עיר המלאכים, או המעיל של ד"ר פרויד הוא ספרה האחרון והאוטוביוגרפי של הסופרת המזרח-גרמנית כריסטה וולף, שפורסם כשנה לפני מותה. […]
את המהות האמִתית של חיים שנחוו לא מסוגל שום סופר לשחזר.
א. ל. דוקטורוב
לצנוח מכל הרקיעים
זה היה המשפט שצץ במוחי כשנחתי בלוס־אנג’לס ונוסעי מטוס הסילון הודו במחיאות־כפיים לטייס שהטיס את המטוס מעל האוקיינוס, ניווט אותו מן הים אל העולם החדש, האריך לחוג מעל אורותיה של עיר הענק, וזה עתה נחת בעדינות. עודני זוכרת שאז גמרתי אומר בלבי להשתמש במשפט הזה כשאכתוב על הנחיתה ועל השהייה בחוף הזר שהיה פרוש לפנַי. לא יכולתי לשער שכל־כך הרבה שנים תעבורנה בניסיונות עיקשים לקרב את המשפטים העתידים להיכתב אל אותו משפט ראשון. גמרתי אומר לחרות בלבי הכול למען העתיד, כל פרט ופרט. איך הדרכון הכחול שלי עורר תשומת לב מסוימת אצל הקצין האדמוני המקורזל שבדק בקפידה ובדייקנות את הניירות של הנוסעים הנכנסים, איך האריך לדפדף בהם, בחן כל אשרה ואשרה, נטל אחר־כך את מכתב ההזמנה המאושר של הסנטר, שתחת חסותו הייתי אמורה לבלות את החודשים הבאים, לבסוף כיוון אלַי את מבט עיני הקרח הכחולות שלו: Germany? — Yes, East Germany. — למסור פרטים נוספים היה קשה לי, גם מבחינה לשונית, אבל הפקיד גייס עצה בטלפון. הסצנה הזאת הייתה מוכרת לי, את תחושת המתח הכרתי היטב, גם את ההקלה, כשהתשובה לשאלתו הייתה מן הסתם מספקת. בסופו של דבר החתים את האשרה, ובידו זרוּעת הנמשים החזיר לי את הדרכון מעל לדלפק: את בטוחה שהמדינה הזאת קיימת? כן, אני בטוחה, השבתי קצרות, את זאת אני עדיין זוכרת, אף שהתשובה הנכונה אמורה הייתה להיות, “לא”, ובעודי ממתינה ארוכות למטען, שאלתי את עצמי אם אכן כדאי היה לנסוע לארצות הברית עם הדרכון הזה התקף עדיין, של מדינה שכבר אינה קיימת, רק כדי לעצבן פקיד הגירה צעיר ואדום־שיער. זו הייתה אחת מ’תגובות הדווקא’ שאז עוד הייתי מסוגלת להן, ושעכשיו עולה במוחי כי הן נעשות נדירות עם הגיל. הנה מופיעה כבר המילה על גבי הנייר, כבדרך אגב, המילה שצילה ריחף מעלַי לראשונה אז, לפני למעלה מעשור וחצי, ושבינתיים נעשתה דחוסה כדי כך שאני חוששת שמא תהיה לבלתי חדירה בטרם אוכל למלא את חובתי המקצועית. כלומר קודם שאתאר כיצד הורדתי את מטעני מן המסוע, והעמסתי אותו על עגלת־מטען גדולה מדַי, ובתוך כל המולת בני־האדם כיוונתי את צעדַי אל שלט היציאה. כיצד ברגע שהצבתי את רגלַי באולם היציאה, קרה מה שעל־פי כל האזהרות שהרעיפו עלַי לא הייתי אמורה להרשות שיתרחש — גבר שחור ענק ניגש אלַי: רוצה מונית, גברת? ואני, בתגובה אוטומטית של יצור בלתי מנוסה הנהנתי, במקום לסרב בתוקף כפי שהונחיתי. מייד חטף האיש את העגלה ודהר אִתה כך שנדלקה בי תחושה כי לא אראה אותה עוד לעולם. הלכתי בעקבותיו מהר ככל יכולתי, והוא אכן עמד שם, בחוץ, בקצה כביש הגישה שהמוניות התגלגלו בו, פגוש אל פגוש, קרֵבות באורות מעומעמים. הוא גבה את הדולר המגיע לו, והעביר אותי לידי עמית, שחור אף הוא, שאימץ לו את הג’וב של מזמין המוניות. הוא מילא את תפקידו, עצר את המונית הבאה, סייע להעמיס את המטען שלי, קיבל אף הוא דולר אחד והשאיר אותי בידי נהג קטן, צנום וזריז, פורטוריקני, שאת האנגלית שלו לא הבנתי, אבל הוא האזין בסבלנות לאנגלית שלי, ולאחר שלמד את כתובתי העתידית מכותרת מכתב ההזמנה שלי, נראה שידע לאן עליו להסיעני. אני זוכרת שרק כשהמונית יצאה לדרך חשתי את אוויר הלילה הנעים, את הבל הדרום, שהכרתיו מחוף אחר לגמרי ועתה שבתי וזיהיתי אותו. שם, בנמל התעופה של ורנה, הוא עטף אותי לראשונה כשמיכה עבה וחמה. הים השחור — באפלתו הקטיפתית, בניחוח הכבד המתוק של גניו.
עוד היום, כשאני כותבת זאת, אני מסוגלת להתיישב במונית ההיא, שחלפה משמאל ומימין על פני שרשרת אורות שהתחברו מדי פעם לאותיות, לשמות מסחריים נודעים, לשלטי פרסומת למרכולים, לבארים ולמסעדות, בצבעים מסנוורים שהאירו את שמי הלילה. מילה כגון “מסודר” לא הייתה מן הסתם במקום, כאן, בכביש החוף הזה, וככל הנראה גם ביבשת הזאת. חרישית ביותר ומודחקת, צצה ועלתה עד מהרה השאלה: מה בעצם הניע אותי לבוא הנה. כששבה ועלתה בפעם הבאה הייתה קולנית כל־כך שזיהיתי אותה מייד, ואז החלה כבר להופיע בדחיפות הולכת וגוברת. לנגד עינַי ריחפו גזעיהם המסוקסים של הדקלים וכמו סיפקו תשובה. עלה ריח של בנזין, של גזי־פליטה. נסיעה ארוכה. סנטה מוניקה, גברת? — כן. סקנד סטריט, מדאם? — נכון. מיס ויקטוריה? נכון. — הגענו.
בפעם הראשונה שבה ראיתי את השלט המחובר אל גדר הברזל הוא היה מואר: מלון מיס ויקטוריה, קסם עולמי עתיק. הכול דומם. כל החלונות חשוכים. היה מעט לפני חצות. הנהג סייע לי עם המטען. גינה בחזית, דרך מרוצפת אריחי אבן. ניחוח פרחים לא מוכרים, שדומה כי בלילה ניחוחם גובר, האור העמום של מנורה מתנועעת חרישית מעל דלת הכניסה, לוח מצילות, מאחוריו — תחוב פתק עם שמי. Welcome, קראתי. הדלת הייתה פתוחה כדי שאוכל להיכנס, במבואה על השולחן היה מונח המפתח לדירה שלי. “קומה שנייה, חדר מספר שבע־עשרה: הנהלת מיס ויקטוריה מאחלת לך לילה נפלא”.
האם אני חולמת? אבל שלא כמו בחלום, לא תעיתי, מצאתי את המפתח, עליתי בגרם המדרגות הנכון, המפתח התאים למנעול הנכון, מתג החשמל היה במקום שאמור היה להיות, ניד עפעף — ואני רואה את הכול לפנַי: שתי מנורות עמידה מאירות חלל גדול עם פינת ישיבה, וליד הקיר שממול, שולחן אוכל ארוך מוקף כיסאות. שילמתי לנהג המונית, ככל הנראה לשביעות רצונו, בכסף הבלתי מוכר שלמזלי המרתי בברלין לפי הטיסה, הודיתי לו באופן מאופק ושמעתי, כמקובל, בתשובה : תודה לך, גברת!
בחנתי את דירתי: מלבד חדר המגורים הגדול הזה היו לידו מטבח, שני חדרי־שינה, שני חדרי רחצה. איזה בזבוז! משפחה בת ארבע נפשות יכלה לחיות כאן ברווחה, חשבתי באותו ערב ראשון, אחר־כך התרגלתי למותרות. ברכת קבלת־פנים מאיזו אליס הייתה מונחת על השולחן, זאת אמורה מן הסתם להיות העובדת של הסנטר, שחתמה על מכתבי ההזמנה, ומן הסתם היא גם דאגה שיהיו לי במטבח לחם, חמאה ואי אלו משקאות. טעמתי מעט מכל דבר, היה לזה טעם מוזר.
הבהרתי לעצמי ששם, במקום שממנו באתי, כבר היה בוקר, שיכולתי לטלפן מבלי להפריע את שנתו של איש. לאחר כמה ניסיונות כושלים, שבהם השתדלו למעני כמה מרכזניות בינלאומיות, עלה בידי לספק לטלפון, שאותו העמדתי בחדרון הזעיר ליד הכניסה, את המספר הנכון ושמעתי מאחורי שאון האוקיינוס את הקול המוכר. היה זה הראשון מבין מאות הטלפונים לברלין בתשעת החודשים הבאים. אמרתי שנחתי זה עתה בצדו האחר של כדור־הארץ. לא אמרתי, מה ששאלתי את עצמי, בשביל מה זה טוב. הוספתי ואמרתי שאני מאוד עייפה, ואכן כך היה, עייפות בלתי מוכרת. חיפשתי בגדי לילה בתוך אחת המזוודות, רחצתי ידיים ופנים, נשכבתי במיטה הרחבה והרכה מדַי וזמן רב לא נרדמתי. בבוקר התעוררתי מתוך חלום בוקר ושמעתי קול אומר: הזמן עושה מה שהוא מסוגל לעשות. הוא חולף.
אלה היו המשפטים הראשונים שרשמתי במחברת השורות הגדולה שהקפדתי לקחת אתי ושהנחתי בצד הצר של שולחן האוכל הארוך, ושעד מהרה התמלאה ברשימות, שעליהן אני יכולה להתבסס עתה. בינתיים חלף הזמן. כשם שחלומי הלאקוני בישר לי, זה היה, והוא עדיין, אחד התהליכים החידתיים ביותר המוכרים לי ואשר ככל שאני מתבגרת אני מבינה פחות ופחות. נראה לי כפלא שקֶרֶן המחשבות מסוגלת לחדור את שכבות הזמן, לאחור — בדיעבד, וגם לפנים — אל העתיד. ליכולת לספר יש חלק בנס הזה, שהרי ללא היכולת המופלאה הזאת לספר, לא היינו מסוגלים לשרוד ולא היינו שורדים.
למשל, אי־אפשר להניח למחשבות כאלה לחלוף ביעף ובו־בזמן לדפדף בקובץ שמצאתיו בבוקר על שולחן דירתי — מדריך להישרדות ביום הראשון — מטעם הסנטר לכל המצטרפים החדשים. רשומים שם המרכולים הסמוכים, בתי־הקפה ובתי המרקחת. מתוארת הדרך אל הסנטר ומפורטים הכללים שעל־פיהם הוא מתפקד, וכמובן נמסר בו על הקשר הטלפוני העמוס יומם ולילה. יש בו המלצות על מסעדות וביסטרו’ס, אבל גם על חנויות ספרים, ספריות, מסלולי תיירות, מוזיאונים, גני־שעשועים ומפות העיר, ולא במקום האחרון — מובהרים לאורח הנבער מדעת כללי ההתנהגות במקרה של רעידת־אדמה. את כל אלה לקחתי לתשומת לבי במלוא הצייתנות, למדתי גם את רשימת משתתפי הקורס מן המדינות השונות, שלמשך מחצית השנה הבאה עתידים להיות עמיתַי, האמורים להיות לחברים במעין קומונה ידידותית ומאז אותם ימים שבו והתפזרו לכל רוחות השמים, כלומר אל ארצות מוצאם.
רעידת־אדמה קשה המזיזה שכבות קרקע אדירות אלה לעומת אלה, ומהווה איום תמידי למנהרת־אנדריאס העוברת מתחת לעיר, התרחשה שם רק לאחר תקופת שהותי במקום. אילו הראו לי תמונה של העולם כפי שהוא היום, לא הייתי מאמינה בה, הגם שתחזיות העתיד שלי היו קודרות דיין. שרידי התמימות, שמן הסתם עדיין היו בי אז, נמחו מעלַי. נותרה לי משימה שקשה ליישמה, ואשר בהיותה בלתי פתורה, איננה מרפה: ללכת בעקבות הכאב.
על כך דיברתי תכופות כעבור זמן עם פטר גוטמן, אבל באותו בוקר ראשון טרם הכרתיו, הוא היה עתיד להיות אחד העמיתים האחרונים שאכיר, על כך צחקנו אז. בכלל הרבו לצחוק בלאונג’ של הסנטר, כשישבנו שם על כוס תה וביסקוויטים, שיסמין, הצעירה מבין שתי המזכירות במשרד, הקפידה להכין למעננו באחת־עשרה בבוקר ובארבע אחר־הצהריים, כמו גם את עיתוני כל ארצות מוצאינו, אמריקניים כמובן, אבל גם איטלקיים, צרפתיים, גרמניים, שוויצריים, אוסטריים ואפילו רוסיים, הגם שלא היה בינינו אף רוסי. העיתונים היו מתוחים על גבי מוטות עץ כמו בבית־קפה וינאי. כולם כבר מלפני יום או יומיים, מה ששמר אותנו במרחק מיטיב מן החדשות, הגרועות בדרך כלל, שלא פעם קראנו אגב ניד ראש זה באוזני זה, כאילו היה עלינו להתחרות במצבים המצערים ששררו בארצות מולדתנו השונות.
נדמה לי שלא אטעה אם אומר: משכתי אלַי מבטים סקרניים יותר מכל אחד אחר בחוג שלנו. לא רק משום שהייתי המבוגרת ביותר, לכך היה עלַי להסתגל, אלא בשל ארץ מוצאי, שהבטיחה לי מעמד מיוחד. איש לא היה נטול טקט כדי כך שידבר אִתי על זה ישירות, אבל הם כבר ידעו היטב איך מרגישה אחת שזה עתה הגיעה ממדינה ששקעה.
אור הבוקר נפל יומיום בעד החלון המסורג לתוך חדר־השינה שלי, מסונן על־ידי צמח שטיפס ועלה על חומת המיס ויקטוריה וכיסה חלקית את חלוני. חלומות הבוקר שלי העלו בי מילים, שכעבור זמן רשמתי: “חסר תקנה”, אני קוראת באופן אקראי מתוך הֶקשר שאבד. את התרגילים המעטים שהכתבתי לעצמי ביצעתי תחילה במיטה, אחר־כך על דופן המיטה. כיוון שהייתי לבדי במדינה הזרה והרחוקה הזאת, אסור היה לי להיות חולה או נטולת כושר תנועה. לאחר מכן בחרתי בחדר הרחצה היותר קטן, ונכנסתי אל המקלחת, שראשה, בשונה מאירופה, היה מחובר בחזקה אל הקיר, כך שנדרשו טכניקות מיוחדות במינן כדי להרטיב את כל חלקי הגוף. לארוחת־הבוקר נלוו מוסיקה בלתי מובנת לי ושידורי חדשות בלתי מובנים לי ברדיו העירוני. התיישבתי תוך שאני שולחת ידיים, כפי שכבר התרגלתי, אל רכיבי התפריט שלחלקם לא הסתגלתי: מאפינ’ס, בעצם מדוע לא, תערובת מוזרה של דגני בוקר, ומיץ תפוזים, שלאחר קניות נֵפֶל אחדות נראה לי כאמין ביותר. רק בעניין טעם הקפה היה עלַי עוד לערוך ניסיונות, היה עלַי למצוא מישהו שהכיר את טעם הקפה הגרמני, ושיוכל להמליץ בפנַי על הסוג הקרוב ביותר לאותו טעם מבין תריסרי קופסאות הקפה אצל פוויליונ’ס (פעם, כשהממשלה בגרמניה המזרחית הציעה לאוכלוסייה תערובת־קפה בלתי ניתנת לשתייה, כדי לחסוך במחיר הפולים האמִתיים, היקרים, הגיעו הדברים כמעט לידי התקוממות. כשהתברר כי המחאה במפעלים הגיעה כמעט לידי איומי שביתה, מיהרה הממשלה להוציא אותו מן המחזור). ביל, שהתגורר בדירתי לפנַי ועבר לגור אצל חבר, השאיר לי מיני תערובות תבלינים אקזוטיים ושורה ארוכה של בקבוקים: שמן־זית, חומץ בלסאמי, ויסקי משובח ויינות קליפורניים. ביומו האחרון בעיר הלך אִתי לאכול אצל האיטלקי בסקנד סטריט, ובחיבה אירונית הדריך אותי בתפקודים של מיס ויקטוריה הישנה ובאלה של הסנטר הצעיר. מה ש’מבאס’ הוא אמר, זה שבשום מקום אחר אינך יכולה להבין היטב את ההיסטוריה של אירופה הישנה והטובה כמו כאן, בעולם החדש. כמטורפים הם אוספים כל מה ששייך ליבשת הישנה, כאילו רצו שיהיה בידם עותק שלה כאן, למקרה שאירופה תיהרס על־ידי פצצות אטום או על־ידי אסונות אחרים. ביל עבד על ההיסטוריה של הקתוליות בספרד ובצרפת וחישב לי את אלפי קרבנות האדם שגבו ההתפרצויות השונות של ההמרה לנצרות באותן ארצות. בכל קולוניה שנכבשה, הוא אמר, הדבר הראשון היה לבער את הדת ואת האמונה של הנכבשים על מנת לגזול מהם את זהותם. מלבד זאת, וזה אולי יישמע כבלתי ייאמן, היה לכובשים — מתוך תסביך נחיתות עמוק — צורך דחוף להציג כנעלים ביותר לא רק את נשקם, או את סחורותיהם, אלא גם את עולם האמונה והמחשבה שלהם. הרי את זה אני יודעת, השבתי לו, וביל, האנגלי, הביט בי במבט בוחן: אתם כבר יודעים את זה, איך? הוא לא התעקש על תשובה. לפעמים, בערב, כשהייתי שותה כוס יין מן המצאי שלו, הייתי חושבת עליו, מגביהה את כוסי ומשיקה אותה כביכול בכוסו.
פעמים רבות הייתי יוצאת אם כן בבוקר לדרכי, דרך הגן הפורח שבחזית מיס ויקטוריה, שהיה מעוטר בגידולים זרים ובמרכזו, בערוגה עגולה, ניצב עץ תפוזים קטן, שאת פירותיו ראיתי מבשילים. המכוניות כאן גלשו ברוחבן הבלתי רגיל בזהירות אל הצמתים, נעצרו בנימוס, גם אם ברמזור לא התיר אישון ירוק מהלך להולכי־הרגל לחצות. בעדינות נעו על קפיציהן נהגות ידידותיות, לבושות היטב ומסופרות בקפידה, או נהגים מהודרים בחליפות כהות עם עניבות וצווארונים, וסימנו בתנועת יד רפה להולכת הרגל לחצות. ללא חיפזון חציתי את שדרות קליפורניה. האם הבחנתי בכלל באדום הלוהט של עלוות הסתיו של נובמבר־דצמבר על העצים שבשולי הדרך? ימי ערפל אפורים נחסכו ממני באותה שנה, אבל גם נמנעו. האם כבר התגעגעתי אליהם?
בכל עת אני מסוגלת להעלות את הסנטר בעיני רוחי, אז — בניין משרדים תכליתי בן ארבע קומות, שבינתיים, כבר מזמן, החליפה אותו תשלובת בניינים פוסט־מודרנית המתנשאת גבוה מעל העיר. גרם מדרגות חיצוני רחב, העולה אל שורת עמודים, שביניהם ראיתי את עצמי יומיום משתקפת בהילוכי מול דלתות הזכוכית הדו־כנפיות הענקיות. מתוך שש הדלתות האפשריות העדפתי תמיד אותה דלת, נכנסתי לתוך אולם הכניסה הענק, שמדי יום ביומו, באותו מקום, ניצב תמיד אותו אדם, שוער או שומר, שאת האורחים המועדפים עליו היה מברך בהושטת יד ימין ובנקישת אצבעות ידידותית, ושאת מבטו הדרוך היה מעביר גם על פני המעקה מרובה האשנבים של הבנק הפדראלי הראשון, שאליו הובילה המבואה שמימין. הבנק, דרך אגב, שבו כבר הפקדתי לא פעם את ההמחאה הדו־שבועית שלי, ושאף העביר לי בעל־פה ובכתב את תודתו על האמון הזה, אבל מצִדו גילה אמון מועט ביותר ברצינות הפיננסית שלי, שהרי עדיין לא הנפיק לי את כרטיס ה־ ATM שהיה מאפשר לי למשוך מזומנים מתוך הכספומטים. ניכר כי הגברות שמאחורי הדלפקים הצטערו על כך בכל פעם, אך ליתר ביטחון לא חשפו את צערן, בעוד שבי התחזק הרושם שהן, או הסמויים שמעליהן, האריכו בכוונה תחילה את הנפקתו של המסמך החשוב הזה כדי להיווכח תחילה שהסכום שבחשבון של הלקוחה הזאת הוא אמנם קטן, אבל משתפר תמידית, ושלא נשקפה לו שום סכנה של איזו מפולת פתאומית. המחשבה על כמה מגוונות היו הסיבות לחשדנות שהתעוררה כנגדי בתרבויות השונות שבהן חייתי ואני עדיין חיה, מעלה בי לעתים גיחוך.
על כל פנים, חסכתי מעצמי את העיקוף אל דלפקי הבנק, ניגשתי היישר אל המעליות והבחנתי, לא בלי הנאה, שהשוער מקדם את פנַי לראשונה באותה מחווה, השמורה למי שהשתייכו למעגל הפנימי של הבית, ולא לאינספור המבקרים בבית הזה. מה שלומך היום, מדאם? הו, מצוין! — יש דרגות שונות לכל תחושת נחת.
מבין ארבע המעליות לקחתי כמו תמיד את השנייה משמאל, והתבוננתי אז בהתפעלות באישה הצעירה מצוות העובדים שעמדה מולי, גבוהה וצנומה להפליא בתוך החליפה הצרה שבקושי נסגרה עליה, ברבור עשוי נייר־זהב, מתנה מן הסתם, היה מונח על כף ידה השטוחה. היא ריחפה אל הספירות העליונות, לקומה העשירית, שבה מעולם לא שוטטתי. מה שלומך היום? טוב, שמעתי את עצמי אומרת, סימן לכך שרפלקסים חדשים נוצרים, שכן לפני זמן קצר, עוד אתמול, הייתי חופרת במוחי ותרה אחר תשובה מהירה וקולעת, שהייתה עלולה להישמע גרוע למדי. מדוע, בעצם? על כך יהיה עלַי לחשוב אחר־כך — אבל עכשיו הבנתי שממני אין מצפים לכלום פרט לקיומו של ריטואל, שפתאום לא נראה לי עוד שִקרי או שטחי, כי אם יותר אנושי. סינדרום של מעליות.
כמו תמיד יצאתי בקומה הרביעית, שבה כבר ידע איש־האבטחה השחור לפנות אלַי בשמי והגיש לי מעטפה, שהושארה בשבילי; ואני אחזתי מוכנית בוו הנכון בארונית המפתחות, תג זיהוי עם תצלומי שאותו הצמדתי אל דש מקטורני, עוד סימן חשוב להשתייכות, שהרי לכך זה בעצם נועד.
את שתי הקומות עד לקומה השישית עליתי לפעמים ברגל, לפעמים, כשהמפרקים כאבו יתר על המידה — עליתי במעלית. את הדרך בין המדפים, שבהם נשמרו התצלומים של כל יצירות האמנות של כל המאות ושל כל היבשות, מצאו רגלַי מעצמן, לא קרה לי עוד שתחבתי מפתח שגוי לתוך דלת שגויה. פתחתי אם כן את הדלת אל משרדי והייתי כל־כך אדישה, שכבר לא ניגשתי מייד כל בוקר אל החלון הגדול כדי להשקיף אל מאחורי הסֶקֶנד סטריט אל שורת בניינים ואל שורת דקלים ואל מרחבי האוקיינוס השקט בתחושה הקרובה לחרדת־קודש. הטלפון. זאת הייתה ברלין, העיר נמסה לכדי קול יחיד, שהיה עלַי לשמוע מדי יום ביומו. היא רצתה להזכיר לי את הים הבלטי. אכן, הים הבלטי. הוא אהוב עלַי וחשוב לי, וכך גם יישאר, והרי ידוע שאינני מסוגלת לשאת נוף גרנדיוזי, כמו האלפים למשל, לזמן ממושך. אבל התחושה, שעד יפן פשוט אין שום דבר מלבד אותו משטח אינסופי של ים! האם היו תחושותַי מוגזמות?
אני מסירה את תיקי, שבו אני נושאת אתי אותו צרור ניירות שנפל לידַי לפני שנתיים, לאחר מותה של חברתי אֶמה, ושלמעשה, ואיני מגזימה בכך, בוער בנשמתי: מכתבים של איזו L, שלא ידעתי עליה דבר מלבד העובדה שהיא התגוררה בארצות הברית ושבלי ספק הייתה ידידה קרובה מאוד של חברתי אֶמה, בת גילה. גם בשל המכתבים הללו באתי לכאן והייתי נתונה באשליה שכאן יהיה זה אפשרי לגלות מי בעצם הייתה אותה L.
הלכתי אל מרכז המשרד, נופפתי בעוברי על פני הדלתות הפתוחות של עמיתַי הזמניים, שישבו בתאיהם לפני המחשבים, אם לא התחקו אחר עקבות כלשהן בבניין הנרחב בספרייה או בארכיון, או נפגשו בעיר עם מדענים אחרים. לפעמים קינאתי בהם בשל פרופיל העבודה המותווה בקפידה, בן־רגע יכלו לנקוב בשם מקצועם, היסטוריה של הארכיטקטורה, פילוסופיה, ספרות ואמנות, תולדות הקולנוע, ואפילו תולדות ספרות ימי־הביניים, וכולם יכלו גם לציין בלי קושי את נושא העבודה, שאותה התכוונו לקדם כאן. בעוד אותי הביכה מאוד שאלה על אודות משימות עבודתי. שמא היה עלַי להודות שלא היה בידי דבר מלבד צרור מכתבים ישנים של נפטרת שכנראה גרה בעיר הזאת, ושפשוט הייתי סקרנית לגלות מי כתבה אותם לפני שנים אל חברתי אֶמה, שנפטרה גם היא? להודות שגם בשל כך ההזמנה לכאן הגיעה אלַי בעִתה ושניצלתי את העובדה שממְחַברת של ספרי סיפורת אין לדרוש מידע מדויק על הפרויקט שלה? לי נראָה סביר ביותר שלא יהיה לי מזל ולא אזכה להצלחה בתכניתי, וגם כיום, אם ארצה פעם לנקוב, שלא כרגיל, באותן מילים בלתי הולמות, עדיין ייראו לי כלא ייאמנו המקרים שהובילו אותי בסופו של דבר אל המזל וההצלחה, על כל פנים בפרויקט הזה.
אגב, מביכים פחות מכול היו בעינַי תמרוני ההתחמקות שלי, שאולי רק בעיני עצמי נדמו כאלה, כשעמדתי מול שתי מזכירות המחלקה, קט’כן ויסמין. הראשונה בגיל העמידה, בלתי מרשימה חיצונית, אבל בעלת ידע ומנוסה בכל העניינים הנוגעים לסנטר, מהימנה ביותר, דיסקרטית ובקיאה באותן מיומנויות טכניות שבהן דווקא אני נזקקתי בתחילה תכופות לעזרה. כולנו ידענו להוקיר את יכולתה להזדהות עם הצרכים והמצוקות של חברי קהילתנו. השנייה, יסמין, בלונדינית, צעירה ודקה כגבעול, שנשאה חן בעיני הגברים, דאגה תמיד לנוחיותנו הגשמית, לתנועת דברי הדואר פנימה והחוצה, ולכל העניינים שמחוץ לבניין, כלומר הסדרת מפגשים עם אנשים אחרים מן העיר, ולהזמנות הדרושות לשם כך במסעדה זו או אחרת. יחד עם העובדות האחרות במחלקה הן הרגישו כי הן אחראיות לכך שהמשתתפים החדשים ירגישו עד מהרה בבית, בסביבה הזרה.
לקחתי את דברי הדואר מתוך תאי, יסמין הגישה לי כמה עיתונים וקט’כן אמרה שעל השאלה שהיא העבירה לבקשתי אל ספריות האוניברסיטה והעיר טרם קיבלה תשובה. ממילא לא היה סביר בעינַי ששם, או במקום אחר כלשהו, יימצא רישום מלא של כל המהגרים הגרמנים שמצאו כאן מקלט בשנות השלושים או הארבעים. לוץ, בן־ארצי, הצעיר ממני בהרבה, חוקר אמנות, שעבד על מכונת הצילום בסמוך, אמר שכאן גם הבלתי אפשרי הוא בהחלט אפשרי. ואיפה — אם לא כאן?! כדוגמה לכך הוא סיפר מייד כיצד פשוט מצא כאן בארכיון את תצלום ציורו של צייר שכוח מזמן, ששב ונתגלה לא מכבר ושבו בחר כנושא לעבודתו, וזאת לאחר שכל ארכיוני אירופה הכריזו עליו כאבוד. כן, טוב, אמרתי נבוכה במקצת, אבל אני לא יודעת אפילו את שמה של הדמות המבוקשת. איני מכירה אלא אות תחילית, ככל הנראה משמה הפרטי, וזוהי האות — L . אם כך, אמר לוץ, אם כך אז זה באמת מקרה קשה במיוחד, וגם הוא לא יודע בדיוק איך להמשיך, אמר בלכתנו אל האולם שבו יתאספו גם האחרים כיוון שבינתיים הגיעה שעת התה. בלאונג’, קיר זכוכית ענק הניח לאור הקליפורני לחדור פנימה ללא כל סינון, ואִפשר מבט אל האוקיינוס השקט ואל מהלכה של השמש בקשת גדולה משמאל לימין, תמונה שבכל פעם עצרה את נשימתי ומאז עולה בעיני רוחי בתכיפות גדולה מכל תמונה אחרת מן השנה ההיא. שם ישבנו, כל אחד מאחורי עיתון ארצו. הרגלים נעימים החלו להיווצר. היי! בירכתי אותם לשלום. — היי! השיבו לי מאחורי העיתונים. כבר נוצרו מעין מקומות ישיבה קבועים, שלי היה, במקרה, או שלא במקרה, בין שני האיטלקים, פרנצ’סקו, שהכין עבודה על ארכיטקטורה, וּולנטינה, שבאה לשהות קצרה כדי לסיים את מחקרה על דמות עתיקה במוזיאון המפורסם של הסנטר. היא קירבה אלַי את הספל ואת תרמוס התה וגם את העיתון הגרמני, שבשבילי עשו עליו מנוי. הודיתי לה במבט. בשערה החום המקורזל ובסוודר הצבעוני מעשה־טלאים היא הייתה שוב יפה במיוחד. כמו תמיד כשנפגשנו היא קרנה אלַי מוקסמת. מזגתי לי אם כן תה, פרשתי את העיתון וקראתי את מה שלפני שלושה־ארבעה ימים נחשב בגרמניה כראוי לדיווח. קראתי אפוא שעמית, אשר נאלץ לעזוב את ארצנו שנים מעטות לפני ההתמוטטות, אבל בכל זאת היה מעין שותף להשקפותינו, התגלה עתה כמבקר קיצוני של אלה שנשארו בגרמניה המזרחית ולא עזבו אותה בתיעוב. קראתי שהוא הטיח ב”מהפכה” של סתיו 1989 כי היא נערכה ללא שפיכות דמים. קראתי שהיו צריכים לעוף ראשים, ושהיינו הססנים ופחדנים מִדי. ואת זאת כתב אחד שראשו, על כל פנים, לא היה נתון בסכנה, חשבתי, וחשתי איך נפתח בקרבי ויכוח עם אותו עמית.
זכרתי — ועדיין אני זוכרת היום — את ההקלה שלךְ, כשבבוקר ה־4 בנובמבר 1989 מסביב לאלכסנדרפלאץ באו לקראתֵךְ, במצב רוח מרומם, הסדרנים עם הסרטים הכתומים הרחבים כשעליהם כתוב: בלי אלימות! בלילה הקודם, פשטה שמועה במפגש שגם את השתתפת בו, כי רכבות עם אנשי שטאזי מחופשים לפועלים עשו דרכם אל עיר הבירה כדי לעורר מהומה בין המפגינים השלווים, ולספק לכוחות החמושים תירוץ להתערבות. מין פאניקה אחזה בך. טלפנת אל הבת, שלא תביא אִתה את הילדים לאלכסנדרפלאץ, אבל הללו כבר מזמן ציירו את הכרזות שלהם: יותר עניין בבתי הספר ו־גורבי,1 עזור לנו! וכבר לא היה אפשר לעצור בעדם. את חזרת ובחנת את הנאום שלך מילה אחרי מילה. לא דיברתם על כך, אבל חשבתם על הטבח בכיכר “השלום השמימי” בפקינג. העיק עלייך החשש שבתמימות יתר, בקלות רבה מדי, תיפלו לתוך מלכודת. אבל ככל שהוסיפו לזרום מפגינים ממנהרות הרכבת־התחתית אל הכיכר, כרזותיהם וסיסמאותיהם נישאים אל־על והם מסתדרים לתהלוכת הפגנה מבלי שנזקקו להוראות, כן גבר ביטחונך ששום דבר לא יקרה. לא יכולת לדעת, כולכם לא ידעתם, שבעליות הגג של הבניינים הציבוריים, תחת עצי התרזה, כבר היו מוצבות פלוגות חיילי צבא־העם חמושות בתחמושת חיה. למקרה חירום, שבו יסטו המפגינים מן המסלול המוסכם ויתפרצו לעבר “שער־ברנדנבורג”, לעבר הגבול המדיני עם המערב. ומה שנודע לך רק לאחר מכן: שאחד הבנים של עמיתתכם שכב שם למעלה במדים, על אחת מעליות־הגג, בעוד הבן השני צועד עם תהלוכת ההפגנה למטה.
אבל האם בכלל היו החיילים יורים? חודשים אחדים לאחר אותו יום הלכת עמוסת סלי־קניות ברובע המגורים שלך הביתה, כשאיש די צעיר רץ אחרייך והפציר בך לשתות קפה אִתו ועם שניים מחבריו, שלושתם קציני צבא־העם הלאומי לבושים אזרחית. הגבולות כבר היו פתוחים מזמן, התרוממות־הרוח כבר התפוגגה, המציאות, שתמיד חייבת, ככל הנראה, להיות מפוכחת יותר, כבר קנתה לה שליטה. ישבתם בגינת בית־קפה, מן הסתם היו אלה כבר הימים החמים הראשונים. עד נפילת החומה שמרו השלושה על הגבול המערבי של המדינה. עכשיו, כיוון שכבר לא היה צורך בהם שם, מתכוונים להעבירם אל הגבול הפולני, דבר שהם בשום אופן לא רוצים בו, שהרי משפחותיהם, דירותיהם או בתיהם הקטנים נמצאים כאן, בברלין, ובכלל עומדים להקטין את היחידה. מה יהיה עליהם אז? הלוא הם דאגו לכך שבליל ה־9 בנובמבר, ליד החומה, לא תיירה אף ירייה. כשההמונים זרמו אל מעברי הגבול והם לא הצליחו להשיג שום אחראי שייתן להם הוראות — הם, סרן אחד ושני סגנים, אספו את התחמושת מן היחידה שלהם כדי שלא יקרה כלום. מדוע עשו זאת, שאלת. הם אמרו: צבא־העם הרי לא יורה על העם! — כל הכבוד! אמרת — וזה כל שכרם? — אני חוששת שכן, אמרת. — אם כך, אמרו השלושה, הם המפסידים מן האיחוד.
הלאונג’. למשך שברירי שניות הייתה דעתי מוסחת, הזיכרון עולה על מהירות האור. אעתיק את מאמר העיתון של עמיתי ואצרף אותו אל יתר הקטעים וההעתקים על המדף בדירתי, ערימה שהלכה ונערמה במהירות, שאקח אִתי אל מעבר לאוקיינוס, באוויר, כדי לצרפה בבית לערימות דומות, אם כי לא כה גדולות, הצוברות אבק ללא תועלת. אולי אי־פעם אזדקק להן, כדי לתמוך בזיכרון, בלעדיהן לא אבטח בו, לא אוכל עוד לסמוך עליו. הגם שהיה ברור לי כי לזיכרון שסיפקו לי העיתונים לצורכי עבודתי יש ערך של פרוטזות לכל היותר, זה נועד למקרי חירום.
פרנצ’סקו נאנח מעל העיתון האיטלקי. הפוליטיקאים, הפושעים הללו, יובילו אותנו אל התהום, אמר. ארצי שוקעת בשחיתות. הראיתי לו את המאמר שלי, הוא קרא אותו במנוד ראש. הם כולם השתגעו, אמר, אני מקווה שאת לא לוקחת ללב את השטויות האלה. לא אמרתי לו מה אני לוקחת ללב. הוא אמר שהיה מאוד רוצה לחוות גם כן פעם איזו מהפכה. כפי שהוא מתאר לעצמו, רחשי לב של אדם שהיומיום שלו מדכא יותר ויותר עם הזמן, משתנים בהתנסות שכזאת לזמן ארוך. לדעתו זה היה משלהב אותו.
התגברתי על הרתיעה לדבר על אודות אותם ימים, רתיעה שלא הייתה מובנת לי עד תום. אמרתי, כן, זאת חוויה שזכיתי לקחת בה חלק. אחת המהפכות הנדירות שידעה ההיסטוריה הגרמנית, ועובדה זו העניקה לי ביטחון בכך שהיה זה נכון להישאר במדינה שרבים עזבוה בצדק. עכשיו אני אפילו שמחה על כך. אבל פגם כלשהו שככל הנראה דבק בי, לא אִפשר לי להיות במצב הרוח שהולם אירועים כאלה, המכונים היסטוריים. באותו ארבעה בנובמבר2 למשל, סיפרתי, יום של תחושת התעלות, באמצע הנאום שלי בפני עשרות האלפים שעמדו בכיכר, תקפה אותי אותה הפרעה מוכרת לי בקצב פעימות הלב, שהרופאים לא אבו בשום פנים ואופן לקשר אותה לחוויות נפשיות. נאלצתי להיות מובלת באחד האמבולנסים שניצבו הכן בקצה ההפגנה, אל בית־החולים הסמוך שבו הכול כבר היה מוכן לקליטת חולים מרובים. אני הייתי הראשונה והיחידה שאושפזה שם, ופגשתי צוות של רופאים ואחיות, שראו בי תופעה, שכן זה עתה ראו אותי ערנית ותוססת על גבי הצג. כך שכבתי עד תום האירוע על אלונקה בטיפול־נמרץ והמתנתי להשפעתה של זריקה. — זהו זה, פרנצ’סקו היקר, באשר לעניין רחשי לב. צחקנו. הבטחתי להשתתף בסיור לביתן של אמנות מודרנית שארגן ליום המחרת.
פט ומייק, האמריקנים הצעירים עם כפתורי ה”קלינטון” שלהם על החולצה, אסיסטנטים של המחלקה שלנו, דגרו על ה”ניו־יורק טיימס” של סוף השבוע, שם ראו את סיכויי הדמוקרטים בבחירות כפחותים. מייק אמר קדורנית: אם קלינטון לא ינצח, יהיה עלַי לעזוב את המדינה — מדוע זה? השניים, שבכל ערב עבדו במשרד הבחירות של הדמוקרטים, הסבירו לי כמה קשה בשנים האחרונות להיות ליבראלי, שלא לדבר על שמאלני! כמה קשה למצוא ג’וב הולם, כמה קשה ומשפילה, אפילו מזלזלת, נהייתה האווירה במשרדים הרשמיים למיניהם. זה הגיע עד לתוך האוניברסיטאות. הם סיפרו שהם נאלצים לשקול עם מי עדיין אפשר לדבר גלויות, ושלצעירים כמותם אין שום אופק, אלא אם כן יתאימו את עצמם ויוותרו על דעותיהם. על כך שומעים בחוץ־לארץ מעט מאוד, נכון? — אכן, אמרתי.
אבל אז התאספנו כולנו למופע של שקיעת השמש מעל לאוקיינוס השקט, טקס שלא נקבע מראש אבל לרוב התקיים. השמש הפכה את שקיעתה למשהו מיוחד, מין התרוממות שלא נראתה לנו אפשרית. אילמים צפינו בהעמדת הסצנה שלה, עד שעלה במוחו של מישהו לומר: יש אלוהים.
האור! כן, האור, הייתי אומרת קודם כול, אם מישהו היה שואל אותי למה אני מתגעגעת כשאני חושבת על אותה תקופה. שדרות הדקלים האינסופיות שנראו כנשפכות היישר אל האוקיינוס, כמו שדרות ווילשייר, שבהן נסעתי לעתים קרובות במורד ובמעלה, וכן — גם המיס ויקטוריה היה צץ ועולה בדעתי. התאהבתי בו. אט־אט תפסתי שזה היה מקום מאגי. זה לא היה כל־כך מפתיע שברעידת־האדמה שפקדה את לוס־אנג’לס שנים אחדות לאחר ששבנו כולנו הביתה, הבניין הזה, הישן, הרקוב מעט, המעוצב בסגנון ספרדי, ניזוק ויצא מכלל שימוש. לא היה פשוט כל־כך לתפוס “איך הוא מתפקד”, אבל צריך היה לקבל את זה בהומור — על איזה עוד בניין היה אפשר לומר זאת? אחדים מן הידיעונים של המנהלת הסמויה של המלון, אשר נתחבו לנו בקביעות מתחת לדלת, שמרתי לי. לרוב היו אלה אזהרות: למשל, עלינו להשגיח שהדלת החיצונית תישאר תמיד סגורה. בשום אופן אין לפתוח אותה דלת בפני אנשים זרים, שהרי אנחנו בוודאי נסכים אִתה על הצורך בביטחון, במיוחד בזמנים אלה, והגברת אסקוט איננה מפרטת. איש מאִתנו עדיין לא זכה לראות במו־עיניו את המנהלת, אבל תמונתה כבר הצטיירה בעיני רוחנו: אישה קפדנית, לבושה בחליפות אפורות, בגיל העמידה, עם שיער אסוף ומהודק. מובן שכדי להבטיח שהמיס ויקטוריה תישמר במצב שראוי לחיות בו היה עלינו לקיים את הוראותיה. למשל להקים רשת קשר למקרה נדיר, אבל אפשרי, שאורח מאחֵר כלשהו ימצא את עצמו עומד בערב לפני הדלת שאמורה להיות סגורה בהקפדה יתרה. כך שבהתאם לגיל ולמין, יוכל הלה למצוא מקלט לילה אצל אמילי, מדענית הסרטים האמריקנית שהתגוררה מעלַי, או אצל פינטוס וריטה, השוויצרים הצעירים שהתגוררו מתחתַי, או אצלי.
הסתבר, שהיה קל יותר להגניב פנימה בני אדם מאשר בעלי־חיים. יום אחד התנוסס על דלת הכניסה המקודשת שלט גדול: בלי חיות מחמד! וגברת אסקוט, האם המקורית של אותו שלט, התייחסה במלוא הרצינות לאיסור חיות המחמד, כפי שנודע לי מאמילי, שנאסר עליה להביא אִתה ולו אחת מן החתולות האהובות עליה.
אז עוד לא זכיתי לראות במו־עינַי את הגברת אסקוט שלנו. וכשיום אחד ראיתי גבירה קשישה ושברירית נכנסת לקדילאק הלבן הענק, שלמרבה הכעס חסם תמיד את מחצית הכניסה לחנייה, לא הייתי מעלה בדעתי אפילו בחלום כי אותה גברת היא הגברת אסקוט, שבסופו של דבר נשאה בתואר “מנהלת”. היה עליה להיות נמרצת ביותר, חשבתי, ואכן כזאת הייתה בעליל. עובדי הניקיון, אישה ושני גברים פורטוריקנים שניקו את דירתי והחליפו מצעים פעמיים בשבוע, עבדו גם בימי ראשון. האישה — שחורה בעלת שיער קצר מקורזל, חזה אדיר ומותניים רחבים — שאותה שאלתי אם זה באמת הכרחי, והיא גלגלה את עיניה ואמרה באנגלית הקשה והמאומצת שלה, שהגברת אסקוט היא “not good” (“לא טובה”). לכן החלטתי להציב את הצלב הקטן שלי על השורה “excellent” בשאלון החודשי על איכות צוות הניקיון שחילקה ההנהלה. כן, ניקוי מעולה של חדר המגורים, חדר השינה, האמבטיה והמטבח, גברת אסקוט. אילו רק ידעו כמה לא היה לי אכפת.
1 גורבצ’וב.
2 ב־ 4 בנובמבר 1989 , התקיימה באלכסנדרפלאץ במזרח ברלין הפגנת ענק שנכחו בה 500,000 איש ותבעו את שינוי המשטר. בהפגנה נישאו נאומים על־ידי אינטלקטואלים גרמנים, ביניהם כריסטה וולף. הפגנה היסטורית זו הייתה שיאו של גל הפגנות במזרח גרמניה, וימים אחדים לאחריה, ב־ 7 בנובמבר, התפטרה ממשלת גרמניה המזרחית. ב־ 9 בנובמבר נפלה חומת ברלין
אין עדיין תגובות