החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סיפור ישן

מאת:
הוצאה: | 2012 | 181 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

סיפור ישן הוא רומן עדין הנארג מקטעי פרוזה קצרים, ליריים, שמחברים יחד עבר והווה, זיכרון, חלום ומציאות. זהו סיפורה של אישה אחת (נערה אחת, ילדה אחת), שאינה חדלה להתבונן ולחוש את עולמה ברגישות ובעוצמה רבה. הסיפור מגולל את קורותיה של משפחה במחצית הראשונה של המאה העשרים שחווה אובדן, עקירה והשתרשות מחדש. מסכת יחסים סבוכה ששורשיה נעוצים בסיפור האישי ומתעצמים במאבק הקיומי בישראל. בתוך הסביבה הרוחשת רגשות עזים וקונפליקטים, אידה מקיימת עולם פנימי סוער שמוצא את מפלטו במלה הכתובה ובמוזיקה. היא נודדת עם בני משפחתה מדירה לדירה, ותנועתה משרטטת בכל פעם תמונה שונה של המלה “בית” כמרחב פיזי ונפשי. המסע בין הבתים הוא גם מסע אל רחובותיה של תל־אביב הישנה – בין גלותיות לישראליות, בין קודש לחול, בין חיים חדשים לצלקות השואה, בין תחושות זרות לאינטימיות וקרבה, בין ים גועש לקרקע מוצקה. סיפור ישן הוא ספרה החמישי של איטה שוורץ, ילידת תל־אביב, הרואה אור לאחר געגוע ב 2007, רקויאם לפסנתר ב 2002 ושני ספרי שירה: נימים צרובות ב 1991 ולמגע אחרון ב 1997.

מקט: 4-682-167
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

סיפור ישן הוא רומן עדין הנארג מקטעי פרוזה קצרים, ליריים, שמחברים יחד עבר והווה, זיכרון, חלום ומציאות. זהו סיפורה של אישה אחת (נערה אחת, ילדה אחת), שאינה חדלה להתבונן ולחוש את עולמה ברגישות ובעוצמה רבה. הסיפור מגולל את קורותיה של משפחה במחצית הראשונה של המאה העשרים שחווה אובדן, עקירה והשתרשות מחדש.


שׂריפה – התמונה הראשונה שצפה בזיכרוני היא שריפה. אש דולקת בעקבותינו. אני עטופה בשמיכה שנלקחה בחיפזון מבוהל, אחוזה בזרועות אמי שלופתת אותי. אבי רץ לפנינו עם אחותי, דמותו הזריזה נוסכת בי ביטחון. האש מתנחשלת בעקבותינו פראית וסואנת. המרחק תפוס במבטי. המרחק מתנשם בריצה הדמומה, נלכד באימה.
אני נזכרת ביקיצה המבוהלת: אור מסנוור נדלק בעיניי, הלובן הבוהק של החדר צף בתודעתי, אש גדולה בוערת בחלון, מבטי מבולבל. “אריה, תתעורר, יש שריפה!” אמי אומרת בקול מבוהל. אבי מציץ בחלון בספקנות. “אנחנו צריכים לברוח.” הוא אומר בקול מתון. אבי עוטף אותנו בשמיכות צמר, אמי אוספת מעט מיטלטלים. אנחנו יוצאים מהבית בבהילות ומתחילים לברוח. אני זוכרת המון מצטרף אלינו, עיני הילדים מבוהלות.
האש מתפשטת במהירות, שורפת את הקירות הלבנים של הבית, משאירה עולם חרוך, מפויח.
כשנזכרתי בחדר לאחר מכן, ראיתי בדמיוני קירות לבנים שחלחלו לתודעתי בפליאה. החלל הגדול של החדר הפתיע. המיטה הזוגית של הוריי, המזרנים הישנים ומעט הריהוט הנוסף שנדחק בעליבות החזירו את תחושת העוני המוכרת.
מאוחר יותר למדתי שהחדר הגדול היה צמוד לבית המלאכה לברזים שאבי בנה. אנחנו התגוררנו בו תקופה קצרה שנחקקה בזיכרוני בתמונה אחת.
התמקמנו בבית ישן ברחוב חובבי ציון. הרחוב הקטן היה מאוכלס בבתים בני קומה אחת שהיו מוקפים חצר אפלולית. אל הכניסה לבית הוביל שביל צר שצמחייה דלילה התערטלה בו. מרפסת חיצונית חיברה את שני החדרים שהתגוררו בהם שתי המשפחות. כיור גדול היה קבוע במרפסת ושימש אותנו לכביסה.
החדר שהתגוררנו בו היה גדול וחשוך. מיטה מרופדת כרים וכסתות מילאה את החדר בחמימות עזה. אמי הידקה את הכיסוי בכפל קפדני. שולחן אוכל פשוט עמד באמצע החדר ושימש מחיצה דקה בחלל הצר. אמי הייתה משנה את מקומו וקובעת בחדר סדרים שהעשירו את עולמה. ארון בגדים של שתי דלתות ניצב לצד הקיר השלישי. לידו נדחקו מיטות מתקפלות שהיו נפתחות בלילה. לא היו בחדר חפצי נוי וצעצועי ילדים שפינקו את העין באפלולית המעיקה.
שולחן האוכל הגדול תחם את עולמי, המפה הורידה מסך ששרטט את חיי בצבעים עזים. אהבתי לשבת מתחת לשולחן ולחלום בהקיץ. אמי הייתה נעה ליד חלומי בצעד פעיל, שקדני, שנסך בי ביטחון.
אמי הייתה כחושה ממידתה הטבעית. כתפיה הרזות הבליטו את השקע בצווארה, פניה היפות איבדו את רעננותן בגיל צעיר, הוורידים הבולטים בידיה חשפו את מאמץ חייה.
בתמונה ישנה של אמי שצולמה לפני נישואיה היא מחייכת חיוך רך. פניה הרעננות מוקפות צווארון תחרה. כפות ידיה היפות תומכות את פניה בתנועה נלבבת.
התמונה שלא הכרתי מנציחה את זיכרונה.
בתמונה שנייה מאותה התקופה מבטה רציני, חיוכה מהסס. כובע קטן מתנוסס על שׂערה המתולתל. חיוכה מזכיר לי את אחותי.
אני נזכרת בתמונה עם חבר נעורים בפולין. היא לבושה שמלה קיצית שחושפת את צווארה העגלגל ופניה הרעננות. היא מחייכת חיוך ביישני. החבר לבוש בגד לבן. הוא מחבק את כתפיה באון. “זכרי את אהבתנו.” הוא כותב לה בעברית צחה. עמידתו היהירה, יפי תוארו, המילים שכתב לאמי מילאו אותי ריגוש שהוסיף ליופייה קסם רומנטי. אני מחפשת בפניה את הרעננות, את הנשיות, את הפריחה, ומגלה את מבטה הדרוך שמחלחל לתוכי בתחושת הישרדות מיוסרת.
מאז שנישאה לאבי היא מבוהלת. היא התגוררה בדירה משותפת עם אחייניתו. חיוכה הקורן ומבטה התמים עוררו בלבו כמיהה. הוא חיזר אחריה בעקשנות עד שנעתרה לו.
כוחו המעשי וחיוניותו העזה הוסיפו לה ביטחון ושמחת חיים. הופעתו המרושלת וגינוניו הפשוטים הרתיעו אותה. בתמונה ישנה אני רואה את אבי בפנים רציניות וכחושות. אני זוכרת את פניו הצוחקות ומבטו התמים. תמונתו הישנה מתחברת לתמונתה.
לאחר נישואיהם היא מגלה את חלומו להמציא ולרשום על שמו פטנט. החלום נעשה תובעני וממכר ואינו עומד במבחן המעשה. אבי צובר חובות כבדים בניסיון לממן את בית המלאכה שלו לברזים. הוא מתמרן ומסתבך, הוא משקר לאמי ועוקר את אמונתה. השקר הופך את מאבקם מר ואלים, הוא מחלחל לתוכי בתחושת קטסטרופה.
לעתים רחוקות יצאתי החוצה, עמדתי מאחורי שיח והצצתי בילדים ששיחקו. חבורה של ילדים שיחקה בכדור. הם בעטו בו בקלילות, הם הסתערו בתנועה משוחררת שהקסימה אותי. הם קלטו את מבטי שעקב אחריהם בלהיטות והתקרבו אליי בהתרסה. הם לגלגו על שמי ברשעות. הסמקתי סומק עז וגופי התאבן. בבית פרצתי בבכי מר. “מה קרה?” שאלה אמי בבהלה. “אני שונאת את שמי, הילדים מלגלגים עליו.” אמרתי לה בסערת נפש. “אני קראתי לך על שם אמי.” אמרה בתום לב. אף־על־פי־כן שנאתי את שמי הגלותי שהפלה אותי לרעה בין הילדים.
פעמים רבות ראיתי ביניהם את יובל וליאורה. הם התגוררו לידנו בבית חדש שהתנוסס לתפארה ברחוב הצנוע. אביהם היה רופא. הם היו האצולה של הרחוב. שׂערה הבלונדיני וגופה הגמיש כבשו את דמיוני. אחיה עמד לידה. הם הציצו במשחק באדישות. כששיחקה, הפגינה זריזות מופלאה ואני התבוננתי בה בהתפעלות.
חלמתי את גופי מרחף ונועז כמו גופה.
המרפסת הוליכה למטבח אפלולי. אני זוכרת סירים ומחבתות תלויים בצפיפות מדכדכת. אמי בישלה על פרימוס שהיה מתלקח באש גדולה. היא הייתה מקרצפת את הפיח בידיה הרזות ומתמלאת סלידה. היא העבירה לחדר את המטבח חוץ מפינת הבישול. השירותים היו בחצר, הם שרצו מקקים. אחותי ואני השתמשנו בסיר הלילה שתפס בחדר מקום של כבוד. פעם או פעמיים בשבוע הייתה אמי מכניסה לחדר גיגית גדולה, שופכת לתוכה מים חמים ורוחצת אותנו. אני זוכרת את תחושת החמימות והעונג שהתפשטה בחדר המוסק.
כשאבי היה חוזר מעבודתו הוא היה מספר לנו סיפור. אנחנו חיכינו לו בקוצר רוח. הוא היה ממציא עלילה מפותלת, תמימה, שהתיזה ניצוצות בעיניו הכחולות, היה שוכח את עולמו ונסחף אתנו לתוך דמיונו.
סיר הלילה, הגיגית והסיפור של אבא היו הצעצועים היחידים שהכרתי.
* * *
בשנתי הייתי שומעת את ריבם וגופי היה נדרך.
“אתה מוכרח להוסיף לי עוד כסף.”
“אין לי.”
“הכסף שאתה נותן לי לא מספיק אפילו לאוכל.”
“זה מה שאני יכול לתת לך.”
“הכסף הולך להמצאות שלך, לחובות שלך.”
“אני נותן לך את רוב הכסף.” הוא אומר ברפיון.
“אתה משקר.”
“בעלי החוב מאיימים שלא יתנו לי אשראי אם לא אשלם להם חלק מהסכום.”
“אני לא יכולה להסתדר עם הסכום הזה, הוא לא מספיק לי לאוכל בשביל הבנות!” היא מתפרצת בייאוש.
“מה את רוצה שאני אעשה? מאיימים לעקל את בית המלאכה שלי.”
“אמרת לי שתגמור לשלם החודש את החוב.”
“זה היה התכנון שלי, יש יותר הוצאות ממה שחשבתי. לקחתי הלוואה כדי לכסות את החוב שגדל בגלל הריבית.” הוא אומר במרירות.
“למה לא סיפרת לי? הסיפור שלך משתנה כל הזמן.” היא פולטת בסערת נפש.
“אני משלם שכר דירה, מִסים וחשמל, אני משלם עבור ההוצאות שלך.” הוא אומר בקשיחות.
“איזה הוצאות יש לי? אני נותנת לילדים חצי עגבנייה ליום, ביצה פעמיים בשבוע… אי־אפשר לחסוך יותר באוכל, אתה הבטחת לי תוספת כבר לפני חצי שנה, אני לא יכולה להמשיך ככה.” היא זועקת.
“תוציאי פחות, תוכלי להסתדר.” הוא אומר בצינה שפוצעת אותה.
“רק אני מצליחה להסתדר עם מה שאתה נותן, אף אחד לא יודע מה המחיר.” היא אומרת בייאוש עמוק.
“מה את רוצה ממני? את רוצה שאני אגנוב?” הוא שואג.
מבטה הטרוף מתפוצץ לתוכי.
* * *
פעם בשבוע היינו הולכים לשוק הכרמל. אמי הייתה קונה עוף באטליז קבוע. היינו חוצים את הדוכנים הצפופים שגדשו את הרחוב בהמולה ססגונית ותוססת: דוכני בגדים שהתנופפו בשלל צבעים וצורות וערימות של פירות וירקות מסודרים לתפארה כיד הדמיון הטובה של בעל הדוכן. החרוז המפולפל שמתחרה בסלסול קולני, ההמון הצפוף שרוחש בין הדוכנים, הלכלוך, הזיעה והחיכוך מחלחלים לתוכי בתחושה עזה של קרבה.
בעל האטליז היה יהודי רזה וזריז שהיה מקבל את אמי בסבר פנים יפות. “מה שלומך?” היה שואל בחיבה. “טוב.” הייתה עונה לו בביישנות. “יש לי כנפיים בשבילך.” היה אומר לה. “תוסיף לי כמה עצמות ושוקיים.” הייתה אומרת בהיסוס. ידיו היו נעות בזריזות, עוטפות בצנעה. “שמתי לך ביצי עוף, נשארו לי.” היה פולט באקראי. “תודה.” הייתה אמי אומרת לו במבט נרגש.
טעם הביצים החלקלקות מילא את פי מתיקות. ראיתי אותה חוצה אותן לחלקים שווים ומחלקת לנו עד הפירור האחרון.
אמי הייתה מכבסת בימי ראשון, והשכנה שהתגוררה בחדר הצמוד כיבסה בימי רביעי. זרועותיה החשופות המנומשות של השכנה שפשפו את הבגד על לוח מחוספס וטפחו עליו במקל. אמי כיבסה בכיור. היא אספה את הבגד בתנועה נמרצת. הוורידים הכחולים בידיה הרזות חשפו את המאמץ.
פעם בחודש הייתה אמי הולכת למקווה לטבול. “בשבוע הבא נעשה אמבטיה.” הייתה מבשרת לנו בטון חגיגי. אנחנו התרגשנו לקראת האירוע וציפינו לו בדריכות. ההליכה למקווה והרחצה באמבטיה היו ההרפתקה בחיינו.
ביום המיועד צעדנו ברחובות הקטנים החשוכים. המקווה היה מבנה נמוך שאורות בודדים האירו אותו. גל חום הציף אותנו בכניסה. האוויר הלח היה ספוג ריח כלור וסבון. המולה אינטימית רחשה בו. נעורים וזקנה מאוחדים בטקס עתיק.
אני זוכרת חדר גדול מואר באור רך. בצדו האחד היה בור הטבילה, מרוצף חרסינה כחולה. בצד השני של החדר היו חדרי האמבטיה. בחלל עמדה חמימות מבושמת ולחה.
אחותי ואני ישבנו באמבטיה הגדולה הלבנה, גופנו נמלא חמימות עזה. המצאנו משחק שבו היינו נסיכות בארמון דמיוני. שכבנו במים חסרות משקל. “בואי נשחק בחוה וחוה.” אמרה אחותי והקסם התחיל. לבשנו בגדים מפוארים ויצאנו להרפתקאות נועזות. בלילות הקיץ השתעשענו בבריכה שהייתה מרוצפת שיש כחול. אבל הפנטזיה חמקה עם הצינה שמילאה אותנו כשהתלבשנו.
בבית היינו מתרחצות בגיגית גדולה ששימשה את אמי לכביסה. אמי הייתה מרתיחה קומקום ושופכת לתוך הגיגית. המים הפושרים, החדר המוסק והגיגית הצפופה החזירו לחיינו ממשות מכאיבה.
כשחזרה אמי מהטבילה נראתה רעננה מתמיד, פניה הסמיקו ומבטה התרכך.
בלילה שמעתי את קולות אהבתם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפור ישן”