סיפורי טאבו

מעגל חזון עובדיה

בשנת 1950 הופעתי לראשונה כעד בבית הדין הרבני בירושלים: הוריי התגרשו כשהייתי בן שש. שנתיים לאחר מכן, בהיותי בן שמונה, הגיש אבי בקשה לבית הדין וביקש להעביר אליו את המשמורת עליי מחזקתה של אימי. הסיבה הרשמית שציין בבקשה: הילד יוצא לתרבות רעה, אינו יודע אל’ף־בי’ת ואינו מכיר תפילות. בשל אלה הוא מבקש להחזיק בי כדי להחדיר בי תלמוד תורה ולגדל אותי בדרך החינוך החרדי, כך לשון הבקשה.

הסיבה האמיתית לבקשה הייתה רצונו לחסוך בתשלום דמי המזונות שחויב לשלם לאימי בעבורי ובעבור אחותי עדנה, הצעירה ממני בשנתיים.

הבקשה נוסחה בידי כותבי בקשות מיומנים, אנשי מקצוע היודעים את סגנון הפנייה והחנופה אל ליבותיהם של הדיינים.

וכך נכתב בבקשה מיום י’ט בסיוון תש’י:

אנא ה’ הושיעה נא[…] רבנים מאוד נכבדים, אחרי קידה על אפיים בכבוד רב מודיע לרומעת’כ [רום מעלת כבודכם][…] נא בבקשה שתואילו בחסדכם להשים לב על בקשתי ולדאוג על עתיד הילד שלא יצא לחופשי או לת’ר [תרבות רעה] ח’ו [חס וחלילה]. הילד כבר בן 8 שנים ומגיע לאבא עפ’י מר’ן הק’. כוָנתי להכניס את בני לת’ת [תלמוד תורה] חרדים, להתחנך על ברכי ת’ת יר’ש [תלמוד תורה יראי שמיים].

ע’כ [על כן] שמתי פנַי כחלמיש וכו’ חוצפא לגבי שמיא מהנ’א – המחכה לישועה ולתשובה.

יצחק בן אברהם חכם.

*

הדיון התקיים בבית הדין הרבני בירושלים, באחד הבניינים ברחוב החבצלת. לצידה של אימא הופיע עורך הדין קלמן ורדי ז’ל, מוותיקי עורכי הדין בירושלים, שקיבל על עצמו לסייע לה במאבקה בעריצותו של אבי ובבקשותיו להפחית בתשלום ולקצץ בדמי המזונות. הייצוג היה בהתנדבות או בתשלום סמלי מאחר שאימי, שעבדה כפועלת ניקיון בגני ילדים, לא הייתה מסוגלת לממן תשלום שכר טרחה לעורך דין. ארגון ‘אימהות עובדות’, שנקרא היום ‘נעמת’, סייע בידה לשכור את שירותיו.

לפני יום הדיון באתי עם אימא למשרדו של עורך הדין קלמן ורדי ברחוב המלך ג’ורג’ כדי להתכונן. הדיון היה משמעותי וחשוב ביותר עבור אימא, היא לא רצתה למסור אותי לרשותו של אבי. למרות העוני והדחק שגידלה בהם אותי ואת אחותי, היה חשוב לה לגדלנו ולחנך אותנו באהבה אין קץ. לידה סייע בגידולנו סבא, שהיה אלמן, ובמקצועו היה סנדלר. סבא החזיק בחצי חנות ברחוב עץ חיים בשוק מחנה יהודה ביחד עם הנפח ישעיה, שהחזיק בחצי השני של החנות. סבא היה איש דתי. כל חייו הוקדשו לקיום מצוות ולהמשך קיומו של בית הכנסת המשפחתי, ‘בית הכנסת שאולי’, שלימים נקרא ‘בית הכנסת ובית המדרש שאולי וכאשי’, ברחוב נסים בכר בירושלים.

כשנודע לסבא דבר בקשתו של אבי ותוכנה, הוא דאג וכעס והחל לאמן אותי לקראת מתן העדות בבית הדין. הוא עשה איתי חזרות על תפילות כמו ‘שמע ישראל’, ‘מודה אני’, ‘אדון עולם’ ועוד תפילות ומזמורים.

ביום הדיון הזמינו אותי להתקרב אליהם שלושה דיינים נשואי פנים ועטורי זקנים, חבושים במצנפות או בתרבושים שנהגו לחבוש בתקופת האימפריה העות’מנית. בעומדי לפניהם נרגש, חבוש בכובע ברט שאותו נהגו לחבוש כל ילדי בית הספר ‘תחכמוני’, הלם בי ליבי בחוזקה. הבנתי את גודל השעה ואת משמעות התוצאה של הדיון.

אחד הדיינים, כבוד הדיין הרב עובדיה יוסף, הורה לי, ‘ילד, בוא הנה ותעמוד קרוב לפנינו. אתה יודע להתפלל? אם כן, תגיד לנו את תפילת שמע ישראל’.

ואני, למרות התרגשותי העצומה, התחלתי לדקלם את אשר ידעתי ואמרתי בקול רם ובמהירות, ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’, והוספתי בלחש, כמקובל, ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‘, ואחר כך המשכתי במהירות, ‘ואהבת את ה’ אלוהיך…’

עודי בלהט הדקלום, ציוו עליי הרבנים, ‘די, מספיק’. אחר כך שאלוני אם אני יודע את התפילה ‘מודה אני לפניך’, ובטרם סיימו את המשפט כבר חזרתי ושיננתי בהתלהבות, מעודד מהצלחתי הקודמת, ‘מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך’.

‘די, מספיק’, פסקו הרבנים שוב, והבעת שביעות רצון נסוכה על פניהם הודות לידיעותיי ובקיאותי. הם הפנו מבטיהם אל אבי, שהשפיל עיניו, ושאלו אותו בתוכחה, ‘שמעת?!’ נימת קולם הביעה אכזבה מבקשתו של אבי.

כך המשיכו הדיינים ושאלו אותי למעשיי והיכן אני לומד, וכשהשבתי להם כי אני לומד בבית הספר ‘תחכמוני’, הם השיבו כי חדר תורה תחכמוני בית ספר דתי הוא ובית ספר טוב.

לאחר שעמדתי במבחן הבקיאות בתפילות ובמזמורים ועניתי ברהיטות לכל שאלות הדיינים, הוצאנו אל מחוץ לאולם והמתנו להחלטה ולפסק הדין.

בסיום הדיון נתקבלה ההחלטה. על פי פניה השמחות של אימא ידעתי שאני נשאר אצלה ואצל סבא שכה אהבתי ואהבו אותי. חשתי שנעשה צדק.

זה היה רגע מכונן עבורי.

לימים, כשבגרתי ועיינתי בכל מיני ניירות ומסמכים, קראתי לראשונה את הבקשה ואת ההחלטה. בפסק הדין כתבו הדיינים:

[…]ואחרי בירורים וחקירות החלטנו:

אין אנו רואים שום סיבה לשנות את ההסכם בדבר החזקת הילד והוא יישאר אצל אימו[…]

*

אימי, שהחינוך של אחותי ושלי היה חשוב לה מאוד, הקפידה לשלוח אותנו לבתי ספר טובים. ‘תחכמוני’ היה מרוחק מביתנו ברחוב היבוק, סמוך לרחוב אגריפס שבשכונת זיכרון יוסף. למרות זאת אימא לא שלחה אותנו לבית ספר קרוב יותר, ‘אליאנס’, שלא היה דתי כל כך, אלא ל’תחכמוני’ ששמעו יצא למרחוק כבית הספר הטוב ביותר באותם הימים.

לאחר פטירת אימי שמרתי את הניירות והמסמכים החשובים שמהווים ציוני דרך בחיי. הם משקפים כיצד התעצב חלק חשוב מילדותי ומאישיותי. שמרתי גם את כל תעודות הגמר שלי מבית הספר ‘תחכמוני’ החל מכיתה א ועד כיתה ח. בין התעודות והמסמכים ששמרתי נמצאות גם תעודות זהות מממשלת פלשתינה של סבא ואימא, כתוּבּות נישואין של סבא ושל אימא, חוזים של שכירות דירות והסכמי הנישואין והאירוסין של הוריי.

עם המטען הזה וחוש הצדק שירשתי מאימא החלטתי שכשאגדל אלמד עריכת דין. זו לא הייתה החלטה אך טבעית עבורי. סבא ואימא, שאיתם גדלתי, לא ידעו קרוא וכתוב. סבא שינן את התפילות בעל פה והיה שמש וגבאי בבית הכנסת, ולימודיה של אימא הסתיימו בכיתה ג בבית הספר ‘אליאנס’ לבנות. אימא נאלצה ללמוד תפירה ורקמה ועבדה בניקיון כדי לסייע למשפחתה לאחר מות אימה.

*

לאחר שהוסמכתי לעריכת דין ניהלתי משרד. עסקתי בתחום המקרקעין, לרבות רישומים מסובכים של עסקאות מקרקעין, רישומים ראשונים וחידוש רישומים הכרוכים בהוצאת צווי ירושה מורכבים, שכללו לפעמים ארבעה דורות.

באחד הימים בשנת 2003, בהיותי כבר סבא לנכד, הופיע במשרדי לקוח שרכש דירה מכבוד הרב עובדיה יוסף, אותו מר’ן שהיה דיין בבית הדין הרבני שדן בענייני ובגורלי כשהייתי בן שמונה.

הכנתי את המסמכים, ההסכמים, הטפסים וייפויי הכוח הבלתי חוזרים, כנהוג ומקובל בעסקאות כאלה, וחיכיתי שתיקבע לי פגישה בביתו של כבוד הרב. הוזמנתי לאותו בית שגדולי המדינה, נשיאיה, קברניטיה ומנהיגיה הוזמנו אליו, לחצו את ידו ונישקו אותה וספגו סטירות לחי של חיבה ממנו. נכנסתי אחר כבוד לספרייתו הגדולה והעשירה.

הרב עובדיה לא ביטל מתלמודו. הוא ישב והגה בספר. כשהבחין בי, קיבלני במאור פנים והזמין אותי לשבת לצידו. הוא התעניין בשמי, במקצועי ובמצבי המשפחתי.

הוצאתי מתיקי את הניירות והמסמכים של העסקה, ולאחר שהרב ובנו עיינו בהם, שאל הרב היכן עליו לחתום. העסקאות נחתמו.

בגמר טקס החתימות ביקשתי מכבוד הרב שיקדיש לי עוד כמה דקות מזמנו מאחר שברצוני להראות לו מסמך שהוא חתום עליו משנת 1950. הצגתי בפניו את ההחלטה בחתימתו ובה פסק ש’הילד צבי יישאר אצל אימו’. לקח כבוד הרב את המסמך הדהוי, קירב אותו אל עיניו בעודו מסיר את משקפי הראייה הכהים והעבים שמכסים את עיניו, הפך בדפים שוב ושוב ואמר:

‘זה… חתימה שלי פה. ומי זה הילד צבי?’

‘זה אני שיושב כאן לפניך ומחתים אותך על המסמכים למכירת דירתך’, השבתי לו.

הרכיב כבוד הרב בחזרה את משקפיו, חיבק אותי בעוז והחל לסטור על לחיי את סטירות החיבה הידועות שלו. התרגשתי מאוד. ניכר שגם כבוד הרב התרגש, ויחד איתנו גם בנו והלקוח שבא איתי. דמעות נקוו בעיניי. לסיום המפגש המרגש כיסה הרב את ראשי בשתי ידיו והעניק לי מברכותיו.

חזונו של הדיין הרב עובדיה יוסף משנת 1950 התקיים. הוא שפסק שאגדל אצל אימא וסבא קבע בחזונו את דמותי ועתידי. ולאחר חמישים ושלוש שנים טיפלתי אני בענייניו של כבוד הרב כעורך דין.

סיפור זה, כסיפורי טאבו אחרים בספר, סוגר מעגל: ראשיתו בילדותי ועברי וסיומו במפגש ובטיפול מקצועי, להם נוסף היבט אנושי ורגיש.

‘האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו’, כמאמר המשורר.