בסוף ינואר של שנת 2014 קיבלתי כתב יד של סיפור ואליו נלוו המלים הבאות בעברית משובשת במקצת: "איני סופר למרות […]
בריחה מהגטו
לאבא שלי לא הייתה השכלה פורמלית. גמר אומנם בית ספר תיכון גרמני מקצועי בטשין אבל לא עשה בגרות, כי כבר כנער התייתם משני הוריו, התחנך אצל דודו בז’יווייץ (Żywiec), ומגיל צעיר מאוד היה חייב לעבוד למחייתו.
אבא נולד בשלזיה בשנת 1901, במשולש גבולות פולין, צ’כיה, גרמניה, אבל אז זו הייתה אוסטרו-הונגריה והיהודים באזור זה דיברו גרמנית.
גרמנית, אם כך, הייתה שפת האם שלו. בשפה זו קרא ספרים ועיתונים ואת כל הזמן הפנוי שלו בילה בקריאה. אני זוכר שאצלנו בבית בקרקוב, בנוסף לעיתון היומי הציוני בשפה הפולנית ‘היומון החדש’ (Nowy Dziennik), היינו מקבלים מגרמניה עיתונים יומיים שאבא היה מנוי עליהם. זה היה, כמובן, עד שפרצה המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939.
מה שאבא קרא בעיתונים גרמניים היה בשבילו אות אזהרה על מה שעלול לקרות ליהודי פולין אם הגרמנים יכבשו אותה במלחמה.
כמובן, איש עוד לא חשב אז על הזוועה וכל הנורא שקרה כתוצאה ממדיניות הפתרון הסופי שהוצאה לפועל משנת 1942 על ידי הנאצים.
מכל מקום, עוד בתחילת הכיבוש הגרמני החליט אבא שלי לדאוג לקבלת ניירות אריים למשפחה שלו. דרך פולני-נוצרי, חבר מחתרת פולנית, קיבלנו תעודות לידה של פולנים קתולים, כמובן על שמות בדויים. תעודות לידה היו מוצאות אז על ידי הכנסייה במקום הלידה והטבילה.
נקודה מעניינת: הכומר שהוציא את תעודות הלידה לא ידע למי הוא עוזר. היו אז הרבה פולנים נוצרים שהיו פעילים פוליטית, והגסטפו חיפשו אותם לפי רשימות שהכינו עוד לפני המלחמה.
כאשר האוכלוסייה הפולנית-נוצרית הייתה מחויבת לפי פקודת השלטונות הגרמניים לקבל תעודות זהות חדשות בצבע אפור (ליהודים חילקו בצבע צהוב), הגשנו את תעודות הלידה וקיבלנו תעודות זהות אמיתיות עם תמונות וטביעות אצבע שלנו בשם החדש, שאבא המציא עבורנו.
אימא החביאה את תעודות הזהות האלו (שנקראו ‘קנקרטי’) מתחת לכלי מיטה בסל קלוע גדול.
“נשתמש בהן בעת צרה, כשכבר לא תהיה ברירה אחרת”, אמר אבא.
לא חשבנו שהמצב הזה יגיע כה מהר. המציאות המרה הזאת, שני “גירושים מזרחה”, גירושים אכזריים של זקנים, נשים וילדים, כשדמם של הרוגים ופצועים זרם ברחובות הגטו, זו המציאות שדפקה לנו בדלת בסוף הקיץ של שנת 1942.
בזמן הזה אבא פרסם בעיתון המקומי ‘קרקאוור צייטונג’ (Krakauer Zeitung) בשפה הגרמנית במדור מחפשי עבודה, את המודעה הבאה: “סוחר פולני בעל מקצוע בענף העורות, שולט בשפה הגרמנית על בוריה, מחפש עבודה גם מחוץ לקרקוב”. ברור שה’גם’ היה מבחינת אבי בעצם ‘רק’. הרי בקרקוב היינו מוכרים כיהודים.
הגיעו הרבה הצעות. מביניהן נבחרה על ידי אבי ההצעה של בית החרושת לנעליים באטה.
* * *
הסתיו מורגש בפולין כבר בספטמבר. היום מתקצר והחושך יורד מוקדם, במיוחד בימים של עננים שחורים ורוויי מים המאיימים בגשם.
מפקד המשטרה הכחולה הפולנית, ששמרה על שערי הגטו, החליט שהזמן המתאים יהיה שבע בערב.
דפיקה חלשה, עדינה, בדלת ודמותו וצילו הגבוה הופיעו על המפתן. הזמן לצאת. המתח בחדר היה בלתי נסבל, הפרידה הייתה קצרה. “אדונים, נא להזדרז, אנחנו יוצאים!”
האדונים היינו אבא ואני. כשיצאנו, הסתכל המפקד מסביב, בדק אם אין גרמנים בטווח הראייה וסימן לנו לעבור את המרחק הקטן שהפריד בינינו לבין החומות והשער.
גרנו בבית סמוך לכיכר האוּמְשְלַגְפְּלָץ (Umschlagplatz) – כיכר השילוחים, מקום ריכוז של היהודים המיועדים לגירוש – ובמרחק של כעשרים מטר מהשער הראשי של הגטו.
היינו כבר בלי סרטי הזרוע, עבירה שדינה מוות, אבל ממילא כשיצאנו – כל אחד עם מזוודה קטנה, עם מסמכים אריים בכיס, נחושים לברוח ולחיות תחת שם בדוי בעיר אחרת – כבר עברנו את הרוביקון. אין דרך חזרה. יש רק שתי אלטרנטיבות.
או שנצליח או…
השוטרים בשער – אחד כחול-פולני ואחד יהודי – ראו אותנו, כמובן, אבל סובבו את ראשיהם. היינו עם המפקד, אז לא שאלו שאלות. חשבו כנראה שאלו עוד שני סוחרי שוק שחור שעוזבים את הגטו עם דברים שקנו בזול מהיהודים בעבור מזון, והמפקד מחפה עליהם.
הכרכרה שהוזמנה מראש על ידו עצרה בקרבתנו. המפקד נפרד מאיתנו בכמה מילות עידוד וחזר על הבטחתו, שלמחרת בבוקר יוציא את אימא ואת שתי הילדות וילווה אותן לדירת מסתור בצד הארי, עד שאפשר יהיה להביא גם אותן למקום מגורינו החדש.
הכרכרה עברה ברחובות קרקוב המתרוקנים לקראת שעת העוצר. האנשים המועטים עברו במהירות בסמוך לבתי הרחובות, במאמץ לא להיראות ולא להיות מטרה לאיזה פטרול של המשטרה, או יותר גרוע – של השוטרים הגרמנים.
הגענו לתחנת הרכבת. הרכבת לעיר ראדום, היעד שלנו, מאתיים קילומטר צפונה מקרקוב, הייתה אמורה לצאת בשעה שמונה. לכרטיסים דאג המפקד.
התיישבנו בקרון של המחלקה השנייה. רק לא לבלוט. רק לא לעורר תשומת לב. אבא הזהיר אותי לא להיכנס לשיחות עם נוסעים אחרים ובכלל, כמה שפחות לדבר. נעשה את עצמנו עייפים וישנים. ברור שלהירדם ממש לא יכולנו.
* * *
בתוך הנמנום וחצי השינה עברו במוחי, כמו בסרט, תמונות משתי האקציות-גירושים מהגטו בקיץ 1942.
באקציה הראשונה אנשים שהועסקו במקומות עבודה חשובים לגרמנים או בעלי מקצועות שהגרמנים יכלו לנצל, היו אמורים לקבל חותמת בתעודות הזהות המרשה להם להישאר לגור בגטו. כדי לקבל את החותמת, גברים מגיל ארבע עשרה היו צריכים להתייצב במשרד העבודה (Arbeitsamt).
בעלי משפחות היו צריכים להביא תעודות של בני משפחותיהם, והם היו מקבלים את החותמת אוטומטית רק אם ראש המשפחה קיבל אותה.
בגטו היו שמועות שהגרמנים קבעו מראש את מספר המגורשים ושמתן החותמות יוגבל למספר ימים. הרוב הגדול של תושבי הגטו לא ידע מה יקרה עם המגורשים.
השלטונות הודיעו על גירוש למזרח, למחנות עבודה. זה לא כל כך התאים לסוג האנשים המיועדים לגירוש: זקנים שלא עובדים, נשים עם ילדים שלא עבדו – אלה יעבדו במזרח? אנשים סירבו להבין עד הסוף את משמעות הדבר. רק ידעו שלא לקבל חותמת זה רע. רע מאוד!
אבא אמר לי שנלך ביחד ונשמור שלא להיפרד, כי במקרה הצורך הוא ידבר בשביל שנינו בגרמנית המצוינת שלו. הייתי בן חמש עשרה. ילד מבית טוב, די מפונק וללא שום ניסיון חיים. ובכל זאת, בזמן המלחמה הילדים התבגרו מהר.
גם צעירים ממני בהרבה.
ברחוב, לפני משרד העבודה, המון אדם. ראש ליד ראש וכולם נדחפים קדימה ללא שום סדר או תור. יום לפני האקציה, גייסה משטרת הגטו את נוער השוליים שישמש שוטרי עזר לשמירה על הסדר. הם לא הצליחו במשימה, ואף הגדילו את המהומה על ידי שימוש ללא הבחנה במקלות שבהם הכו ראשים עד זוב דם על ימין ועל שמאל בהנאה נראית לעין. גיהינום. אנשים פצועים, מדממים, צועקים ומבקשים עזרה. בתוך המהומה שמתי פתאום לב שאבא לא על ידי ושאני נישא באוויר על ידי ההמון לכיוון השער.
ברגע מסוים הייתי בפנים!
כאילו נגעת בשרביט קסמים והכול השתנה. שקט וסדר מופתי.
אנשים עומדים בתורים לפי האות הראשונה של שם משפחתם. האס-אס יושבים מעבר למחיצת זכוכית ליד שולחנות כתיבה, וליד כל תור שוטר הגטו היהודי.
נעמדתי באות גימ”ל וחיפשתי בעיניי את אבא. אבל אבא לא נמצא. הוא כנראה עוד בחוץ.
התור זז ואני עומד כבר לפני החלון שמעברו יושב המחליט על חיים או מוות, איש האס-אס במדים שחורים עם גולגולת מכסף על הכובע ודשי המדים.
הגשתי לו את תעודת הזהות, הוא זרק מבט על המסמך ועליי והחזיר אותו עם הערה “אין אנו זקוקים לתלמידים!”
כשהגרמנים הוציאו תעודות זהות חדשות ליהודים בתחילת הכיבוש, הייתי בן שלוש עשרה, ומקצועי היה תלמיד. כך גם הופיע בתעודה.
שוטר יהודי מושך אותי מן החלון. הבא בתור עוזר לו בדחיפה קדימה. אני לא נותן. אני אומר לאיש האס-אס שאני כבר לו תלמיד אלא מסגר. הנה התעודה. כאן שמתי על השולחן נייר שקיבלתי מקרוב משפחה שהייתה לו מסגרייה בגטו, אישור המעיד שאני עובד אצלו כמתלמד להיות מסגר.
בגלל שהייתי נמוך מאוד לגילי, צריך היה איש האס-אס להוציא ראשו מעל השולחן כדי להסתכל על ה”מסגר”.
חייך. לקח בחזרה את תעודת הזהות, מחק ‘תלמיד’, כתב ‘מסגר’, הטביע חותמת.
השוטר היהודי עזב את חולצתי. רצתי הביתה מאושר!
לאחר מכן התברר שכל אלה שלא קיבלו את החותמות רוכזו על ידי הגרמנים בחצר בית החרושת לשוקולד ‘אופטימה’, שהיה מושבת. לגברים בעלי משפחות צורפו גם משפחותיהם וכולם נשלחו למחנה השמדה בבלז’ץ.
בגירוש זה הלכו גם הסבתא והסבא שלי.
לא ראינו אותם יותר אף פעם.
* * *
בבית התברר שלאבא קרה דבר מאוד דומה למה שקרה לי. בתעודת הזהות שלו היה כתוב ‘סוחר’, מקצוע שוודאי לא היה נחוץ לגרמנים, אך אבא הציג תעודת גמר של בית הספר המקצועי בטשין כתובה בגרמנית גותית, דבר שעשה רושם גדול על איש האס-אס, והוא מחק ‘סוחר’ וכתב ‘מומחה למוצרי עור’.
כך גם הוא קיבל חותמת.
כדאי להזכיר כאן שמנהל משרד העבודה בגטו, הונגרי ממוצא גרמני בשם שֶׁפֶּסִי, נתן הוראה להוציא אישורי עבודה לכל יהודי שפנה אליו, זאת כדי לנסות להצילו.
אפילו סבא שלי, שהיה אז בסביבות גיל שבעים, קיבל אישור כעובד בניקיון העיר. זה לא עזר לסבא לשרוד. בהמשך שפסי שילם בעד מאמציו להציל יהודים בחייו שלו. נשלח לאושוויץ ונרצח שם.
נוסף לסבא וסבתא, המשפחה איבדה באקציה הזאת גם את אחות אימי פראניה.
הדודה פראניה, שהייתה אהובה עליי מאוד, לא קיבלה חותמת. בעלה נעדר מתחילת המלחמה. הייתה לה בת קטנה בת כארבע וחצי בשם רוז’ה. לא היה להן כל סיכוי לקבל חותמת.
פראניה החליטה להישאר בבית ולא לגשת למשרד העבודה כשהבינה שאם לא תצליח לקבל חותמת תישלח מיידית מהגטו.
אימא שלי החביאה את שתיהן במרתף פחם. הן ישבו שם במשך היום, ובלילות עלו לדירתנו. היה צריך להישמר לא רק מהמשטרה היהודית, הפולנית והגרמנית אלא גם מעיני השכנים. הגרמנים הודיעו שאם ימצאו אנשים ‘לא לגאלים’ בבית כלשהו יהרגו את כל תושביו.
לאחר מספר ימים הילדה הקטנה חלתה במרתף הקר והיה צריך להעלות אותה הביתה. דודה פראניה עלתה אליה בלילה. הילדה בכתה וביקשה חלב, אך בגלל העוצר לא היה חלב בבית. פראניה אמרה שהיא יודעת איך להשיג חלב. לא רחוק גר מישהו שהייתה לו פרה.
לא עזרו תחנוני אימי, האמירה שאסור לה לצאת, שעלולים לראות אותה, שהיא מסכנת את כולם.
פראניה יצאה ולא חזרה עוד.
השכנים סיפרו שתפס אותה שוטר גרמני, דרש תעודת זהות, וכשראה שאין לה חותמת ירה בה במקום.
כך גדלה משפחתנו. רוז’ה, שהייתה בת דודתי, הפכה לאחותי הקטנה.
* * *
בגטו היו באותה עת עוד שלושה אחים של אימא. שניים מהם, אף הם דודים של רוז’ה, שהיו עדיין עם משפחותיהם, רצו לקחת אותה.
הדודים טענו שאבא שלי משוגע. ההחלטה לברוח עם ניירות אריים ולסכן בכך את משפחתו נראתה להם באותו זמן מטורפת. אבא ענה להם שההפך הוא הנכון. הוא מנסה להציל את משפחתו.
באותו הזמן האח הגדול של אימי איזק היה בגטו לבד, לאחר שבאקציה בבוכניה איבד את אשתו ושני ילדיו.
את ההחלטה קיבלה הקטנה, רוז’ה. היא לא עזבה את אימי אפילו לרגע. גם לשירותים הלכה איתה בהחזיקה בחוזקה את שמלתה.
אבא ראה סיכון גדול בצירוף רוז’ה לתוכנית הבריחה שלו מן הגטו. לרוז’ה מראה שונה משלנו. שחורה עם עיניים כהות, בעוד שלנו תווי פנים אריים. ולא די בכך, אלא שכילדה קטנה היא עלולה לפלוט משהו ולסכן את כולנו.
אבא התנגד נמרצות לצירופה אלינו, מה גם שלא הייתה לה תעודת לידה נוצרית.
אימא החליטה אולטימטיבית. “אני את הילדה הזאת אינני משאירה בגטו. אם היא לא באה, אני נשארת, ואתה תברח עם הילדים”.
בלית ברירה ותוך סיכון חייו אבא יצא מן הגטו וסידר עוד תעודת לידה.
גורלנו-גורלה.
* * *
אימא ישבה שעות עם אחותי החדשה.
“איך קוראים לך?”
“רוז’יצקה לנדבירט”.
“לא! קוראים לך רוז’יצקה (שם חיבה) גאלאס (Galas). ואיפה את גרה?”
“בגטו”.
“לא! את גרה ברחוב גרוצקה. ומי אני?”
“דודה”.
“לא! אימא. וזה לא דוד שלך אלא אבא שלך”.
וכך עוד פעם ועוד פעם ושוב ושוב. חיינו תלויים בזיכרון של ילדה בת ארבע.
לסיפור של רוז’ה יש גם אספקט טרגי של תעתוע גורל אכזר, שיכול היה לקרות אך ורק במציאות של השואה: אם השוטר הגרמני לא היה הורג את אימהּ, קרוב לוודאי שרוז’ה לא הייתה שורדת. כנראה היא ואימה היו נשארות איכשהו בגטו עד חיסולו במרץ 1943. אז הועברה יתרת תושבי הגטו למחנה עבודה פלשוב, שם הופרדו המשפחות. גברים ונשים בנפרד לעבודה והילדים לבית ילדים. אחרי זמן קצר באו משאיות והעמיסו את כל הילדים וגם את המטפלות ל”טיול” וממנו איש לא חזר.
* * *
- הצבא הסובייטי כבש את ראדום. השכנה שלנו נכנסה אלינו וביקשה לדבר עם אימא. “גברת גלסובה! אנחנו יודעים שאתם מגדלים ילדה יהודייה”. שתקנו. אימי לא הגיבה.
- אשתי ואני מוזמנים לחתונת הנכד של רוז’ה. לרוז’ה שני בנים, חמישה נכדים ונין אחד. זו כבר חתונה שנייה של דור שלישי לשואה במשפחתה. היו הרבה אנשים. מחותנים של הבנים, ילדיהם, נכדיהם, בני זוג של הנכדים שעוד לא נישאו… התזמורת רועשת. ואני… מהרהר… המציל נפש אחת…
* * *
לאחר ארבע שעות נסיעה התקרבה הרכבת לעיר ראדום.
יצאנו לרציף בערך בשתים עשרה בלילה. התחנה הייתה מלאה אנשים. חקלאים עם סלים קלועים מלאים בתוצרת למכירה. רוב הגברים נוטפים וודקה. שיכורים. מהומה גדולה. פעילי שוק שחור עם סחורה – בעיקר מזון, אבל גם בגדים, נעליים, כל מה שלא ניתן לקנות בחנויות, או שיש אבל רק בהקצבה.
המקום מלא משטרה כחולה (פולנית) וירוקה (גרמנית). השוטרים הגרמנים בארצות כבושות היו מזוינים בשמייסרים (רובה אוטומטי גרמני) וחבשו על הראש קסדות עמוקות, שהפולנים קראו להן ‘סירים’. רק המראה שלהם היה מזרה אימה והגדיל את המהומה. גם שטינקרים בלבוש אזרחי לא היו חסרים.
אבא אמר לי, “כאן אנחנו לא יכולים להישאר!”
בחוץ היה עוצר, כרגיל, כל יום משעה שמונה בערב עד אור הבוקר.
למרות זאת, מחוץ לתחנת הרכבת עמדו כרכרות, כנראה כדי לשרת אנשים שמותר להם לנוע בעיר גם בזמן העוצר. ה’בעלגולה’ (בעל עגלה, שהשכיר שירותיו להעברת מטענים בעיר) הסתכל עלינו בחשדנות גלויה, אך לא אמר דבר ורק שאל, “לאן?”
“נא לקחת אותנו למלון!”
המבט נהיה עוד יותר חשדני, אבל האיש מצמץ לסוסו וזזנו מהמקום.
המלון, בניין גדול באמצע העיר, היה חשוך ושקט, נראה סגור. צלצלנו. לאחר די הרבה זמן הופיע שוער בתחתונים ארוכים, פרצוף רדום, לא מגולח, בקיצור, דמות מאוד “מזמינה וידידותית”.
“מה חדר? מאיפה באתם? כדי לקבל חדר יש להביא אישור מהגסטפו!”
אבא לא התבלבל. “הרי עכשיו אחרי שתים עשרה בלילה, אולי אתה יכול לתת לנו ללון לילה ומחר אביא לך אישור? איך עכשיו אוכל לרוץ לגסטפו?”
“לא בעיה. בניין הגסטפו מעבר לרחוב!”
בעיני השוער היה משהו שלא השאיר שום ספק. אבא פנה אליי. “חכה לי כאן. אני הולך לגסטפו”.
באור הירח ראיתי את דמותו עוברת את הרחוב הריק, עוצרת לפני השער של הבניין ממול ונעלמת בפנים. מחשבה נוראה הבזיקה במוחי. אולי זו הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבי? דחיתי את המחשבה. הכול יהיה בסדר.
ובאמת היה. כעבור כחצי שעה חזר אבא עם האישור.
אחר כך סיפר לי שהיו צריכים להעיר את הקצין התורן. הוא לא היה מאושר מכך. שאל למה באנו, מאיפה ואיך. אבא ענה לו בגרמנית הרהוטה שלו והסביר על מה מדובר. הציג מברק מבית החרושת באטה המזמין אותו לריאיון עבודה למשרה בכירה, והסביר שמחר בבוקר יש לו פגישה עם דירקטוריון החברה בעניין זה. איש הגסטפו הפך באחת למאוד ידידותי ורק רצה לדעת לכמה זמן אנו רוצים את החדר.
פניו של השוער שינו את הבעתן. החוצפה נעלמה ואת מקומה תפסה התרפסות דוחה. “היש לאדונים איזו בקשה מיוחדת ביחס למיקום החדר?” “אולי האדונים ישתו כוס תה לפני השינה?”
אבא הפסיק אותו באומרו שאנחנו עייפים מן הנסיעה ופשוט רוצים לישון.
השוער הוביל אותנו לחדר יפה ומרווח. עם אנשים שמביאים אישור מהגסטפו באמצע הלילה כדאי לנהוג בזהירות מרבית.
* * *
בבוקר, לאחר הארוחה, הלך אבא למשרדי באטה. לפני שעזב הזהיר אותי. “אל תצא מהמלון ואל תיכנס לשיחות. כאן עולם שאינך מכיר. זה כמעט שנתיים שהייתה בגטו. עוד לא התרגלת לזהותך החדשה והעולם בחוץ השתנה…”
הסתכלתי החוצה מהחלון. בחוץ היה סתיו זהוב. יום שמש יפה, כמו רוב הימים בחודש ספטמבר בפולין.
מול המלון ראיתי בית קולנוע. כמעט שכחתי שקיים דבר כזה. פרסמו איזה סרט אהבה. סרט גרמני, כפי שלמדתי יותר מאוחר. רוב הסרטים שהראו לפולנים היו מתוצרת גרמניה, והנושא, ניחשתם, אהבה. כל נושא אחר היה מסוכן להראות.
על המדרכות טיילו אימהות עם ילדים בעגלות. חיילים גרמנים צעדו גאים כמו טווסים עם הפרחות המקומיות, המצחקקות בהנאה. החנויות היו פתוחות. אנשים נכנסו ויצאו. צחוק עליז צלצל באוויר הצח. המוני עצים לבושים אדום וצהוב, בכל תפארתם הסתווית. ערמונים חומים, בשלים ונוצצים נאספו על ידי ילדים עליזים.
הייתי המום. בגטו לא נראו ילדים או תינוקות ולא היו עצים. אלו נכרתו כדי לחמם את הבית. לא שמעת צחוק ולא ראית שמחה.
משהו תפס את עיניי. קצה הרחוב “שלנו” נגע ברחוב הראשי של העיר. פעם קראו לו ז’רומסקיגו. עכשיו אדולף היטלר. בדיוק בפינה הייתה חנות ‘יוליוס מיינל’ (Julius Meinl), חברה אוסטרית הקיימת גם היום ומנהלת רשת חנויות דליקטסים, ובחלונה ראיתי שוקולד. חשבתי שזה פאטה מורגנה. לא ראיתי שוקולד יותר משלוש שנים.
ירדתי במדרגות כסהרורי, יצאתי לרחוב והלכתי לחנות. בחורה צעירה שירתה בחביבות את הלקוחות.
“מה בשביל אדוני?” שאלה אותי.
“קודם כול שוקולד, אבל גם עוגיות וסוכריות”.
ארזה.
“כרטיסי מזון בבקשה”.
התפכחתי מייד. ברור שאין לי, וחמור מכך הוא שלא ידעתי שצריך. עשיתי את עצמי מחפש בכיסים. “אופס! שכחתי בבית”.
מה ניתן לקנות בלי כרטיסי מזון? כנראה רק עוגיות.
יצאתי מהחנות עם חבילת עוגיות ביד. בצאתי שמתי לב לשלט גדול שהיה כתוב עליו Nur Fur Deutsche (רק לגרמנים). זיעה קרה זלגה במורד גבי…
סיפרתי הכול לאבי. לא יכולתי להחזיק את זה בבטן. אבא הביט בי בעצב. “בטיפשותך יכולת לקבור כך את כל המשפחה”.
את המילים האלו של אבא לא אשכח עד סוף ימיי, למרות שהוא לא הזכיר את האירוע הזה מעולם.
