סטפה אהובתי

מפגש גורלי

1906

שלושים ושלוש שנים קודם לכן פגשה סְטֶפָה בדוקטור הנריק גולדשמידט, המוכר יותר בשמו הספרותי — יאנוש קורצ’אק — ומיד, תוך דקות, ידעה שהגבר המזוקן והרזה הזה, בעל העיניים הטובות, הנמוך ממנה מעט, קבע את גורל חייה.

במשך הימים שלאחר פגישתה אתו הסתובבה באי־שקט גובר בחדרה שבבית הוריה, אליו הגיעה לחופשה אוניברסיטאית קצרה של בין־לבין. היא ניסתה להתרכז בטיוטת התיזה שלה, כדי לבדוק פעם נוספת את דיוקי הניסוחים שבה, לפני ההגשה הסופית למנחה.

אלא שתוך כך עברה בה שוב ושוב המחשבה הלא מרפה, כשהיא נשמעת באוזניה הפנימיות ממש בקולו הציני של הדוקטור — ״מה זה חשוב בעצם? מה כל השטויות האלה של המחקר האקדמי מול הדברים החשובים באמת?״

באותו ערב מפגש גורלי הגיעה סְטֶפָה באיחור, לא קטן ולא מקרי, להתכנסות החברים השכונתית הקבועה של הוריה, אצל המשפחה המארחת התורנית. החלטתה להצטרף בהזדמנות ביקורה זה בבית לחוג העיון שלהם נבעה, מבחינתה, בעיקר מטעמי נימוס ותוכננה על־ידה לזמן קצר בלבד. נושא הדיון התמקד במחלות נגיפיות אצל ילדים בשכונות עוני, ונבחר, כרבים מקודמיו, בשל התעניינותם של רוב השומעים בבעיות החינוך בעירם.

היא חמקה פנימה בשקט זהיר והתיישבה במושב פנוי באחת משורות הכיסאות שסודרו בסלון הרחב והיו גדושות בנשים בשמלות ערב שופעות בד מעודן. נברשות בדולח זרו הבזקי אור בענקי האבנים הטובות שעל צווארי היושבות, ומניפות הנייר המעוטר שבידיהן הניעו גלי אוויר מרענן אל פניהן העטורות בתלתלים סדורים. הגברים ישבו בחליפות קיץ, בחלקם לצד נשותיהם, וכמה מהם עמדו נשענים אל קיר העץ הזהוב שהפריד בין הסלון לבין חדר האוכל, בו הוכן כבר השולחן הארוך לכיבוד שיוגש בתום ההרצאות.

בתחילה לא הבחינה סְטֶפָה כלל ביושב לצידה. רק לאחר מספר דקות, כשלחש משהו לא ברור, והיא שאלה: ‘מה אומר כבודו?’ והוא ענה בלחש כי לא אליה התכוון, ״אלא לדבריו של המרצה’, שמה לב לחזות פניו המזוקנת והרצינית. בהפסקה הקצרה שלאחר סיום ההרצאה, פנה אליה האיש בישירות והציע לה להקשיב לדבריו שלו – שיציבו סימני שאלה לגבי הגישה הטיפולית שתוארה זה עתה, ויציעו התייחסות חדשה לנושא. ‘אם זה מעניין את הגברת’, הוסיף במהירות.

היא התרשמה יותר מקולו המיוחד מאשר מתוכן דבריו. היה בו משהו מרגיע, ולצד זה מסקרן, כמו מישהו שמספר סיפור מלטף לפני השינה. אחר כך שמה לב לעיניו שהתרוממו אליה תוך כדי דיבור — בהירות, זוהרות, ועם זאת מבויישות איכשהו, כמו מופנות אליה, ובד בבד ממוקדות במשהו שמעבר לה. כאילו רואה אותה, אבל לא רק, או לא בדיוק. כשקמה אחריו על מנת להתקרב מעט יותר לדוכן המרצים שמה לב שהאיש נמוך ממנה, אלא שהוא כלל לא נתן את דעתו על כך והמשיך לדבר אליה בהרמת פנים מבלי ששינה כהוא זה את הטון או את רצף דיבורו, דבר שלא קרה לה בדרך כלל עם גברים שנתקפו במבוכה כשעמדו בפעם הראשונה מול גובהה ורוחב קומתה.

ההרצאה הקצרה שנשא באותו טון דיבור עוטף ובאותו מבט הנוגע בשומעים ועם זאת מרחף מעליהם, עסקה בחשיבות הרבה של חיזוק החוסן הרגשי של הילד המהווה תנאי ראשוני ובסיסי לחוסנו הגופני. רבים מהשומעים הצטופפו סביבו עם סיום דבריו. ‘דוקטור גולדשמיט הוא לא רק רופא ילדים מעולה, הוא גם סופר ושדרן רדיו, בכלל משהו מיוחד…’, שמעה את הלוחשים מתפעמים מכל עבר. ברגע מסוים במהלך הערב הצליחה למשוך את תשומת לבו. ‘איך, כבוד הדוקטור, חושב, שניתן ליישם במציאות את מחשבותיו המעניינות?’ שאלה. הוא סימן לה לכיוון המרפסת, ושם, לאחר שנחלץ ממעגל המעריצים, סיפר לה בלטף קולו השקט ובעיניו, שכמו ברגעי המפגש הראשונים שלהם, הופנו אליה אבל איכשהו גם אל מעבר לה, על עקרונות העבודה הרפואית שלו עם ילדי העוני בעיר.

כשפנה ללכת, לאחר הצצה פזורת דעת ופתאומית בשעונו, אמר שישמח לעזור לה אם תחליט אי־פעם בעתיד להחליף את המקצוע האקדמי החשוב שלה — הלעג שבו ביטא את המלים בלט מאוד —במשהו בעל ערך יותר, ואז הושיט לה את ידו לפרידה, והיא הרגישה את החום הקורן ממנה שעוטף את כף ידה ומתפשט לפניה, לראשה ולבטנה, וכל מה שיכלה לחשוב עליו באותה שנייה היה רק — ״אלוהים שזה לא ייפסק. רק שלא ייפסק… עוד רגע לפחות… לפחות עוד רגע״. אלא שהוא ניתק ממנה במהירות והלך לעבר היציאה מהבית, מבלי להפנות את ראשו אחורה ולו פעם אחת.

שבוע לאחר מכן נסעה סְטֶפָה לאוניברסיטה הבלגית שלה והודיעה לכל הנוגעים בדבר על החלטתה לדחות, לפי שעה, את כל תכניותיה הקודמות בדבר המשך לימודיה.

אנטון, חברה לכיתת המעבדה שפיתח תקוות רומנטיות לא קטנות ביחס אליה, ביקש לצאת איתה לפחות לעוד סיור פרידה אחד ברחובות העיר היפה, בהם טיילו פעמים רבות ביחד, בתקווה לשכנע אותה לחזור בה מהשינוי הפתאומי וחסר ההיגיון של חייה, אבל היא הסתייגה מבקשתו בנימוס מוחלט. ‘אני חייבת להיות עם עצמי כעת’, אמרה, והוא נותר שבור לב ותמה.

היא חלפה בפעם האחרונה במסדרונות הארוכים ובאולמות ההרצאות והמחקר בהם בלתה אינסוף שעות בשנים האחרונות, נשמה את אדי הפורמלין, נגעה בצנצנות הזוחלים, העוברים…

אחר כך ירדה במדרגות הרחבות אל הרחוב המוצל, הלכה לאיטה לצד המבנים העתיקים עם חזיתות התבליטים המרשימות… שאפה את ריח הנהר…

היא הייתה מודעת לחלוטין לגודל הוויתור שלה, אבל מעבר לכך מסוגלת הייתה לדמיין רק את חום ידו של הדוקטור שעוטף את כל פנימיותה, לחוש בדוק העצב שבתשתיות הזוהר הנוהר מעיניו הכחולות, ולהבין שמה שלא יהיה, אם הסיכוי היחיד שלה לחוות לצידו את מימוש חזונו החינוכי, עשוי לקרות רק בקרב ילדי שכונות העוני בוורשה, אלה יהיו חייה מעתה.