חודשים ספורים לפני שסופת ההוריקן קתרינה חשפה את הבטן המכוערת של "ארץ החופשים ובית האמיצים", אחרי שנים אחדות של מגורים בבוסטון, מסצ'וסטס, ולפני החזרה ארצה, מחליט יובל בן-עמי לצאת לעוד נסיעה אחת בארצות-הברית: לדרום הישן, זה שהפסיד במלחמת האזרחים אבל לא מוכן ממש להכיר בזה, אמריקה פחות מוכרת, רחוקה מ"החלום האמריקאי", אמריקה של העולם השלישי.
הוא נוסע ברכבת, באוטובוס, במכוניות, בטרמפים, ואפילו הולך ברגל עם תרמיל ועם גיטרה, בדרך-כלל לבדו, לעיתים עם חברים, או עם אנשים שפגש במקום, מסתכל, מקשיב, ומדבר, מנסה להבין את מה שמכונה לפעמים "ליבה האמיתי" של ארצות-הברית: הארץ של הו סוזנה, בלו גראס, וג'ורג'יה און מיי מיינד, מחוזות נידחים ומפגרים של נצרות פונדמנטליסטית, גזענות בוטה ועוני מנוול, אבל גם ערים קסומות שנחבאות בהרים, נגני בלוז, קצב חיים נינוח יותר, יפהפיות דרומיות, אנשים ידידותיים ומאירי פנים, וצלעות בתיבול יבש.
כשרון ההסתכלות של בן-עמי, האוזן המוזיקלית שלו, ובעיקר אותו משהו באופיו שמאפשר לו לתקשר עם זרים גמורים, מכל המינים והצבעים, ובהם מטורפים גמורים, לדובב אותם ולהקנות להם חיים במילים ספורות, ניכרים בכל קטע ביומן המסע המפתיע ורב-התובנות הזה. מאחורי הכתיבה הקלה, הנעימה, המרתקת, מתגלה לקורא זווית אחרת על ארצות-הברית, ומהזווית הזאת קל יותר להבין שהזוועה של ניו אורלינס היא פחות אסון טבע ויותר תוצאה של השיטה האמריקאית.
קטגוריות: טיולים מסעות ושפות, סיפורת עברית
32.00 ₪
הקדמה: היי דרומה
לפני שבועיים, בלילה בוסטוני קר של פברואר, החלקתי על שלג קפוא בדרך לבר. הדיאגנוזה חלפה במוחי עוד לפני שממש נחבטתי בקרח: נקע בקרסול. שיט.
בוסטון, למרות הצלצול הקוסמופוליטי של שמה, יודעת להיות שוממה למדי בלילות, ודקות ארוכות ישבתי לבדי עד שהופיעה נפש חיה במורד המדרכה. זו הייתה מולאטית צעירה, ארוכת תלתלים ושמה ניקול. היא נתנה לי להשתמש בטלפון הנייד שלה על-מנת להזעיק חבר ממונע. לאחר שהשבתי לה אותו, רצה לביתה הסמוך ושבה ממנו עם צרור שקיות נייר חומות וזוג קביים עשויים עץ.
“ככה פתאום יש לך קביים?” התפלאתי, ניקול לא צלעה באופן ניכר לעין.
“השותפים שלי לדירה הם סטודנטים לרפואה, והם אוהבים שהבית מאובזר. אם אתה יכול להזיז קצת את הטוסיק, אני אכניס מלמטה את השקיות שלא תקפא.”
“אוי, תודה.” התרוממתי בקושי, מתאמץ להצניע אנקת כאב. היא הניחה את השקיות ביני לבין הקרח. פתאום הכל נראה הרבה יותר טוב. “עשית לי את הערב,” אמרתי, “עכשיו את יכולה להמשיך לאן שאת רוצה, רק אל תלכי בלי מספר הטלפון שלי, שאוכל להחזיר לך את הקביים.”
“אחר-כך,” חייכה, “מה, אני אשאיר אותך ככה לבד על הקרח? תן לי לארח לך לחברה עד שיבוא החבר שלך לאסוף אותך.”
“איזה כיף,” חייכתי. ניקול התישבה לצידי על הקרח החשוף, השעינה את גבה על מדחן מיותם והביטה באורות בתי-העסק של השכונה. הם המתינו בקצה הרחוב, גזולים לעת-עתה משנינו. “לא היית בדרך לאנשהו?” הוספתי.
“לא. יצאתי לחפש השראה. אני משוררת.”
לא רבים יוצאים בהצהרות כאלה, ואת אלה שכן, אני לא נוטה לחבב. בוב דילן אמר פעם בראיון שהוא לא קורא לעצמו משורר כי הוא לא אוהב את המילה, הוא אמן טרפז. היציאה הזאת תמיד הרשימה אותי בצניעות הרברבנית המצחיקה שלה. אבל גם ההזדהות של ניקול עם התואר מצאה חן בעיני. היא, במקרה, דווקא כן אוהבת את המילה, היא דווקא לא אמנית טרפז. “כלומר, אני עובדת במשרד עורכי-דין,” הוסיפה מייד, “עושה הגהות וכאלה, אבל זה לא מי שאני. אני משוררת.”
“נהדר.”
“ואתה?”
“אני כותב מכאן לעיתון בארץ שממנה באתי. אבל עוד מעט התענוג נגמר. אישתי האמריקאית קיבלה שם עבודה ואנחנו חוזרים. עכשיו אני רוצה לשתות המון בירה ראפסקאליון ולאכול כנפים בסגנון באפלו, לפני שאסע למקום שבו לא ניתן להשיג את דברים האלה. לא נראה לי שאצליח לעשות את זה הלילה.”
בדיוק באותו הרגע הופיע ידידי דור בניסאן הכסופה שלו והציץ מתוכה במבט מלא סימני-שאלה לגבי ולגבי הקביים שאיכשהו הספיקו לצוץ לצידי. ניקול מיהרה לקום ולהתנדף לפני שאספיק להודות לה יותר מדי. בימים שלאחר מכן מצאתי אותה ונתתי לה ספר של יהודה עמיחי במתנה.
החוויה הנ”ל הזכירה לי שלוש עובדות. הראשונה – שיש לי רגליים. זמן רב לא חשבתי על הגפיים האלה שמפצלות את גופי לשניים. עכשיו אחת מהם נהפכה למוקד של כאב בלתי פוסק, ולא יכולתי שלא להתפעל מהיעילות שבה היא נשאה אותי קודם. בכל פעם שפקחתי עין במיטה ראיתי אותה מולי, מונחת על רכס של כריות, מוקיעה אותי על זה שלא דאגתי להודות לה מדי יום, שלא נהגתי בה זהירות מספקת.
שנייה הייתה העובדה המצערת שאני בדרכי לעזוב ארץ מלאת אנשים מקסימים. אומנם במשך שלוש השנים שבילינו בבוסטון רבים מהם הקפידו לאכזב אותנו. הם הנציחו את הסטריאוטיפ הקודר של אהבלים צרי אופקים ותמכו ברובם בממשל נשיאותי לוחמני שקשה היה לי לסבול את נוכחותו בבית הלבן, שלא לדבר על מסך הטלוויזיה. לפני אותו לילה קפוא הם הספיקו לבחור שוב באותו הממשל, אבל למען האמת, ומעבר לכל מימד פוליטי, נאלצתי להודות שתשעה מכל עשרה אמריקאים שפגשתי היו אנשים לבביים ומקסימים.
אני מעריך שעד אז שוחחתי עם כחמישים אלף אמריקאים, בכל רמה – החל משיחת נפש עם חבר וכלה באמירת “לא תודה” למשווק טלפוני. משמעות הדבר הייתה שנותרו עוד כמאתיים חמישים ותשעה מיליון ותשע מאות וחמישים אלף אמריקאים שאיתם לא באתי במגע בכלל, אם תשעים אחוז מאלה אכן לבביים ומקסימים, הרי שעמדתי להחמיץ את העונג שבלפגוש 233,955,000 בני-אדם נפלאים. המפגש עם ניקול צמצם אומנם את ההפסד הנורא הזה, אבל רק במעט.
העובדה השלישית שנוכחתי בה הייתה שבאמת, אבל באמת נשבר לי כבר מהחורף הנורא של בוסטון.
כל שלוש העובדות הובילו למסקנה בלתי נמנעת אחת. עלי להשתמש ברגלי – כלומר, לנוע. עלי להשתמש בהן על-מנת להכיר אמריקאים נוספים לפני שאפרד מן הארץ הזאת עד מי יודע מתי. חשוב מכל – יהיה עלי לעשות זאת במקום שבו החלקה ברחוב היא תופעה משונה שמושכת מייד קהל. כי הרחוב יבש כמובן, יבש וחם, ועולה ממנו ריח של בשר נצלה על מנגל בחצרות, של שמן שיזוף על עורן של נשים יפות השבות הביתה ברגל מן הים, של טיח לוהט בשמש החמסינית, של דשא גזום, ובכלל של קיץ.
אומנם אני בדרכי להתחיל חיים בארץ כזאת בדיוק, ארץ קודש שבה אשבע חום ואקלל אותו כמו כולם, אבל אפילו זאת לא סיבה טובה מספיק לבלות את החודש האחרון שלי בארצות-הברית בקור סודק הלחיים של הפינה הצפון-מזרחית שלה. כאן אי-אפשר לצאת מן הבית לפני עשרים דקות של התעטפות קפדנית, ואלה הופכות, כעבור חבטה אחת של הרוח הפראית בנחיריים החשופים, לעשרים דקות של התפשטות מטעמי תבוסה ולעוד ערב בבית. הדרכים נפרשות בלי ספק דרומה, ואני יודע בדיוק לאיזה דרום הן מובילות. אריזונה לוהטת, קליפורניה ססגונית, פורטו ריקו מרגשת. אבל ליבה של אמריקה פועם בדרום אחר. זהו “הדרום” בה”א הידיעה, הדרום הישן, זה של הגנרל רוברט א. לי, של הדרשות בכנסיות הבפטיסטיות, של הבלוז, של העוף המטוגן – דיקסי הישנה, ה-Bible Belt, “חגורת התנ”ך”.
זהו חבל ארץ שתמיד גירה את דמיוני, אבל עבודתי כעיתונאי לא נשאה אותי אליו אף פעם. הדרום ידוע באחוזות הנאות שלו ובשרכים המפוארים התלויים מענפי עציו, בהכנסת האורחים החמה של תושביו ובאוכל הכבד והעסיסי שלו, הידוע כ”מזון נשמה”. מוקדי עניין מובהקים עבור תקשורת העולמית יש בו קצת פחות. כך אירע שדווקא בתקופה שבה מנטליות המזוהה כדרומית ניסחה מחדש את סדר-יומה של אמריקה, לא זכיתי להתחקות אחרי מקורותיה. בדרום ביקרתי עד אז רק במשך שעה אחת ויחידה, שעליה יסופר בהמשך.
תחומי העניין של קוראי ותפיסת העולם של עורכי הותירו משולש ברמודה מסתורי על מפת ארצות-הברית שאותה סיקרתי. הוא חופף בדיוק מוזר את גבולות הקונפדרציה שלחמה בצפון בימי מלחמת האזרחים. באופן טבעי, אני לא יכול שלא לצאת מגדרי מרוב סקרנות. מה יש שם, מלבד מזג אוויר טוב? האם ייתכן ששישים מיליון התושבים של דרום-מזרח ארצות-הברית עסוקים כל היום בייצור קוקה-קולה ובהצבעה עיוורת למפלגה הרפובליקאית? מה מסתתר מתחת לקו מייסון-דיקסון?
כעת ניתנת לי הזדמנות לחקור את העניין. הדירה ארוזה בארגזים ובעצם מצויה כבר בדרכה לארץ הקודש, אישתי החלה כבר בפעילות נמרצת באותה ארץ ממש, והקרסול הדואב הולך ומחלים. היום הוא השישה-עשר בפברואר, 2005, ואני יוצא ברכבת מבוסטון המוכתמת בשלג מלוכלך בדרכי לשלושה שבועות בחבל ארץ מרגש. למרות בורותי, את השעות שאבלה בו כבר הספקתי לדמיין עשרות פעמים ברצף מעגלי בלתי פוסק. אח! איך אתהלך שם בין שדות כותנה רחבים, אנופף לזקנים שחורים חביבים, מתנדנדים על גזוזטרות רחבות, ואזמר ביחד עם בני אמדורסקי שבראשי:
ג’ורג’-יה, אלאב-מה, מיסיסי—פי
אדמת החמרה הנושאת אותי…
מול כוכבים ומול רקיע קר
כיסתה עלבון דמי, עלבון עתיק, אכזר…
חשוב להקדים לצעד הראשון כמה הסברים, הבהרות ומטעמים היסטוריים לא משמינים. הדרום שבו חיים הזקנים החביבים האלה הוא בעצם הנתח הדרום-מזרחי של האומה. ממערב לנקודה מסוימת ההפרדה בין “דרום” ל”צפון” אינה קיימת אלא במונחים גיאוגרפיים טהורים. קליפורניה אינה “דרום” תרבותי לעומת אורגון שמצפון לה. שתיהן מערביות. אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס הן מדינות של “דרום-מערב” ארצות-הברית, אך זוהי הגדרה סביבתית גיאוגרפית יותר מאשר פוליטית. במזרח, לעומת זאת, ההפרדה מורכבת, טעונה. מאז ימי מלחמת האזרחים התרחבה ארצות-הברית אל מרחבי המערב והגדירה את עצמה שם מחדש, אבל מרבית אוכלוסייתה נותרה במזרח והיא לכודה בדפוסים מחשבה ישנים.
לפי ההגדרה המעורפלת אבל המקובלת שנובעת מהדפוסים הללו, הדרום הוא האזור שניסה להשיג לעצמו עצמאות מארצות-הברית במלחמת האזרחים שהחלה ב-1861 ותמה כעבור ארבע שנים. הקו שהפריד אז בין הגושים הניצים נקבע למעלה ממאה שנים קודם לכן על-ידי שני הקרטוגרפים מייסון ודיקסון כדי ליישב סכסוך קרקעות בין המושבות מרילנד ופנסילבניה. המדינות המורדות השתרעו כולן מדרום לקו ההוא, וגם אם חלקן, כמו חצי-האי המתויר של פלורידה, נחשב היום לנבדלים מן הדרום מבחינה תרבותית, מדובר בלפחות עשר מדינות ענקיות ומגוונות שהילת הדרומיות של אותם זמנים עוד שורה עליהם, לפחות עשרה סודות הממתינים לפיצוח.
לא כולם חושבים על הדרום כעל מקום מרגש. קחו לדוגמא את הבניינים המתנשאים סביב הרכבת כשהיא מחליקה מתוך התחנה הדרומית של בוסטון. אלה הם בנייני דירות אלגנטים עשויים לבנים חומות והם משקיפים עלינו, הנוסעים דרומה, בארשת בולטת של התנשאות. ניו אינגלנד רבת האוניברסיטאות והאירופית מאוד באווירתה תמיד הביטה כך על כל מה שנמצא מדרום לה, והדרום הביט בה בהתנשאות משלו.
זה לא סיפור חדש. הניכור שבין הצפון והדרום לא הומצא על-ידי מפיקי סידרת הטלוויזיה הפופולרית הנושאת אותו שם, ואפילו לא נולד רק ערב מלחמת האזרחים. תושביהם הלבנים של שני האזורים התנכרו אלה לאלה והתנגחו אלה באלה מאז ומעולם, ממש מרגע שבו דרכו רגליהם של הראשונים שבהם על אדמת העולם החדש.
כה לימדוני מורי להיסטוריה: בשנת 1607 הקימו מתיישבים אנגלים את העיירה ג’יימסטאון לחופי וירג’יניה שבדרום. מייסדיה של המושבה האנגלית הראשונה באמריקה היו ברובם הרפתקנים שבאו לשם כי לא היה להם מה להפסיד. אלה היו אבותיהן של מושבות האנגלים בדרום. בשנת 1620, כשהייתה ג’יימסטאון כבר לעיירה משגשגת, עגנו אנשים שונים מאוד לחופי ניו אינגלנד שבצפון. “האבות עולי הרגל” היו קבוצה של פרוטסטנטים מנודים מבריטניה, ואת המושבה שלהם, בחרו להקים דווקא בארץ פרא הלומת רוחות ומסוכנת. להתערות בחוליגנים האלה מווירג’יניה שלעסו טבק ופקדו בתי-זונות היה מתחת לכבודם. הם העדיפו להתרחק מווירג’יניה ולייסד, ברוח שונה לגמרי, את היישוב האנגלי בצפון.
כעבור מאה שנה, כשמתיישבים אירופים התחילו לנצל ברצינות את אוצרותיו של העולם החדש, הגיעו אצילים סנובים לשני האזורים. הדרום החם והפורה משך אנשים שהפיקו את הונם מחקלאות, אילי טבק בעיקר. הצפון הצונן ורב הנמלים הטבעיים המשובחים משך סוחרים. בקיצור, אל הדרום הגיעו אריסים כפריים, ואל הצפון אנשי האצולה העירונית. וכמו שעכברי העיר ועכברי הכפר תמיד זלזלו אלה באלה, כך גם חתולי העיר השמנים וחתולי הכפר המפוטמים.
קחו עוד מאה שנה קדימה, ותקבלו שנאה של ממש. עם המהפכה התעשייתית בראשית המאה התשע-עשרה, הצפון התרחק מחקלאות כמעט לגמרי. הצפונים כיתתו את אתיהם לגלגלי שיניים, הניחו ליער לצמוח פרא על שדותיהם ועברו להתגורר בערי תעשייה מדכאות. הדרומים, לעומת זאת, לא נטשו את המשאבים הטבעיים העיקריים של אזורם: השמש והקרקע. ההבדלים הללו העניקו לצפון עוד סיבה להתנכר לדרום: הצפונים, שבחרו בתעשייה, בחרו עימה גם בשיטת העבודה בשכר. הם לא היו תלויים עוד בעבדים, ורעיון העבדות החל להיראות להם מחליא. שחורים חופשיים החלו להסתובב בקרבם ולספר להם על הזוועות שחוו מצד אדוניהם בדרום. אם במאה ה-17 הצטיירו הדרומים כמופקרים בעיני הצפון, ובמאה ה-18 כמעמידי פנים שחצנים, הרי שכעת הפכו למייצגי הרשעות וחוסר המוסר.
יש מעמד נמוך גם מזה, והוא זה של אויב. בשנת 1861 נבחר לנשיא אברהם לינקולן, יליד אילינוי שבצפון ומתנגד מוצהר של מוסד העבדות. עוד לפני שנבחר התחיל לינקולן לפעול לקידום הכרזה גורפת על ביעור העבדות. צעד כזה נועד להתקבל על-ידי מרבית תושבי הצפון כמעשה מוסרי ומובן מאליו, אבל משמעותו עבור הדרום היה חורבן הכלכלה המקומית, שנשענה עדיין על זיעת העבדים השחורים. הדרום הכריז על פרידה מן האיחוד וכינון קונפדרציה שבמסגרתה ישומרו דרכיו המסורתיות. לינקולן התחיל לחמש את צבא ארצות-הברית לקראת ניפוץ כיסי ההתנגדות בדרום, הדרומים ירו ראשונים, ודם רב זב משני צידי קו מייסון-דיקסון. זהו סיפור עצוב, סיפור ידוע.
מה שאולי פחות ידוע הוא שהסיפור לא נגמר בפשטות בנצחון הצפון במלחמת האזרחים. לינקולן הצליח לאחד את האומה ולהפוך אותה לכתם של צבע אחד על מפת העולם המדינית, אבל הקרע המנטאלי לא התאחה עד היום, ואודיסיאת הניכור שבין הצפון והדרום ממשיכה להסתחרר גם במילניום החדש. במדורי המכתבים למערכת של עיתוני בוסטון מופיעות חדשות לבקרים התנצחויות בין דרומים שנעלבו מהתייחסות המקומיים אליהם לבין מקומיים שחושבים שזה בדיוק מה שמגיע להם.
ולמה זה מגיע להם? כי הדרומים, בתפיסה הצפונית, הם בורים גמורים (כמו אבות אבות אבותיהם, מתיישבי ג’יימסטאון), כי הם חיים בתרבות מגוחכת וגרוטסקית (כמו אבות אבותיהם, בעלי המטעים), כי הם גזענים (כמו אבותיהם, בעלי העבדים), כי הם עדיין, למרות הכל, האויב. לגבי תחושותיהם של שחורים צפונים כלפי שחורים בדרום ידוע לי מעט מאוד, אבל אני מנחש שיש דמיון, לפחות בשני הסעיפים הראשונים. אפילו באמריקה של היום, זו שהטלוויזיה ומקדונלדס עמלים ללא לאות להפוך אותה לחדגונית, יש הבדלים בין אנשים שמתגוררים באזורים שונים. ומשני צידיו של קו הפרדה תרבותי אפשר תמיד לגלות לא מעט חשדנות ואיבה.
בשנים האחרונות, שנים של פילוג פוליטי חסר תקדים בארצות-הברית, הניכור החמיר עוד יותר. מדינות צפון החוף האטלנטי, כמו מדינות צפון המערב התיכון, הן “כחולות” – היינו, נוטות שמאלה. הדרום, לכל רוחבה של המפה, הוא “אדום” או רפובליקני כמעט לגמרי. זו בחירה מצחיקה בצבעים לאור השימוש באדום לאורך ההיסטוריה של המאה העשרים, אבל כך החליט מישהו, והמושגים תפסו. בימים שבהם אני פותח במסעי הם מגדירים את זהותה – או יותר נכון את זהויותיה – של האומה הרבה יותר מן הספקטרום העשיר מעט יותר של צבעי הדגל. אמריקה מפולגת לכחול ולאדום, לצפון ולדרום. אף מדינה מדרום למרילנד, מלבד קליפורניה המרוחקת, לא העניקה לדמוקרטים רוב בבחירות 2004. מה שנראה עדיין כמשטח של צבע אחד על המפה המדינית של העולם, נראה כשתי אומות שונות לגמרי על המפה שהופיעה בעיתונים למחרת יום הבחירות.
רבים מהצפונים חשים שארצם נכבשה על-ידי הדרום הישן ועל-ידי טקסס. הם מרגישים שעליהם לכפוף כעת את גבם ולקבל את עולה של “חגורת התנ”ך”, תרבות שנראית להם נחותה. אולי יש מעמד גרוע מזה של אויב, והוא המעמד של כובש זר ושנוא. אנשי הדרום יודעים זאת, רבים מהם רואים באחיהם מצפון כובש שכזה מאז תום מלחמת האזרחים.
בינתיים גולשת הרכבת מתוך תעלת הבטון הארוכה שמובילה אותה אל מחוץ לבוסטון ועולה אל פני השטח. היא מוקפת בבתי פרברים צנועים. אני מביט אל האורות ומוצא נחמה בידיעה שבכל אחד מהם יש גם שמץ של כבוד למעוז חפצי, שלא לומר קנאה. לא נדיר לשמוע צפוני המתייחס אל עברה השני של ארצו בתור: “הדרום, איפה שהאנשים נחמדים, לא כמו פה.” היושבים בבתים האלה אוכלים בתיאבון צלעות חזיר בסגנון ממפיס, מקשיבים בעונג לצלילי התזמורת של דיוק אלינגטון מניו-אורלינס ומתמלאים נחת למראה שמלת הקרינולינה המרהיבה של ויוויאן ליי בחלף עם הרוח.
צפונים רבים מאמינים שבדרום מצויה נשמתה האמיתית של אמריקה, מה שלא תהיה משמעותו של המושג המעורפל הזה. גם אני נוטה לחשוד שזה כך, ולא רק בגלל תוצאות הבחירות שהראו אמריקה שמזדהה יותר מתמיד עם הערכים הדרומיים, אלא גם בגלל בני אמדורסקי, בגלל הרומנטיקה העצומה והרגשות הסבוכים שמשתרגים בצמחי המטפס של הארץ המסתורית הזאת, שבה אהיה מחר.
דרך ארוכה היא דרך הטבק,
צ-הו-בת קוצים היא
ומלאת אבק.
כמובן שכל ההתייחסויות הנזכרות לעיל של הצפון לדרום, חיוביות כשליליות, הן סטריאוטיפים. כזה גם הרעיון ששם נמצאת נשמתה של אמריקה או של משהו בכלל. סטריאוטיפים יודעים להיות מחמיאים ומשפילים, אבל עד שלא הוכחו כנכונים, הם עומדים על כרעי תרנגולת רופסים עוד יותר מהרגל המסכנה שלי. מחר אוכל להשוות סוף כל סוף צפון לדרום ולהיווכח בעצמי כמה אש יש מתחת לכל העשן הזה. בינתיים אני נשען לאחור, מוצא עבור הקרסול תנוחה נוחה פחות או יותר, ורגע לפני התנומה מחליט, בדרך אגב, שהמסע יהיה גם משימה נוסח פרח לב הזהב. אם נשמתה האמיתית של אמריקה מצויה באמת בדרום, אני אמצא אותה שם, אכניס אותה לתרמיל ואקח אותה איתי לארץ, כמזכרת.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוזנה, אל תבכי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות