קיקי מלכה חזר מהודו עם מטען נסתר. זאת היתה הטעות הראשונה שלו. הטעות השנייה היתה, שחשב שבחיים יש קיצורי […]
1
תוך חצי שעה הוא מחוץ לטרמינל.
כבר היה מוכן לזנק ראשון לתור, להידחף, לקחת את התיק ולברוח. הוא חייב להספיק, לפני שהן נעלמות לו.
הדיילת נעצרה מולו, נעצה בו מבט. אולי כבר ידעה, משכה את הזמן עד שקצין הביטחון יגיע, כנראה הג’ינג’י מהשורה מאחוריו. הוא ליכסן מבט. הג’ינג’י נעלם, וכשהחזיר מבטו קדימה גם הדיילת נעלמה, כנראה סתם בחנה אותו. הוא חייב להיזהר יותר למקרה שמישהו עלה עליו. נכון לאותו רגע, המזל עדיין היה לצדו.
התור התחיל לזוז והוא נדחף. למישהו היה מה להגיד, כנראה שחיפש עימות. הוא התעלם ממנו והמשיך. הוא חייב להגיע אל הבנות ולהיצמד אליהן. החיוך התמים שלהן יוביל אותו עד ליציאה מהטרמינל. כי אם הוא צריך לסמוך על הפנים האשמות שלו – הן יסגירו אותו.
כשהגיע לביקורת הגבולות, לא הבחין בהן. צעירה עם מדים מאחורי דלפק גבוה חייכה כשהחזירה לו את הדרכון.
בסמוך למסועים ראה אותן שוב והתקדם לעברן, אבל שני שוטרים שהופיעו מימין הסיטו אותו מהדרך. הוא נבלע לשירותים, כולו מזיע מרוב פחד והתרגשות.
“בני זונות!” מלמל, ונתן לעצמו אגרוף לרקה. הוא הציץ לרגע דרך החריץ בדלת השירותים. השוטרים נעלמו, גם שתי הבנות. שוב הוא לבד. למרות זאת, הוא חייב להמשיך.
מסביב למסוע חיכו אנשים. הוא נבלע ביניהם ועמד שם עד שהבחין בקיטבג שלו ומשך אותו. שלושים מטרים מלפנים המכס. המסלול הירוק והאדום.
אלוהים-שרק ייגמר. לנשום. כבר מאוחר מדי לפרוש.
שלושה אנשי מכס סקרו את הנוסעים, אחד מהם בעלי עיני עוף דורס. שני הביט בו דרך משקפי ראייה ענקיים. הוא התקרב עוד קצת, וזה עם המשקפיים הצביע עליו, סימן לו להתקרב. זהו. עלו עליו. מישהו בטוח הלשין.
אין עדיין תגובות