החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

תלמידיי ואני

מאת:
הוצאה: | 2020 | 251 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

19.50

רכשו ספר זה:

במשך חמישים ושש שנה (1964–2020), ועוד היד נטויה, לימד משה ליפשיץ, בוגר אוניברסיטאות ירושלים ותל אביב, היסטוריה, פילוסופיה ואזרחות בבתי ספר תיכוניים: תיכון רמלה לוד, התיכונים בכפר סבא והמכינה בסמינר הקיבוצים.

מטרתו היתה לא רק להעשיר את עולמם הרוחני של אלפי תלמידיו ולקרבם לעולם התרבות ההומניסטית-המערבית, אלא גם להכשירם למחשבה רציונאלית נטולת דעות קדומות ולחזק אצלם את היסודות המוסריים ביהדות ובציונות. "ספר זה", כדבריו, "הוא לא רק מקבץ זיכרונות שאותם שחזרתי באמצעות יומניי ואין ספור שיחות עם תלמידיי שאיתם אני שומר על קשר עד היום מזה עשרות שנים, אלא גם מדריך למורים המבקשים לחנך את תלמידיהם להבנת רעיונות היסוד של תרבות ההומניסטית- היהודית והכללית; כיצד לנהוג בכיתה של תלמידים המושפעים מן החברה המודרנית-דיגיטלית והמסרבים להכיר בעליונות המדע והחשיבה הרציונאלית; כיצד ניתן לחנך לאופטימיות ולאמונה באדם; כיצד לבקר את החברה, אפילו ביקורת נוקבת, ועם זאת, לא לאבד את התקווה באדם היהודי והאוניברסלי – משל לאותו פילוסוף יווני, דיוגנס, שהתהלך ברחובות אתונה ביום קיץ לוהט ובידו נר דולק. לשאלתם של האתונאים המופתעים מה הוא מחפש, השיב: האם מישהו מכם ראה 'אדם'? זהו האדם שעמד מול עיני במהלך כל שנותיי בהוראה. דיוגנס אולי לא מצא. אני סבור כי תלמידיי ואני מצאנו. זהו האדם האומר: אדם אני, וכל דבר אנושי לא זר לרוחי".

מקט: 4-249-50779
במשך חמישים ושש שנה (1964–2020), ועוד היד נטויה, לימד משה ליפשיץ, בוגר אוניברסיטאות ירושלים ותל אביב, היסטוריה, פילוסופיה ואזרחות בבתי […]

פתח דבר

עתה, ביום קיץ בשנת 2019, אני יושב בפארק העירוני של כפר סבא ובידי אחד הספרים האהובים עליי: היה שלום, מיסטר צ'יפס מאת ג'יימס הילטון. עיקרו של הרומן הוא דמותו הבלתי נשכחת והנערצת של המורה לשפות קלסיות בתיכון ברוקפילד, אנגליה (שמו היה צ'יפינג. "צ'יפס" היה כינוי החיבה שלו). הרומן, שפורסם ב־1934, הִכָּה מיד גלים, והפך לרב־מכר באנגליה ובארצות הברית. הוא הוסרט מספר פעמים, זכה לפרסים, ועוּבּד לסדרות ברדיו ובטלוויזיה. דמות ספרותית זו כה שבתה את ליבי (ואת ליבם של מאות אלפי האנשים שחוו את אֵימי החינוך האנגלי המיושן בבריטניה), עד כי אני קורא בו שוב ושוב, ואיני יכול לגרוע עין מדמותו של המורה ללטינית. היום התיישב האיש לידי על הספסל בפארק, ושוחחנו על הוראת הלטינית והתרבות הקלסית. מחשבותיי נודדות ללא הרף אל עברי הרחוק והקרוב, לעבר תלמידיי, שאותם חינכתי ולימדתי זה 55 שנים, רובם כיום הורים לילדים, סבתות וסבים לנכדים. אני רואה אותם עומדים מולי – מתעמתים, שואלים, מפריעים, כועסים, צוחקים, שמחים, מקטרים, מקללים, עצבניים ומיואשים. מראה שכיח. "עוד תשבור את השיא שלי", אומר לי האיש בחיוך. "שישים שנה לימדתי בברוקפילד, מאז היותי בן 22". לפתע הוא מפנה את תשומת ליבי לעבר שער הפארק. "ראה", אמר לי, "מי בא לבקר אותך". הוא קם ממקומו ולוחץ את ידי: "גוד ביי מיסטר ליפשיץ. היה נעים מאוד לשוחח איתך". – "גוד ביי, מיסטר צ'יפס, היה תענוג לפגוש אותך", עניתי.

אני שומע שירה אדירה מכיוון הכניסה לפארק ואני נפעם. טור ארוך, ארוך מאוד, מצעד ססגוני של אלפי תלמידיי על כיתותיהם צועדים לעברי. מאות כיתות, כיתה אחר כיתה, מחזור אחר מחזור. ראשונים צועדים תלמידי תיכון רמלה־לוד, ט'־4, לבושים בגדי חג ובידיהם בלונים בכל הצבעים, ושלטים המציינים את השנה שבה סיימו ארבע שנות לימוד. הם מנופפים בידיהם וקוראים לעברי: "היה שלום, המורה משה ליפשיץ! היו שנים נהדרות ללמוד איתך! רוצים לשמוע עוד סיפור של שרלוק הולמס!" כולם באותו גיל שבו פגשתי אותם, אני זוכר אותם היטב, רבים מהם בשמם. הם מנופפים בידיהם וצועקים: "תודה! היה כיף לא רגיל!" אחד מהם קורא לעברי: "המורה, חשדת בי שהעתקתי. אני נשבע לך שלא העתקתי!" אני קורא לעברו: "אני מבקש את סליחתך". הוא מנופף בידו: "זה בסדר, מזמן סלחתי". מחייך ונעלם עם כיתתו. מחזור 1970. כיתה אחר כיתה הם חולפים על פניי בזה אחר זה. "להתראות, המורה!" ונעלמים. אני שומע את הצעקות ואת הקריאות של המחזור הבא, ה"צעירים" יותר, כל כיתה מונה למעלה מארבעים תלמידים. הם הולכים לעברי, מחייכים וצוחקים. "לא הכנו שיעורי בית. ממילא לא בדקת אותם!" צעקו לעברי והניפו כרזה צבעונית: "למדנו ממך להיות בני אדם". אחת התלמידות צועקת לעברי: "המורה, אני זוכרת את השיר הנפוליטני 'סנטה לוצ'יה' שלימדת אותנו בכיתה י'!" כל הכיתה מתחילה לשיר בקולי קולות. יותר יפה ממקהלת הצבא האדום. "נכון", צעקתי. אבל עוד לפני שהספקתי להצטרף למקהלה נעלמו כשהם קוראים לעברי: "להתראות בשיר הבא!" המצעד נמשך. מחזורים נוספים הגיעו: 1971, 1972, 1973. בכיתה אחת כל אחד החזיק זר פרחים והשליך אותו לעברי. אני שומע אותם צועקים: "לזכר השנים היפות!" – "אלמנטרי, ווטסון, אלמנטרי" – "המורה, רוצים יום חופש" – "למה אתה כל כך מזיע? אולי תלך לנוח בחדר המורים? להביא לך כוס תה?" – "אתה משחק כדורסל? איזה יופי!" – "על איזה ספר אתה ממליץ?" – "באוניברסיטה אלמד היסטוריה, מבטיחה" – "המורה, דני מציק לי. קח אותו ממני!" – "למה אתה לא מחייך? קרה משהו?" – "מה, רק 80? מגיע לי הרבה יותר. יוסי כתב אותו דבר וקיבל 90! למה? בגלל שהוא יודע להתחנף? אני רוצה שמורה אחר יקרא את המבחן. אל תיעלב" – "מבחני כבוד הם הדבר הכי טוב שקרה לי". – "הלילה ישנתי אצל חברה. ברחתי מהבית. מה אתה מייעץ לי לעשות?" – "המורה, מה שלומך?"

שש כיתות מתקרבות אליי. מחזור 1976. הניפו שלטים. על חלקם הגדול היה כתוב: "אני לומד/ת היסטוריה באוניברסיטה בזכותך". נופפו בידיהם, קדו קידה קלה ונעלמו בחיוך על שפתיהם. עוד מחזורים, עוד מאות תלמידים. אי־אפשר לשכוח אותם, אני רואה ביניהם את אלה שנלחמתי עבורם כמחנך במועצה הפדגוגית כדי שיעלו כיתה. הם לא אמרו מילה. רק ארשת פניהם הביעה תודה. הלך וקרב המחזור האחרון של תיכון רמלה־לוד: 1989. הם ידעו כי בשנה הבאה אלַמד בכפר סבא. הם הלכו לעברי וקראו: "אל תשכח לספר לתלמידיך החדשים על שרלוק הולמס!" –"תמשיך להיות מורה לחיים!" – "ניפגש בשמחות!" – "תמשיך לעשות מבחני כבוד!" נופפו בידיהם ונעלמו כלעומת שבאו.

עתה מתקרבות לעברי כיתות ארבעת התיכונים בכפר סבא, שאותן לימדתי ועדיין אני מלמד בשלושים השנים האחרונות מאז באתי לעיר. עשרות כיתות, מאות רבות של תלמידים. הם לא קוראים לי "שלום המורה", אלא "שלום משה". נפנופי הידיים וקריאות הברכה אינם נפסקים. "משה, היית מורה נהדר להיסטוריה! לא נשכח!" – "הלוואי וכל המורים היו עורכים מבחני כבוד!" – "לעולם לא נשכח את סיפור 'החגורה המנוקדת' של שרלוק הולמס! גם הסיפור על 'הדמויות המרקדות' היה מצוין!" – "הידד למורה ששנא לתת שיעורי בית ולערוך מבחנים!" מחזור אחר מחזור: 1991, 1992, 1993… 1999… 2019. הטור לא נגמר. אני עומד על בימת הכבוד וסוקר את המצעד. השלטים והכְּרזות דומים לאלו של רמלה־לוד. את כולם אהבתי. בלטה בייחודהּ כרזה אחת: "משה ליפשיץ לשלטון! שר החינוך הבא!" – "עוד תצטערו על כך", צעקתי. כרזה אחרת אמרה: "יחי שרלוק הולמס, יחי ד"ר ווטסון!" – אכן לא נס לחו של שרלוק הולמס. גם עתה, בדור הדיגיטלי. כולם היו מרותקים לעלילותיו של הבלש האלמותי, כמהים לשמוע סיפור. הכיתות של השנים האחרונות היו מוכרות לי היטב. מאות תלמידים חלפו על פניי. כולם חייכו. אחרונים צעדו תלמידי "היסטוריה מורחב". כיתות קטנות יותר, אך נלהבות, לא פחות מהקודמות להן. אילו תלמידים אמיצים שהם היו! הרהרתי. היה להם אומץ לא ללכת יחד עם חבריהם למגמות אחרות. הם באו ללמוד היסטוריה, דווקא עכשיו, כאשר יוקרת המקצועות ההומניסטיים נמצאת בשפל. בסיומו של הטור האין־סופי ניגשה אליי תלמידה־אימא ואמרה לי בפשטות: "משה, אולי תכתוב את זיכרונותיך? אני חושבת שיש לך המון מה לומר". – "לשם מה לכתוב?" שאלתי. "כדי שנוכל להיזכר בימים הטובים והיפים ונוכל לספר עליהם לנכדינו. ומדוע שמורים אחרים לא ילמדו על דרכך בהוראה? אז בבקשה, תתיישב עוד היום ותתחיל לכתוב".

לפני כחצי שנה קיבלתי הזמנה מתלמיד שאותו לימדתי בשנה הראשונה ברמלה־לוד. עברו 53 שנים, ומאז לא התראינו, לצערי. הוא ואחיו היו תלמידים נהדרים ומוכשרים מאין כמוהם. מאוד אהבתי אותם. עכשיו אני יודע שזה היה הדדי. השנה, 2018, הוא הזמין אותי לטקס פרֵדה מבית הספר לטיִס של חיל האוויר בדרום הארץ שבו שימש כחונך (במילואים) של פרחי טיס. היום הוא כבר לא ילד. באתי, ראיתי, התפעלתי. איזו חוויה מרגשת ומסעירה. אני יודע כי עמלי לא היה לשווא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תלמידיי ואני”