קטרדם היא עיר מסחר בינלאומית שמקדשת שני דברים בלבד – כסף ותענוגות. קאז, פושע צעיר ומסתורי שנחוש לסלול את דרכו לצמרת, לוקח על עצמו משימת התאבדות. הצלחת הפעולה לא זו בלבד שתקרב אותו אל הנקמה שאינה נותנת לו מנוח ותעשיר אותו מעבר לכל דמיון אלא גם תציל את העולם מהרס. כישלון אינו בא בחשבון.
קאז מקבץ סביבו צוות יוצא דופן: אסיר מורשע צמא דם. נערה המכונה רוח שחבריה הטובים ביותר הם סכינים. צלף מכור לפעילות ולהימורים. מומחה לחבלה בעל ייחוס מרשים. קורעת לבבות שמצליחה לשרוד רק בזכות קסמה – אבל משימתו הראשונה של קאז היא למנוע מבני החבורה להרוג זה את זה עוד לפני שיצאו לדרך.
לי ברדוגו יצרה עולם דמיוני מרהיב אך ריאליסטי מאוד, שבו הרפתקאות מסמרות שיער וסיפורי אהבה שזורים זה בזה ויוצרים סיפור מרתק ובלתי נשכח.
לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג'לס ולמדה באוניברסיטת ייל. ספריה צל ועצם, מצור וסופה והרס ותקומה ראו אור בהוצאת אריה ניר.
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה
88.00 ₪
מקט: 4-550-256
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
יוֹסְט
ליוֹסְט היו שתי בעיות: הירח והשפם שלו.
הוא היה אמור לסייר עכשיו בבית הוּדֶה, אבל בחמש־עשרה הדקות האחרונות הוא השתהה בקרבת החומה הדרום־מזרחית של הגנים וניסה לחשוב על משהו פיקחי ורומנטי לומר לאניה.
אילו רק היו עיניה של אניה כחולות כמו הים או ירוקות כמו אזמרגד. אבל עיניה היו חומות — חוּם יפה, חולמני… חוּם כמו שוקולד נמס? חוּם כמו פרוות ארנבת?
‘פשוט תגיד לה שהעור שלה נראה כמו אור הירח,’ אמר חברו פיטר. ‘בנות מתות על זה.’
פתרון מושלם, אבל מזג האוויר בקֵטֶרְדָם לא שיתף פעולה. מהנמל לא נשבה רוח באותו יום וערפל חלבי אפור מילא בלחות את תעלותיה וסמטאותיה המעוקלות של העיר. אפילו כאן, בין בתי המידות של חֶלְדסְטרָאט, עמד באוויר ריח כבד של דגים ומי שיפוליים, ועשן מבתי הזיקוק שבאיים החיצוניים של העיר הכתים את שמי הלילה באובך מלוח. הירח המלא הזכיר פחות אבן חן ויותר מורסה צהבהבה הדורשת ניקוז.
אולי יוכל להחמיא לצחוקה של אניה? אלא שהוא אף פעם לא שמע אותה צוחקת. הוא לא היה מוצלח במיוחד בלספר בדיחות.
יוֹסְט הציץ בהשתקפותו באחת משמשות הזכוכית שבדלתות הכפולות המובילות מהבית לגן הצדדי. אמו צדקה. אפילו במדיו החדשים הוא עדיין נראה כמו תינוק. הוא העביר בעדינות את אצבעו מעל שפתו העליונה. הלוואי ששפמו יצמח כבר. הוא בהחלט היה סמיך יותר למגע מכפי שהיה אתמול.
הוא החל את תפקידו כשומר בסְטאטווץ’, משמר העיר, לפני פחות משישה שבועות, וזה כלל לא היה מלהיב כמו שקיווה. הוא חשב שירדוף אחרי גנבים ב’חבית’, אזור הפשע והעינוגים בעיר, או יסייר בנמלים ויזכה להיות הראשון שיעיף מבט במטענים המגיעים למזח. אבל מאז ההתנקשות בשגריר ההוא בבית העירייה, מועצת הסוחרים לא הפסיקה להתלונן על הבטיחות, אז איפה הוא עכשיו? מקיף במעגלים בית של איזה סוחר בר־מזל. אם כי לא סתם סוחר. מעמדו של חבר המועצה הוּדֶה היה המעמד הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו בממשלת קֵטֶרְדָם. איש מהסוג שיכול להקפיץ לאדם את הקריירה.
יוֹסְט סידר את המעיל והרובה וטפח על האלה הכבדה התלויה על ירכו. אולי הוא ימצא חן בעיני הוּדֶה. חד־עין וזריז בשימוש באלה, יאמר הוּדֶה. לבּחור הזה מגיע קידום.
‘סמל יוֹסְט ון פּוּל,’ הוא לחש והתענג על צלילן של המילים. ‘סרן יוֹסְט ון פול.’
‘תפסיק לבהות בעצמך.’
יוֹסְט פנה לאחור בחדות ולחייו התלהטו כשהֶנְק ורוּטְחֶר נכנסו לגן הצדדי. שניהם היו מבוגרים, גדולים ורחבי כתפיים יותר מיוֹסְט, והם היו שומרי בית, משרתים פרטיים של חבר המועצה הוּדֶה. פירוש הדבר היה שהם לבשו את מדיו שצבעם ירוק בהיר, נשאו רובים מהודרים מנוֹבְיִי זֶם ולא הניחו ליוֹסְט לשכוח ולוּ לרגע שהוא חייל פשוט ממשמר העיר.
‘הליטוף של הפלומה הזאת לא יגרום לה לגדול מהר יותר,’ אמר רוּטְחֶר בצחוק רם.
יוֹסְט ניסה לאזור שמץ של כבוד עצמי. ‘אני צריך להשלים את הסיור שלי.’
רוּטְחֶר נעץ מרפק בהֶנְק. ‘זה אומר שהוא הולך לתקוע את הראש שלו בסדנה של הגרישה בשביל להסתכל על הבחורה שלו.’
‘אוי, אניה, אולי תשתמשי בקסם הגרישה שלך בשביל להצמיח את השפם שלי?’ לגלג הֶנְק.
יוֹסְט פנה לאחור בלחיים בוערות וצעד לאורך צדו המזרחי של הבית. הם התגרו בו מאז שהגיע. אלמלא אניה הוא ודאי היה מתחנן בפני המפקד שלו להעברה. הוא ואניה החליפו רק כמה מילים בזמן שסייר, אבל זה היה החלק הכי טוב במשמרת שלו.
והוא היה חייב להודות שהוא אהב גם את בית הוּדֶה, את קומץ המבטים שהצליח לחטוף מבעד לחלונות. הווילה של הוּדֶה הייתה אחת הווילות המפוארות ביותר בחֶלְדסְטרָאט — רצפות משובצות ריבועים בוהקים מאבן שחורה ולבנה, קירות מעץ כהה ממורק מוארים בנברשות זכוכית מנופחת שריחפו כמדוזות בקרבת התקרות הקמורות. לפעמים יוֹסְט נהנה להעמיד פנים שהבית שייך לו, שהוא סוחר עשיר שיצא לטיול בגן היפהפה שלו.
לפני שפנה בפינת הבית, יוֹסְט נשם עמוק. אניה, עינייך חומות כמו… קליפת עץ? הוא כבר יחשוב על משהו. בכל מקרה מוטב להיות ספונטני.
הוא הופתע כשראה את הדלתות עם שמשות הזכוכית של סדנת הגרישה פתוחות. הסדנה הזאת העידה על עושרו של הוּדֶה יותר מהאריחים הכחולים המצוירים ביד במטבח או מהאדנים העמוסים בעציצי צבעונים. וָסָלי גרישה הם לא עניין זול, ולהוּדֶה היו שלושה.
אבל יוּרי לא ישב לצד שולחן העבודה הארוך, ואניה לא נראתה בשום מקום. רק רֶטְוֶנְקוֹ היה שם, שרוע בכיסא בגלימות כחולות כהות, עיניו עצומות וספר פתוח על חזהו.
יוֹסְט עמד בהיסוס בדלת ולבסוף כחכח בגרונו. ‘הדלתות האלה אמורות להיות סגורות ונעולות בלילה.’
‘הבית כמו כבשן,’ אמר רֶטְוֶנְקוֹ בעצלות בלי לפקוח עיניים, במבטא רַבְקָני כבד ומתגלגל. ‘תגיד להוּדֶה אני מפסיק להזיע, אני סוגר דלתות.’
רֶטְוֶנְקוֹ היה נַשָּׁב, מבוגר מווסלי הגרישה האחרים, ושערו היה זרוע שיבה. היו שמועות שהוא לחם בצד המפסיד במלחמת האזרחים של רַבְקָה ונמלט לקֶרְץ’ אחרי שוך הקרבות.
‘אשמח להציג את תלונותיך בפני חבר המועצה הוּדֶה,’ שיקר יוֹסְט. הבית היה תמיד מחומם מדי, כאילו הוּדֶה מחויב לשרֵפת פחם, אבל יוֹסְט לא התכוון להיות זה שיציין את זה. ‘עד אז — ‘
‘אתה מביא חדשות מיורי?’ קטע אותו רֶטְוֶנְקוֹ ופקח סוף־סוף את עיניו כבדות העפעפיים.
יוֹסְט הסתכל באי־נוחות בקערות הענבים האדומים ובערמות הקטיפה בצבע היין שעל שולחן העבודה. יורי עבד על הקזת הצבע מהפירות לווילונות בשביל גברת הוּדֶה, אבל הוא חלה מאוד לפני כמה ימים, ויוֹסְט לא ראה אותו מאז. אבק החל להצטבר על הקטיפה, והענבים נרקבו.
‘לא שמעתי כלום.’
‘כמובן אתה לא שומע כלום. יותר מדי עסוק מסתובב עם מדים סגולים טיפשיים.’
מה לא בסדר במדים שלו? ולמה רֶטְוֶנְקוֹ בכלל נמצא פה? הוא הנַשָּׁב האישי של הוּדֶה, ומרבה לנסוע עם המטענים החשובים ביותר של הסוחר כדי לספק רוחות ידידותיות שיביאו את הספינות אל הנמל בבטחה ובמהירות. למה הוא לא יכול להיות בים עכשיו?
‘אני חושב שיורי נמצא בהסגר.’
‘כל־כך עוזר,’ אמר רֶטְוֶנְקוֹ בחיוך מלגלג. ‘אתה יכול מפסיק מסובב צוואר כמו אווזה מקווה,’ הוא הוסיף. ‘אניה הלכה.’
יוֹסְט הרגיש שפניו מתלהטים שוב. ‘איפה היא?’ שאל במאמץ להישמע סמכותי. ‘היא לא אמורה לצאת אחרי שמחשיך.’
‘לפני שעה אחת, הוּדֶה לוקח אותה. אותו דבר בלילה שהוא בא לוקח את יורי.’
‘מה זאת אומרת, ‘הוא בא לוקח את יורי’? יורי חלה.’
‘הוּדֶה בא לוקח את יורי, יורי חוזר חולה. אחרי יומיים, יורי נעלם לתמיד. עכשיו אניה.’
לתמיד?
‘אולי היה מצב חירום. אם מישהו צריך ריפוי — ‘
‘קודם יורי, עכשיו אניה. אחר כך אני, ואף אחד לא ישים לב חוץ משומר יוֹסְט קטן מסכן. לך עכשיו.’
‘אם חבר המועצה הוּדֶה — ‘
רֶטְוֶנְקוֹ הרים יד ומשב אוויר הדף את יוֹסְט לאחור. יוֹסְט נאחז במשקוף במאמץ להישאר על רגליו.
‘אמרתי עכשיו.’ רֶטְוֶנְקוֹ התווה מעגל באוויר, והדלת נטרקה. יוֹסְט הספיק לשחרר את אחיזתו בזמן ולהציל את אצבעותיו, ומעד אל תוך הגן הצדדי.
הוא קם על רגליו מהר ככל שיכול וניער את הלכלוך ממדיו כשבושה מכרסמת בבטנו. אחת משמשות הדלת נסדקה מעוצמת הטריקה. מבעד לה הוא ראה את הנַשָּׁב מגחך.
‘תשלם על זה בתקופת וסלות,’ אמר יוֹסְט והצביע על השמשה השבורה. הצליל העלוב והקטנוני של קולו הרגיז אותו.
רֶטְוֶנְקוֹ הניף יד והדלת נרעדה על ציריה. יוֹסְט נסוג צעד לאחור חרף רצונו.
‘לך לסיור שלך, כלב שמירה קטן,’ קרא רֶטְוֶנְקוֹ.
‘הצלחה גדולה,’ גיחך רוּטְחֶר שנשען על חומת הגן.
כמה זמן הוא כבר עומד שם? ‘אין לך משהו יותר טוב לעשות חוץ מאשר לעקוב אחריי לכל מקום?’ שאל יוֹסְט.
‘כל השומרים במשמרת נדרשים להתייצב בבית הסירות. אפילו אתה. או שאתה עסוק מדי בהתיידדות עם אנשים?’
‘ביקשתי ממנו לסגור את הדלת.’
רוּטְחֶר הניד את ראשו. ‘לא מבקשים. אומרים. הם משרתים. לא אורחים נכבדים.’
יוֹסְט צעד לצדו וההשפלה עדיין תססה בקרביו. החלק הגרוע ביותר היה שרוּטְחֶר צדק. לרֶטְוֶנְקוֹ לא הייתה זכות לדבר אליו כך. אבל מה כבר היה ביכולתו לעשות? גם אילו היה לו האומץ להסתבך בקטטה עם הנַשָּׁב, הדבר היה משול לקטטה עם אגרטל יקר. הגרישה לא היו סתם משרתים; הם היו נכסיו היקרים של הוּדֶה.
ולמה בכלל התכוון רֶטְוֶנְקוֹ כשאמר שיורי ואניה נלקחו? האם הוא מחפה על אניה? וסלי גרישה הוגבלו לתחומי הבית מסיבה טובה. אם התהלכו ברחובות בלי הגנה הייתה סכנה שייחטפו בידי סוחר עבדים ולא ייראו שוב. אולי היא נפגשת עם מישהו, חשב יוֹסְט באומללות.
מחשבותיו נקטעו בפרץ של אור ופעילות בקרבת בית הסירות שפנה אל התעלה. מעבר למים הוא ראה בתי סוחרים נאים אחרים, גבוהים ודקים, קמרונות גגותיהם המטופחים מטילים צלליות כהות בשמי הלילה, גניהם ובתי הסירות שלהם מוארים בעששיות זורחות.
כמה שבועות קודם לכן נאמר ליוֹסְט שבית הסירות של הוּדֶה עומד לעבור שיפוץ ושעליו להוריד את המקום ממסלול הסיור שלו. אבל כשהוא ורוּטְחֶר נכנסו הוא לא ראה שום צבע או פיגומים. החוֹנְדֶלות והמשוטים היו מוצמדים לקירות. שומרי הבית האחרים היו במקום במדיהם הירוקים כים, ויוֹסְט ראה ביניהם שני שומרי סְטאטווץ’ במדים סגולים. אבל רוב החלל היה תפוס בידי ארגז עצום — מין תא נפרד שנראה כעשוי מפלדה מחושלת, תפריו עמוסי מסמרות וחלון ענקי קבוע באחת מדופנותיו. השמשה הייתה מקומרת ומבעד לה ראה יוֹסְט נערה יושבת ליד שולחן ומהדקת את בגדי המשי האדומים שלה אל גופה. מאחוריה ניצב שומר סְטאטווץ’ בעמידת הקשב.
אניה, הבין יוֹסְט בהפתעה. עיניה החומות היו פעורות ומפוחדות, עורה חיוור. הילד שישב מולה נראה מבועת כפליים. שערו היה פרוע משינה ורגליו התנדנדו משולי הכיסא ובעטו בעצבנות באוויר.
‘למה כל השומרים נמצאים כאן?’ שאל יוֹסְט. ודאי היו יותר מעשרה שומרים שהצטופפו בבית הסירות. גם חבר המועצה הוּדֶה היה שם, ואיתו סוחר שיוֹסְט לא הכיר. שניהם היו לבושים בשחור־ סוחרים. יוֹסְט הזדקף עוד יותר כשראה שהם משוחחים עם מפקד הסְטאטווץ’. הוא קיווה שהצליח לסלק ממדיו את כל הבוץ מהגינה. ‘מה זה?’
רוּטְחֶר משך בכתפיו. ‘למי אכפת? זה שובר את השגרה.’
יוֹסְט הסתכל מבעד לשמשה. אניה בהתה החוצה אליו במבט לא ממוקד. ביום שהגיע לבית הוּדֶה היא ריפאה חבורה על לחיו. זה היה שום דבר, רק שרידים צהובים־ירוקים של חבטה בפנים שספג בתרגיל אימונים, אבל ככל הנראה הוּדֶה שם לב לכך ולא רצה שהשומרים שלו ייראו כמו בריונים. יוֹסְט נשלח לסדנת הגרישה, ואניה הושיבה אותו בריבוע בהיר של אור שמש של שלהי החורף. אצבעותיה הצוננות עברו על עורו, ואף כי הגירוד היה נוראי שניות ספורות לאחר מכן היה זה כאילו החבורה לא הייתה מעולם.
כשיוֹסְט הודה לה, אניה חייכה ויוֹסְט נִשבָּה. הוא ידע שאין לו שום סיכוי. גם אם היא תגלה בו עניין כלשהו, הוא לעולם לא יוכל להרשות לעצמו לקנות את השטר שלה מהוּדֶה, והיא לעולם לא תתחתן אלא אם כן הוּדֶה יצווה על כך. אבל זה לא מנע ממנו לקפוץ לומר שלום או להביא לה מתנות קטנות. המתנה האהובה עליה ביותר הייתה המפה של קֶרְץ’, איור משעשע של מדינת האי שלהם, מוקפת בבנות־ים השוחות בים האמת ובספינות נסחפות ברוחות שצוירו בדמות גברים תפוחי לחיים. זו הייתה מזכרת זולה, מהסוג שתיירים מביאים מהלוח המזרחי, אבל נראה שהיא משמחת אותה.
עכשיו הוא הסתכן והרים יד בברכה. אניה לא הפגינה כל תגובה.
‘היא לא רואה אותך, מפגר,’ צחק רוּטְחֶר. ‘השמשה היא ראי מהצד השני.’
לחייו של יוֹסְט הוורידו. ‘איך הייתי אמור לדעת את זה?’
‘פקח את העיניים ושים לב לשם שינוי.’
קודם יורי, עכשיו אניה. ‘למה הם צריכים מרפאת גרישה? הילד הזה פצוע?’
‘לי הוא נראה בסדר גמור.’
נראה שהמפקד והוּדֶה הגיעו להסכמה.
מבעד לשמשה ראה יוֹסְט את הוּדֶה נכנס לתא וטופח בעידוד על שכמו של הילד. ודאי היו פתחי אוורור בתא, כי הוא שמע את הוּדֶה אומר, ‘תהיה בחור אמיץ ותרוויח מזה כמה קְרוּחֶה.’ לאחר מכן הוא אחז בסנטרה של אניה ביד מנומרת בכתמי גיל. היא נדרכה, וקרביו של יוֹסְט התכווצו. הוּדֶה טלטל קלות את ראשה של אניה. ‘עשי מה שאמרו לך, וכל זה ייגמר בקרוב, יא?’
היא חייכה חיוך קטן, קפוץ. ‘כמובן, אוֹנְקְלֶה.’
הוּדֶה לחש כמה מילים לשומר שמאחורי אניה ויצא. הדלת נסגרה בחבטה רמה והוּדֶה החליק בריח כבד למקומו.
הוּדֶה והסוחר האחר נעמדו כמעט בדיוק לפני יוֹסְט ורוּטְחֶר.
הסוחר שיוֹסְט לא הכיר אמר, ‘אתה בטוח שזה חכם? הבחורה הזאת היא קוֹרְפּוֹרַלניקית. אחרי מה שקרה להַנדסאי שלך — ‘
‘אם זה היה רֶטְוֶנְקוֹ הייתי מודאג. אבל לאניה יש אופי מתוק. היא מרפאת. בלי שום נטייה לתוקפנות.’
‘והורדת את המינון?’
‘כן, אבל הסכמנו שאם נקבל אותן תוצאות כמו עם ההַנדסאי, המועצה תפצה אותי? אי־אפשר לבקש ממני לשאת בהוצאה כזאת.’
כשהסוחר הנהן, הוּדֶה סימן למפקד. ‘המשך.’
אותן תוצאות כמו עם ההַנדסאי. רֶטְוֶנְקוֹ טען שיורי נעלם. האם זאת כוונתו?
‘סמל,’ אמר המפקד, ‘אתה מוכן?’
השומר שבתוך התא השיב, ‘כן, המפקד.’ הוא שלף סכין.
יוֹסְט בלע את רוקו בכוח.
‘מבחן ראשון,’ אמר המפקד.
השומר רכן לפנים ואמר לילד להפשיל את שרוולו. הילד ציית והושיט את זרועו כשאגודל ידו האחרת תחוב בפיו. מבוגר מדי בשביל זה, חשב יוֹסְט. אבל הילד ודאי פוחד מאוד. יוֹסְט ישן עם דובון עשוי מגרב כמעט עד שמלאו לו ארבע־עשרה, עובדה שאחיו הבוגרים לעגו לו בגללה ללא רחמים.
‘זה יצרוב טיפה,’ אמר השומר.
הילד השאיר את אגודלו בפיו והנהן בעיניים פעורות.
‘באמת אין צורך — ‘ אמרה אניה.
‘שקט, בבקשה,’ אמר הוּדֶה.
השומר טפח קלות על כתפו של הילד ושיסף חתך אדום בוהק לרוחב זרועו. הילד התחיל לבכות מיד.
אניה ניסתה לקום מכיסאה אבל השומר הניח יד תקיפה על כתפה.
‘זה בסדר, סמל,’ אמר הוּדֶה. ‘הנח לה לרפא אותו.’
אניה רכנה לפנים ואחזה בידו של הילד בעדינות. ‘שששש,’ אמרה חרש. ‘תן לי לעזור.’
‘זה יכאב?’ הילד בלע את רוקו.
היא חייכה. ‘בכלל לא. זה רק יגרד קצת. נסה לא לזוז בשבילי?’
יוֹסְט גילה שהוא רוכן לפנים. למעשה הוא אף פעם לא ראה את אניה מרפאת מישהו.
אניה הוציאה מטפחת משרוולה וניגבה את הדם שפרץ מן החתך. לאחר מכן עברו אצבעותיה בזהירות על פצעו של הילד. יוֹסְט התבונן בתדהמה בעור שנדמה כי נוצר ונארג מחדש לאטו.
אחרי כמה דקות הילד חייך חיוך רחב והושיט את זרועו. היא נראתה אדומה מעט, אבל פרט לכך הייתה חלקה ונטולת סימנים. ‘זה היה קסם?’
אניה טפחה על אפו. ‘בערך. אותו קסם שהגוף שלך מפעיל כשנותנים לו זמן וחובשים אותו.’
הילד נראה כמעט מאוכזב.
‘יפה, יפה,’ אמר הוּדֶה בחוסר סבלנות. ‘עכשיו הפּארֶם.’
יוֹסְט קימט את מצחו. הוא מימיו לא שמע את המילה הזאת.
המפקד סימן לסמל שלו. ‘רצף שני.’
‘תושיט את היד,’ אמר שוב הסמל לילד.
הילד הניד את ראשו. ‘החלק הזה לא מוצא חן בעיניי.’
‘עשה את זה.’
שפתו התחתונה של הילד רעדה, אבל הוא הושיט את ידו. השומר חתך אותה שוב. לאחר מכן הניח מעטפה קטנה מנייר שעווה על השולחן מול אניה.
‘בלעי את מה שיש בפנים,’ הורה הוּדֶה לאניה.
‘מה זה?’ היא שאלה בקול רועד.
‘זה לא מעניינך.’
‘מה זה?‘ היא חזרה.
‘זה לא יהרוג אותך. נבקש ממך לבצע כמה מטלות פשוטות כדי לשפוט את השפעות החומר. הסמל נמצא שם כדי לוודא שתעשי רק מה שהתבקשת ולא יותר מזה, ברור?’
לסתה נקפצה, אבל היא הנהנה.
‘אף אחד לא יפגע בך,’ אמר הוּדֶה. ‘אבל זכרי, אם תפגעי בסמל לא תוכלי לצאת מהתא. הדלתות נעולות מבחוץ.’
‘מה החומר הזה?’ לחש יוֹסְט.
‘לא יודע,’ אמר רוּטְחֶר.
‘מה אתה כן יודע?’ הוא לחש.
‘מספיק כדי לסתום את הפה.’
יוֹסְט הזדעף.
אניה הרימה בידיים רועדות את המעטפה הקטנה ופתחה את הדש.
‘קדימה,’ אמר הוּדֶה.
היא הטתה את ראשה לאחור ובלעה את האבקה. לרגע אחד היא ישבה והמתינה, בשפתיים קפוצות.
‘זה סתם יוּרְדָה?’ היא שאלה בתקווה. גם יוֹסְט קיווה לכך. לא היה מה לחשוש מיוּרְדָה, חומר מעורר שכולם בסְטאטווץ’ לעסו כדי לא להירדם במשמרות הלילה.
‘איזה טעם יש לזה?’ שאל הוּדֶה.
‘כמו יוּרְדָה אבל מתוק יותר, זה — ‘
אניה שאפה אוויר בחדות. ידיה לפתו את השולחן ואישוניה התרחבו כל־כך עד שעיניה כמעט השחירו. ‘אווו,’ היא נאנחה. זה היה כמעט גרגור.
השומר הידק את אחיזתו בכתפה.
‘איך את מרגישה?’
היא הביטה במראה וחייכה. לשונה הציצה מבין שיניה הלבנות, מוכתמת בצבע חלודה. יוֹסְט הרגיש צינה פתאומית.
‘בדיוק כמו שהיה עם ההנדסאי,’ מלמל הסוחר.
‘רפאי את הילד,’ הורה הוּדֶה.
היא הניעה את ידה באוויר, בתנועה כמעט מזלזלת, והחתך בזרועו של הילד נסגר מיד. הדם התרומם לרגע מעל עורו באגלים אדומים ולאחר מכן נעלם. עורו נראה חלק לגמרי, וכל זכר לדם או לאדמומיות נעלם. הילד זרח. ‘זה בהחלט היה קסם.’
‘זו הרגשה של קסם,’ אמרה אניה באותו חיוך מצמרר.
‘היא לא נגעה בו,’ השתאה המפקד.
‘אניה,’ אמר הוּדֶה. ‘תקשיבי טוב. עכשיו נאמר לשומר לבצע את המבחן הבא.’
‘מממ,’ המהמה אניה.
‘סמל,’ אמר הוּדֶה. ‘כרות לילד את האגודל.’
הילד יילל והתחיל לבכות שוב. הוא תחב את ידיו מתחת לרגליו כדי להגן עליהן.
אני צריך לעצור את זה, חשב יוֹסְט. אני צריך למצוא דרך להגן עליה, על שניהם. אבל מה אז? הוא אף אחד, חדש בסְטאטווץ’, חדש בבית הזה. חוץ מזה, הוא גילה בפרץ של בושה, אני לא רוצה לאבד את העבודה שלי.
אניה רק חייכה והטתה את ראשה לאחור כדי להביט בסמל. ‘תירה בזכוכית.’
‘מה היא אמרה?’ שאל הסוחר.
‘סמל!’ נבח המפקד.
‘תירה בזכוכית,’ חזרה אניה. פניו של הסמל נרפו. הוא הטה את ראשו הצדה כאילו האזין למנגינה מרוחקת, הוריד את הרובה מכתפו וכיוון אותו אל חלון התצפית.
‘רדו!’ צרח מישהו.
יוֹסְט השליך את עצמו ארצה וכיסה את ראשו כשפרץ היריות המהיר מילא את אוזניו ומטר של שברי זכוכית נחת על ידיו ועל גבו. מהומה מבוהלת השתררה במחשבותיו. מוחו ניסה להכחיש את המתרחש, אבל הוא ידע מה ראה. אניה הורתה לסמל לירות בזכוכית. היא גרמה לו לעשות את זה. אבל זה לא ייתכן. הקוֹרְפּוֹרַלקים של הגרישה מתמחים בגוף האנושי. הם יכולים לעצור את פעימות הלב, להאט את הנשימה, לשבור את העצמות. הם לא יכולים להיכנס לתוך הראש.
לרגע שררה דממה. ואז יוֹסְט קם על רגליו עם כולם והושיט את ידו אל הרובה שלו. הוּדֶה והמפקד צעקו בו־בזמן.
‘הכניעו אותה!’
‘תירו בה!’
‘אתה יודע כמה כסף היא שווה?’ הגיב הוּדֶה. ‘שמישהו ירסן אותה! אל תירו!’
אניה הרימה ידיים ושרווליה האדומים נפרשו לרווחה. ‘חכו,’ אמרה.
בהלתו של יוֹסְט נמוגה. הוא ידע שהוא מפוחד, אבל פחדו היה מרוחק ממנו. הוא היה מלא ציפייה. הוא לא היה בטוח מה מגיע, או מתי, רק שזה יגיע ושחיוני שהוא יהיה מוכן לכך. זה עשוי להיות רע או טוב. לא היה לו אכפת. לבו היה חופשי מדאגות ומתשוקות. הוא לא השתוקק לדבר, לא רצה דבר, מחשבותיו דממו, נשימתו הייתה יציבה. הוא רק רצה לחכות.
הוא ראה את אניה קמה ומרימה את הילד. הוא שמע אותה שרה לו חרש שיר ערש רַבְקָני.
‘פתח את הדלת ותיכנס, הוּדֶה,’ אמרה. יוֹסְט שמע את המילים, הבין אותן, שכח אותן.
הוּדֶה הלך אל הדלת ושחרר את הבריח. הוא נכנס לתא הפלדה.
‘עשה מה שאמרו לך, וכל זה ייגמר בקרוב, יא?’ המתה אניה בחיוך. עיניה היו ברֵכות שחורות, חסרות קרקעית. עורה היה מואר, זורח, בוער. מחשבה עברה בראשו של יוֹסְט — יפה כמו הירח.
אניה העבירה את הילד מיד ליד. ‘אל תסתכל,’ לחשה אל תוך שערו. ‘עכשיו,’ אמרה להוּדֶה. ‘תרים את הסכין.’
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שישה עורבים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות