החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סוד קסמן של עבודות המחט

מאת:
הוצאה: | 2012 | 220 עמ'
קטגוריות: פנאי
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הצורך, או הרצון ליצור, לעצב, לבצע במו ידיך, קיים אצל כולנו מילדות. הסופרת תמיד הייתה בסביבה של יצירה ועשייה, ניסתה טכניקות שונות ויצרה עבודות משלה. בספר זה היא מתחרה אחר המקורות של הדחף הזה ליצירה. היא מתייחסת לצדדים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של התופעה. מועלות השאלות מדוע אין מחקרים בנושא? האם בדלל שזה נתפש כ- "עבודת נשים"? האם לאמנות המחט דימוי נמוך לעומת שאר האומנויות? מהוא הקשר בין אמנות לאומנות? מה הן אמות המידה להערכה? הסופרת רמה ים עבדה כמורה בכירה והתמחתה באומנות. היא בעלת תואר מאסטר בתרפיה באמצעות אמנות מאוניברסיטת לסלי, בוסטון, ארה"ב.

מקט: 1-720-2
מסת"ב: 9651601205

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה אישית – מה הביאני לנושא: הצורך או הרצון ליצור, לעצב, לבצע במו ידיי, קיים בי מילדוּת ובעָצמה רבה. תמיד הייתה עבודת יד כלשהי בסביבתי. למדתי דוגמאות חדשות, ניסיתי טכניקות שונות ויצרתי עבודות משלי. היה זה בשבילי עולם קסום, מופלא, מגוּון, טומן בחוּבּו אפשרויות אין קץ. נראה לי, שגם בבחירת מקצועי הראשון, מורה למלאכה ולאמנות, הושפעתי מצורך זה.
ניתן לראות בי "מכורה" לעבודות היד. אם אצא מביתי בלי לקחת סריגה או רקמה, אסתובב בהרגשה ששכחתי משהו חשוב. ביתי מלא בעבודותיי, משפחתי היא משפחה "סרוגה". העובדה שאין מקום בביתי להכיל את עבודותיי אינה מונעת ממני להוסיף ולעשותן. קשה לי להיפרד מהעבודות או למכרן. רק הקרובים לי זוכים למתנות אלו. מה יש בעבודות הללו הגורם להתמכרות שכזאת?
הכרתי נשים רבות כמוני, ה"מכורות" לעבודות המחט, שאינן יכולות לשבת בביטול ידיהן מעבודה כלשהי. נראה הדבר שנשים אלו חשות גירוי תמידי בקצות אצבעותיהן, גירוי הדוחף אותן לעשות, לבצע, ליצור. מפליא הדבר בעיניי מה מניע נשים לעיסוק המתמיד בעבודות היד, על איזה צורך הוא עונה. יתרה מזאת, מדוע בדברי על עבודות היד, וליתר דיוק על עבודות המחט, אני מתייחסת לנשים בלבד. איה מקומם של הגברים בתמונה?
בשנת 1976 השתתפתי בשיעור לתולדות האמנות, שיעור שניתן על ידי אחד מטובי המורים לאמנות בישראל. תוך כדי אפיון הזרם הרומנטי באמנות, הזכיר המורה הנכבד את ויליאם מוריס ואת תנועת ה"ארט אנד קראפט" שהקים. בנקודה זו במהלך השיעור, הפסיק המורה את רצף הדברים והחל בביקורת קטלנית, חדורת ציניות וזלזול, על עבודות היד ועל היותן משהו אנכרוניסטי וחסר כל ערך. במיוחד זכור לי הלעג שבו דיבר על הנשים היושבות שעות על שעות ורוקמות חוטים לבנים על בד לבן (תחרה או רקימה לבנה). יחסו היה שלילי ומתנשא, רווי בוז וסרקזם. הוא התייחס לעבודות אלו כאל בזבוז זמן מהסוג הטיפשי והגרוע ביותר, כאל מעשה של טמטום מוחלט. מצאתי את עצמי יושבת מולו ותוהה – האם הוא עיוור? האין הוא מסוגל לראות את היופי, העדינות והטוהר של אותן רקימות? מה מונע זאת ממנו? ממה נובע יחסו המזלזל?
אף על פי שישבו בכיתה יותר ממאה סטודנטים, הייתה לי הרגשה שהדברים מכוּונים אליי, כאילו שזו התקפה אישית עליי, כאישה וכאדם. הרגשתי נבוכה, מבוישת ומושפלת. אך מעֵבר לאותה בדיחוּת הדעת שבה הוצגו הדברים חשתי צרות עין, שנאה ואפילו קנאה באותה ייחודיות נשית. לא יכולתי אז, באותו שלב, למצוא הסבר הגיוני, הן לצורה הבוטה שבּהּ נאמרו הדברים והן להתנגדות הרַבה שעוררו בי.
שנים לאחר מכן, כשראיינתי נשים שאוהבות לסרוג, גרמו דבריהן לזיכרון לצוץ ולהכות מחדש. שמעתי את המרואיינות מספרות, שהן נמנעות מלסרוג בפומבי ולמרות אהבתן לסריגה, הן מתביישות בתדמיתן כסורגות. הן היו מודעות לדעה הרוֹוחת, שהסריגה היא עיסוק נחות בחשיבותו, עיסוק שאינו מתאים לנשים מודרניות, משכילות ואינטליגנטיות. רוב הנשים שראיינתי לא הסכימו עם דעה זו, אבל כדי לשמור על תדמיתן המכובדת העדיפו להיכנע למוסכמות ולסרוג רק בין כותלי הבית, או בחברת נשים בלבד.
היו כאן שני צדדים לאותה מטבע – הגבר המזלזל, הצוחק והבז לאמנות הנשית מחד גיסא, והנשים, שבגלל היחס המזלזל, נרתעות מחשיפה, נכנעות, מקבלות את ההשקפה הגברית ללא מחאה ובעצם משלימות עם השיפוט השגוי והמעוּות שנעשה כאן.
כיצד ניתן להסביר את התופעה?

מי הקובע מהי אמנות?
שאלות אלו עוררו את סקרנותי והניעו אותי לחפש חומר כתוב על הנושא. למרבית הפתעתי, לא מצאתי כמעט דבר. אף על פי שיש אלפי חוברות וספרי הדרכה, המורים דרכים לביצוע ומציעים דגמים להעתקה, אין חומר הדן במניעים הדוחפים נשים לעבודות אלו. אין בספרות חומר העוסק בפּן הפסיכולוגי או הסוציולוגי של התופעה, ולא נמצא שום מחקר הקשור בנושא.
הדבר נראה תמוה והעלה שאלות נוספות באשר להעדר מחקרים על הנושא. האם העובדה שאלו "עסקי נשים" מסבירה את ההתעלמות מהנושא? האם לאומנויות בכלל ולעבודות המחט בפרט יש דימוי נמוך בהשוואה לאמנות, ואם אכן נכון הדבר, מהי הסיבה? מהו טיב הקשר בין אמנות ובין אומנות? מתי נחשבת יצירה לאמנות ומתי לאומנות? מה הן אמות המידה להערכה ומי הם הקובעים?
מתן תשובות על שאלות אלו הציב בפניי אתגר ויצאתי למסע חיפוש מרתק שסופו לפניכם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוד קסמן של עבודות המחט”