החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על רוני בורנשטיין

המחבר, ד"ר רוני בורנשטיין, הוא איש עסקים ויזם הפעיל בשוק היפני עשרות שנים. הוא נשיא כבוד של לשכת המסחר ישראל-יפן, שגריר של רצון טוב למשחקים האולימפיים טוקיו 2021, נשוי ואב לשלושה. פועלו לקידום ולפיתוח היחסים בין ישראל ויפן זיכה אותו ... עוד >>

טעם נרכש

מאת:
הוצאה: | 2021 | 418 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, ...
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

אביגדור מחליט לפרוץ לעצמו דרך חדשה מעבר לים – ומוצא עולם מלא וגדוש מוסכמות חברתיות מתמיהות, קולינריה קשה לפיצוח ושלל חוויות חושיות וחברתיות זרות ומוזרות. לצד כל אלה הוא מוצא גם חבר: קאזונורי איסקי, יפני בן גילו היודע מה הנוהג וכיצד ראוי להתנהל, אבל לא תמיד שׂשׂ לפעול בהתאם.
טעם נרכש מלווה את סיפוריהם של שני גיבורים, איש-איש מנקודת מבטו, ואת סיפור חברותם המתהדקת, נפרמת ושוב מתהדקת.
"רגלו האחת של 'טעם נרכש' נטועה בתרבות המערב, רגלו האחרת מגששת אחר נקודת משען על אדמת יפן – והתנועה הדינמית בין שתי אלה היא סיפור מרתק, גדוש גילויים מסקרנים ואבחנות דקות." (ישראל אהרוני, שף)
"בהומור, בכתיבה קולחת ומתוך היכרות אינטימית ואוהבת עם יפן ותרבותה – רוני בורנשטיין פורשׂ בפנינו מכלול עלילתי עשיר וגדוש פרטים, לעתים זרים ולעתים מוכרים להפתיע." (יפה בן-ארי, שגרירת ישראל ביפן)
"כתיבה בהירה ושוטפת המובילה את הקורא אל ליבתה של המורכבת בתרבויות העולם." (אלכס גלעדי, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי)
"יפן – מולדתו השנייה של רוני בורנשטיין – מאתגרת, מפתיעה ואנושית להפליא מבעד לעינו היודעת, מכירה, חוקרת, תועה, שואלת, אינטימית, אוהבת ומתגעגעת." (פרופ' אמריטוס יעקב רז, מרצה ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת ת"א)
"ד"ר רוני בורנשטיין, הפועל זה עשרות שנים בצומת היחסים הכלכליים בין יפן לישראל, חולק בספר כמה מן התובנות שלו לגבי שתי המדינות, לגבי היחסים ביניהן – ולגבי מה ששתיהן מבקשות ונדרשות ללמוד זו מזו." (פרופ' בן עמי שילוני, חתן פרס ישראל בחקר מדעי המזרח הרחוק)

מקט: 4-249-50903
אביגדור מחליט לפרוץ לעצמו דרך חדשה מעבר לים – ומוצא עולם מלא וגדוש מוסכמות חברתיות מתמיהות, קולינריה קשה לפיצוח ושלל […]

בית הכרם

הדרך לבית הכרם הזכירה לי את ימי לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, ובייחוד את סוף יום הלימודים, אז היה שביל האבן הרחב שנמתח מהספרייה הלאומית ועד בניין המנהלה הומה סטודנטים ומרצים ירושלמיים למראה.

לעתים קרובות הייתי משתהה בבניין שפרינצק עד שראיתי את ד"ר בן שחר בנימיני, שהיה אז מרצה צעיר להיסטוריה המודרנית של יפן. הוא היה בחור צנום, לא גבוה ולא נמוך, עם בלורית קטנה שסורקה לצד ימין. בחורף היה לובש מעיל צמר כבד בצבע שחור, ואולי כחול כהה מאוד; ממרחק השנים קשה לזכור. היה לו תיק עור עם סגירה משולשת ואבזם מוזהב, ואני הקפדתי ללכת בעקבותיו אל תחנת האוטובוס. הקורס שלו הרשים אותי מאוד. אולי רציתי שיבחין בי ויראה שכמוהו, גם אני אחד החרוצים שיוצאים אחרונים מן הספרייה.

בטיסה האחרונה שלי מטוקיו בחזרה ארצה פגשתי מרצה אחר מן המחלקה, ודרשתי בשלומו של פרופ' בנימיני. המרצה סיפר לי שאשתו הלכה לעולמה לפני זמן לא רב, ושהוא עצמו כבר אינו בקו הבריאות "אבל עדיין צלול". בנימיני, הוא סיפר, עבר באחרונה להתגורר בבית אבות. היה לי קשה לשמוע. זכרתי אותו צעיר ונמרץ: אקדמאי מבריק שסיים את לימודיו בחוג להיסטוריה כללית בשנות החמישים של המאה העשרים, יצא בהמלצת מוריו לדוקטורט באוניברסיטת קולומביה ובילה יותר משנתיים ימים בארכיונים ביפן, כפי שסיפר לנו כמעט בהיסח הדעת באחת ההרצאות.

מאז ימי האוניברסיטה נתקלנו זה בזה פה ושם, אבל מאז הפעם האחרונה חלפו כמה וכמה שנים. רציתי להשתתף בצערו של מי שנחשב בעיני לאורים והתומים, שגריר של תרבות יפן לכל דבר ועניין.

רחובות ירושלים חלפו מחוץ לחלון המכונית, ואני חשבתי על נסיעות האוטובוס הצפופות בחזרה לבית הכרם, שם התגוררתי בימי הלימודים, ועל יפן. חשבתי על בתי הרעפים, על הרכבות המהירות, על אדי הגיוזה, על הגנים, הנחלים, הפנסים וגשרי העץ, על טעם התה הירוק ועל בנייני המשרדים הגבוהים, על המוניות השחורות, על הכפפות הלבנות שעוטים הנהגים. חשבתי על מכונות מכירת המשקאות האוטומטיות. נמלאתי מזיגה משונה של געגוע לעבר — לירושלים של פעם, שכבר אינה בהישג ידי — ושל געגוע ליפן, שעדיין נמצאת במרחק כמה שעות טיסה. הנסיעה אל פרופ' בנימיני, חשבתי פתאום, היא כמו לבקר אצל בן ארצך כשאתה בניכר.

אומרים שיפן ענייה באוצרות טבע, וכי אוצר הטבע האמיתי שלה הוא אנשיה. אני יכול להעיד על כך בעצמי: יותר משלושה עשורים אני בא ויוצא בשעריה, והכרתי רבים מבניה. עם אחד מהם — שהיה בן גילי, ואם לדייק, בוגר ממני ביום אחד — קשרתי חברות קרובה. ועדיין, כאז גם היום, הם חידה בעיני.

בפתח בית האבות נקבעה ויטרינַת זכוכית גדולה ומוארת, ומאחוריה אותיות מתכת ענקיות: "בית חלומות הזהב". כמה עולה להזדקן במקום כזה? איזה הון דרוש לו לאדם כדי לדעת שיוכל להשתהות שם?

בנימיני המתין לי ליד המעלית המרכזית. "אני כל כך שמח לפגוש אותך, פרופסור בן שחר," אמרתי ולחצתי בחום את ידו. "אני משתתף מאוד בצערך."

מאז צעדתי בעקבותיו בשבילי האבן של גבעת רם עברו כמה עשרות שנים, ובמהלכן איבד את שערו. זגוגיות המשקפיים שגלשו במורד חוטמו היו מוכתמות בטביעות אצבעות. לבושו היה מרושל, וכפתור פרום בחולצתו חשף גופייה לבנה מהוהה. המקטורן האפרפר נראה גדול ממידותיו, וחגורת המכנסיים הודקה יתר על המידה. אף שדיבורו היה מעט לא ברור, עיניו נותרו צוחקות ומאירות. מתי התראינו בפעם האחרונה? ודאי כשנאם בטקס פתיחת בית יפן שהוקם בחדרה, במימון תורמים יפנים עשירים. הוא עמד על הבמה, ידיו מאחורי גבו, ובמשך ארבעים דקות נשא הרצאה סדורה על יפן בתקופת המייג'י. כמו בימי האוניברסיטה, הוא לא נדרש לקרוא אותה מן הכתב.

פרופ' בנימיני הוביל אותי לעמדת המטבח כדי להציע לי כוס תה. "היום אין הגשת תה," אמר לנו העובד הערבי, שהיה איש הסגל היחיד במקום. הסתפקנו במים בכוסות חד־פעמיות דקות שנשאתי אל השולחן. דופן הכוס היתה כה דקה עד שקרסה תחת אחיזתי כשהנחתי אותה. המים הקרים גלשו אל משטח העץ הכהה, וממנו אל רצפת בית האבות.

"זה פרופסור דהאן, חתן פרס ישראל למקרא," הצביע בנימיני לעבר אחד השולחנות המרוחקים. "ובשולחן לידו פרופסור קרייזמן. אתה מכיר אותו?" שאל. "לא," אמרתי. "הוא כימאי ידוע, חבר באקדמיה הלאומית למדעים," אמר בנימיני.

"איך אתה מסתדר כאן?" שאלתי.

"בינתיים בסדר," חייך אלי. "אני מרגיש בבית. ואולי בעצם בעבודה. יש כאן הרבה פרופסורים."

השבתי לו חיוך.

"ומה שלום המשפחה שלך?" הוא התעניין. "אני זוכר את הבת."

"את דפי?" הופתעתי.

"זו הבת? אני לא זוכר את שמה, אבל זוכר שהגעת איתה להרצאה שלי על האוטאקו."

"איזה זיכרון מצוין!" החמאתי לו. "כן. היא היתה מכורה לאנימה. ועדיין."

"אז מה שלומה?" התעניין בנימיני.

"טוב מאוד. התגייסה לצבא לפני שבועיים. היית מאמין?"

"אי־אפשר לעצור את הזמן," אבחן בנימיני ונד בראשו.

אשה מבוגרת בשמלת תכלת ארוכה ניגשה אלינו לשולחן. פניה היו נאות ושערה השטני השופע נאסף בסיכת ראש מעוטרת פנינים. "שלום בן שחר, באתי רק להגיד שלום, אני לא אפריע לכם. אתה נראה מצוין!"

פרופסור בנימיני חייך באי־נחת ושלח אלי מבט מתנצל.

היא פנתה אלי. "ומי אדוני? דייר חדש אצלנו?"

"לא, לא דייר. רק באתי לבקר את בן שחר," אמרתי וצחקתי במבוכה. לא הייתי בטוח אם שאלה ברצינות.

"מי זו?" שאלתי אחרי שהלכה.

"אחת הדיירות," השיב בנימיני בחיוך ובתנועת יד מבטלת. "קצת מנסה להתחיל איתי."

"שמעת אותה? היא חשבה שאני דייר חדש כאן," אמרתי. המתנתי לתגובתו של הפרופסור.

"אל תתרגש. היא צ'וטו באקה!" אמר ושוב החווה אותה תנועה מבטלת. "זה ביפנית. אתה לא מכיר את המלה? צ'וטו באקה זה קצת טמבלית."

הנהנתי והבטתי בלבושו המרושל. כשאתה תינוק, ללא מגע של אשה אתה אבוד, חשבתי. כך גם בזקנתך.

אחרי כמחצית השעה נפרדתי מבנימיני לשלום. נכנסתי למכונית וחשבתי, צריך לחיות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “טעם נרכש”