החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תגליות מארי ועולם המקרא

מאת:
הוצאה: | 2013 | 100 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

תרומתן של תעודות מארי להשגתו ולבינתו של עולם המקרא היא מן המודעות. חיבור קודם, עיוני לשון ותולדה (כרמל, 2002) יוחד, בחלקו הראשון, לקירבה הלשונית בין האכדית של מארי ולשון המקרא, מבחינתה הדקדוקית, התחבירית והמשקע הלשוני המשותף.
בפרקי חיבור זה נפרשת יריעה רחבה של זיקות והארות בתחומי ההווי, המשטר, השררה, חיי המשפחה ואורחות החיים בין התעודות האמורות ובין הספרות המקראית לסוגיה.
לחיבור 3 מוספים: 'מצפונות העבר: תגליות מארי וחקר המקרא'; 'חניתו מעוכה בארץ מראשותיו'; 'אברהם וזמנו'.

מקט: 4-249-50160
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

תגליות מארי והמקרא

מבוא

1. החפירות הארכיאולוגיות בעשרות השנים האחרונות העלו שלל תגליות ותעודות, שערכן רב להשגת עולם המקרא על בחינותיו השונות. דומה, כי העשיר ביותר במכלול תעודות אלה הוא אוצר כתביה של מארי, אשר נחשף בסדרת החפירות הצרפתיות ליד העיר מארי שעל גדות הפרת הסורי, בשנים 1936-1939; חפירות אלה, אשר בוצעו בפיקוחם של הפרופסור אנדרי פרוט, הארכיאולוג הצרפתי, ומורי הפרופסור ג’ורג’ דוסאן, האשוריולוג הבלגי, העשירונו ב-20,000 תעודות, לערך, מן המאה ה-18 לפני הספירה הכללית, תעודות המקבילות לתעודות האשוריות מקפדוקיה ולכתבים בבליים אחרים מאותו פרק זמן.

2. עלייתה של מארי על בימת ההיסטוריה חלה בזמן התפוררותה של הממלכה השומרית של אור, היא ממלכת השושלת השלישית (2070-1960 לפנה’ס). שלוש היו המלכויות אשר השתררו על חורבותיה של הממלכה המתפוררת: עילם במזרח, אשור על גדות החידקל ומארי על גדות הפרת. היה זה אשבי אירא, מלכה של מארי, אשר הניף את נס המרד, השתלט על העיר החשובה איסין והיה למלכה. אחריו החרו החזיקו העילמים, שלקחו תוך סערת מלחמה את איבי סין, מלכה של אור, בשביה. לאמיתו של דבר קיימת היתה תסיסה מכבר באזורים אלה כפועל יוצא מתנועות הגירה נרחבות של שבטים שמיים-אמוריים. מארי גופה היתה ל’אמורית’ ולאחר מכן שאר ארצות הפרת וחידקל. שבטי מהגרים אלה סיגלו לעצמם את מורשת התרבות האכדית- שומרית, אך השכילו להטביע עליה את חותמם העצמי.

מטבע הדברים, שממלכה סדירה המתפוררת והולכת גוררת בעקבותיה את התפוררות מוסדות החברה והכלכלה. קמות מדינות זעירות הלוחמות אשה ברעותה, מתערער הביטחון וניטלת יציבותו. במערבולת הפיכות זו התבססו שתי מלכויות בארם נהריים: האחת – אשור, שהשפעתה וקשריה פרושים היו על פני שטחים נרחבים, ומושבותיה הגיעו עד לגדות הים התיכון ואסיה הקטנה; ועדות לכך תעודות קפדוקיה. האחרת היא מארי, שתודות למעמדה הגיאוגרפי המצויין, רכשה מהר מקום נכבד במסכת היחסים המדיניים והכלכליים במזרח התיכון. בדרומה של ארם נהריים התגבשו הממלכות: איסין, לרסה ובבל (1835 לפנה’ס), ועלתה עליהן עילם.

המאבק על השלטון בארצות ארם נהריים התעצם והלך במאות השנים הבאות, ובמאבק נטלו חבל: בבל, אשור, עילם ומארי. המאבק בדרומה של הארץ הסתיים, בשלבו הראשון, בהשתלטות העילמים על מלכויות לרסה ואיסין. מלכות בבל נשארה מקוטעת ומבודדת, כשבראשה המלך בין אובליט, הוא אבי חמורבי. בחלקיה העליונים של הארץ היתה יד אשור על העליונה: שמשי אדו (1750-1719 לפני הספירה), ראשון שליטיה מקרב השבטים האמוריים, הרחיב את תחומי ארצו מפאת הרי ארמניה בצפון ועד לארצות הים התיכון במערב, וכך הפך ל’מלך העולם’ האשורי הראשון. אף מארי נפלה לפניו, מלכה יחדון לים הוגלה, ובן המלך האשורי, ישמח אדו, הופקד עליה כמשנה למלך.

ברם, השלטון האשורי על מארי לא ארך שנים רבות. לא עברו אלא 16 שנה ומארי רכשה את עצמאותה מחדש בידי זמרי לים, בן שושלתה המקומית. הוא הפכה לזמן מה למעצמה הכבירה ביותר בארם נהריים העילית. תקופה זו היא תור הזהב של מארי, עליה יספרו מבנים וממצאים, ומעל לכל עשרות אלפי התעודות, אשר נתגלו בידי משלחת החפירות הצרפתית, ערב מלחמת העולם השנייה. זמרי לים זה (1730-1700) הרחיב את גבולות ארצו מבבל בדרום ועד לכרכמיש במערב. יחסים מדיניים וכלכליים הותקנו בימים אלה עם מלכויות בבל, לרסה, אשנונה, קטנה וחלב. שיירות מסחר נשלחו למרחקי ארץ, עד לגבל ולראש שמרה שעל החוף הסורי, עד לחצוֹר שבצפונה של כנען[2] ועד לאיי הים התיכון ואסיה הקטנה. צבא מארי צוייד ברכב סוסים ובכלי מלחמה מעולים אחרים, בהם כלי מפץ והמנוף. ארמונותיה ומצודותיה בעלי מידות וצורה הם, ועדות בהם לעושרה ולפריחתה של המדינה. אוכלוסיה מזוגים היו מנודדים ותושבי קבע. בתרבותם ובאמונתם התערבו השפעות שונות, שפתם, השפה האכדית, קרובה לניב העברי הקדום.

בעוד מארי, עילם ואשור עומדות בגדולתן עלה חמורבי, מלכה של בבל הקטנה, ואחד אחד היכה, אם בתחבולות עורמה ואם בהתקפת מצח, את יריביו: עילם איבדה את כיבושיה ומלכה רים שים נתפס ונחבש בסוהר; אשור נהדפה ממקומה תחת מחץ הכוח הבבלי, ומארי אף היא נכבשה (1698 לפני הספירה), ושנים מועטות לאחר מזה נהרסה כליל, בעת מרידת נפל. שלטונו של חמורבי פותח תקופה חדשה בהתפתחות המזרח הקדמון: כונסו מסורות עתיקות, התעשרו ענפי הידע והספרות וחוקים מקובלים נאספו לקובץ הנודע, הוא קובץ חוקי חמורבי.

קצר היה פרק השגשוג של מארי. ואף על פי כן שלל ממצאיה וכתביה יש בו כדי ללמדנו בינה לא רק בתחומים מצומצמים של זמן ומקום. רחבה היא יריעתם של כתבים אלה ומקיף הוא רקעם, כשעל רקע זה הושתתו, בין השאר, אדניה של מורשת אבות.

3. רבות ומגוונות הן נקודות המגע בין כתבי מארי לאסופת המקרא העברי. עמים ושבטים הנזכרים בספרי המקרא רשומים בהארה חדשה בכתבי מארי ורשומותיה: החורים המתפרצים מהצפון הרחוק; הארמים, קרובי העברים; שבטי החבירו המציפים ועולים על המזרח וערבותיו; כפתור ויושביה, ילידי איי הים התיכון; בני בנימין, בני הדרום הנודדים. ובמסגרת זו קבועים היו חיי האבות, אברהם, יצחק ויעקב, בהליכותיהם ובנדידותיהם. סיפורי האבות, מנהגיהם ואורחותיהם, מתבארים מחדש על בחינותיהם הכלכליות, החברתיות, המשפטיות והגיניאולוגיות. ציביליזאציה קדומה על כל גינוניה: הסוס, החמור, הפרד ושאר בעלי החיים, גידולם ושימושם במשק; רכב המלחמה, הליכות המלחמה וחלוקת השלל; מפקדי העם; כריתת הברית; הקוסם והמנחש; מוסד הזקנים ורשות הממלכה; סדרי המשפחה ותקנות הכלכלה; על אלה וכיוצא באלה למדים אנו למדים מכתבי מארי, וארוכים הדברים.

ולזאת יש לצרף את הבחינה הלשונית; כי לשון אחות היא האכדית לעברית; מלים ומושגים רבים משותפים לשתי הלשונות. נפרט רק אחדים מהשכיחים בכתבי מארי: אוכל, איכר, אמן, בר, ברזל, גמור, דבלה, דבש, חבל, חליפות, חמץ, חרוץ, חשמל, כן, כסא, כוסמת, כסף, כופר, מחלפות, מילואים, מוסדות, מרכבה, משקולת, נאד, נגר, ענק, פול, קמח, שאר, שיכר, שמן, שומשומין, שן, תאנה ועוד ועוד.

מטרתנו בטורים הבאים להעלות אי אלו קווי הקבלה ותחומי מגע בין שתי התרבויות: תרבות חיי המקרא ותרבות המארי. אנו מגבילים את עצמנו כאן לעיונים באוצר התעודות שהתפרסם בשני כרכים מסדרת הפרסומים של תגליות מארי, הכרכים השביעי[3] והשמיני.[4] תעודות אלו, עניינן חיי הכלכלה והחברה, מנהגים ותקנות. אכן אין בעיונינו כאן משום משנה סדורה וכוללת, אך בהצטרפם יחדיו מעלים הפרטים הנדונים תמונה כלשהי, מלבנת ומסבירה.

אורחות חברה וכלכלה

1. תעודות חתומות; חותם כנף הבגד

סעיף 7 מחוקי חמורבי מחייב כתיבת חוזה מכירה לאמור:

‘אם מישהו יקנה כסף או זהב או עבד או שפחה או שור או כבש או חמור או כל חפץ שהוא, מידי בנו של בן חורין או מידי עבדו של בן חורין, או יקבלם לפיקדון, ללא עדים או חוזה, אדם זה הריהו כגנב, למוות יינתן’.[5]

אין ספק, שחוק קדום זה תחולתו השתרעה על פני ארצות המזרח כולו, ארצות שמורשת התרבות הבבלית היתה מנת חלקן. גם בארץ ישראל יש כמה עדויות לחוק זה. אם כי המקרא עצמו אינו מלמדנו על תעודות מכר ומקנה אלא מימי ירמיהו, הרי מסתבר כי אלה היו נפוצות. הדעת נותנת, כי גם מקנה מערת המכפלה נעשה בשטר מכירה טיפוסי. עיון מדוקדק בפרטי המכר מלמד, כי שטר זה היה זהה לשטרות הבבליים בנוסחתו ובתנאיו:

‘וישקל אברהם לעפרן את-הכסף אשר דבר באזני בני-חת, ארבע מאות שקל עבר לסחר. ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר-בו, וכל-העץ אשר בשדה אשר בכל-גבלו סביב. לאברהם למקנה לעיני בני-חת בכל באי שער-עירו’ (בראשית כ’ג, ט’ז-י’ט).

התמורה והתחומים מוגדרים כהלכה, ואף האילנות ופירותיהם לא נעלמו מעיני סופר החוזה.

על עריכת חוזה ממכר למקרקעין למדים אנו ממקנה שדה חנמאל בן שלום, דוד ירמיהו. ירמיהו, הרוכש שדה זה, כי לו משפט הירושה והגאולה, מספר:

‘ואקנה את-השדה מאת חמנאל בן-דדי אשר בענתת, ואשקלה-לו את-הכסף, שבעה שקלים ועשרה הכסף. ואכתב בספר ואחתם ואעד עדים, ואשקל הכסף במאזנים. ואקח את- ספר המקנה, את-החתום, המצוה והחקים, ואת הגלוי. ואתן את- הספר המקנה אל-ברוך בן-נריה בן-מחסיה, לעיני חנמאל דדי, ולעיני העדים הכתבים בספר המקנה, לעיני כל-היהודים הישבים בחצר המטרה’ (ירמיהו ל’ב, ט’-י’ב).

לפנינו שטר מכירה כפול,[6] החתום והגלוי. ספר החתום מקביל במידת מה לטבלאות החרס הבבליות החתומות שעליהן נחרטו פרטי הממכר, תנאיו ועדיו; ספר הגלוי מקביל באותה מידה למעטפת כד החרס הבבלית אשר אצרה את טבלאות החרס; עליה נחרתו סכומי הממכר ותמצית תנאיו בלבד. נבצר מאתנו לקבוע אם דרכו של ירמיהו היתה בבחינת נוהג רגיל ביהודה ובישראל מראשיתן. המקרא מספר, שהיו דרכים פרימיטיביות רבות למתן צביון חוקי לעסקי ממכר ומקנה, כגון מתן חפץ סמלי – הקדשת שבע כבשות צאן ל’עדות’ על חפירת הבאר בידי אברהם לפני אבימלך מלך גרר (בראשית כ’א, כ’), כריתת ברית, ביתור בעל-חי ומעבר בין בתרי החיה (בראשית ט’ו; ירמיהו ל’ד, י’ח), תקיעת כף ומתן יד (יחזקאל י’ז, י’ח; עזרא י’, י’ט, וכן משלי י’ז, י’ח; כ’ב כ’ו). וברי לנו כי כתיבת חוזי ממכר ומקנה היתה במרוצת הזמן לאורח חוקי מקובל.

כתבי מארי כוללים אף הם ציונים אחדים לתעודות חתומות. אחד הכתבים[7] הוא אסופת רשומות הדנות במנות מזון קצובות כשהללו נקבעו על יסוד תעודות שהן בחלקן ‘חתומות’. תעודה אחרת[8] עניינה חתימת העתקי תעודות, עובר למסירתן. השימוש הבבלי בטבלאות חרס ובמעטפת כדי חרס היה נפוץ במארי[9] אף לגבי עסקות פעוטות ובעלות ערך חולף בלבד, כגון הלוואת מוגבלות לזמן קצר. על גבי הכד-המעטפת יש שהיו חורתים את פרטי העסקה או החוזה, ופעמים נרמז בו רק נושא העסקה. במקרה האחרון קרוב שקודם גניזת התעודה החתומה נלקחו הימנה העתקים מספר לרשות הצדדים הנוגעים בדבר והעדים החתומים. ייתכן שהעתק אחד הופקד בארכיון העיר או המדינה למשמרת. נראה שבקרב העדים העדיפו לכלול מפקידי חצר המלכות או אף אנשים שבצורה זו או אחרת הייתה להם זיקה לעסקה המבוצעת. לעתים נקבע, כי אנשים אלה קיבלו תמורה מסוימת, אולי כדי למנוע ערעור ותביעה מצדם ביום מן הימים.

הצדדים הנוגעים והעדים היו מטביעים את חותמם, שהיה לרוב עגול בצורתו ובו תבנית כלשהי בצירוף שמו של בעל החותם ומעמדו. בשתי תעודות (מס’ 1, 15) מצויינת הטבעת ציפורן כחותם. ראוי לציון כי בכתובים אחדים ממלא כנף הבגד את מקום החותם.[10] כנף בגדו (סיסיקטום) של הלווה היתה מוטבעת על גבי חומר הטבלה בעודו רך, אחר שנחרתו עליו פרטי העסקה. במספר תעודות (מס’ 1, 32, 57, 72, 81) מפורש שלאחר חתימת השם ניתנה הטבעת כנף הבגד. תעודה מס’ 1 עניינה אימוץ בן; תעודה מס’ 32 – הלוואה בריבית, והחותם בכנף בגדו הוא הלווה; תעודה מס’ 57 עניינה – הלוואת גרעיני שעורים וסכום כסף, אף כאן החותם בכנף בגדו הוא, כנראה, הלווה; תעודה מס’ 72, נושאה – מתן אמה כפיקדון להחזרת מלווה. בתעודה זו החותם בכנף בגדו הוא המלווה, האחראי לשלום האמה; תעודה מס’ 81, נושאה – פיקדון כספי, והשומר בא על החתום. על גבי שתי תעודות אחרות (מס’ 34, 49) ניתן להבחין בהטבעת כנף הבגד אף שאין דבר זה מצוין בכתוב. נושא תעודות אלו – הלוואות כספים ותשלומים. באחת התעודות הנזכרות לעיל (מס’ 1) ניכר שעל גבי כנף הבגד הודק מעין פתיל או שרשה; עובדה זו מזכירה את פתילו של יהודה. החותמת והפתיל אשר נמסרו לתמר כעדים להכרת בעליהם (בראשית ל’ח, י’ח, כ’ה). נוסיף ונעיר, כי כנף בגדו של השליט נשאה חותם מלכות, דבר המסתבר על יסוד אי אילו מתעודות מארי.[11] והרי קריעת כנף בגדו של שאול על ידי דוד (שמואל א’ כ’ד, ד’) משקפת ברורות נוהג זה (ועיין גם שמואל א’ ט’ו, כ’ז-כ’ח). דוד, לאחר מעשהו, נותן ניב לצערו: ‘ויך לב-דוד אתו על אשר כרת את-כנף אשר לשאול’. בקריעת הכנף גלומים אות וביטוי לנטילת מקורו של שלטון, חותמה של מלכות.

2. פיקדון, משכון; מלווה ולווה

המקרא מעיד על מציאות מסוימת ועל רצון ומגמה לשנותה ולעצבה ברוח המחוקק. על כן אין תמה אם לא מצינו זהות בין הרקע למגמה, בין המצוי לרצוי. כך, למשל, גוזר המקרא על נטילת תרבית ונשך: ‘אם-כסף תלוה את-עמי את-העני עמך, לא-תהיה לו כנשה, לא-תשימון עליו נשך’ (שמות כ’ב, כ’ד), ושוב: ‘אל-תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך, וחי אחיך עמך. את-כספך לא-תתן לו בנשך ובמרבית לא-תתן אכלך’ (ויקרא כ’ה, ל’ו-ל’ז), וכן: ‘לא-תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אכל, נשך כל-דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך’ (דברים כ’ג, כ’-כ’א). הינזרות מנשך ותרבית נכללת בין פועלי הצדיק בספר יחזקאל: ‘בנשך לא-יתן ותרבית לא יקח’ (יחזקאל י’ח, ח’) ועוד. לעומת זאת, תימנה עבירה זו עם עבירות בני עיר הדמים: ‘נשך ותרבית לקחת’ (שם, כ’ב, י’ב).

כבימינו, מתן הלוואה אינו כרוך בקביעת שער הריבית בלבד. ההלוואה מותנית לרוב במתן ערובה לתשלום החוב. המחוקק בספר דברים (כ’ד, י’-י’ג) מגביל את הנוהג הכללי במקח ערבון או משכון, בהתאם לרוחו המקורית של עמנו:

‘כי-תשה ברעך משאת מאומה, לא-תבא אל-ביתו לעבט עבטו. בחוץ תעמד, והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את-העבוט החוצה. ואם-איש עני הוא, לא תשכב בעבטו. השב תשיב לו את-העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך’.

בין שאר כלים אסורים כעבוט – רחיים ורכב, ‘כי-נפש הוא חבל’ (שם, ו’, וראה גם שמות כ’ב, כ’ה-כ’ו). הגבלות אלו שוללות למעשה מערכו של המשכון. מתן המשכון הופך למעין אקט חוקי רשמי, בחינת אישור וקביעה לעסקת הלוואה. לסוגיית המשכון והעבוט משתייכים מבחינות ידועות הערבון והערובה. הנה מוסר יהודה לתמר את חותמו, פתילו ומטהו, כערבון למשלוח גדי עזים מן הצאן (בראשית ל’ח, י’ז-י’ח). על הערובה שומעים אנו מדברי ישי לבנו, לדוד, הלוקח את ערובת אחיו, בעמדם במערכה (שמואל א’ י’ז, י’ח). ללווה נדרשת תכופות ערובת שכנו או אדם אחר. הלה נושא באחריות כספית לגבי המלווה. ספרות החכמה מרמזת על נוהג שכיח זה של מתן ערובה בחיי הכלכלה (משלי ו’, א’-ה’; י’א, ט’ו; י’ז, י’ח; כ’ב, כ’ו-כ’ז; בן סירא, הוצאת סגל. פרקים ח’ וכ’ט). היו מקרים שהלווה או בניו נמכרו לעבדים על מנת לפרוע את חובותיהם, ולעתים אף בצירוף מתן ערובות אחרות, כשדות וכרמים (נחמיה, ה’ ב’-ה’): ‘שדתינו וכרמינו ובתינו אנחנו ערבים, ונקחה דגן ברעב… והנה אנחנו כבשים את-בנינו ואת-בנתינו לעבדים…’. המחוקק המקראי קורא תיגר על מקרים אלה ושתי תקנות נקוטות בידו: השמיטה והיובל: ‘כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, ובשבעת יצא לחפשי חנם’ (שמות כ’א, ב’). ‘וכי-תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך’ (דברים ט’ו, י’ב-ט’ו). שנת השמיטה משחררת את הלווה מחובו (שם, ט’ו, א’-ג’). המחוקק מגביל ומסייג מקרים של מסירת בת לבן חורין כאמה, וקובע כי צאתה ‘לא תצא כצאת העבדים’ (שמות כ’א, ז’). גם הגבר הישראלי, כי ימוך ונמכר לעבד, ‘לא-תעבד בו עבדת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד-שנת היבל יעבד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ושב אל-משפחתו ואל-אחזת אבתיו ישוב’ (ויקרא כ’ה, ל’ט-מ’א, וכן נ’ד). זאת ועוד: פגיעה בגופו של העבד מחייבת את שחרורו המיידי (שמות כ’א, כ’ו-כ’ז).

אמנם, דומה כי לגבי פרשה זו לא היתה המציאות זהה עם רוח המחוקק ותקנותיו. אשה אחת מנשי בני הנביאים זועקת אל אלישע כי שני ילדיה עומדים להילקח על ידי הנושה לעבדים לאחר מות אישהּ (מלכים ב’ ד’, א’); עמוס מתריע על פשעי ישראל: ‘על-מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים’ (עמוס ב’, ו’); ירמיהו מוקיע את נכבדי העם על אי שמירת הצו לבלי שלח ‘איש את-עבדו ואיש את-שפחתו העברי והעבריה חפשים’ מקץ שש שנים (ירמיהו ל’ד, ח’-ט’ז), ונחמיה מוכיח את בני עדתו על כיבוש הבנים והבנות לעבדים (נחמיה, ה’). ואף על פי כן, אם חזון ומציאות טרם ידבקו, קידמה יש כאן, שלב בגישומו של חזון.

כתבי מארי[12] משקפים דרך כלל את החוק ואת הנוהג הבבליים בתחום ההלוואה ועסקות הכספים. תעודות רבות עניינן – הלוואות סכומים מוגבלים לפרקי זמן קצרים. הלווים, לרוב עובדי אדמה זעירים הנזקקים להלוואה בעונת החורף.[13] תכופות נאלץ הלווה ליתן כמשכון את אשתו.[14] במקרים מסוימים העמיד הלווה את עצמו כעבד בבית נושו, וזאת כערובה לתשלום חובו (תעודות מס’ 51, 52). ההלוואות היו של כסף, של גרעיני תבואה או שווי ערך מסוגים אחרים. בין המלווים נמנים גם היכלי אלילים (בעיקר שמש) ואוצר המלך. לפרקים היו הלווים בני חבורה אחת או בני עיר ומקום מושב, וההלוואה ניתנה כדי לסייע בידי האנשים שנפגעו ממכת הבצורת השכיחה. בתעודות המלווה מוגדרים כהלכה פרטי המלווה, טיבו, טיב החפץ או הממון, וכן הערכתם ומידתם לפי משקלות העיר או המלך.

המונחים האכדיים להלוואה הם חובולום[15] או חובוטטום.[16] מקבילים להם השורשים העבריים ‘חבל’ ו’עבט’. המונח השני מכוון לרוב לעסקי מלווה בלא ריבית ונשך.

שונים היו סוגי הריבית, שעריה ותכליתה: יש שהריבית ניתנה בצורה של עבודת האשה בבית בעל החוב (תעודה מס’ 39) ויש שהריבית נקבעה כסייג לאי פירעון ההלוואה במועדה (תעודות מס’ 49, 50). שער הריבית נע לרוב בין 20% (הלוואות כסף) ל-33.5% (הלוואות גרעיני תבואה). הערובה או המשכון נזכרים בתעודות רבות (כגון מס’ 31, 51, 59). החזקת הערובה מותנית כמובן בפירעון החוב. בתעודות מס’ 31, 72 גורר אובדנה של הערובה את החיוב בפירעון החוב לאלתר. האמור באשה שניתנה כערובה, למקרה מותה או היעלמה מבית הנושה. תעודה אחרת (מס’ 71) קובעת כי אם לא תיפרע ההלוואה תהיה אשת הלווה לאמה למלווה. מסירת האשה כערובה לתשלום חוב נובעת, לדעת מהדיר התעודות, מנשיאתה באחריות לגבי חובות אישה, ולא מכוח בחינה משפטית כל שהיא, המתייחסת למעמדה החברתי והמשפטי.[17] נעיר בסוגיה זו כי סעיף 117 מחוקי חמורבי גורס את שחרור אשת הלווה לאחר עבודת שלוש שנים בבית המלווה. למתן ערובה לפירעון חובות צורפו במקרים מסוימים בני אדם בלתי מעורבים בעסקה (תעודות מס’ 50, 53, 60, 66, 76). בדין לציין כי באחת התעודות (מס’ 44) שומר לעצמו המלווה את הזכות ליטול בכל עת את חובו מידי הלווה, גם ללא התערבותו של האחרון (ראה גם תעודה מס’ 74). חוקי מארי מכירים אף הם ברשות הגאולה ובתשלום כופר נפש. לפי תעודה אחת (מס’ 77) משתחררים שני אנשים, אולי לווים,[18] בתשלום כופר נפשם, האחד על ידי אביו והאחר על ידי אחיו. שחרור עבדים או שבויים הוא עניינן של תעודות מס’ 78 ו-91. נעיר, בשולי הדברים, על הנוהג של מעצר אנשים כבני תערובות לטובתם של אנשים אחרים, נוהג שמצאנוהו בתעודה מס’ 96, והידוע ממאסר שמעון על ידי יוסף (בראשית מ’ב, כ’ד). גם לזאת ערובה ייקרא.

3. טקסי מכירה ודיני ממכר

כבר ציינו לעיל, בסעיף 1, על מספר נהגים בטקסי מכירה וקנייה, ולהלן עוד נרמוז על דרך בירורם של דיני מקרקעין. אחת התעודות, שעניינה סכסוך על בעלות מקרקעין, מספרת על אסיפת בני העיר שכונסה לצורך דיון בנקיטת עמדה משפטית בסכסוך זה.[19] נראה, שאסיפת בני העיר אינה אלה כינוס ‘כל באי שערי העיר’, וכי תהליך משפטי זה נדרש בעסקות ובדין ודברים בענייני מקרקעין, כי הרי מעל לבעלות הפרטית של היחיד עומדת הסמכות העליונה, השיתופית, של העיר או הקיבוץ. סברה זו יש בה כדי להסביר את כינוס באי שער העיר חברון, שעה שאברהם מקבל למקנה את שדה מערת המכפלה (בראשית כ’ג, י’, י’ח). ירמיהו, הכלוא בחצר המטרה, נבצר הימנו לעשות מעשה זה לפי סדרו בקנותו את שדה ענתות. אף על פי כן עורך ירמיהו את טקס המקנה לעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה (ירמיהו ל’ב, י’ב).

אחת מתעודות מארי[20] מתארת אקט של מכירת שטח בנוי כדלקמן:

‘חמשה שר (מידת קרקע בבלית) של שטח בנוי, אילי פלחום ליארים אדו הנחיל בטוב לבו; 5/6-11 שקל כסף יארים אדו לאילי פחלום הנחיל… לנוכח קיפטום, לנוכח יהאב המו… לחם אכלו, כוס שתו ובשמן משחו’.

ארוחה זו, המסיימת את טקס המכירה, היא דבר אופייני לתעודתנו. נטלו בה חבל הצדדים הנוגעים בעסקה וכן העדים הנוכחים. אין לנו תפונה, כי משמעות חוקית צפונה בסעודה זו. מהדיר התעודות[21] מבקש לראות בטקס זה מעין צורה של הערמה על איסור שריר לרכישה אם לגבי הקונה ואם לגבי נושא המכירה. טקס זה של סעודה משותפת משמש להעברת הרכוש ותמורתו, תחילה לראשות המשותפת, ולאחר מכן נחלקים בהם שני הצדדים: המוכר זוכה בממון והקונה בשטח הנמכר. המהדיר מוסיף ומסמיך טקס זה למסופר במקרא על המשתה אשר ערך יצחק לאבימלך מלך גרר ולפיכל שר צבאו (בראשית כ’ו, ל’-ל’א). אם כי כאן נערך המשתה במעשה של כריתת ברית שלום, נראה כי טקס עריכת משתה יכול להיערך גם לתכליות אחרות, בהן חתימת חוזי מכירה והעברה.

4. ממון וחליפין

בידוע הוא שהממון הוא שלב של התפתחות מאוחרת, ביחס, בחיי הכלכלה והחברה. בזמנים קדומים יותר שימשו בעלי חיים ומוצרים מסוימים אמצעי חליפין בממכר ובמקנה וכן במתן שכר לעובד, לשכיר ולמשרת הרבים. היו אלה לרוב בני צאן ובקר, עורות, גרעיני תבואה, שמנים, גופי מתכת וחליפות בגדים.

המקרא הותיר לנו מסורת ראשונית בדבר קניית חלקת שדה אשר ‘על פני העיר שכם’ בידי יעקב: ‘ויקן את-חלקת השדה אשר נטה-שם אהלו מיד בני-חמור אבי שכם במאה קשיטה’ (בראשית ל’ג, י’ט; יהושע כ’ד, ל’ב). ‘אונקלוס’ בתרגומו מתרגם את התיבה ‘קשיטה’ – אורפן (כבשים) (וראה גם איוב מ’ב, י’א); והרי אותו יעקב מבקש מלבן, כשכר עמלו, ‘כל שה נקד וטלוא וכל שה-חום בכבשים וטלוא ונקד בעזים, והיה שכרי’ (בראשית ל’, ל’ב). והנה, שמשון מציע לפותרי חידתו ‘שלשים סדינים ושלשים חלפת בגדים’ (שופטים י’ד, י’ב); הנער הלוי משתכר בבית מיכה ‘עשרת כסף לימים וערך בגדים’ ומחייתו (שם, י’ז, י’); שלמה נותן לחירם, תמורת עצי הארז והברוש, עשרים אלף כור חטים ועשרים כור שמן כתית (מלכים א’ ה’, כ’ה); מישע מלך מואב היה משיב ‘למלך-ישראל מאה-אלף כרים ומאה אלף אילים צמר’ (מלכים ב’ ג’, ד’); נעמן מבקש ליתן למאסף צרעתו ככר כסף וחליפות בגדים (מלכים א’ ב’, ה’); הושע כורה את אשתו בחמשה-עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים (הושע ג’, ב’).

אט-אט רוכשים הכסף והזהב את מקומם כאמצעי תמורה חליפין, שכן ערכם גבוה ונוחים הם לשימוש.[22] הללו לא היו מטבעות כסף במובן המקובל, אלא נתכי כסף וזהב, שערכם נאמד על בסיס משקלם. אברהם שוקל לעפרון ‘את הכסף אשר דבר באזני בני-חת, ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר’ (בראשית כ’ג, ט’ז). על ככרי כסף, שקלי כסף או כסף סתם, בעסקי ממכר, מקנה ומענק, אנו קוראים בעת מתן אלף כסף לאברהם על ידי אבימלך (בראשית כ’ ט’ז); במעשה ממכרו של יוסף לישמעאלים (שם, ל’ז, כ’ח); בענייני עונשין שבחוקי התורה (שמות כ’א, ל’ב; כ’ב, ט’ז); בפניית סרני פלשתים לדלילה להסגיר את שמשון (שופטים ט’ז, ה’); בהצעת יואב להרוג את אבשלום (שמואל ב’ י’ח, י’א; כאן נוספה החגורה, וראה גם משלי ל’א, כ’ד); בדברי אלישע על הפסקת הרעב בשומרון (מלכים ב’ ז’, א’), ובמקנה שדה ענתות בידי ירמיהו (ירמיהו ל’ב, ט’). לציון מיוחד ראוי מתן התשורה לשמואל על ידי נער שאול (שמואל א’ ט’, ח’). מניין הכסף וצבירתו תופסים מקום בעת ההכנות לבדק הבית בימי יואש מלך יהודה (מלכים ב’ י’ב; דברי הימים ב’ כ’ד) וכן בימי יאשיהו (מלכים ב’ י’ב, כ’ב; דברי הימים ב’ ל’ד). ואין אלה אלא דוגמאות מעטות למקראות הדנים בשימושם של הכסף והזהב לתשלום, למס, למנחה ולמקנה.

בין משקלות הכף השכיחים במקרא יבואו הככר (=בילטו באכדית), המנה (=מנו באכדית), השקל (=שיקלו באכדית), שקל הקודש ו’שקל באבן המלך’ (שמואל ב’ י’ד, כ’ו), הבקע והגרה. הככר – 60 מנה, המנה – 50 (או 60) שקל, הבקע – מחצית השקל, והגרה, עשירית הבקע. האגורה היתה מועטת במשקלה ושיעורה אינו ברור.

כתבי מארי מלמדים על תשלום שכר במוצרים, בצורכי מחיה, בשמן משיחה ובמלבושים.[23] צורכי המחיה הם מנות מזון,[24] מעיקרן מוצרי חיטים, ונראה כי הללו כללו מאכלי בשר ואף דבש. בתעודה מס’ 103 צוינה חלוקת מנות שמן כחלק מן השכר. שמן זה ניתן בשעת קביעת התשלומים עבור עבודות בחצר ארמון המלך. תעודות מס’ 57, 78 דנות במתן קא (מידת) שמן כתמורה לעבודתו של אשקדום הכובס. לפי הערכת מהדיר התעודות היו ליטר ומחצית הליטר שמן שווי ערך לשכר עבודה יומי. מתן מלבושים פורט בתעודות שונות כשכר או כחלק ממנו.[25]

המלבושים נזכרים תכופות לצד הכסף כאמצעי לשכר ולתמורה. אחת התעודות, היא תעודה מס’ 216, כוללת שור, שישה אילים, ושש חליפות בגדים בכלל המס שנמסר לגובי המס.

כבמקומות אחרים, כן במארי, היה לכסף ולזהב יתרון באמצעי התשלום והתמורה.[26] שימושם היה נפרץ לרכישת מתכות אחרות, כגון עופרת[27] ונחושת[28] וכן לגאולת עבדים ושפחות;[29] ‘ככר אחד ו-2/3-53 מנים של עופרת תמורת 11 מנים ו… שקלי כסף’ (תעודה מס’ 188); ‘2/3-2 שנים ו-8 שקלי כסף עבור 7 כרי נחושת ההרים, לפי השער של 1/2-2 מני נחושת עבור שקל כסף’ (תעודה מס’ 135); ‘2/3 המנה ו-4 שקלי זהב לפדיון ארבעת העבדים של קסיה’ (תעודה מס’ 117). מן התעודה האחרונה אנו למדים שערכו של עבד עמד על אחד עשר שקל. הכסף שימש, כמובן, גם לתשלום מסים, ריבית וכו’ (תעודות 93, 216, 271). במארי, כבשאר הארצות של הימים ההם, לא היה, כמובן, לנתכי הכסף אופי של מטבע כבימינו. לנתכי הכסף היו צורות מצורות שונות: אוזניות, מפצים, קערות, קנים וכדומה (ראה תעודות 91, 92, 117). בין המשקלות השכיחים במארי יבואו הגרעין (אוטתא), השקל, המנה, הככר (בילטו). הגרעין הוא חלק המאה ושמונים לשקל, המנה – 60 שקל והככר 60 מנה. שכר העובד נע בין 16 גרעיני כסף לשני שקלים ליום.[30]

5. דיני בכורה. אימוץ בנים

דיני הבכור וזכויות הבכורה קבועים ועומדים בדבר המחוקק, בספר דברים: ‘כי את-הבכר… יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר-ימצא לו, כי-הוא ראשית אנו, לו משפט הבכרה’ (דברים כ’א, י’ז). מקראות אחרים (במדבר ג’, מ’-נ’א; ח’, ט’ז-י’ח) מייחדים לבכורות את השירות בקודש, טרם התקדש מעמד הלוויים. הבכורה היא נחלת הבן הראשון מאחת מנשי אבי הבית בזכות ראשונותו, ואין ליטול ממנו זכות זו באורח שרירותי (ראה דברים כ’א, ט’ו-י’ז). זכויות היתר היו משולבות בחובות יתר לגבי שאר בני המשפחה, ובמיוחד לגבי בנות המשפחה; וייזכר חלקו של לבן בהצעת רבקה לאליעזר, עבד אברהם (בראשית כ’ד).[31] אולם, אם נבצר היה לשלול את זכות הבכורה חרף רצונו של בעליה, הרי רשאי היה הבכור גופו להסתלק מזכות זו. כך, למשל, מוכר עשו את בכורתו ליעקב אחיו בעבור נזיד עדשים (בראשית כ’ה, כ’ז-ל’ד), ‘ויבז עשו את-הבכרה’. על מקרה דומה נודע ממקור אחר, מתעודות נוזי.[32] הריב על הבכורה נטוש היה לרוב בין תאומים, וזכורים מעשי יעקב הקונה את זכות הבכורה והנוטל את הברכה הראשונה (בראשית כ’ז). על מאבק דומה נרמז בסיפור לידתם של פרץ וזרח (שם, ל’ח, כ’ז-ל’). למרות העקרונות הקבועים מצינו, כי יעקב עצמו, בפרק מאוחר יותר, נוקט את שיטת היסט הבכורה ביחס לבניו הוא, משהוא מאמץ את בני יוסף כבניו, ומעתיר את מיטב ברכתו על ראש אפרים, הצעיר בבני יוסף (שם, מ’ח, י’ג-כ’). ויצויין עוד כי על בני חוסה, מן בני מררי, אנו קוראים לאמור: ‘ולחסה מן-בני-מררי בנים, שמרי הראש, כי לא-היה בכור, וישמהו אביהו לראש’ (דברי הימים א’ כ’ו, י’).

אשר לבכורי הפיגלשים והשפחות, הרי שמעמדם היה מותנה בטקס אימוצם על ידי אבי המשפחה כבני בית לכל דבר. בהעדר אקט זה של אימוץ, צפוי היה בכור השפחה לאיבוד בכורתו, משילדה עקרת הבית בן לאישהּ. ומיד נזכרים אנו בנוהגו של אברהם כלפי הגר וישמעאל, עם הולדת יצחק (בראשית כ’א, א’-כ’א); ובדומה לכך דבר בריחתו של יפתח בעקבות גירושו מבית אביו (שופטים י’א, א’-ב’). על כך אנו למדים גם מתעודות אחרות: מתעודות נוזי ומחוקי חמורבי (סעיפים 170, 171).

משפט הבכורה הוא מבחינות רבות ביטוי לרצון להבטיח את רציפות המשפחה העברית. ביטוי אחר לאותה דאגה ולאותו רצון הוא משפט האימוץ. כבר הזכרנו לעיל כי האימוץ היה שכיח לגבי בני הפילגשים והשפחות, שהועלו על ידי טקס האימוץ לדרגה של בנים לעקרת הבית. נודעת ביותר בקרב סוג זה של מקרי אימוץ היא פרשת אברהם והגר: ‘ותאמר שרי אל-אברם: הנה-נא עצרני ה’ מלדת, בא-נא אל-שפחתי, אולי אבנה ממנה’ (בראשית ט’ז, ב’). ובדומה לכך מקרה רחל: ‘ותאמר הנה אמתי בלהה, בא אליה, ותלד על-ברכי, ואבנה גם-אנכי ממנה’ (שם, ל’, ג’; וראה גם איוב ג’, י’ב). נעמי נוטלת את עובד ומאמצת אותו לבן, על כן תקראנה ‘לו השכנות שם, לאמר ילד-בן לנעמי’ (רות ד’, ט’ו-י’ז). לטקס האימוץ נזקק יעקב בהעתירו על נכדיו, אפרים ומנשה, זכויות נחלה בקרב בניו (בראשית מ’ח). תכלית זו עמדה גם לעיני יוסף, עת יולדו ‘על ברכיו’ בני השלשים אשר לו, בני מכיר בן מנשה (שם, נ’, כ’ג). יש שביקשו רמזים לאימוץ מסוג אחרון זה במספר מקראות מן הכתובים, כגון: בדברי אברהם: ‘הן לי לא נתתה זרע והנה בן-ביתי יורש אתי’ (בראשית ט’ו, ג’); במעשה בת פרעה הנוטלת את משה הרך, ‘ויהי-לה לבן ותקרא שמו משה’ (שמות ב’, י’); בהילקח הנער הלוי לבית מיכה, ‘ויהי הנער לו כאחד מבניו’ (שופטים י’ז, י’), וכן ביחסי מרדכי והדסה, היא אסתר, בת דודו (אסתר, ב’, ז’). ברם, רמזים אלה אינם ברורים והם מתפרשים בפנים שונות. בכתבי מארי מצינו דוגמה אופיינית להגדרת זכות הבכורה ולאימוץ גם יחד. להבהרת הדברים נביא את התעודה כלשונה:

‘יאחתאל, בן חיללום והאשה אליתום; הוא בשמחתם ישמח ואת כאבם יכאב; אם חיללום, אביו, והאשה אליתום, אמו, לבנם יאחתאל יקובו: ‘לא בננו אתה’, ביתם וכליהם יאבדו; אם יאחתאל לחיללום, אביו, ולאשה, אליתום, אמו, יקוב: ‘לא אבי אתה’, ‘לא אמי את’, הם יגלחו שערותיו ובכסף יתנוהו’.

והכתוב מוסיף:

‘חיללום והאשה אליתום, כשבנים רבים יהיו להם, יאחתאל הוא בן הבכור; בבית חיללום אביו שני חלקים יקח; אחיו הצעירים חלק כחלק יטולו’.[33]

תעודה זו שייכת לפרק השלטון האשורי ומשתקפות בה מסורות החוק הבבלי. האב והאם המאמצים, שניהם כאחד, נוטלים חלק באקט משפטי זה. הבן המאומץ הופך לבן חוקי, בעל זכויות מלאות, והריהו שותף מלא בחיי המשפחה, במאורעותיה, בשמחותיה וביגונה. העונשים הצפויים לעוברים על צו זה מקבילים לאלה הקבועים בתעודות בבליות. המערערים על תוקף הצו נידונים כאוכלי ‘האסקום’ המלכותי (= צמח המלך). עליהם מוטל, נוסף לכך, קנס כספי בשיעור של 3 מנים ושליש המנה של כסף, והדין הוכר כ’דין נפשות’. על החתום באים 18 עדים, בהם אשה וארבעה כוהני דת, וצורף אליהם סופר התעודה. יש להטעים כאן כי חוקי חמורבי אינם מכירים מפורשות בזכויות הבכורה והבכור. תעודה זו יש בה כדי ללמדנו על שרירותו של משפט הבכורה בקרב העמים השמיים באותו פרק זמן, הוא זמן השושלת הבבלית הראשונה, שעמה נמנה חמורבי (2000-1650 לפני הספירה). מהדיר התעודות מציין כי מסורות שומריות קדומות משוות למושג הבכורה גם משמעות דתית: הבכור היה היורש והמנהיג לפולחן האלילי המשפחתי. מסורות אלה איבדו את תוקפן מאז ימי השושלת השלישית של אור (2300-2100 לפני הספירה), אך עקבותיהן שרדו בתקופות מאוחרות יותר.

***

בטורים דלעיל ייחדנו, כאמור, עיון משווה לפרטי עניין באורחות החברה והכלכלה בישראל הקדומה ובממלכת מארי. לעיון נוסף בתחום הנידון ייוחד הפרק הבא, ‘משטר ושררה בארצות המקרא’.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תגליות מארי ועולם המקרא”