החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חילי סלמיס

מאת:
מספרדית: רמי סערי | הוצאה: | 2009 | 229 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

תעלומה מרתקת מתקופת מלחמת האזרחים אינה נותנת מנוח לחויר סרקס, עיתונאי ספרדי מתוסכל החולם להיות סופר מצליח. הוא יוצא לדרך ארוכה של איסוף מידע וראיות ומתחקה אחרי קורותיו של סופר ידוע, אחד האידיאולוגים החשובים של הפשיזם בארצו, הנמלט מהוצאה להורג. במהלך המרדף אחריו ניצל האיש הודות לחייל רפובליקני, המבחין בו אך בוחר לנצור את נשקו. מיהו אותו חייל ומדוע פעל כפי שפעל? סרקס פותר, כבספר מתח, את החידה המסעירה את דמיונו, ותוך כדי כך הוא לומד חדשות ונצורות על הגבורה, על הרעות ועל טיבה החמקמק של האמת ההיסטורית. בשש השנים שחלפו מאז צאתו לאור, התפרסם חילי סלמיס בספרד בארבעים מהדורות ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים. הספר תורגם ליותר מעשרים שפות והיה לרב מכר גם מחוץ לגבולות ספרד, למשל בארצות: איטליה, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הולנד, יוון, נורווגיה, פולין, פינלנד, צ'כיה, צרפת, קנדה, רומניה ושוודיה. חילי סלמיס הוא ספרו הראשון של חויר סרקס המתורגם לעברית.

מן העתונות והמרשתת: כרמל הוצאת ספרים | הארץ | Ynet |
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-249-1791
מסת"ב: 978-965-407-785-9

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חברֵי היער: היה זה בקיץ של 1994, לפני יותר משש שנים, אז שמעתי לראשונה על הוצאתו להורג של רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס. שלושה דברים קרו לי בדיוק בעת ההיא: הראשון הוא מות אבי; השני – אשתי נטשה אותי; השלישי – אני נטשתי את הקריירה שלי כסופר. שקר וכזב. האמת היא שמבּין אותם שלושה דברים, שני הראשונים מדויקים, מדויקים עד מאוד; לא כן השלישי. למעשה, הקריירה שלי כסופר מעולם לא יצאה לדרך, וממילא בקושי יכולתי לנטוש אותה. נכון יותר יהיה לומר שנטשתי אותה כמעט בראשיתה. בשנת 1989 פרסמתי את הרומאן הראשון שלי; כפי שאירע לקובץ הסיפורים שראה אור שנתיים קודם לכן, גם ספר זה התקבל באדישות בולטת, אולם רברבנותי וסקירה משבחת של חבר מאותה תקופה חָבְרוּ זו לזו כדי לשכנע אותי שאוכל להצליח להיות סופר, ומוטב שאעזוב לשם כך את עבודתי במערכת העיתון ואתמסר כליל לכתיבה. פועל יוצא של אותו שינוי בחיי היה חמש שנות מצוקה כלכלית, פיזית ומטפיזית, שלושה רומאנים בלתי-גמורים ודיכאון מחריד שהטיל אותי למשך חודשיים על כורסה, מול הטלוויזיה. כשנמאס לה לשלם את החשבונות, ובכלל זה את הוצאות הקבורה של אבי, ולראות אותי בוהה במרקע הכבוי ובוכה, הסתלקה לה אשתי מהבית תכף כשהתחלתי להחלים, ולא נותרה לי בררה אלא לשכוח אחת ולתמיד את יומרותיי הספרותיות ולבקש שישובו ויקבלו אותי לעבודה בעיתון.

בדיוק מלאו לי אז ארבעים שנה, אבל למרבה המזל קיבלו אותי – או כיוון שאינני סופר טוב אך גם לא עיתונאי גרוע, או, כפי שסביר יותר, כיוון שבמערכת לא יכלו להעלות על הדעת אף אחד אחר, שיהיה מוכן לעשות את מלאכתי בשכר זעום כשכרי. צירפו אותי למדור לתרבות, לשם מצרפים את האנשים שאין מושג לאן אמורים לצרף אותם. בהתחלה, במטרה לא מוצהרת אך ברורה להעניש אותי על חוסר-נאמנותי – שהרי יש עיתונאים הסבורים כי עמית הנוטש את עבודתו העיתונאית לטובת כתיבת רומאנים הנו לכל הפחות בוגד –, אילצו אותי לעשות הכול חוץ מאשר להביא לעורך הראשי קפה מהבר שבפינה, ורק עמיתים מעטים חסכו ממני את הערותיהם הסרקסטיות או האירוניות. הזמן עמעם כנראה את זכר בוגדנותי: במהרה התחלתי לשכתב חדשות, לכתוב מאמרים, לערוך ראיונות. כך אירע שביולי 1994 ראיינתי את רָפָאֵל סַנְצֶ'ס פֶרְלוֹסְיוֹ, שבאותה עת קיים באוניברסיטה סדרת הרצאות. ידעתי שפֶרְלוֹסְיוֹ אינו שש כלל ועיקר לשוחח עם עיתונאים, אבל הודות לחבר (או ליתר דיוק הודות לחברה של אותו חבר שארגן את שהותו של פֶרְלוֹסְיוֹ בעיר), זכיתי שהוא ייאות לשוחח אתי שעה קלה. תהיה זו הגזמה לכנות את השיחונת ההיא ראיון; ואם היא בכל זאת היתה ראיון, הרי מימיי לא ערכתי ראיון מוזר יותר מזה. ראשית, פֶרְלוֹסְיוֹ הופיע במרפסת הבִּיסְטְרוֹ מוקף בעדת ידידיו, תלמידיו, מעריציו ונושאי-כליו; עובדה זו, שנוספה על רישול מלבושיו ועל חזות שהתמזגו בה להפליא ארשת של אציל קסטיליאני הנכלם באצילותו וצביון של לוחם מזרחי קשיש – ראש איתן, שׂער פרוע שהשׂיבה נשזרה בו, פנים קשות, כחושות וחתומות שאף יהודי חולש עליהן וזקָן מֵצֵל על לחייהן –, הזמינה צופה מזדמן לראות בו גורו המוקף בכת מאמיניו. אולם יתרה מזו, פֶרְלוֹסְיוֹ סירב בנחרצות לענות ולו רק על אחת מן השאלות שהעליתי בפניו, הוא שב וטען כי בספריו העניק זה מכבר את התשובות הטובות ביותר שהיה ביכולתו להשיב. אין פירוש הדבר שהוא לא רצה לדבר אתי; אדרבא ואדרבא: הוא כמו ניסה להפריך את השם שיצא לו כאדם סר וזועף (ואולי אותם מוניטין היו חסרי-שחר), כל כולו שפע לבביות, ובילינו את הערב בשיחה. הבעיה היתה שכאשר אני, בניסיון להציל את הראיון שלי, שאלתי אותו (נניח) על ההבדל בין דמויות שעיקרן אופיין לבין דמויות שעיקרן גורלן, הרי הוא מצא לו דרך לענות לי בהרצאה על (נניח) הגורמים לתבוסת הצי הפרסי בקרב סָלָמִיס, ואילו כאשר ניסיתי לחלוב ממנו את דעתו על (נניח) החגיגות לציון חמש-מאות שנה לכיבוש אמריקה, הוא השיב לי בתיאור שופע מחוות ופרטי פרטים שעניינם (נניח) השימוש הנכון שיש לעשות במַקצועה. זאת היתה משיכת חבל מתישה, ורק בשעת הבירה האחרונה של אותו ערב סיפר פֶרְלוֹסְיוֹ את הסיפור על ההוצאה להורג של אביו, הסיפור שלא נתן לי מנוח במשך השנתיים האחרונות. אינני זוכר מי העלה את שמו של רָפָאֵל סַנְצֶ'ס מָסָס ובאיזה הקשר (אולי היה זה אחד מידידי פֶרְלוֹסְיוֹ, אולי פֶרְלוֹסְיוֹ עצמו). אני זוכר שפֶרְלוֹסְיוֹ סיפר:

"ירו עליו קרוב מאוד לכאן, בבית-התפילה בקוּלֶיְל." הוא הביט בי. "היית שם פעם? גם אני לא, אבל אני יודע שהוא נמצא ליד בַּנְיוֹלֶס. זה קרה בסוף המלחמה. ה-18 ביולי תפס אותו במדריד, והוא נאלץ לבקש מקלט בשגרירות צ'ילה, הוא בילה שם יותר משנה. לקראת סוף שנת שלושים ושבע הוא ברח מהשגרירות ועזב את מדריד, מוסתר במשאית, אולי במטרה להגיע עד צרפת. בכל אופן, עצרו אותו בברצלונה, וכשהגדודים של פְרַנְקוֹ הגיעו לעיר, לקחו אותו לקוּלֶיְל, קרוב מאוד לגבול. שם ירו עליו. זו היתה הוצאה להורג המונית, כאוטית ככל הנראה, כי המלחמה היתה כבר אבודה והרפובליקנים ברחו לפירינאים כל עוד רוחם בם, כך שאני מעריך שלא היה להם מושג שהם יורים על אחד ממייסדי הפָלַנְגָה, חבר אישי של חוֹסֶה אַנְטוֹנְיוֹ פְּרִימוֹ דֶה רִיוֵרָה בנוסף על הכול. אבי שמר בבית את מעיל הפרווה ואת המכנסיים שהוא לבש כשירו עליו, הוא הראה לי אותם פעמים רבות, ייתכן שהם עדיין שמורים שם; המכנסיים היו מנוקבים כי הקליעים רק התחככו בו, והוא ניצל את המולת הרגע ההוא כדי לרוץ להסתתר ביער. משם, מתחבא באיזו שׁוּחה, הוא שמע את נביחות הכלבים ואת היריות ואת קולות אנשי המיליציה שחיפשו אותו, בידיעה שהם אינם יכולים להרשות לעצמם להפסיד זמן יקר בחיפושים אחריו, מפני שהפרנקיסטים כבר מזנבים בנחשליהם. באיזשהו רגע אבי שמע רחש ענפים מאחוריו, הוא הסתובב וראה איש מיליציה מסתכל עליו. נשמעה אז צעקה: 'הוא שם?' אבי סיפר שאיש המיליציה הוסיף להסתכל עליו עוד כמה שניות ושלאחר מכן, בלי להסיר ממנו את מבטו, צעק: 'אין פה אף אחד!', נפנה לאחור והסתלק."

פֶרְלוֹסְיוֹ עשה הפסקה, ועיניו שנהפכו לחרכים הביעו תבונה ושובבוּת עד אין קץ, כמבע עיניו של ילד המתאפק לא לפרוץ בצחוק.

"הוא הסתתר ימים אחדים ביער, ניזון ממה שמצא או ממה שנתנו לו במשָׁקים. הוא לא הכיר את האזור, וכמו לא היה די בכך, משקפיו נשברו, והוא בקושי ראה; לכן הוא תמיד אמר שהוא לא היה שורד אלמלא נתקל בכמה בחורים מכפר סמוך, קוּרְנֶלְיָה דֶה טֵרִי היה שם הכפר ואולי הוא עדיין נקרא כך, ואותם בחורים הגנו עליו והאכילו אותו עד שהלאומיים הגיעו. הם התיידדו מאוד, ואחרי שהכול נגמר הוא נשאר עוד כמה ימים בביתם. אני לא מאמין שהוא התראה אתם שוב, אבל לי הוא סיפר עליהם יותר מפעם. אני זוכר שהוא תמיד קרא להם בשם שבו הם כינו את עצמם: 'חברֵי היער'."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חילי סלמיס”