בעודי יושבת על המיטה ומחליקה ימינה ושמאלה כמו רקדנית סלסה, תהיתי למה אין פרס למחליקה המהירה ביותר. למה לא מכניסים […]
1
“סטפן, חכה לי!” צעקתי לעברו בזמן שהוא רץ עם הכובע המצחיק שלו וסלסילת הבגטים ברחוב השאנז אליזה, מנסה לתפוס לנו מונית.
הוא הסתובב אליי ואמר, “אני אוהב אותך, מון שרי”.
חייכתי ורצתי לכיוונו. השמלה שלי התרוממה בגלל אחד מפתחי האוויר שהיו ברחוב. סטפן רץ חזרה לכיווני, צוחק. הוא זרק את הסלסילה, שם את שתי ידיו על ישבני ונישק אותי נשיקה צרפתית ארוכה בעוד העוברים ושבים מסתכלים עלינו. “או, מיכלי, כמה יפה את!”
ריח של זבל השתלט על האזור והרגשתי נבוכה טיפה. פחדתי שהריח נודף ממני. פתאום שמעתי צעקה – “יוסף, תביא את הפח ממספר 58, אני עם כאבי ברכיים היום”. לאט-לאט הדמויות ברחוב השאנז אליזה נעלמו לי. צופר מכונית, רעש מנוע וצעקת “סע כבר, אני מאחר לעבודה” העירו אותי משנתי.
פקחתי את עיניי והסתכלתי לכיוון השעון שמונח ליד מיטתי. השעה הייתה 6:58. עוד שתי דקות נשארו לי לפני שהשעון המעורר יצלצל. אני שונאת שזה קורה לי. יכולתי להיות עם סטפן עוד שתי דקות שלמות. תחושת הפספוס תלווה אותי כל היום.
קמתי מהמיטה והרגשתי מסוחררת אז נשארתי לשבת שם כמה שניות עד שהשכן החדש מהקומה למטה צעק שוב על עובדי העירייה שיפנו את הזבל. יצאתי לחלון עצבנית. זה כבר שבוע שני ברציפות שהם מחליטים לא לפַנות את הפחים בבניין. תכל’ס, הוא צודק.
הצטרפתי אליו וצעקתי מהחלון, “כל יום אותו הדבר! אתם יכולים בבקשה לפנות את הפחים? אני לא יכולה לקום מהצעקות שלכם כל בוקר!” כעסתי. הרגשתי עצבנית על שהפריעו לי ולסטפן בלילה נוסף שלנו בפריז, ויותר מזה, שלא היה לי מספיק זמן כדי לצעוק על סטפן שהוא זרק את הבגטים בזמן שהוא רץ כדי לנשק אותי. אם אימא שלי הייתה שומעת שזרק ככה אוכל היא הייתה מתעצבנת, ולא כדאי לסטפן לעצבן את אימא שלי.
“הופה”, נשמע לפתע קולו של אחד מעובדי העירייה. “לא ידעתי שיש בחורות כאלה יפות ברחוב הזה. אם הייתי יודע, הייתי עובר לקו הזה. מה, מה אמרת? את רוצה שאני אבוא לשתות איתך קפה?”
“לא הבנתי, לא קלטת שאני עצבנית?” קלטתי בזווית העין את מוטי צוחק. לי ולמוטי יש קטע שאנחנו יוצאים נגד כל השכנים בבניין. יש לנו בדיחות פרטיות שלנו, והוא תמיד אומר לי שאני כמו הבת שמעולם לא הייתה לו. מוטי הוא הבעלים של כל הבניין. הוא קנה דירות בתל אביב עוד כשהמחירים היו ברצפה, ואחרי 30 שנה של עבודה קשה יש לו שני בניינים בתל אביב בבעלותו. את הדירה שלי אני שוכרת ממוטי כבר כמה שנים טובות, ויש בינינו הסכם – לפני שהוא מקבל דייר, הוא מעביר לי פרטים עליו ומספר לי אם הוא רווק או לא. מוטי רוצה כל כך שאני אתחתן, עד שהייתה תקופה שבה כל הבניין היה מלא בגברים. עם חלקם הלא מבוטל יצאתי, אבל כנראה מוטי, כמו שאר המבוגרים, לא מבין את הדור שלנו היום. הוא לא מבין את השפע שיש ואת הפחד להתמסד לאותה דמות בזמן שיש אפשרות למצוא מישהו אולי טוב יותר.
ואולי לא.
“היי, מוטי, איך שרה מרגישה?”
“בסדר, תודה, מתוקה”.
“יופי, אני שמחה לשמוע. אקפוץ בערב להביא לכם את הצ’ק לחודש אוקטובר”.
מוטי ושרה אוהבים אותי כל כך, עד שאפילו ניסו פעם לשדך לי את הבן שלהם, יותם, רואה חשבון בן 43, גבוה עם עיניים כחולות, בעל רעמת שיער שמתאימה לגבר האירופאי ולא לגבר הישראלי וגוף של “אני עושה כושר כל היום” – ופה חשדתי. אחרי שהתלבטתי ארוכות (מה יש לילדה בת 28 לעשות עם גבר בן 43?) החלטתי לנסות.
הוא התקשר בפעם הראשונה, והשיחה הייתה נעימה מאוד. בדרך כלל השיחה הראשונה צריכה להיות קלילה ולהימשך רק חמש-שש דקות – מספיק זמן לקבוע לאן לצאת ולהמשיך משם. השיחה עם יותם, הבן של מוטי ושרה, נמשכה קרוב ל-45 דקות. חשתי סוג של אופטימיות מתוקה של חיבור עם מישהו.
החלטנו להיפגש שעה אחרי השיחה כי גילינו שאנחנו שכנים. מתברר שהבניין השני של ההורים שלו נמצא ברחוב הסמוך, ושם הוא גר.
קבענו להיפגש בבית קפה שלומציונית, מקום תל-אביבי טיפוסי שהוקם על ידי שני חברים. אחד מהם שמאלני ואחד ימני, שניהם קיצוניים, ובית הקפה הוא מקום לניהול דיבייטים. ובערב, כל התל-אביבים שמאסו בחיי הרווקות קובעים דייטים שם.
כשהגעתי לבית הקפה ראיתי אל יווני. לא הרבה יודעים, אבל אני ואלוהים ביחסי אהבה ואהבה-פחות. כשהדבר הזה נגלה לפניי, שמחתי מאוד. לא היה לי ספק שאני הולכת לעשות אותו הלילה. כבר לא עניין אותי אם זה יהיה בעלי לעתיד או עוד סקס, פשוט ידעתי שסקס עם אל יווני לא כל אחת זוכה לעשות במהלך חייה.
כשהתיישבנו שמתי לב לאאוטפיט התל-אביבי וללק על הציפורניים שלו. היה פער גדול מאוד בין התמונות של הגבר בחליפות עם המבט החודר שאימא שלו שרה הראתה לי ובין הדמות שהתיישבה מולי.
לאט-לאט, לאורך השיחה, הבחנתי גם בכל מיני תנועות ידיים נשיות וסלנגים שמתאימים לירון, החבר הגיי שלי.
לא הייתי כל כך בטוחה, אבל אז יותם לא הפסיק לספר על ג’ונה האוס, הזמרת שכל בני הנוער עפים עליה היום. החלום שלו היה שהיא תגיע לארץ כחלק מסיבוב ההופעות שלה בעולם, וכמובן הוא יקנה כרטיסים לווי-איי-פי. אחרי ההשתפכות הזאת, הבנתי שזה הרגע הנכון.
“תגיד, לא בקטע רע – אני ממש אבין – אבל מה אנחנו עושים פה?”
“מה זאת אומרת?” יותם שאל באי-נוחות.
“כאילו, ההורים שלך נתנו לך את הטלפון כי הם חשבו שאנחנו יכולים להתאים, ויש לי הרגשה שאני לא בדיוק הטיפוס שלך… אם אתה מבין למה אני מתכוונת״.
“…אבל אני צריך שתבטיחי שלא תספרי להורים שלי כלום”, אמר.
גלגלתי עיניים ושמתי לעצמי תזכורת לפעם הבאה, שלא כל הנוצץ זהב. לפחות לא בשבילך.
“אני בי. את יודעת מה זה?”
“כן”, אמרתי. התחלתי לצחוק, והרגשתי שהוא לא מבין אם אני מקבלת את זה או לא.
הבחירה הייתה בידי אם לחתוך מהערב הזה או להכיר דמות חדשה שתיכנס לחיים שלי. בחרתי באופציה השנייה.
אחרי כמה שבועות הכרתי בין יותם לידיד שלי ירון. הם יחד כבר קרוב לשנתיים. ירון הבטיח לי שברגע שהוא יחליט להציע לו נישואים, אני אהיה זו שתחתן אותם. ירון היה רווק הרבה שנים, ובקהילה הגאה קשה אפילו יותר למצוא אהבה אמיתית, בזמן שכולם סביבך מחפשים רק סקס.
התלבשתי והתארגנתי לבראנץ’ הקבוע שלי עם ירדן ושיר בבית קפה שלומציונית. אנחנו מקפידות להיפגש לבראנץ’ בשלומציונית לפחות פעם בחודש, ואפילו קיבלתי אישור מיוחד לכך מהמנהל שלי. התנאי שלו – או יותר נכון, השוחד שהוא מקבל ממני – הוא חבילת עוגיות חלווה שהוא מאוד אוהב.
לבשתי את השמלה האדומה שהתאימה בדיוק לעונת המעבר ונעלתי נעלי עקב שחורות, לקחתי את שקית הזבל כדי לזרוק אותה ויצאתי לדרכי. שיר וירדן תמיד צוחקות עליי שבקיץ אני מתלבשת כמו דיירת בפבלות בברזיל ובחורף כאילו אני יוצאת מתצוגת אופנה.
בדרך בחדר המדרגות נקרעה לי השקית. מצאתי את עצמי חולצת את הנעליים ומתחילה לאסוף את האשפה מהרצפה. לא כי רציתי, אלא רק כי קלטתי את מוטי בזווית העין מציץ עליי מהמרפסת. כשסיימתי לאסוף את הדברים חייכתי אליו, וגם הוא חייך. שמעתי את שרה צועקת עליו על משהו, והוא עזב את החלון מהר.
כשהגעתי לבית הקפה, קלטתי את ירדן יושבת במקום הקבוע שלנו. שיר בדיוק שלחה הודעה בקבוצת הוואטסאפ שלנו “שמנמנות ונהנות” והודיעה שהיא מחפשת חניה ושנזמין לה טוסט סביח בינתיים.
ירדן נראתה זוהרת. “יש לי משהו לספר לכן, אבל נחכה ששיר תגיע”.
“נו, מה, את לא יכולה לעשות לי את זה”, אמרתי.
היא הושיטה את ידה לעברי, וטבעת ענקית עם אבן 14 קראט – לא, לא, יותר, 24 קראט – הייתה מולי.
סוף-סוף נמרוד הציע לה! ירדן הכירה את נמרוד בלימודי הקולנוע שלהם. כבר ביום הראשון ללימודי התואר הוא שם עליה עין, אבל היא בחורה כזאת שלא מבינה כמה היא מושכת וכמה שהיא מפחידה גברים בעודף הידע ועודף המידע ועודף הביטחון שהיא משחררת לאוויר. אבל נמרוד – אוי, נמרוד – הוא לא פחד, הוא חיכה שהיא תבין כמה היא שווה בעיניו ואז הציע לה לצאת איתו. ירדן הייתה כל כך שקועה בעבודה ובלימודים ורצתה כל כך להתפתח בתחום המקצועי – שהיא אמרה לו לא.
אני הכרתי את נמרוד עוד קודם. עבדנו ביחד בפאב, וכבר אז חשבתי שהוא וירדן יכולים להתאים ממש – אפילו סיפרתי לו עליה. באותה תקופה הוא יצא עם מישהי, אז זה לא היה על הפרק. לא סיפרתי לירדן אז על המקרה, כי מה כבר היא יכלה לעשות עם המידע הזה? לא רציתי לאכזב אותה בידיעה שיש לי מישהו להכיר לה אבל הוא בזוגיות עכשיו. וגם חשבתי לעצמי, היא כולה בת 25, שתחווה קצת את האפליקציות הנוראיות האלה – ככה כשיגיע הבחור הנכון היא תלמד להעריך אותו.
ביום שבו דחתה את ההצעה שלו לצאת לדייט, היא עשתה שיחת ועידה איתי ועם שיר. בשיחה גיליתי שמדובר בנמרוד שהכרתי ושהם לומדים ביחד כבר שנתיים לתואר בקולנוע. שיר ואני צעקנו עליה שלפחות תנסה, ואז גם סיפרתי לה שאני מכירה אותו מלפני כן, שהוא בחור נהדר ושהייתה לי פעם מחשבה להכיר ביניהם.
ירדן החליטה להקשיב לנו וכבר באותו ערב שלחה לו הודעה שאם הוא עדיין בעניין היא תשמח לצאת איתו לדייט.
“או מיי גאד, אני כל כך שמחה!” צעקה של אושר השתחררה מגרוני.
“תודה, את לא מבינה, אני בעננים”.
“רגע, מתי, איך? את חייבת לספר לי הכול”.
“לספר לך מה?” שיר הופיעה פתאום עם עגלת התינוק.
“נמרוד הציע לי נישואין אתמול בערב!” היא צעקה לכיוונה של שיר שהתקדמה אלינו.
“איזה יופי! איך אני שמחה!” שיר השיבה לה. היה לה מבט עייף כל כך. “מיכל, תחזיקי רגע את התיק”, היא ביקשה ממני.
מאז ששיר ילדה, רבע משמחת החיים הלכה לה. מצד אחד, היא רצתה כל כך ילד, מצד שני, החיים שלה סובבים רק סביב הילד. היא אפילו נאלצה לוותר על קידום יוקרתי למשרה במשרד המשפטים שהיא כל כך חלמה עליה. קמתי להרים את התיק ששקל 200 קילו עם כל המוצרים שהיא נאלצה לסחוב.
“פאק, מה את סוחבת שם?”
“פאק, איך ירדת ככה מלא במשקל?” שיר השיבה לי.
“בטח תחשבו שזה בגלל שאני עושה הרבה סקס – רווקה תל-אביבית שעובדת במשרד פרסום ורק עושה סקס כל היום. אז לא. פשוט תצאי לדייטים כושלים כמוני, וגם את תאבדי את התיאבון”.
“אהההממ אהההממ”, ירדן כחכחה בגרונה.
“אוי, סליחה, מתוקה שלי, אנחנו רוצות לשמוע הכול!” אמרה שיר. “אבל בואו נזמין לאכול משהו, למה אני גוועת, והוא תכף יתעורר ואני לא אוכל לנשום”.
“הזמנו כבר. הטוסט סביח שלך בדרך”, אמרתי.
“בכל אופן”, אמרה ירדן, “הגעתי אתמול הביתה, ונכנסנו למיטה לישון. הייתי ממש גמורה, ואז הוא הדליק את המנורה הקטנה שליד המיטה והסתובב אליי. במשך עשר דקות הוא רק הסתכל עליי ויש כזה שקט בינינו. הרבה זמן לא היה לנו את הקטע הזה. אחרי שאת חיה עם מישהו כמה חודשים באותו בית ובאותה שגרה, האינטימיות הזו קצת נעלמת. מיכלי, את תביני את זה יום אחד”.
“אני גרתי עם עודד שנה אם שכחת”, אמרתי עצבנית. אני שונאת שמסתכלים עליי כעל הרווקה האחרונה בחבורה, שהיא ללא ניסיון חיים וללא ניסיון עם גברים.
המלצר הגיע עם האוכל וכשעזב את השולחן ירדן המשיכה, “אוי, נכון, שכחתי לרגע… בכל אופן, עשר דקות שלמות שהוא רק מלטף אותי ומחייך אליי ואני אליו, ואז הוא מוציא לי את הטבעת ואומר לי, ‘רוצה להתחתן איתי?’ הלב שלי לא הפסיק לדפוק ואמרתי לו, ‘ברור שכן’, ואז עשינו סקס אחרי שלא עשינו כבר שבוע”.
“שבוע?” שיר צעקה את זה בזמן שהיא נותנת ביס מהטוסט סביח ומנדנדת את העגלה. “יש כאלה שלא עשו עשרה חודשים – התפרים עוד לא התאחו לי אפילו, היא מדברת איתי על שבוע!”
צחקתי בקול, ושתיהן הסתכלו עליי כדי לשמוע כמה זמן לא עשיתי סקס.
“48 שעות”.
“נבלה”, סיננה שיר, והתחלנו כולנו לצחוק.
הרמנו את כוסות הקפה לחיים לכבוד ירדן ואמרנו שנקבע השבוע לצאת לדרינק כדי לחגוג כמו שצריך.
“אתן שומעות”, אמרה שיר אחרי שסיימה לאכול את הסביח שלה וביקשה מהמלצר תפריט קינוחים, “שלחו לי מידע ממשרד המשפטים על חוק חדש שהולך להיכנס, משהו שקשור לרווקוֹת”.
הייתי שקועה בלהעלות פוסט חדש, אז לא שמתי לב למה שהיא אמרה.
“מיכל, תורידי את הטלפון, כדאי שתקשיבי לי רגע”.
הסתכלתי לכיוונה, עצבנית שהיא הפריעה לי בדיוק להעלות סקר אם כדאי לקנות נעליים כחולות או את הדגם המנומר.
“הולכים לחוקק חוק שקשור לרווקות, משהו על מוסד סגור – כל מי שחצתה את גיל 30 והיא עדיין רווקה תיכנס למוסד סגור לטיפול בנושא. השלב הראשון זה רק נשים”.
הסתכלתי על שיר והעצבים שלי התגברו. בשביל השטות הזאת היא הפריעה לי?
“נו, באמת”, סיננתי, “הרי ברור לכולנו שזו שטות מוחלטת, וברור לכולנו שזה לא יעבור”.
“תקשיבי רגע, לא הייתי אומרת לכן את זה אם זה לא היה רציני. הם מתכוונים להעביר את החוק הזה במליאת הכנסת בשבוע הבא. זה כנראה לא יעבור, כי יש לא מעט רווקות אצלנו בכנסת, אבל אנחנו צריכות לחשוב מה עושים איתך. מיכל, את חוגגת יום הולדת 30 עוד שלושה חודשים בערך”.
“נכון. אגב, אני יודעת מה אני רוצה מתנה. הכנתי לכן מצגת מפורטת עם המתנות שאני רוצה כולל ברקוד ותמונה של המוצר, שיהיה לכן קל יותר ושאני לא אצטרך להסתובב עם פתקי החלפה בארנק אחרי זה. אני אשלח לכן בקבוצה”.
“מיכל, את לא מקשיבה לי. אנחנו צריכות לחשוב על תוכנית, כדי שאם החוק הזה יעבור את לא תיכנסי למוסד הזה עם עוד מלא רווקות לסדנה של 30 ימים”.
“זה רציני, הדבר הזה?” שאלה ירדן.
“כן”, אמרה שיר ולא הוסיפה.
“איך הצלחתן לדכא את האווירה”, ניסיתי להרגיע אותן קצת. “טוב, בואו נעשה דבר כזה: בואו נסכם שאם החוק יוצא, אנחנו קובעות לו”ז מסודר של דייטים שאני אצא אליהם בכל ערב עד שאמצא מישהו ואני אהיה כבולה אליו לנצח, סגור?”
שתיהן הנהנו בראשן.
“ותזכרו שבגללכן אני כבר לא אעשה סקס בכל ערב אלא רק פעם בחודש”. ושלושתנו צחקנו בקול.
“וכדי להוכיח לכן כמה אני רצינית, קלטו בשעה 12 בשולחן ממול את הממתק הזה שקורא ספר. אני הולכת לשירותים בינתיים, אז תזמינו קינוח”.
“אני אוותר על הקינוח”, אמרה שיר. “נראה לי שנזמין חשבון. אל תחזרי בלי מספר טלפון”.
ירון הידיד שלי לימד אותי דבר אחד – כשאת הולכת, גם אם זה לשירותים, תלכי כאילו את בתצוגת אופנת קוטור ואַת הדוגמנית שפותחת את התצוגה. לכדתי את מבטו של הממתק בשולחן מספר ארבע, ובעודי מתכוננת לפתיחתה של תצוגת האופנה, צועדת לי רגל אחרי רגל בנעלי העקב, עובר לידי מלצר והופ, העקב נשבר.
אני מוצאת את עצמי שכובה על הרצפה ביחד עם המלצר לידי, וקולטת בזווית העין את הממתק משולחן מספר ארבע מגחך ומחזיר את מבטו לספר שהוא קורא: “איך להיות עשיר תוך 42 שבועות”. אם רק הייתי קולטת את השם של הספר קודם, בכלל לא הייתי יוצאת למסלול הזה. בזווית השנייה קלטתי את שיר וירדן בוכות מרוב צחוק.
חזרתי לשולחן והסתכלתי עליהן. “אתן מבינות? זה המזל שלי”. והתחלתי לצחוק. “אני רצה הביתה להחליף נעליים ואז לעבודה”.
“לקחְת לבוס שלך את העוגיות חלווה?” שתיהן צעקו יחד.
“כן, כן”, צחקתי ונופפתי להן לשלום.
בדרך הביתה, מאור המנהל שלי שלח לי הודעה. הוא כתב שכנראה יש לקוח חדש שייכנס למשרד, ושהוא רוצה שאני אצטרף לפגישה. ממש הסתקרנתי מי הלקוח, ולכן ויתרתי על העצירה בבית והחלטתי לנעול את הכפכפים שאני שומרת במשרד שלי לשעת חירום. וכך מדוגמנית של בגדי הוט קוטור הפכתי להיות מקבצת נדבות בניו דלהי.
כשנכנסתי למשרד, מאור הסתכל עליי וחייך את החצי חיוך שלו עם העיניים המהפנטות. “אני מבין שהתעוררת לפני הזמן היום, הא?”
“שתי דקות לפני שהשעון צִלצל”, חייכתי.
מאור הוא גבר מסוג כזה שהייתי מוכנה להתחתן איתו עכשיו ולשבת בבית לגדל את הילדים שלנו בזמן שהוא הולך ומפרנס אותנו; מאור הוא מסוג הגברים שמבינים אותי בשנייה אחת, והוא לא צריך יותר ממבט חטוף כדי להבין מה אני מרגישה או מה אני חושבת באותו הרגע. פעם דגנית מהנהלת חשבונות ניגשה אליו ואמרה לו, “נכון אם לא היית נשוי, אתה ומיכל הייתם יחד?” והוא אמר כן בלי להסס.
מאור מתאים לי כמו כפפה ליד, הוא כל מה שרק רציתי בגבר שלי, רק שהוא לא שלי.
“הבאת לי את העוגיות?”
“הן על השולחן שלך”.
התיישבתי מול השולחן שלי ונכנסתי לקרוא חדשות. על המסך הופיעה כתבה על החוק ששיר דיברה עליו.
ישיבה מיוחדת בנושא חוק הרווקוּת תתקיים בכנסת ישראל הערב בשעה 19:00.
הסתכלתי על הכתבה והמשכתי לגלול את העמוד. מי יאשר בכלל את החוק המטופש הזה? בסך הכול מלא רווקים ורווקות שחיים בישראל ומנסים למצוא אהבה – מפה עד לשלוח אותנו למוסד סגור? זה נשמע לי מופרך ולא הגיוני. מעולם לא הרגשתי מצורעת או חריגה בגלל היותי רווקה. גם בשנים שבהן הייתי הכי צמאה לזוגיות וחיפשתי את בחיר ליבי, לא הרגשתי שונה. בערבי חג אף פעם לא דיברו על “חיי הרווקוּת של מיכל” וגם לא ניסו לשדך לי רווקים אחרים בתדירות גבוהה כל כך. כולם התייחסו אליי כמו אל עוד רווקה שמחפשת זוגיות. בשנים האחרונות אני כבר יודעת יותר מה אני רוצה מהגבר שיהיה לצידי. בגיל 29 וחצי, את כבר לא מחפשת את האביר על הסוס הלבן, כי מחירי הסוסים בארץ הם מבין הגבוהים בעולם. את גם לא מדמיינת את שמלת סינדרלה הנפוחה שתהיה לך אם תתחתני איתו, כי האופנה של סינדרלה שייכת כבר מזמן לתקופה שלפני החמרת ההתחממות הגלובלית, וגם כי את יודעת שכדי לתפור שמלה כזאת, יש ילדות שיושבות בסין ומקבלות דולר ליום עבודה. כזאת אני, מיוחדת, כל כך מיוחדת שאני לא מבינה איך אני עדיין רווקה.
מאור שלח לי זימון לפגישה עם הלקוח החדש בשעה 16:00. נכנסתי לקישור שהוא שלח לי כדי לראות מי הלקוח – זו הייתה הנקודה הכי טובה באותו יום. תבינו, אני ואוכל זה משהו בלתי נפרד, כמו תותים וקצפת, כמו חלה של שבת והרוטב של הדגים, כמו ופל בלגי וגבינת חלומי עם סירופ מייפל מעל… טוב, האחרון – אולי זו רק אני. אני ואוכל זה אהבה והקשר הכי ארוך שקיים בעולם. אני לא יודעת להגיד לו לא. יותר מזה, אני לא רוצה להגיד לו לא.
עמוד הבית של קונדיטוריית פחמימה נפתח לפניי, ורק מלהסתכל על דף הבית אני יכולה להישבע שעליתי חמישה קילו.
“את באה? הם כבר כאן”, אמר מאור.
“אני מרגישה עכשיו כל כך שׂבעה ומאושרת”, צחקתי.
פגישות מבחינתי הן אופציה להזדמנויות חדשות – לאו דווקא בפן המקצועי, אלא יותר במובן הרומנטי. מה יותר מושלם מגבר שהוא גם בעל רשת קונדיטוריות, גם אוהב מתוקים וגם…
“מיכל, תכירי, זו רונית, מנהלת השיווק של פחמימה”.
“נעים מאוד”, לחצתי לה את היד והסתכלתי סביב. מתברר שצי של נשים מנהלות את פחמימה. מעניין מה אלוהים מנסה לסמן לי, חשבתי לעצמי.
הפגישה הסתיימה באופן מוצלח ביותר. נשים בדרך כלל לא סובלות אותי – תשאלו את אשתו של מאור.
“נראה לי העוזרת של מנהלת השיווק שמה עלייך עין”, אמר מאור.
“אתה חושב?” גלגלתי עיניים לעברו. “הרגשתי אותה ממזמזת לי את הרגל כל הפגישה”.
מאור התחיל לצחוק. “תגידי, פעם חשבת אולי…”
“תעצור, אני לא מגיעה לשיחות האלה איתך, ואתה יודע בדיוק למה”, אמרתי וקצת הרגשתי איך העצבים מתחילים לעלות לי.
מאור השתתק והחליף נושא מהר – “אני עם רכב, את רוצה טרמפ הביתה?”
“תודה, אני אלך ברגל”, עניתי.
בדרך חזרה הביתה עצרתי בשלומציונית כדי לקנות מהגלידה שהם התחילו למכור לאחרונה. פיסטוק נעשה הטעם האהוב עליי. שיר אומרת שזה בגלל הגיל, אני אומרת שזה בגלל שיש לי טעם משובח.
עוד ערב שבו מיליון רווקים גודשים את המקום במטרה למצוא אהבה. הפעם חיכו זוגות מחוץ לבית הקפה. מחזה כזה עוד לא יצא לי לראות בזמן שאני גרה בשכונה.
לקחתי לי חצי קילו גלידת פיסטוק והמשכתי בדרכי הביתה. בדרך כלל, בלילות באמצע השבוע רחוב אלנבי מלא בהומלסים ובקבצנים. הפעם ראיתי יותר זוגות שיוצאים. חשבתי לעצמי כמה נפלא שהיקום מסדר לו זוגות מסביבי. אני מאמינה גדולה מאוד בכך שמה שקורה בסביבה אוטוטו ידבק בי גם. בעבודה הקודמת שלי הייתה משרה שכל מי שלקחה אותה התחתנה ונכנסה להריון. פעם המנהלת של אותה מחלקה שאלה אותי אם אני רוצה את התפקיד אחרי שעוד עובדת שלה יצאה לחופשת לידה. סירבתי בתוקף – לא כי לא רציתי אהבה, אלא כי פשוט חשבתי לעצמי שאני צעירה מכדי להביא ילדים. והנה, חלפו להן ארבע שנים מאותו יום, ואני עדיין רווקה עם שחלות שמתחילות לדבר ביניהן.
“סליחה?” שמעתי קול קורא בשקט מאחוריי. לא ידעתי אם להסתובב. הייתי די מהופנטת מהמתרחש סביבי והמשכתי לצעוד.
“היי, את, עם השקית גלידה”, שמעתי את אותו קול קורא שוב והסתובבתי לאחור.
זה היה הבחור מבית הקפה שקרא את “איך להיות עשיר תוך 42 שבועות”. זיהיתי אותו מיד.
“אתה עוקב אחריי?” חייכתי אליו.
“האמת שכן”.
“אני אמורה להילחץ מהתשובה שלך?” שאלתי.
“לא, לא”. הוא היה מובך. “אני לא עוקב אחרייך מהבוקר, אני פשוט גר כאן. הייתי בדרך לשלומציונית, וזיהיתי אותך מהנפילה שלך על המסלול הבוקר”. הוא חייך וקרץ אליי. “רציתי לשאול אם את בסדר”.
“יש לך דייט הערב?” שאלתי וחייכתי.
הוא היה קצת נבוך והרכין את הראש.
“כי אם אתה פנוי, יש לי חצי קילו של גלידה שאין לי עם מי לחלוק הערב”, אמרתי.
הוא חייך אליי והושיט לי את ידו. “אני יניב”.
“מיכל”, אמרתי, וחשבתי לעצמי כמה מתוק הוא. לו רק ידע שלא אזכור את השם שלו עד מחר בבוקר.
אין עדיין תגובות