החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סירת מבטחים

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2018-03 | 461 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

למלקולם הסקרן יש חוש בלשי – הוא שם לב לכל פרט ומקשיב לכל שיחה המתקיימת בפונדק של הוריו שעל גדות נהר התמזה. באחד הטיולים בסירה האהובה שלו הוא מוצא הודעה מוזרה על חומר סודי ושמו "אבק" ומנסה לגלות למי היא מיועדת. עד מהרה הוא נשאב לתוך מזימה אפלה ולמאבק מסוכן בין מחתרת מדענים לשלטון הקנאי של המגיסטריום.

עוד ועוד דמויות חשודות מגיעות לפונדק: לורד עזריאל המסתורי, ז'רר בּוֹנֶוויל המצמרר, סוכני ממשל מאיימים.  כולם מתעניינים בדבר אחד: תינוקת קטנה ושמה ליירה, שהובאה אל המנזר הסמוך. מלקולם לא יודע למה התינוקת חשובה כל כך, אבל ברור לו שהיא זקוקה לעזרתו. כאשר שטפון נורא מאיים להטביע את הכול, מלקלום מבין שהוא חייב להביא את ליירה לחוף מבטחים, גם אם לשם כך יאלץ להיאבק באיתני הטבע ובכוחות גדולים עוד יותר.

 

"מעטים הדברים ששווה להמתין להם שבע־עשרה שנה.

ספר האבק הוא אחד מהם."                    וושינגטון פוסט

"הרפתקה בהילוך גבוה המשולבת בעלילה גאונית."     הטיימס

"מר פולמן הוא כותב מעורר השתאות."

וול סטריט ז'ורנל

 

פיליפ פולמן נולד בשנת 1946 בנוריץ' שבצפון אנגליה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד וכשהיה בן 25 החל לעבוד כמורה לספרות ומאוחר יותר כמרצה בווסטמינסטר קולג'. מסִפרי הילדות האהובים עליו: המומינים מאת טובה יאנסן, קים מאת רודיארד קיפלינג ואוסף המעשיות של האחים גרים.

ספריו הרבים לילדים ולנוער זכו בפרסים יוקרתיים, ובהם פרס אסטריד לינדגרן, פרס קרנגי, פרס וייטברד ופרס הגרדיאן. הם תורגמו לעשרות שפות, וזכו לעיבודים לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע, למאמרי ביקורת ולמחקרים ספרותיים.

בספר האבק חוזר פולמן לסיפורה הדרמטי של ליירה ולעולם הפנטזיה העשיר של סדרת חומריו האפלים, שהוכתרה כאחת היצירות הספרותיות הטובות ביותר בכל הזמנים על ידי ניוזוויק ואנטרטיינמנט ויקלי.

 

מקט: 15100882
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

חדר המרפסת

חמישה קילומטרים ממרכז אוקספורד במעלה נהר התמזה, מרחק־מה מהמקום שבו נאבקו הקולג'ים הגדולים — ג'ורדן, גבּריאל, בּאליוֹל ושני תריסר אחרים — על הבכורה במרוצי הסירות, היכן שהעיר לא היתה אלא אוסף מרוחק של מגדלים וצריחים מעבר למישורים אפופי־הערפל של פּוֹרְט מֶדוֹ, בנקודה זו ניצב מנזר גוֹדְסְטוֹ, שבו עסקו הנזירות הטובות בענייניהן הקדושים; ועל הגדה הנגדית היה פונדק בשם 'הטרוטה'.

הפונדק היה מבנה אבן ישן מהסוג המשתרע והנוח. היתה שם מרפסת הצופה אל הנהר, וטווסים (אחד שמו נורמן והאחר שמו בֶּרי) התהלכו בין השותים, טעמו מן המזון ללא כל היסוס, ופה ושם זקפו את ראשיהם ופלטו צווחות־פרא חסרות פשר. היה שם חדר שתייה פרטי שבו האדונים המכובדים, אם ניתן לקרוא כך למלומדי הקולג'ים, שתו שיכר ועישנו מקטרת; היה שם אולם ציבורי שבו משיטי הסירות ופועלי החוות ישבו ליד האח או שיחקו בחצים, או עמדו ליד הבר וריכלו, או התווכחו, או השתכרו בצנעה; היה שם מטבח שבו אשתו של בעל הפונדק בישלה כל יום נתח בשר גדול באמצעות מערכת גלגלים ושרשרות אשר סובבה שַפּוד מעל לאש גלויה; והיה שם נער שירות ושמו מַלְקוֹלְם פּוֹלְסְטֶד.

מלקולם היה בנו היחיד של בעל הפונדק. הוא היה בן אחת־עשרה שנה, ילד סקרן וטוב־לב בעל מבנה גוף מוצק ושיער אדמוני. הוא למד בבית הספר היסודי 'אַלְבֶרְקוֹט' במרחק קילומטר משם, והיו לו די והותר חברים, אך יותר מכול אהב לשחק לבדו עם הדֶמוֹן שלו אַסְטָה בסירת הקאנוּ שלהם שנקראה 'לָה בֶּל סוֹוָאז" — היפהפייה הפראית. מכר שנון השתעשע מאוד מהחלפת ה־'לה' ב־'טֶמ', ומלקולם מחק בסבלנות את הקשקוש שלוש פעמים, עד שלבסוף התרתח ודחף את הטיפש למים. בשלב זה הכריזו השניים על שביתת נשק.

כמו כל בן של בעל פונדק גם על מלקולם הוטלו מלאכות שונות, כמו שטיפת קערות וכוסות, הגשת צלחות עמוסות מזון וקנקני בירה ופינוי הכלים המלוכלכים. היה לו מובן מאליו שעליו לעבוד. המטרד היחיד בחייו היה נערה ושמה אָליס, שעזרה בשטיפת הכלים. היא היתה בת חמש־עשרה, נערה גבוהה וכחושה עם שיער כהה אסוף בזנב־סוס לא מחמיא. קמטים של מרירות כבר החלו להיחקק במצחה וסביב פיה. היא קינטרה את מלקולם מהיום שהגיעה. 'מי החברה שלך, מלקולם? אין לך חברה? עם מי יצאת אתמול בלילה? נישקת אותה? אף פ'ם לא נישקו אותך?'

זמן רב הוא התעלם ממנה, אך בסופו של דבר קפצה אסטה על הדמון של אליס, שלבש דמות של קָאָק כחוש, הפילה אותו אל מימי השטיפה והחלה לנשוך את היצור הרטוב שוב ושוב בעוד אליס צורחת לרחמים. הנערה התלוננה מרה בפני אמו של מלקולם, שאמרה, 'מגיע לך. אין לי שום רחמים עלייך. תשמרי את המחשבות המלוכלכות שלך לעצמך.'

מאותו היום והלאה כך עשתה. היא ומלקולם התעלמו זה מזה לחלוטין; הוא הניח את הכוסות על משטח הייבוש, היא שטפה אותן, הוא ייבש אותן ולקח אותן בחזרה לבר ללא מילה, ללא מבט, ללא מחשבה.

אבל הוא נהנה מהחיים בפונדק. במיוחד היו אהובות עליו השיחות שהזדמנו לאוזניו, בין שעסקו במעשי הנבלה המושחתים של מועצת הנהר, בטיפשות חסרת האונים של הממשלה ובין שבשאלות פילוסופיות יותר כמו, אם גילם של הכוכבים זהה לגיל כדור הארץ.

לפעמים שיחות מהסוג האחרון עניינו את מלקולם עד כדי כך שהניח את מגש הכוסות הריקות על השולחן והצטרף לשיחה, אבל רק לאחר שהאזין בתשומת לב. רבים מהמלומדים ומהאורחים האחרים בפונדק הכירו אותו והרעיפו עליו תשרים נדיבים, אבל מטרתו מעולם לא היתה הרווח הכספי; הוא ראה בתשרים נדיבות של ההשגחה העליונה, ואת עצמו חשב לבר־מזל, דבר שלא הזיק לו בהמשך חייו. אילו היה מסוג הילדים אשר מצמידים להם כינוי, אין ספק שהיו קוראים לו 'פרופסור', אבל הוא לא היה ילד כזה. האנשים חיבבו אותו כאשר הבחינו בו, אבל הדבר לא קרה לעתים קרובות, וגם בזה לא היה מן הנזק.

תחום מושבו האחר של מלקולם נמצא מעבר לגשר שמול הפונדק, בבנייני האבן האפורים שבין השדות הירוקים והבוסתנים וגינות המטבח הסדורות של מנזר סנטה רוֹזָמוֹנְד. הנזירות קיימו את עצמן באופן עצמאי כמעט לחלוטין, גידלו ירקות ופירות, טיפלו בכוורות ותפרו את הגלימות האלגנטיות שמכרו תמורת מטבעות זהב בחוש עסקי מושחז, אולם מפעם לפעם היה צורך בילד מועיל שיצא לשליחויות או יתקן סולם בהשגחתו של הנגר הזקן מר טַפְּהאוּס, או יביא דגים ממֶדְלי פּוֹנְדְס, מרחק־מה במורד הנהר. הנזירות הטובות הרבו לשכור את שירותיה של לָה בֶּל סוֹוָאז'; יותר מפעם אחת השיט מלקולם את האחות בֵּנֶדיקְטָה במורד הנהר אל תחנת הצפלינים של הדואר המלכותי, ובידה חבילה יקרת ערך של אבנטים, ברדסים או רדידים עבור הבישוף של לונדון, שכנראה שחק את בגדי הכמורה שלו בתדירות גבוהה ביותר ועל כן החליף אותם בקצב יוצא דופן. מלקולם למד דברים רבים במהלך המסעות הנינוחים הללו.

'איך את עושה ת'חבילות האלה כל כך מסודר, האחות בנדיקטה?' הוא שאל יום אחד.

'את החבילות,' אמרה האחות בנדיקטה.

'את החבילות. איך את עושה אותן כל כך מסודר?'

'מסודרות או במסודר, מלקולם.'

זה לא הפריע לו; זה היה מעין משחק שלהם.

'ככה או ככה?' הוא שאל.

'תלוי אם כוונתך לצורת החבילות לאחר הקשירה או לפעולת הקשירה עצמה.'

'לא משנה לי,' אמר מלקולם. 'רק רציתי לדעת איך את עושה 'תן. אותן.'

'בפעם הבאה שתהיה לי חבילה לקשור, אני מבטיחה שאראה לך,' אמרה האחות בנדיקטה, וכך עשתה.

מלקולם התפעל באופן כללי מדרכיהן הסדורות של הנזירות, מהאופן שבו גזמו את עצי הפרי שלהן בעיצוב אֶסְפָּלִייֶה שטוח בצמוד לחומת הבוסתן שטופת־השמש, מההרמוניה המקסימה של קולותיהן הענוגים כששרו את מזמורי הכנסייה, ממחוות קטנות של טוב לב שהרבו לעשות כלפי אנשים רבים. הוא נהנה מהשיחות שניהל איתן בנושאים דתיים.

'בתנ'ך,' הוא אמר יום אחד בעודו עוזר לאחות פֵנֶלָה הקשישה במטבח רחב הידיים, 'נכון שכתוב שאלוהים ברא ת'עולם בשישה ימים?'

'נכון מאוד,' אמרה האחות פנלה בעודה לשה בצק לעוגה.

'טוב, אז איך זה שיש מאובנים ודברים כאלה שהם בני מיליוני שנים?'

'אה, אתה מבין, הימים היו ארוכים בהרבה בעת ההיא,' אמרה האחות הטובה. 'האם כבר קצצת את הריבס? אני אסיים ללוש לפניך.'

'למה אנחנו משתמשים בסכין הזה לריבס ולא בסכינים הישנים? הישנים יותר חדים.'

'בגלל החומצה האוֹקְסָלית,' אמרה האחות פנלה והידקה את הבצק בתבנית. 'פלדת אלחלד מתאימה יותר לריבס. עכשיו העבר לי את הסוכר.'

'חומצה אוקסלית,' אמר מלקולם. המילים מצאו חן בעיניו מאוד. 'מה זה רדיד, האחות?'

'מעין גלימה. כמרים לובשים אותה מעל הגלימות התחתונות.'

'למה את לא תופרת כמו האחיות האחרות?'

דמון הסנאי של האחות פנלה, שישב על גב כיסא סמוך, השמיע קול 'טוּט־טוּט' עדין.

'כל אחת עושה את הדבר שהיא מוכשרת בו,' אמרה הנזירה. 'אני מעולם לא הייתי מוכשרת ברקמה — ראה אילו אצבעות גדולות ושמנות יש לי! — אבל הנזירות האחרות חושבות שהעוגות שלי סבירות.'

'אני אוהב את העוגות שלך,' אמר מלקולם.

'תודה רבה, יקירי.'

'הן טעימות כמעט כמו אלה של אמא שלי. אצל אמא שלי הבצק יותר עבה. כנראה את מרדדת אותו יותר.'

'כנראה.'

לא היה כל בזבוז במטבחי המנזר. מחתיכות הבצק הקטנות שנותרו לאחות פנלה, לאחר שהסירה את השוליים המיותרים מעוגות הריבס, היא עיצבה צורות כלליות של צלבים או ענפי דקל או דגים, ואז טבעה בהן כמה דמדמניות, פיזרה מעט סוכר ואפתה בנפרד. לכל צורה כזאת היתה משמעות דתית, אבל בידיה של האחות פנלה ('אצבעות גדולות ושמנות!') הן יצאו דומות למדי זו לזו. מלקולם היה מוכשר בזה יותר, אך תחילה היה עליו לשטוף ידיים ביסודיות.

'מי אוכל את אלה, האחות?' הוא שאל.

'את כולן אוכלים בסופו של דבר. לפעמים אורח אוהב משהו קטן לכרסם עם התה.'

המנזר, שניצב במקום שהדרך חצתה את הנהר, היה חביב על עוברי אורח מכל הסוגים, ולעתים קרובות נשארו אנשים להתארח שם. וכך גם בפונדק הטרוטה, כמובן. במרבית הימים היה מלקולם מגיש ארוחת בוקר לשניים־שלושה אנשים שנשארו ללון בפונדק, אך בדרך כלל היו אלה דייגים או מסחריים, כמו שאבא שלו קרא להם: סוחרים נודדים של עלי עישון, של כלי עבודה או של ציוד חקלאי. במנזר התארחו אנשים ממעמד גבוה יותר: אדונים וגברות אציליים; לפעמים בישופים ואנשי כמורה זוטרים יותר; אנשים מכובדים שלא היה להם קשר לקולג'ים בעיר ולכן לא יכלו להתארח שם. נסיכה אחת התארחה במנזר שישה שבועות, אבל מלקולם ראה אותה פעמיים בלבד. היא נשלחה לשם כעונש. הדמון שלה היה חמוס שנהם על כל אדם שהתקרב.

מלקולם עזר גם עם האורחים הללו: הוא טיפל בסוסיהם, ציחצח את מגפיהם, העביר עבורם הודעות ומדי פעם זכה בתשר. כל כספו נשמר בסוס־ים עשוי פח בחדרו. כאשר לחצו על זנבו, לועו נפער, והיה אפשר להניח את המטבע בין ניביו, שאחד מהם נשבר והודבק מחדש. מלקולם לא ידע כמה כסף יש לו, אבל סוס־הים היה כבד. הוא חשב שכאשר יצטבר לו די כסף אולי יקנה רובה, אבל לא נראה סביר שאבא שלו ירשה זאת, כך שלא תהיה לו ברֵרה אלא לחכות. בינתיים הוא למד את דרכי עוברי האורח, השכיחים והנדירים כאחד.

הוא חשב לעצמו שכנראה אין שום מקום אחר שניתן ללמוד בו על העולם כמו בעיקול הנהר הקטן הזה, עם הפונדק בגדה אחת והמנזר באחרת. הוא הניח שכשיגדל, יעזור לאביו בבר, וכשהוריו יזדקנו ולא יוכלו עוד לנהל את המקום, הוא יעבור לרשותו. המחשבה היתה נעימה למדי. הטרוטה יהיה מוצלח בהרבה לניהול מאשר פונדקים אחרים מכיוון שהעולם הגדול עבר דרכו, ולעתים קרובות ישבו שם מלומדים ואנשים חשובים שאפשר לשוחח איתם. אך שאיפת לבו האמיתית היתה שונה לחלוטין. הוא חלם להיות מלומד בעצמו, אולי אסטרונום או תיאולוג ניסויי האחראי לתגליות רבות־חשיבות באשר לטבעם העמוק של הדברים. להיות שוליה לפילוסוף — זה באמת יהיה נהדר! אבל הסיכויים שהדבר יקרה היו קטנים; בית הספר היסודי אַלְבֶרְקוֹט הכין את תלמידיו לחיים של בעלי מלאכה או פקידים לכל היותר, ושילח אותם אל העולם בגיל ארבע־עשרה. למיטב ידיעתו של מלקולם, לא היו משרות מלומדים זמינות עבור נער נבון עם סירת קאנו.

יום אחד באמצע החורף הגיעו אל פונדק הטרוטה כמה מבקרים שלא מהסוג השגרתי. שלושה גברים הגיעו ברכב עמבּרי ופנו מיד אל חדר המרפסת, הקטן מבין חדרי האוכל של הפונדק, אשר השקיף אל המרפסת ואל הנהר והמנזר שמעבר לו. הוא היה ממוקם בקצה המסדרון ונעשה בו שימוש מועט בלבד בחורף או בקיץ, מאחר שחלונותיו היו קטנים ולא היתה בו דלת אל המרפסת על אף שמו.

מלקולם סיים את שיעורי הבית המעטים שהיו לו (גיאומטריה) וישב במטבח לאכול צלי בקר ופודינג יורקשייר, ואחריהם תפוח אפוי ברפרפת ביצים. אביו קרא לו אל הבר.

'לך תבדוק מה האדונים בחדר המרפסת רוצים,' אמר. 'הם בטח זרים ולא יודעים שהם צריכים לקנות את המשקאות בבר. רוצים שישרתו אותם, נראה לי.'

מלקולם שמח על החידוש והלך אל החדר הקטן, שבו מצא את שלושת האדונים (עידונם היה ברור במבט חטוף) עומדים ליד החלון ומשתופפים להשקיף החוצה.

'אפשר לעזור לכם, רבותי?' שאל.

כל השלושה הסתובבו כאיש אחד. שניים מהם הזמינו יין קלארט והשלישי ביקש רום. כשמלקולם חזר עם המשקאות, הם שאלו אם יוכלו לאכול שם ארוחת ערב, ומה יש למקום להציע.

'צלי בקר, אדוני, והוא טוב מאוד. אני יודע כי בדיוק אכלתי ממנו.'

'אה, אז הבעלים אוכל כאן, מה?' אמר המבוגר מבין האדונים בעודם מושכים את הכיסאות אל השולחן הקטן. הדמון שלו, למורה שחורה־לבנה יפה, ישבה בשלווה על כתפו.

'אני גר כאן, אדוני, הבעלים הוא אבא שלי,' אמר מלקולם, 'ואמא שלי הטבחית.'

'איך קוראים לך?' שאל הגבוה והרזה מבין האורחים, גבר בעל מראה למדני עם שיער אפור סמיך, שהדמון שלו היתה ציפור ירקון.

'מלקולם פולסטד, אדוני.'

'מה המקום הזה מעבר לנהר, מלקולם?' שאל השלישי, גבר בעל עיניים כהות וגדולות ושפם שחור. הדמון שלו, שדמותה לא היתה ברורה, הצטנפה על הרצפה לרגליו.

החושך כבר ירד, כמובן, ומהעבר האחר של הנהר נראו רק חלונות הזכוכית הצבעונית של בית התפילה המוארים אור עמום ואור התמיד הזורח מעל לחממה.

'זה המנזר, אדוני. אחיות מסדר סנטה רוזמונד.'

'ומי היתה סנטה רוזמונד?'

'אני אף פ'ם לא שאלתי אותן על סנטה רוזמונד. יש תמונה שלה בזכוכית הצבעונית, זה כן, היא כאילו עומדת בתוך ורד גדול. בטח בגלל זה קוראים לה ככה. אני אצטרך לשאול את האחות בנדיקטה.'

'אה, אתה מכיר את כולן?'

'אני מדבר איתן כמעט כל יום, אדוני. אני עושה כל מיני עבודות במנזר, הולך לשליחויות בשבילן, דברים כאלה.'

'ולנזירות האלה יש מבקרים לפעמים?' שאל המבוגר ביותר.

'כן, אדוני, הרבה פעמים. כל מיני אנשים. אדוני, אנ'לא רוצה להתערב אבל ממש קר פה. אתם רוצים שאני אדליק ת'אש? או שתבואו לסלון. חם ונעים שם.'

'לא, אנחנו נישאר כאן, תודה רבה לך, מלקולם, אך בהחלט נשמח לאש. אנא הדלק אותה.'

מלקולם הצית גפרור והאש נתפסה מיד. אבא שלו ידע להכין את חומרי הבערה; מלקולם צפה בו פעמים רבות. היו שם די והותר בולי עץ לכל הערב, אם הגברים ירצו להישאר.

'יש הרבה אנשים הערב?' שאל הגבר עם העיניים הכהות.

'נראה לי עשרה או משהו כזה, אדוני. די רגיל.'

'יפה,' אמר הגבר המבוגר. 'ובכן, הבא לנו מצלי הבקר שהזכרת.'

'תרצו להתחיל עם מרק, אדוני? היום זה מרק גזר לבן מתובל.'

'כן, למה לא? מרק לכולם, ואחריו צלי הבקר המפורסם שלכם. ועוד בקבוק מהקלארט הזה.'

לא נראה למלקולם שהצלי באמת מפורסם: זאת היתה צורת דיבור בלבד. הוא הלך להביא סכו'ם ולהזמין את האוכל אצל אמא שלו במטבח.

אסטה לחשה באוזנו בצורת חוחית, 'הם כבר ידעו על הנזירות.'

'אז למה הם שאלו?' השיב מלקולם בלחישה.

'הם בחנו אותנו כדי לראות אם נגיד את האמת.'

'מעניין מה הם רוצים.'

'הם לא נראים כמו מלומדים.'

'קצת כן.'

'הם נראים כמו פוליטיקאים,' היא התעקשה.

'מאיפה לך איך נראים פוליטיקאים?'

'סתם יש לי הרגשה.'

מלקולם לא התווכח איתה; היו לקוחות אחרים לדאוג לצורכיהם והוא היה עסוק, ומלבד זה נטה להאמין להרגשות של אסטה. רק לעתים נדירות היו לו עצמו הרגשות מהסוג הזה לגבי אנשים — די בכך שיתנהגו אליו בחביבות כדי שימצאו חן בעיניו — אבל תחושות הבטן של הדמון שלו הוכיחו את עצמן פעמים רבות. כמובן, הוא ואסטה היו ישות אחת, כך שממילא הן היו תחושות הבטן שלו, ממש כפי שההרגשות שלו היו שלה.

אביו של מלקולם הגיש את המזון בעצמו לשלושת האורחים ופתח את בקבוק היין. מלקולם עדיין לא ידע לשאת שלוש צלחות חמות בו־זמנית. כשמר פולסטד חזר לבר הראשי, הוא סימן למלקולם בתנועת אצבע ופנה אליו בשקט.

'מה האדונים האלה אמרו לך?' שאל.

'הם שאלו על המנזר.'

'הם רוצים לדבר איתך שוב. הם אמרו שאתה ילד נבון. תזכור להתנהג יפה. אתה יודע מי הם?'

מלקולם ניענע בראשו לשלילה בעיניים פעורות.

'לורד נְיוּגֶ'נְט, המבוגר זאת אומרת, הוא היה פעם הלורד צַ'נְסְלוֹר של אנגליה.'

'מאיפה אתה יודע?'

'זיהיתי אותו מהתמונה שלו בעיתון. קדימה, לך. תענה על כל השאלות שלהם.'

מלקולם פנה אל המסדרון כשאסטה לוחשת באוזנו, 'אתה רואה? צדקתי או לא צדקתי? הלורד צ'נסלור של אנגליה בכבודו ובעצמו!'

הגברים היו עסוקים בצלי הבקר שלהם (אמו של מלקולם נתנה לכל אחד פרוסה אחת יותר מהרגיל) ובשיחה שקטה, אך השתתקו ברגע שמלקולם נכנס לחדר.

'באתי לראות אם תרצו עוד אור, רבותי,' הוא אמר. 'אני יכול להביא לשולחן עששית נפטא, אם אתם רוצים.'

'בעוד רגע, מלקולם, רעיון טוב מאוד,' אמר הלורד צ'נסלור. 'אבל אמור לי, בן כמה אתה?'

'אחת־עשרה, אדוני.'

אולי הוא היה צריך לומר 'הלורד', אבל נראה שהלורד צ'נסלור לשעבר של אנגליה מסתפק בהחלט ב'אדוני'. אולי הוא ניסה להישאר בעילום שם, ובמקרה כזה ממילא לא היה רוצה שיפנו אליו בתואר הנכון.

'והיכן אתה לומד?'

'בית הספר היסודי אַלְבֶרְקוֹט, אדוני, ממש מעבר לפורט מדו.'

'מה אתה חושב שתעשה כשתגדל?'

'כנראה אני אנהל ת'פונדק כמו אבא שלי, אדוני.'

'עיסוק מעניין מאוד, אני חושב.'

'גם אני חושב ככה, אדוני.'

'כל מיני אנשים עוברים כאן וכן הלאה.'

'נכון מאוד, אדוני. באים לפה מלומדים מהאוניברסיטה, ומשיטי סירות מכל המקומות.'

'אתם רואים הרבה ממה שקורה כאן, מה?'

'כן, אדוני, אנחנו רואים הרבה.'

'התנועה במעלה הנהר ובמורדו וכן הלאה.'

'הדברים המעניינים הם בעיקר בתעלה, אדוני. יש סירות של סוֹענים ששטות בכל הכיוונים, ויריד הסוסים ביולי — אז התעלה מלאה סירות ונוסעים.'

'יריד הסוסים… סוענים, מה?'

'הם באים מכל מקום, למכור ולקנות סוסים.'

המלומד אמר, 'הנזירות במנזר. ממה הן מתפרנסות? האם הן רוקחות בשמים? משהו מעין זה?'

'הן מגדלות הרבה ירקות,' אמר מלקולם. 'אמא שלי תמיד קונה את הירקות והפירות שלה מהמנזר. ודבש. אה, והן תופרות ורוקמות דברים בשביל הבגדים של הכמרים. רדידים ודברים כאלה. נראה לי שבטח משלמים להן המון על זה. בטוח יש להן קצת כסף כי הן קונות דגים ממדלי פונד במורד הנהר.'

'כשאורחים מגיעים אל המנזר,' שאל הלורד צ'נסלור לשעבר, 'אילו אנשים הם אלה, מלקולם?'

'טוב, לפעמים אלה גבירות… גבירות צעירות… לפעמים כומר זקן או בישוף, אולי. אני חושב שהם באים לפה בשביל המנוחה.'

'בשביל המנוחה?'

'זה מה שהאחות בנדיקטה אמרה לי. היא אמרה שפעם, לפני שהיו פונדקים ודברים כאלה, ומלונות, ובעיקר לפני שהיו בתי חולים, הרבה אנשים הגיעו למנזרים של נזירים ונזירות, אבל היום באים בעיקר כמרים ולפעמים נזירות ממקומות אחרים, והם באים בשביל התברואה.'

'ההבראה, אתה מתכוון,' אמר לורד ניוג'נט.

'כן, אדוני, בשביל זה. להרגיש יותר טוב.'

האחרון מבין השלושה שסיים את צלי הבקר שלו — הגבר בעל העיניים הכהות — הניח את הסכין והמזלג שלו זה לצד זה. 'מתארח שם מישהו כרגע?' שאל.

'אנ'לא חושב, אדוני. או שזה מישהו שלא יוצא בכלל החוצה. בדרך כלל אורחים אוהבים לטייל בגן, אבל המזג אוויר לא היה כל כך טוב בזמן האחרון אז… אתם רוצים את הקינוח שלכם עכשיו, רבותי?'

'מה יש לקינוח?'

'תפוח אפוי עם רפרפת ביצים. התפוחים מהבוסתן של המנזר.'

'הרי לא נוכל לוותר על ההזדמנות לטעום אותם,' אמר המלומד. 'כן, הבא לנו מהתפוחים האפויים עם רפרפת הביצים.'

מלקולם התחיל לאסוף את הצלחות והסכו'ם.

'אתה מתגורר כאן כל חייך, מלקולם?' שאל לורד ניוג'נט.

'כן, אדוני. נולדתי פה.'

'ובכל ההיכרות הארוכה שלך עם המנזר, האם ראית אי־פעם את הנזירות מטפלות בפעוט?'

'ילד קטן, אדוני?'

'כן. ילד צעיר מגיל בית ספר. אולי אפילו תינוק. ראית פעם דבר כזה?'

מלקולם הקדיש לכך מחשבה ואז אמר, 'לא, אדוני, אף פעם לא. גברות ואדונים, או בכל אופן כמרים, אבל אף פ'ם לא תינוק.'

'אני מבין. תודה רבה, מלקולם.'

מלקולם אסף את צווארי הכוסות בין אצבעותיו והצליח לקחת את כל השלוש יחד וגם את הצלחות.

'תינוק?' לחשה אסטה בדרך למטבח.

'זאת תעלומה,' אמר מלקולם בשביעות רצון. 'אולי ילד יתום.'

'או משהו יותר גרוע,' אמרה אסטה בקול קודר.

מלקולם הניח את הצלחות על משטח הייבוש, מתעלם מאליס כרגיל, והזמין את הקינוח.

'אבא שלך,' אמרה אמא של מלקולם בעודה מחלקת את התפוחים, 'חושב שאחד האדונים האלה היה פעם הלורד צ'נסלור.'

'אז כדאי שתיתני לו תפוח גדול ויפה,' אמר מלקולם.

'מה הם רצו לדעת?' היא שאלה בעודה מחלקת רפרפת ביצים חמה מעל לתפוחים.

'אה, המון דברים על המנזר.'

'אתה תסתדר עם הקערות? הן חמות.'

'כן, אבל הן לא גדולות. אני אסתדר, באמת.'

'חסר לך שלא. אם תפיל את התפוח של הלורד צ'נסלור יזרקו אותך לכלא.'

הוא הצליח לשאת את הקערות יפה אף שהלכו והתחממו. האדונים לא שאלו שאלות הפעם, רק הזמינו קפה, ומלקולם הביא להם עששית נפטא לפני שחזר למטבח להכין את הכוסות.

'אמא, נכון שלפעמים מגיעים אורחים למנזר? שמעת פעם שטיפלו שם בתינוק?'

'בשביל מה אתה רוצה לדעת?'

'הם שאלו. הלורד צ'נסלור והאחרים.'

'מה אמרת להם?'

'אמרתי להם שלא נראה לי.'

'טוב, זאת התשובה הנכונה. עכשיו קדימה, לך תאסוף כוסות.'

בבר הראשי, תחת מחסה הרעש וקולות הצחוק, אסטה לחשה לו, 'היא נרתעה כששאלת את זה. ראיתי את קֶרין מתעורר וזוקף אוזניים.'

קרין היה הדמון של גברת פולסטד, גירית זועף אך סבלני.

'סתם כי היא היתה מופתעת,' אמר מלקולם. 'מתערב שגם את נראית מופתעת כשהם שאלו אותי.'

'מה פתאום. הייתי מסתורית לגמרי.'

'טוב, מתערב שאני נראיתי מופתע.'

'אולי נשאל את הנזירות?'

'אפשר,' אמר מלקולם. 'מחר. הן צריכות לדעת שאנשים שואלים עליהן שאלות.'

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סירת מבטחים”