בשלהי 1889, מספרים הביוגרפים, ברוסיה כולה – לא הקבילו אנשים זה את פני זה ברחוב ב'מה שלומך', אלא שאלו: "האם […]
1
זה היה בתחילת האביב. נסענו כבר יממה שנייה. נכנסו לקרון ויצאו ממנו אנשים שנסעו למרחק קצר, אבל היו שלושה שנסעו כמוני, ממקום צאתה של הרכבת: גברת לא יפה ולא צעירה, מעשנת, פניה מיוסרים, במעיל חצי־גברי ובכומתה; מכר שלה, איש מרבה דברים, כבן ארבעים, בבגדים חדשים וטובים; ואדון נוסף, ששמר על מרחק מן האחרים, קומתו לא גבוהה ותנועותיו בהולות, עדיין לא זקֵן, אבל שערו המתולתל כנראה האפיר טרם זמנו, ועיניו בורקות יותר מן הרגיל ומתרוצצות במהירות מדבר לדבר. הוא לבש מעיל ישן, שנתפר אצל חייט יקרן, עם צווארון מצמר כבשים, וכובעו הגבוה היה אף הוא מצמר כבשים. מתחת למעיל, כשפתח אותו, נראו בגד מכוּוץ במותניים וחולצה רוסית רקומה. האדון הזה התייחד גם בכך שמדי פעם השמיע צלילים משונים, דומים לשיעול או לצחוק פורץ ונקטע.
במשך כל הנסיעה נמנע אותו אדון בקפדנות מהיכרות וממגע עם נוסעים אחרים. על הניסיונות של שכניו לפתוח אתו בשיחה ענה תשובות קצרות וחדות, וקרא בספר, או עישן והביט מבעד לחלון, או הוציא דברי מאכל מתרמילו המרופט, שתה תה או היטיב את לבו בכריכים.
נראה לי שבדידותו מכבידה עליו, ופעמים אחדות רציתי לפנות אליו בדברים, אבל בכל פעם שעינינו נפגשו, דבר שקרה לעתים קרובות כי ישבנו זה מול זה באלכסון, נפנה לכיוון אחר וחזר לקרוא בספר, או הביט מבעד לחלון.
ביום השני לנסיעה, לפנות־ערב, כשהרכבת עצרה בתחנה גדולה, הלך אותו אדון עצבני להביא מים חמים וחלט לעצמו תה. ואילו האדון בבגדים החדשים והטובים, עורך־דין כפי שנודע לי מאוחר יותר, הלך עם שכנתו, הגברת המעשנת במעיל החצי־גברי, לשתות תה בתחנה.
בהיעדרם של האדון והגברת נכנסו לקרון כמה אנשים חדשים, ביניהם זקן גבוה, מגולח וחרוש קמטים, מן־הסתם סוחר, בפרוות בּוֹאֵש ובכובע בד עם מצחייה ענקית. הסוחר התיישב מול מקומם של הגברת ועורך־הדין, ומיד פתח בשיחה עם צעיר שנראה כפקיד בחברת מסחר, אשר גם הוא עלה לקרון באותה תחנה.
אני ישבתי באלכסון מולם, וכיוון שהרכבת עמדה, יכולתי לשמוע קטעים משיחתם באותן דקות שאיש לא עבר לידנו. תחילה הודיע הסוחר כי הוא נוסע אל אחוזתו הנמצאת במרחק תחנה אחת בלבד מכאן; אחר־כך, כרגיל, התחילו לדבר קודם־כל על המחירים, על המסחר, דיברו כמו תמיד על כך שבמוסקבה מתנהל עכשיו מסחר ער, ואחר־כך דיברו על היריד בעיר ניזְ’נִי. הפקיד התחיל לספר על משתאות־הוללות שאיזה סוחר עשיר, מוּכּר לשניהם, ערך ביריד, אבל הזקן לא הניח לו לסיים והתחיל לספר בעצמו על המשתאות של זמנים עבָרוּ בעיר קוּנָאבִין, שהוא השתתף בהם. נראה שהיה גאה בכך, ובשמחה ניכרת סיפר איך הוא, עם אותו סוחר מכּר, עוללו פעם בקוּנאבין מעלל כזה שהיה צורך לספר עליו בלחש, ואכן הפקיד פרץ בצחוק שהתגלגל בקרון כולו, והזקן צחק גם הוא וחשף שתי שיניים צהובות.
כיוון שלא ציפיתי לשמוע שום דבר מעניין, קמתי לטייל מעט ברציף התחנה, עד שהרכבת תצא לדרך. בפתח פגשתי את עורך־הדין עם הגברת, שניהלו שיחה ערה אגב הליכה.
“לא תספיק”, אמר לי עורך־הדין החברותי, “תיכף יהיה הצלצול השני”.
והצדק היה אתו: לא הספקתי להגיע לקרונות האחרונים וכבר נשמע הצלצול. כשחזרתי עוד המשיכו הגברת ועורך־הדין לנהל את שיחתם הערה. הסוחר הזקן ישב מולם ושתק, מביט נִכחו בחומרה וטוחן מדי פעם בשיניו במורת־רוח.
“ואז היא הודיעה לבעלה ישר”, אמר עורך־הדין בחיוך בזמן שעברתי על־ידו, “שאין היא מסוגלת וגם אינה רוצה לחיות אתו, כי…”
והוא המשיך לספר משהו שכבר לא הצלחתי לשמוע. אחרַי נכנסו נוסעים נוספים, בא הכרטיסן, נכנס בריצה סַבָּל, וזמן רב למדי שרר רעש שלא איפשר לשמוע את השיחה. כששָׁקט הכל ושוב שמעתי את קולו של עורך־הדין, כבר עברה השיחה מדיון במקרה פרטי לבחינות כלליות יותר.
עורך־הדין אמר ששאלת הגירושין מעסיקה עכשיו את דעת הקהל באירופה, וכי גם אצלנו יש יותר ויותר מקרים מסוג זה. כשהבחין כי רק קולו נשמע, קטע עורך־הדין את נאומו ופנה אל הזקן.
“לפני שנים לא היה דבר כזה, נכון?” אמר בחיוך נעים.
הזקן ביקש לענות משהו, אבל הרכבת בדיוק התחילה לנסוע, והלה הסיר את כובעו והחל להצטלב וללחוש תפילה. עורך־הדין הסיט את עיניו וחיכה בנימוס. משסיים הזקן את תפילתו והצטלב שלוש פעמים, הוא חבש את כובע־המצחייה שלו ישר ועמוק, שינה תנוחה ופתח בדברים.
“זה היה, אדוני, גם בעבר, רק פחות”, אמר. “לפי מצבנו היום, לא ייתכן שלא יהיה דבר כזה. האנשים נהיו משכילים מדי”.
הרכבת האיצה והאיצה, קירקשה בחיבורי המסילה, והתקשיתי לשמוע את השיחה שעִניינה אותי, על כן עברתי לשבת קרוב יותר אליהם. השכן שלי, אותו אדון עצבני בעל עיניים בורקות, מן־הסתם גילה גם הוא עניין בשיחה, ובלי לקום ממקומו היטה אוזן.
“אבל מה רע בהשכלה?” אמרה הגברת בחיוך שכמעט לא הורגש. “האם עדיף להתחתן כמו בזמנים ההם, כשהחתן והכלה אפילו לא ראו זה את זה?” המשיכה הגברת וענתה, כהרגלן של נשים רבות, לא על דברי בן־שיחה אלא על הדברים שלפי דעתה התכוון לומר. “בלי לדעת אם הם אוהבים זה את זה, ואם הם מסוגלים לאהוב, הם נישאו לכל מי שהזדמן, ואחר־כך התענו כל החיים; זה, לדעתך, עדיף?” טענה וכמדומה הפנתה את דבריה אלי ואל עורך־הדין, אבל פחות מכל אל הזקן שעמו שוחחה.
“האנשים נהיו משכילים מדי”, חזר הסוחר על דבריו, הביט בבוז בגברת והותיר את שאלתה ללא תשובה.
“רצוי לדעת איך אתה מסביר את הקשר בין השכלה לחוסר־התאמה בנישואים”, אמר עורך־הדין בחיוך כמעט לא־מורגש.
הסוחר רצה לומר משהו, אבל הגברת קטעה אותו.
“לא, הזמנים ההם בלי ספק עברו”, אמרה. אבל עורך־הדין עצר אותה:
“לא, הרשי לו בבקשה לנסח את מחשבתו”.
“עושים שטויות מרוב השכלה”, אמר הזקן בהחלטיות.
“מְחתנים בני־זוג שלא אוהבים זה את זה, ואחר־כך כולם מופתעים שאין ביניהם הסכמה”, מיהרה הגברת לומר את דברהּ והפנתה את מבטה אל עורך־הדין ואלי ואפילו אל הפקיד, שקם ממקומו, נשען במרפקו על גב המושב והקשיב לשיחה בחיוך. “הרי רק בעלי־חיים אפשר לזווג כרצון בעליהם, ואילו לבני־אדם יש נטיות משלהם, חיבּוֹת משלהם”, אמרה, ודאי מתוך רצון לעקוץ את הסוחר.
“לא כדאי לָך לדבר כך, גבירתי”, אמר הזקן, “בעל־חיים הוא בהמה, אבל לאדם ניתן חוק”.
“אבל איך אפשר לחיות עם מישהו כשאין אהבה?” מיהרה הגברת להביע את השקפותיה שמן־הסתם נראו בעיניה חדישות ביותר.
“בעבר לא חיטטו בעניינים כאלה”, אמר הזקן בתוקף, “זה התחיל רק בזמן האחרון. הרי עכשיו, אם פתאום קורה משהו, היא תיכף אומרת לו: ‘אני עוזבת אותך’. אפילו אצל האיכרים, לך תבין למה, אצלם גם כן התחילה אותה אופנה. ‘קח’, היא אומרת לו, ‘את החולצות והמכנסיים שלך, ואני אלך לי עם וַאנְקָה, הוא יותר מתולתל ממך’. אז לך תבין את זה, מפני שדבר ראשון שצריך להיות באשה זה פחד”.
הפקיד הסתכל בעורך־הדין, בגברת ובי, ריסן כמדומה חיוך, והיה מוכן לשים את דברי הסוחר ללעג או לקבלם, על־פי אופן התקבלותם אצל האחרים.
“אבל איזה פחד?” אמרה הגברת.
“הנה איזה: שתפחד מ־ה־ב־על שלה! הנה איזה פחד”.
“אה, אדוני החביב, זה כבר באמת שייך לזמנים עבָרוּ”, אמרה הגברת באיבת־מה.
“לא, גבירתי, זמן כזה לא יכול לעבור. כי איך שהיא נוצרה אז, זאת אומרת חוה, האשה, מהצלע של הבעל, ככה היא גם תישאר עד קץ העולם”, אמר הזקן וניער את ראשו בחומרה ובתחושת ניצחון, עד כי הפקיד החליט מיד כי ידו של הסוחר על העליונה וצחק בקול.
“נו טוב, ברור מדוע אתם הגברים מעלים שיקולים כאלה”, אמרה הגברת בלי להיכנע ותוך שליחת מבטים אלינו, “לעצמכם הענקתם חופש, ואת האשה אתם רוצים לכלוא במגדל. אתם, לעומת זאת, מרשים לעצמכם הכל”.
“אף־אחד לא נתן לנו שום רשות, אבל מהגבר לא מתרבה בבית כלום, ואילו האשה, הנקבה, היא כלי דולף”, המשיך הסוחר בנימה חודרת.
נראה שהנימה המרשימה של הסוחר כבשה את מאזיניו, ואפילו הגברת חשה שהיא הולכת ונכנעת לה, אך עדיין לא הרימה ידיים.
“כן, אבל אני חושבת שתסכים אתי שהאשה היא אדם ויש לה רגשות כמו לגבר. ומה היא צריכה לעשות אם היא לא אוהבת את בעלה?”
“לא אוהבת!” חזר הסוחר כמעט באיום והניע את גבותיו ואת שפתיו. “אין דבר, היא עוד תאהב!”
נימוק לא־צפוי זה מצא חן במיוחד בעיני הפקיד והוא השמיע קול של הסכמה.
“הוֹ לא, ודאי שלא תאהב”, הגיבה הגברת, “ואם אין אהבה, ברור שאי־אפשר לכפות אותה”.
“ואם אשה בוגדת בבעלה, מה אז?” אמר עורך־הדין.
“זה אסור”, אמר הזקן, “על זה צריך להשגיח”.
“ואם זה קורה, מה אז? הרי דברים כאלה קורים”.
“אולי אצל מישהו הם קורים, אבל אצלנו לא”, אמר הזקן.
הכל שתקו. הפקיד שינה תנוחה. קָרַב עוד קצת אל בני־שיחו, וכנראה מתוך רצון לא לפגר, פתח בחיוך:
“נו כן, הנה אצל בחור אחד שלנו גם כן היתה איזו שערורייה. וגם קשה לשפוט. הזדמנה לו גם כן אשה כזאת, שהולכת בדרך עקומה, והיא הלכה לה להתפרפר. והוא בחור רציני ובעל התפתחות. בהתחלה הלכה עם איזה פקיד. והבעל ניסה לשכנע אותה גם כן בטוב. אבל היא לא נרגעה. עשתה לו כל־מיני עניינים מלוכלכים. התחילה לגנוב ממנו כסף. והוא הרביץ לה. אבל מה לעשות, זה נהיה רק יותר גרוע. אפילו היה לה עסק עם אחד לא־נוצרי, עם יהודי, תסלחו לי. ומה יעשה הבחור? עזב אותה לגמרי. וככה הוא חי כמו רווק, והיא משוטטת לה לא ברור איפה”.
“כי הוא טיפש”, אמר הזקן. “אם מהתחלה לא היה נותן לה חופש ושׂם עליה רסן, היא היתה חיה אתו עד היום. את החופש צריך להגביל ישר בהתחלה. אל תאמין לסוסה בשדה ולאשה בבית”.
ברגע זה נכנס הכרטיסן לאסוף את הכרטיסים לתחנה הבאה. הזקן מסר לו את כרטיסו.
“אז ככה זה, צריך לרסן את המין הנשי מבעוד מועד, אחרת הכל יאבד”.
“אבל איך זה מסתדר עם מה שאתה בעצמך סיפרת עכשיו, שאנשים נשואים מתהוללים ביריד קוּנאבין?” לא התאפקתי.
“אה, זוהי פרשה בפני עצמה”, אמר הסוחר והשתתק.
כשנשמעה שריקת הקטר, קם הסוחר, הוציא מתחת לספסל את התרמיל שלו, רכס את מעילו, הרים קלות את מצחיית הכובע ויצא למבואה של הקרון.
צילה – :
אהבה מהדף הראשון. יצירה גאונית אשר נכתבה על ידי סופר גאון. התמוגגתי מקריאת כל פרק, לא רציתי שייגמר.
הסופר גורם לך לשם מראה, ולהתבונן לתוך הנפש שלך, ולראות כיצד אתה היית מגיב לעומת הגיבור.
חוויה מומלצת (סיימתי את קריאת הספר בפחות מיום).
carmelra@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
קצר וקולע. כתוב נהדר.