“מאז עברו הרבה ימים והרבה אנשים בשדרה. כולם נראו לעקרב אותו דבר. אותה הליכה, אותן אוזניות באוזניים. חלק יצאו לטיול […]
מקום רחוק
יש מקום בעולם, רחוק כזה, שלא רואים. אפשר להגיע אליו בכוונה ולהיתקע בו בטעות. בתוך תוכך אתה יודע שזו טעות להיתקע בו, כי הוא נמצא בקצה העולם. מעט מאוד אנשים מגיעים אליו, ואין איך לצאת ממנו כמעט. בכל זאת תיתקע בו. זה יהיה השלב הכי קשה בתהליך – ההישאבות שלך למקום. הוא יתחיל להיות חלק ממך, לתפוס לך מקום בלב, ברגש. אתה תלמד להכיר את האנשים שבו, תתאהב באוכל המקומי, בנופים המיוחדים. יהיו לך מחשבות כמו ״למה לי להתקדם אם כל כך טוב לי כאן? אז אני לא אהיה רופא או עורך דין כמו חבריי, ואני לא אחזור לארץ שלי ואגור בה, אני אהיה שונה. אלמד חקלאות, או דיג. אפילו להיות נהג משאית נשמע כמו עבודה נחשקת. העיקר להישאר במקום, לאמץ אותו כמציאות חדשה, כעתיד קרוב ורחוק. אבל מה אגיד להורים? ואיך? היי, אבא, חשבתי על זה הרבה ואני לא חוזר לארץ. זה נשמע כמו שיגעון, אי-שפיות. פתאום עולות מחשבות על בית. מה המשמעות של בית. זה בסך הכול לבנים מרוחות בטיט אפור וצבועות בגוון שמנת, וגג רעפים אדום, וארובה קטנטנה.”
אתה גדלת בבית הזה. העברת בו כל כך הרבה תקופות שונות בחייך שקשה לזכור הכול. האדמה הזאת שהבית יושב עליה, עבורה נלחמו הדורות הקודמים, עבורה סבל העם שלך. פשוט לקום וללכת? לא, זה לא הגיוני. זה לא פייר. אתה נלחם את המלחמות שלך עם עצמך, מתלבט בעד ונגד, ולבסוף מקבל החלטה.
אתה מתעורר. במיטה שלך. קם לכיוון החלון ומסיט את הווילונות, לוודא שאתה בבית. אתה משפשף חזק את העיניים ורואה עמוד עליו שלט קטן, אותיות שחורות על פלקט לבן, נורות לבנות קטנטנות. זכוכית דקה מכסה את הפלקט. על השלט כתוב ״רח׳ ז’בוטינסקי” בעברית ובאנגלית. אתה יודע שאתה בבית. אתה מביט לכיוון החוף, לקו הים הרחוק. איפשהו בלב זה חוזר, הרגשות האלה, הידיעה שיש מקום רחוק שמחכה רק לך בזרועות פתוחות. ״הייתה לנו את התקופה שלנו. היה שמח, היה עצוב. עוד אקפוץ לבקר שם באיזה חלום מתוק…”
אין עדיין תגובות