תחרה וצבע

ויש אהבות מכלות. כאלה שאי אפשר לחיות בלעדיהן. כאלה שנגעו בחיים שלנו רק לרגע, והן שם לתמיד. ואנחנו נאבקים בצורך שלנו לעשות הכול בשבילן. הכול רק כדי שהן לא יילכו. ואנחנו מוכנים לסבול ולכאוב ולהתענות רק כדי להחזיק אותן קרוב, כל כך קרוב, כמו אוויר לנשימה.

כשטליה בלום, בלוגרית ישראלית בת 26, נוחתת באנגליה בפתחו של הקיץ.
נאבקת במאניה דפרסיה ובהפרעת האכילה שמהן היא סובלת, היא מגיעה לביתו של אחיה דני בלונדון בניסיון להציל את עצמה, מעצמה.
מפגש עם בן סטורם, חברו הטוב, גבר צעיר ומצליח, שמסתיר בעצמו כמה סודות, מטלטל את עולמה. היא רוקמת מזימות, מפתה ומתפתה, נכנעת ליצרים, לתשוקות, והכול במטרה להשיג את הגבר שלה.
בדרכה המיוחדת נותנת לנו להיכנס לנבכי נפשה, לוקחת אותנו איתה לסיבוב על רכבת ההרים שהיא חייה.

תחרה וצבע הוא הספר הראשון בטרילוגיה אירוטית מטלטלת, המעניק הצצה נדירה על החיים בקצוות, העליות, המורדות, וסערות הנפש שהחיים מזמנים.
זהו סיפור על התמודדות, אהבה, והזכות לחיות.

איילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואם לשלושה, מחברת הספר "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויותיה, את ההתמודדות עם מאניה דפרסיה ועם הפרעת אכילה, לתוך שלושה ספרים.
מאמינה גדולה בכוחן של מילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

מקט: 9-62154-587-3

מסת"ב: 978-1-62154-587-3

ביקורת על הספר

סקירה על הספר בבלוגיה

קישור אל הספר בגוגל-בוקס

מאמר שפורסם על הספר

סקירה

עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד

פרולוג – אני רוצה לחבק אותם. את הימים הטובים ואת הימים הרעים. את השעות שבהן הצחוק מתגלגל עד השמיים ואי אפשר לעצור אותו, לא זקוק לסיבה, בא מהחושך, מתגנב במפתיע ומציף את הכול. שוטף את כל החרא הצידה ולרגע אני יכולה לחיות באשליה המתוקה שהוא יישאר לנצח, ואני אחייך ואצחק ואשתגע מאושר ענקי וחסר מעצורים. ואני רוצה לעטוף בזרועותיי את אותם הרגעים הנוראים, במיטה, על הרצפה, מכורבלת לכדור, חסרת תזוזה, רק הלב הולם והראש נלחם, משננת מנטרה בקצב, רק תעברי את היום. רק תעברי את היום. והשמש לא חודרת מבעד לחלונות הסגורים ואין טיפת אור.

שם אני חיה. בקצוות. בקצוות. במקום שבו נפגשים השדים והמכשפות והפיות. במקומות המופלאים והאפלים, במקומות שאני לא מוכנה להיפרד מהם כשאני לוקחת את הכדורים.

אני מעדיפה את הכול בעוצמות, בווליום. צחוק ודמעות וכעס גדול וכאוס שרוצה להחריב הכול. הכול. רק לא להיות חסרת תחושה. רק לא להיות קו ישר על המוניטור. ככה הכדורים גורמים לי להרגיש. אני שמחה ואני עצובה וזה נראה אותו דבר. אני רוצה הכול ועכשיו ומהר וחזק. ריחות ומראות ותחושות על העור שלי, כשהשערות שלי סומרות ואני רוקדת וקופצת, כל המבטים מופנים אלי, המומים, לא מבינים. ככה אני בלי הכדורים. מכורבלת על הרצפה הקרה, שלולית של קיא על יד האסלה, אצבעות מטונפות ממיצי קיבה וגרון שורף ואלכוהול בלי הבחנה וסיגריות ממלאות את המאפרה. לא רוצה להיות מתה-חיה. צל של עצמי. אני מעדיפה את רגעי החושך האיומים, המכלים, רק כדי לחוות את רגעי האושר המטורפים.

בקצוות. שם אני כותבת ויוצרת ושופכת את הקרביים שלי על הדפים, על המחשב, במחברות מצהיבות כבר שנים. השדים שלי מאופסנים, מדי פעם מרימים ראש ובודקים אם כבר הגיע הזמן. ואני סוגרת אותם חזרה ומשכיבה אותם לישון, בין הפיות והמלאכים, עד שהם לא מוכנים יותר לחכות, מתגנבים החוצה דרך חור המנעול, ובאים לחגוג בחגיגה שנמשכת ימים, רוויה אלכוהול וסיגריות ולילות טרופים. עד שהם מתעייפים ומפנים מקום לשקט הגדול, על הרצפה בפינה, איפה שאף אחד לא מחפש אותי ולאף אחד לא אכפת. איפה שהשמש לא באה לבקר והלילה ארוך ולא נגמר, נמשך שעות וימים, ככה זה בלי הכדורים. איפה שהקצוות של החיים מתפוררים, סלעים קטנים מתגלגלים במדרון, ורגל אחת במקום הלא נכון ואני בדרך למטה לתהום. שם אני אוהבת לעמוד, על המצוק של קצה החיים. איפה שהנוף הכי משגע, הכי טבעי ומחוספס, איפה שרגל אדם כמעט לא דרכה, במקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו, קצה המצוק.

שם אני עומדת עם הגב לתהום ובוחרת כל יום מחדש לא לעשות את הצעד אחורה. ובוחרת בחיים.