלים, כרו את הבורות שלהם, עכברושי הגורל. החיים מסוכנים, דרכם של ההגונים רצופה בורות מלכודת. הגורל לופת לא רק את הָנֶלוֹרֶה. אבל בפרק האחרון מנצחים הטובים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יונים בדשא”