תש“ח – 70 סיפורים ופרשיות

האוטובוסים שפתחו את המלחמה

שני אוטובוסים של ‘אגד’, שיצאו בבוקר יום ראשון, 30 בנובמבר 1947, שעות אחדות לאחר פֶּרץ השמחה ביישוב היהודי בארץ־ישראל בעקבות ההחלטה ההיסטורית באו’ם שהתקבלה בלילה הקודם, נקלעו לקו האש. והינה, מבלי שנהגיהם ונוסעיהם היו מוכנים לכך, מצאו את עצמם הנוסעים בסיטואציה היסטורית.

מחדרה יצא הנהג טוביה הורביץ ומנתניה יצא אריה הלר. ב־1971 הוקלט הלר בגלי צה’ל (על ידי איתן אלמוג) בעת שחזור הנסיעה. להלן כמה משפטים מהשיחה איתו:

ש: בן כמה היית בשנת 1947?

ת: כיום אני בן 55, אבל אני רק בן 23, כי נולדתי מחדש ב־30 בנובמבר 1947.

ש: היום יום ראשון בבוקר, 30 בנובמבר 1947. מה קרה אתמול בערב? מה עשית במוצאי שבת?

ת: במוצאי שבת ברור שכל היישוב, יחד עם כל החברים, שמחו מאוד בעקבות ההחלטה באו’ם ולקראת המדינה היהודית שתקום. רקדנו ו’אגד’ העמיד לרשות הציבור מכוניות לפרברי העיר על מנת להביא כמה שיותר אנשים למרכז העיר, שם הם רקדו ברוב ששון ושמחה.

ש: היית עייף ביום ראשון בבוקר?

ת: מרוב שמחה לא הרגשתי את עייפותי.

ש: הנסיעה לירושלים ביום ראשון בבוקר, 30 בנובמבר, הייתה נסיעה שגרתית?

ת: נסיעה שגרתית, יום־יומית, קבועה ומתוכננת מראש.

ש: האם ציפית לאיזשהו שינוי בתנאי הדרך, בביטחון בדרך, בעקבות ההחלטה באו’ם?

ת: אפילו לא העלינו על דעתנו ששמחתנו תופר באיזושהי צורה או באיזשהו אירוע יוצא דופן.

שני האוטובוסים נסעו זה אחר זה לירושלים. תחילה ‘השיג’ האוטובוס מנתניה, אך מצפון לרעננה חלף על פניו האוטובוס מחדרה שמספרו M3344. נהגו, הורביץ, עבר את פתח־תקווה ממזרח, חלף ליד הכפר הערבי הקטן פֶגָ’ה, וכשהיה סמוך לצומת נחלים של ימינו, בכביש שהוליך מפתח־תקווה לשדה התעופה לוד, נפתחה עליו אש ונזרק רימון יד לתוך האוטובוס. נשמעו קולות זעקה של פצועים.

הורביץ לא איבד את העשתונות. הוא לחץ על דוושת הגז ונסע בכל המהירות האפשרית למרפאה בשדה התעופה לוד. שם הוברר כי אחת הנוסעות, נחמה הכהן מבנימינה, מתה מפצעיה. פצועה נוספת נפטרה מאוחר יותר. גזבר קיבוץ מענית נתן ברק סלע, שנפצע בראשו, הועבר למגן דוד אדום בתל־אביב, מגופו הוצאו רסיסים והוא נשלח לקיבוצו. רופא הקיבוץ שלף מדי פעם רסיסים נוספים מגופו. נוסע נוסף באוטובוס, שלא נפגע, היה מרדכי אולמרט מבנימינה, לימים חבר־כנסת. בנו, אהוד אולמרט, היה ראש ממשלת ישראל.

המתנקשים לא הסתפקו באוטובוס של הורביץ. הם המתינו לרכב יהודי נוסף. לאחר כמה דקות התקרב לָאזור האוטובוס מנתניה שמספרו היה M2094. המתנקשים הערבים פתחו באש גם על האוטובוס של הלר.

כך תואר רגע התקיפה, בשחזור שנעשה ב־1971, על ידי הנוסעים יוסף שטרן וד’ר ברגר, ועל ידי הנהג אריה הלר:

שטרן: ראיתי שני ערבים עומדים ממול עם רובים. אמרתי לשכני, שולם ולד, ‘זה לא טוב. תסתכל שם.’ הוא אמר: ‘כן, נכון, אוי ואבוי לנו.’ אחד הערבים ירה על החלון.

הלר: הפתאומיות עשתה את שלה והומטרנו בעשרות כדורים מתת־מקלע ‘טומיגן׳ מצידו השמאלי של האוטובוס, במרחק של 30-20 מטר מהערבי שעמד מצד ימין של הכביש. הספקתי לראות שלושה ערבים לצד הפרדס שנמצא מצידו השמאלי של הכביש.

ד’ר ברגר: הנהג לא עצר. להפך, הוא נסע קצת הצידה ורצה לעבור את האיש הזה. בהתחלה אני חושב שהוא רצה לעבור בצד שמאל וזה לא היה אפשרי. הכדורים נכנסו דרך החלון הקדמי.

ש: איפה ישבת? אולי אתה מוכן לשבת בַּמקום שבו ישבת אז?

ת: ישבתי בשורה שלישית בצד ימין על יד המעבר. זאת אומרת לא כל כך רחוק מהנהג. מאחורי הנהג ישב מר שטרן, ומאחורי מר שטרן ישב מר שטארק, והוא קיבל כדור ישר בראש ומת מייד.

רוב הנוסעים השתטחו על רצפת האוטובוס. מי שנשאר בכיסאו נפגע. הנהג, שנפצע קל מרסיסי זכוכית, פתח את הדלת הקדמית וכמה מהנוסעים ירדו ורצו לפרדס סמוך. גם הנהג הלר ירד והסתתר בצד האוטובוס. רימון יד נזרק לעברו, והוא הצליח להשליכו בחזרה, אך זה לא התפוצץ. לאחר מכן נמלט גם הוא לפרדס שלצד הכביש.

באוטובוס נותרו ההרוגים, ביניהם שושנה מזרחי שנסעה לירושלים כדי להתחתן, והפצועים קשה. ערבי חמוש נכנס לאוטובוס ובדק אם נשארו בו אנשים חיים. על הרצפה, בחלקו האחורי של האוטובוס, שכבו אישה ותינוק. האישה כיסתה את פי התינוק בידה, לבל יוציא קול. למזלם של הנמצאים באוטובוס, הבחין הערבי בתיקו הפתוח של הנהג שבו היו שטרות ומטבעות. הוא לקח אותו וירד מהאוטובוס. בתיק היו 19 לירות – סכום נכבד באותם הימים.

כמה מהנוסעים שהתחבאו בפרדס נתקלו בעגלון יהודי שלקח אותם לפתח־תקווה. אחרים המשיכו להסתתר בפרדס. לפתע התקרבו שלוש מכוניות צבאיות. הנוסעים באוטובוס ומחוצה לו היו בטוחים שניצלו, אך שמחתם לא ארכה זמן רב. החיילים השתייכו לליגיון הערבי העבר־ירדני וחבשו לראשיהם כאפיות. מפקדם, מייג’ור (רס’ן) בריטי, ירד ממכוניתו והתעניין אצל אחד הפצועים, ד’ר ברגר, מה קרה. בינתיים הגיע מהפרדס הנהג הלר וביקש מהקצין שייקח את הפצועים לטיפול רפואי. הקצין הודיע שיש לו משימה אחרת והסתלק.

משאית טעונת חצץ שנהגה יהודי עצרה ונטלה עימה כמה מהנוסעים. הלר הצליח לסובב את האוטובוס ומיהר אל בית־החולים ‘בילינסון’, בצידה הנגדי של פתח־תקווה. שם טופלו הפצועים. ההרוגים הועברו לנתניה והונחו בביתו של אחד מהם, שלום יערי (ולד), שרעייתו נפצעה קשה בפיגוע. ארבעת ההרוגים האחרים היו אסתר וייס, הירש שטארק, חיה ישראלי ושושנה מזרחי. ליד גופתה עמדה המומה לגמרי אימהּ, שנסעה איתה באוטובוס כדי להשתתף בחתונתה בירושלים.

המומים היו גם רבים בארץ, שהחלו את אותו יום ראשון, 30 בנובמבר, בשמחה על בשורת המדינה יהודית וסיימוהו באבל כבד, כשהחלו להגיע הידיעות על תקיפת שני האוטובוסים.

הינה כי כן, שבעת ההרוגים בתקיפת שני האוטובוסים בבוקר ה־30 בנובמבר 1947 היו החללים הראשונים של מלחמת העצמאות, שנמשכה שנה וחצי. אנדרטה צנועה בכניסה למושב נחלים, הסמוך למקום התקרית, מספרת לעוברים בכביש או למתדלקים בתחנת הדלק הסמוכה את סיפור ראשיתה של אותה מלחמה.