החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סליחה איך מגיעים מכאן

מאת:
הוצאה: | 2011 |
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

45.00

רכשו ספר זה:

פרקים שכל אחד מהם הוא סיפור כשלעצמו, נרקמים יחד לסוג חדש של רומן אוטוביוגרפי, שיש בו מסע מן החיים אל המוות ובחזרה.

שכונת פלורנטין הופכת למיקרוקוסמוס שההתרחשות בו נעה מן היומיומי למופלא ולסוריאליסטי, משוכני מדרכות למלאכים.

בתוך ההוויה העירונית העכשווית נטועות במפתיע, אך בטבעיות גמורה, אפיזודות מעיירה יהודית בדויה, היוצרות קוקטייל עז ולא-צפוי של דרום תל מזרח אירופה, ועל הכל נסוך מבט מלא הומור וחמלה, שיש בו גם  אביב התרסה נגד העריצות הקפיטליסטית וערעור המובן מאליו.

"…חבשתי כובע, כפפות היו לי בכיס המעיל, וככה, במכנסי הטרנינג ובגרביים יצאתי מהחלון החוצה. התרוממות קלה וריחוף מפותל החוצה ולמעלה.

נזהר מקצה המרזב שבולט מפינת הגג. פעם נתפס בו הצעיף ולרגע מבהיל נמצאתי קשור בצווארי לגג כשהרגליים מתנופפות אל על. היה מביך. רצועה, קולר ויצור מתנפנף, נחנק ומפרפר חסר ישע. אבל למדתי מזה לא למהר כשיוצאים. או בניסוח אחר: מה שמתעלמים ממנו במוקדם או במאוחר יאחז בצווארך."

אברי הרלינג פירסם ספר הרפתקאות ובישול לילדים, 'ארוחה מנצחת' (בבל, 2002 ), וה"סיפורונים" שלו מתפרסמים דרך קבע במדור הספרות והתרבות של עיתון 'הארץ'.

מקט: slihaeichmagiim
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

סליחה איך מגיעים מכאן | אברי הרלינג

כבר אחרי שלוש בבוקר ועדיין יושב ומאזין במרפסת. אמנם לבוש היטב, כפפות וצעיף שמלופף סביב האוזניים והאף, אבל הרוח הלילה צפונית ויצוקת כפור. מהירה ובוטה. נדמית כרודפת אחרי הדרום הנמלט כל עוד נשמה באפו. מדי פעם שותה מהתה, מדי פעם נכנס הביתה לשירותים, אבל יוצא מיד להקשיב. ומה נשמע: שריקה מתפרעת של הרוח בין הבתים וענפי הפיקוס, קולות שבר של היבשים והחלשים ביניהם, קרעי ברזנט של פרגולה ישנה נחבטים בקיר, פיסת מרזב לא מעוגנת מצלצלת, קולות מנועים רחוקים, זמזום טרנספורמטור של חברת החשמל. פס קול סוער של לילות פברואר. יש לילות כאלה.

 

רוב החלונות מסביב חשוכים. שניים או שלושה מהם זוהרים כחלחלות. הרחובות שקועים בצהוב כתמתם והבתים להם כמסגרת. נוף עירוני שרק הדומם חי בו אבל הנה איש מוציא כלב לטיול. מי יוצא במזג אוויר כזה. והנה כביסה של השכנים ממול מתנתקת מחבליה בקול טפיחה ומתעופפת לטיול בעקבותיהם. ציפה לבנה של כרית. גרב מפוספס. מי משאיר כביסה תלויה במרפסת בלילה כזה.

 

כבר שעתיים שמקשיב ועדיין אין קול בכי. תיכף השעה ארבע. שעת המשאיות. משאיות חלוקה של ירקות, ביצים, מוצרי חלב, לחמניות ובסביבות חמש – משאית זבל שאוספת את השרידים מחלוקת אלה של אתמול. כבר כמעט חודש שמתעורר בלילה מהבכי הזה. בכי מר, מיוסר.

 

בפעם הראשונה היה טבעי לחשוב שזהו חלום. סיוט. זה נמשך כמה שניות, יללה מתפרצת שדועכת לאנקות קטועות עד ששוככת כליל. יש לילות מסויטים כאלה שהמוח מביים בהם את מחזותיו. בפעם השנייה כבר ברור שזה אינו חלום: יושב מול המחשב מאוחר בלילה לבד והיא ישנה. יום ארוך ומתיש עבר עליה. ואז זה נשמע. בכי שכל צער העולם בו. כמו ממש מעבר לקיר. מתוך הגוף. מכל המקומות כולם. הדם קופא לרגע ומיד פורץ לאורך עורקיו בבהלה. הצצה מכווצת מהחלון וכלום לא נראה שונה. יציאה חפוזה למרפסת וכלום. דקות ארוכותֿארוכות שם. לא. זה איננו חלום, הרי הידיים קפוצות סביב המעקה עד כאב.

 

אחרי כמה ימים חוזר הביתה מאוחר מהעבודה וזה שוב נשמע בחדר המדרגות. רץ הביתה, פותח את הדלת ועוד מספיק לשמוע הד קלוש של אנחה כבדה ודממה אחריה. שוב מסתכל החוצה. מתנשם. עננים נמוכים, גשם יורד, ברקים מעל הים, נפש חיה אינה נראית לעין ובבית פנימה אור קטן דולק במטבח. חמימות שלֵווה נסוכה במסדרון המוביל לחדר השינה. על המיטה היא מכורבלת מתחת לשמיכת הפוך שעליה שמיכת הצמר המשובצת. כף רגלה מבצבצת מתחת לשמיכה ולידה משוטח המקום הריק. מכסה אותה והיא מתנשמת ומסתובבת לצד שני. מטלפן למוקד העירוני. "מה אתה רוצה שנעשה?" שואלת הזאתי, "אולי זה ילד שבוכה, אנשים בוכים לפעמים אתה יודע איך זה." כן, יודע, אבל לא ככה. או שמא כן ככה אבל לא יודע. אחרי הלילה שמתקשר למוקד הולך לישון בהחלטה להתעלם מכל קול מלבד השעון המעורר בבוקר. כך מנסה כמה לילות. ב

 

כל פעם שמתעורר מושך את השמיכה מעל הראש ולפעמים גם מכסה את האוזניים בידיים. אבל המצב הגיע לכך שכבר איֿאפשר להירדם אלא כאשר גוועת היבבה. אפילו לא מנסה. בספר לא מצליח לקרוא אז יושב שעות מול הטלוויזיה, מביט בתוכניות על אסונות מעשה ידי אדם וידי הטבע עד שמנץ השחר שאז נשמט, מתנפץ, וממלא לכדי תלולית מוארכת את המקום הריק במיטה.

 

אבל לא הלילה. הלילה הדעת נחושה להבין את פשר האימה. טרם ידוע מה ייעשה כשייוודע מי בוכה ועל מה. אבל הזעקה הזאת חייבת להיפסק. נדמה שאיש אינו שומע אותה. כולם כלֿכך מסוגרים מעבר לפתחים. החלונות המוגפים, הדלתות הנעולות.

 

הרוח נרגעת. אפשר לשאת את הראש ממחבואו שבין הכתפיים ולהביט למעלה. השמיים שם גבוהים ובהירים והצינה השקופה מתקבעת במקומה סביב לכול, כמעט מוצקה. האיש עם הכלב חוזר הביתה, הגרב היחף סרוח על המדרכה ועל חוט חשמל מניפה הציפה דגל לבן שכמה עלים דב

 

וקים עליו. שלווה, כמעט השלמה, יורדת על המרפסת. מכונית לבנה חוצה את הצומת, הכביסה ממול זוקפת את קומתה במהופך כלפי הרצפה, העצמות הצפופות מבקשות להתרווח. המודעוּת היגעה מיומה הארוך מפנה את מבטה שמאלה לעבר התריס שבין המרפסת וחדר השינה. כיסופים מתעוררים לקן החמים והביתי הממתין סמוך אליה ואל ליבה. יש לילות כאלה. יש תחושות כאלה. יושב במרפסת מאיזו סיבה שכבר כמעט ונשכחה, מעשן עוד סיגריה אחרונה, ונכסף לשם. אליה.

 

אבל אז זה מתחיל. מתוך השקט החשוך, ברק מסנוור של כאב קורע את הקיום, הבכי בוקע, צורח, צורב עד כליות ונפש, ממש כאן. ממש עכשיו. רגע של קיפאון ואז ההכרה, קרה מכל רוח צפונית ועזה ממנה, שהבכי בא מתוך הבית. מתוך הבית פנימה.

 

ער ושומע. שומע וקופא. קופא ורץ. רץ ומחבק. מחבק ומנסה לאסוף. אוסף אבל מי אסף אי-פעם רוח מי.

 

וכיצד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סליחה איך מגיעים מכאן”