המטפלת הזוגית האייקונית ומחברת רבי־המכר אסתר פרל מספקת לנו בספרה החדש התבוננות פרובוקטיבית במערכות יחסים מבעד לעדשות הבגידה. בגידה קיימת […]
פרק 1
שיח חדש על נישואים ובגידות
יידרש זמן רב מדי כדי להסביר את הברית האינטימית של סתירות בטבע האנושי, שבעטיה האהבה עצמה לובשת לעיתים את צורתה הנואשת של הבגידה. וייתכן שאין לכך הסבר.
— ג’וזף קונרד, Some Reminiscences
ברגע זה ממש, בכל ארבע כנפות תבל, מישהו בוגד או נבגד, מישהי חושבת לנהל רומן, מישהו מייעץ למישהו שנפשו מתחבטת בשל רומן כזה, מישהי משלימה את המשולש כמאהבת סודית. שום היבט בחייו של זוג לא מחולל יותר פחד, רכילות או משיכה מרומן. בגידה קיימת מאז הומצא מוסד הנישואים, וכך גם הטאבו עליה. משחר ההיסטוריה היה הניאוף נושא לוויכוחים, נאסר באמצעות חוקים, שימש כלי ניגוח פוליטי וקיבל ממדים שטניים. ואף על פי כן, חרף גינויים והוקעה מקיר לקיר, הבגידה מפגינה עמידות עיקשת שמוסד הנישואים יכול רק להתקנא בה. כל כך עיקשת, עד שזהו החטא היחיד שזכה לשני דיברות בתנ’ך, אחד על ביצועו ואחד שיוחד רק למחשבה עליו.
בכל חברה, בכל יבשת ובכל תקופה, חרף הטלת העונשים וגורמי ההרתעה, חמקו גברים ונשים מכבלי מסגרת הנישואים. בכל מקום כמעט אנשים נישאים. מונוגמיה היא הנורמה הרשמית, ובגידה היא הנורמה המחתרתית. אם כן, כיצד עלינו להתייחס למעשה עתיק היומין הזה — האסור בכל העולם ובכל זאת אין מקום שבו אינו מתרחש?
בשש השנים האחרונות אני מנהלת את השיחה הזאת — לא רק בחשאיות בין כותלי הקליניקה שלי, אלא בטיסות, במפגשים חברתיים, בכנסים, בסלוני יופי, עם קולגות, עם טכנאי כבלים, וכמובן, ברשתות החברתיות. מפיטסבורג עד בואנוס איירס, מדלהי עד פריז, ערכתי סקר חופשי משלי על רומנים ובגידות בימינו.
בכל מקום מסביב לעולם, כאשר אני מעלה את נושא ה’ניאוף’, אני מקבלת קשת שלמה של תגובות: גינוי חריף, הסכמה מתוך השלמה, סלחנות זהירה והתלהבות גמורה. בבולגריה, קבוצה של נשים רואה בפלרטוטים של הבעלים עניין מצער אך בלתי נמנע. בפריז, הנושא מעורר מיד תזזית של ריגוש סביב שולחן הסעודה, ואני מציינת לעצמי מה רבים האנשים שהיו בשני צדי הסיפור. במקסיקו, נשים מביטות בגאווה על העלייה בשיעור הנשים המנהלות רומנים ורואות בזה סוג של מרד חברתי נגד תרבות שוביניסטית שמאז ומעולם איפשרה לגברים להחזיק ‘שני בתים’, La casa grande y La casa chica — אחד למשפחה ואחד לפילגש. בגידה נפוצה בכל מקום, אבל אופן ההתייחסות שלנו אליה — כיצד אנחנו מגדירים אותה, סובלים ממנה ומדברים על אודותיה — קשור בסופו של דבר לזמן ולמקום המסוימים שבהם הדרמה מתרחשת.
הרשו לי לשאול אתכם: כאשר אתם חושבים על בגידה, מה הן המילים, האסוציאציות והדימויים הראשונים העולים בראשכם? האם הם משתנים כאשר אני משתמשת במילים ‘פרשת אהבים’ או ‘רומן’? מה עם ‘מפגש חשאי’, ‘סטוץ’, ‘יש לו מישהי מהצד’ או ‘יזיז’? האם אתם מרגישים שהתגובות שלכם משתנות, נוטות להסתייגות או להבנה? למי נתונה הסימפתיה שלכם — לצד הנטוש, לצד הבוגד, למאהבת, לילדים? והאם התגובות שלכם השתנו בגלל אירועים בחייכם?
בנפש התרבותית הקולקטיבית שלנו יש דעות נחרצות על ניהול רומן מחוץ לנישואים. בארצות הברית, שבה אני חיה ועובדת, הדיבור על הנושא נוטה להיות יצרי, טעון ומקוטב.
‘רומן מהצד? זו חציית קו אדום מבחינתי,’ יאמר מישהו. ‘פעם בוגדת, תמיד בוגדת.’
‘בחייך,’ יענה השני, ‘מונוגמיה זה פשוט לא טבעי.’
‘שטויות!’ ישיב השלישי. ‘אנחנו לא חתולים מיוחמים, אנחנו בני אדם. תתבגר כבר.’
בשוק הצרכנות האמריקני ניאוף נמכר עם תערובת של גינוי וגירוי. שערי מגזינים מפיצים פורנו ומטיפים להתחסדות. כתרבות אימצנו פתיחות מינית קיצונית, אבל כשזה מגיע לנאמנות מינית, אפילו האנשים הליברלים ביותר עשויים להתגלות כשמרנים ללא פשרות. באופן מוזר, ההוקעה העיקשת שלנו את הניאוף גורמת לכך שהתופעה נשארת מתחת לרדאר ומונעת מאיתנו לדעת עד כמה היא נפוצה בפועל. איננו יכולים למנוע אותה מלקרות, אבל כולנו יכולים להסכים שהיא מעשה לא ראוי. ציבור הבוחרים דורש התנצלויות פומביות מפוליטיקאים ש’סרחו’, בעודו צורך בשקיקה את הפרטים העסיסיים של הרומן. מהדרגים הבכירים באליטות הפוליטיות והצבאיות עד אנג’י מהשכונה, בגידה מעידה על נרקיסיזם, על צביעות, על מוסריות פגומה ועל נכלוליות. בראייה הזו, המעשה הזה לעולם אינו יכול להיות עברה פשוטה, סטוץ חסר משמעות או אהבת אמת.
את השיח העכשווי על הנושא ניתן לסכם כך: בגידה היא בהכרח סימפטום של יחסים שהשתבשו. אם יש לך כל מה שאתה צריך בבית, לא אמורה להיות שום סיבה ללכת למקום אחר. גברים בוגדים בגלל שעמום ופחד מאינטימיות; נשים בוגדות בגלל בדידות וצמא לאינטימיות. בן הזוג הנאמן הוא הבוגר, המחויב והמציאותי מבין השניים; בן הזוג המתפרפר הוא אנוכי, לא בוגר וחסר שליטה עצמית. רומן תמיד מזיק, לעולם לא יכול להועיל לנישואים, ולעולם לא ניתן להכיל או להבין אותו. הדרך היחידה לשקם את האמון בין בני הזוג ואת האינטימיות הזוגית היא באמצעות הודאה בָּאמת והבעת חרטה שיובילו למחילה. ומוסכמה אחרונה ולא חביבה: גירושים הם מעשה מכובד יותר מסליחה.
הנימה המוסרנית של השיח העכשווי נוטה לתלות את האשם ב’בעיה’ בלקוּת אישית או זוגית ולהתעלם מהשאלות הרחבות יותר שראוי שיישאלו בהתחשב בהיקף התופעה. בגידה אומרת הרבה על נישואים — לא רק על הנישואים שלכם, אלא גם על הנישואים כמוסד. הסוגיה הזאת קשורה גם לתרבות המגיע־לי, המושלת היום בכיפה, שעל פיה אנחנו מקבלים את הפריווילגיות שלנו כמובנות מאליהן. האם אנחנו באמת חושבים שניתן לתלות את ההתרבות המהירה של הבגידות בכמה תפוחים רקובים? הלוא מיליוני אוהבים סוררים בוודאי לא יכולים להיות כולם חולנים.
בעד או נגד?
מעטים הם המונחים הניטרליים לתיאור ניאוף. זה זמן רב שגינוי מוסרי משמש מכשיר עיקרי לריסון הדחפים הבלתי נשלטים שלנו, עד כדי כך שאין לנו מילים לתאר אותם בלעדיו. השפה העומדת לרשותנו מאמצת לחיקה את הטאבו ואת הסטיגמה המוצמדים למעשה הבגידה. המשוררים מדברים על אוהבים ועל הרפתקנים, אבל אוצר המילים המועדף על רוב בני האדם כולל את הכינויים ‘רמאים’, ‘שקרנים’, ‘בוגדים’, ‘מכורים לסקס’, ‘פלרטטנים’, ‘נימפומניות’, ‘רודפי שמלות’, ‘פרוצות’ ועוד. הלקסיקון כולו נסב על ציר שלילי של חטא ועוול, שלא רק משקף את השיפוט שלנו, אלא גם מטפח אותו. המונח ‘adultery‘ (ניאוף) עצמו נגזר ממילה לטינית שפירושה שחיתות. כך שגם אם אשאף להציג נקודת מבט מאוזנת יותר כלפי הנושא, אני מודעת לכך שלעיתים תכופות אשתמש בשפה פגומה.
גם בקרב מטפלים נדיר למצוא דיאלוג מאוזן ולא מוטה. רומנים מתוארים בדרך כלל במונחים של הנזק שנגרם, וההתמקדות היא בדרך כלל במניעה או בהחלמה והתאוששות. מטפלים רבים משתמשים במונחים השאולים משדה סמנטי משפטני ומרבים לכנות את בן/בת הזוג הנאמנים כ’צד הניזוק’ ואת בן/בת הזוג הבוגדים כ’עבריין’. ככלל, ניכרת דאגה רבה לנבגדים, וקיים ייעוץ שיקומי מפורט לבוגדים המדריך אותם כיצד לעזור לבני זוגם להתגבר על הטראומה.
גילוי של רומן עלול להיות הרסני מאין כמותו; לא פלא שרוב האנשים רוצים לנקוט עמדה בנושא. כאשר אני מספרת למישהו שאני כותבת ספר על בגידות, התגובה המיידית היא בדרך כלל, ‘אז את בעד או נגד?’ כאילו יש רק שתי אפשרויות. תשובתי היא ‘כן.’ הסיבה למענה המסתורי הזה היא השאיפה העזה שלי לעורר שיח מגוון יותר ושיפוטי פחות על תופעת הבגידה עם כל הדילמות הנלוות אליה. אהבה ותשוקה הן תופעות מורכבות שאינן ניתנות לקטלוּג בקטגוריות פשטניות כמו טוב ורע, קורבן ופושע. אני רוצה להבהיר: אי־גינוי אין פירושו לסלוח, ויש הבדל עצום בין הבנה להצדקה. אבל כאשר אנחנו מצמצמים את השיח לחריצת דין ותו לא, אנחנו נשארים בלי שום שיח בכלל.
במצב כזה לא יישאר מקום גם לאנשים כמו בנג’מין, ג’נטלמן נעים הליכות בתחילת שנות השבעים לחייו, שפנה אלי בתום הרצאה שהעברתי בלוס אנג’לס ושאל, ‘האם זה עדיין נקרא לבגוד כשאשתך לא זוכרת את השם שלך? לאשתי יש אלצהיימר,’ הסביר. ‘כבר שלוש שנים שהיא מאושפזת במוסד סיעודי, ואני מבקר אותה פעמיים בשבוע. בשנה האחרונה אני יוצא עם אישה שבעלה מאושפז באותה קומה. אנחנו שואבים המון נחמה זה מזה.’ בנג’מין הוא אולי אחד ה’בוגדים’ הכי נחמדים שפגשתי מעודי, אבל הוא בשום אופן לא יחיד במינו. יש המון אנשים שבני/בנות זוגם יקרים ללבם אפילו בו בזמן שהם בוגדים בהם מאחורי גבם, כשם שרבים מאלה שנבגדו ממשיכים לאהוב את מי ששיקרו להם ורוצים למצוא דרך להישאר יחד.
למען כל האנשים האלה אני חשה צורך למצוא נקודת מבט חומלת ויעילה יותר לתופעת הבגידה. אנשים רבים מתייחסים לרומן כאל טראומה שאין ממנה דרך חזרה, ואומנם, יש רומנים שממיטים על הזוגיות מכה קטלנית. אבל יש אחרים שבכוחם לחולל שינוי שהיה נחוץ ביותר. בגידה חותכת בבשר החי, אבל הפצע יכול בהחלט להגליד. יותר מזה, לעיתים רומן עשוי אפילו לחולל שינוי חיובי בחייו של זוג.
מאחר שאני מאמינה שלמשבר בעקבות בגידה עשויות להיות גם השפעות חיוביות, אני נשאלת תכופות, ‘אז תמליצי על רומן מהצד לזוג במשבר?’ תשובתי — אנשים רבים חווים חוויות חיוביות שמשנות את חייהם לטובה בזמן שהם חולים במחלה סופנית, אבל לא אמליץ לנהל רומן בה במידה שלא אמליץ לחלות בסרטן.
האם חייך הושפעו מבגידה?
כאשר התחלתי להתעניין בנושא הבגידות, נהגתי לשאול קהלים בהרצאות שלי אם מישהו מהנוכחים ניהל אי־פעם רומן. שלא במפתיע, אף יד לא הורמה. לא רבים האנשים שיודו בפומבי שבגדו או נבגדו.
אי לכך שיניתי את שאלתי לשאלה, ‘חייו של מי מכם הושפעו מבגידה?’ והידיים הורמו, באופן גורף, וזה חזר על עצמו בכל קהל שאליו הפניתי את השאלה. מישהי ראתה ברכבת את בעלה של חברתה מתנשק עם אישה זרה. כעת הדילמה אם לספר לה או לא רובצת כענן כבד על החברוּת שלהן. נערה מתבגרת גילתה שאביה מנהל חיים כפולים מאז היוולדה. אֵם אינה מסוגלת להבין מדוע בנה נשאר עם ה’זנזונת’ הזאת, כפי שהיא מכנה את כלתה, שחדלה להיות אורחת רצויה בארוחת יום ראשון. הדי הסודות והשקרים חוצים דורות, משאירים בעקבותיהם שובל של אהבות נכזבות ולבבות שבורים. בגידה אינה סיפור של שניים או שלושה אנשים וזהו; פעמים רבות מעורבים בה אנשים נוספים ממעגלים חברתיים שונים.
הבוגדים עצמם לא ששים להרים ידיים בפרהסיה, אבל הם מספרים לי את סיפוריהם בארבע עיניים. אנשים לוקחים אותי הצידה במסיבות או סרים לקליניקה שלי ומתוודים על סודות ועל חשדות, על תשוקות ‘מגונות’ ועל אהבות אסורות.
רוב הסיפורים הללו בנאליים לעומת אלה שמגיעים לכותרות: אין תינוקות, אין מחלות מין, אין מאהבת זנוחה שהפכה לסטוקרית סחטנית. (אני משערת שהזוגות האלה הולכים לעורכי דין, לא לטיפול זוגי.) כמובן, פגשתי בימי חיי די והותר נרקיסיסטים, טורפים מיניים ואנשים אנוכיים, פזיזים או נקמנים. ראיתי מקרים של הונאות קיצוניות, כאשר בני זוג שלא חשדו במאום גילו לתדהמתם משפחה שנייה, חשבון בנק סודי, הוללות מופקרת ורמאויות ששוכללו עד לפרטי פרטים. ישבתי מול אנשים ונשים ששיקרו לי במצח נחושה לכל אורך המפגש. אבל בדרך כלל אני פוגשת גברים ונשים מחויבים זה לזה, בעלי עבר וערכים משותפים (שפעמים רבות מונוגמיה היא אחד מהם), שסיפוריהם מתרחשים על פני מסלול אנושי צנוע יותר. בדידות, שנים של גסיסה מינית, כעס ועלבון, חרטה, הזנחה, נעורים אבודים, כמיהה לתשומת לב, פנטזיות לא ממומשות, שתייה מופרזת — אלה הם אבני היסוד של בגידות יומיומיות. רבים מהאנשים האלה לא חיים בשלום עם התנהגותם ופונים אלי בבקשת עזרה.
המניעים לבגידה רבים ומגוונים, כמו גם התגובות עליה והשלכותיה האפשריות. יש רומנים שהם מעשה המביע התנגדות. אחרים מתנהלים אף על פי שלא הוצבה שום התנגדות. פלוני רק יחצה את הגבול בשביל סטוץ פשוט, ואילו אלמונית שואפת להגר. יש בגידות שהן מרידות קטנות, תולדה של שעמום, תשוקה לחידוש או צורך לדעת שכוח המשיכה הסקסי עדיין לא פג. אחרות חושפות רגש שלא נחווה מעולם לפני כן — אהבה עזה, מוחצת ובלתי ניתנת להכחשה. באופן פרדוקסלי, לא מעט אנשים מנהלים רומן דווקא כדי לשמר את נישואיהם. כשיחסים נעשים נצלניים ופוגעניים, הפרה של איסור עשויה לחולל שינוי חיובי, להיות כוח מרפא. בגידה יכולה להיות צלצול של פעמון אזעקה, המתריע על צורך בהול בתשומת לב, או שהיא עלולה להיות דנדון פעמון האֵבל המבשר על פרפורי הגסיסה של מערכת יחסים. רומן הוא מעשה של בגידה, אבל הוא גם ביטוי של כמיהה ואובדן.
משום כך אני ניגשת לעיסוק בבגידה בראש פתוח. אני מנסה לגלות הבנה ואמפתיה לנקודות המבט של שני הצדדים: מה היא גרמה לאחד ומה היתה משמעותה בעיני האחר. אני גם מביאה בחשבון בעלי עניין נוספים במערכת היחסים: מאהב, ילדים, חברים, ולעיתים אף עובדת איתם. רומן הוא סיפור שנחווה על ידי שני אנשים (או יותר) בצורות שונות לחלוטין, לכן הוא מיתרגם לכמה וכמה סיפורים, ונחוצה לנו מסגרת שתוכל להכיל את ריבוי נקודות המבט השונות והמתנגשות לעיתים. שיח של או־או לא מקדם הבנה או התפייסות. התייחסות אל חוסר נאמנות אך ורק במונחים של החורבן שנגרם היא גישה שאינה רק מצמצמת, אלא גם חסרת תועלת. מנגד, הקלת ראש בנזק שנגרם ואמירת דברי הלל על הנטייה האנושית לחקירה עצמית ולהתנסות מגוונת מצמצמת לא פחות וחסרת תועלת באותה מידה. ברוב המקרים גישה של גם/וגם מתאימה הרבה יותר. אנו זקוקים לגישה מגשרת כדי לעזור לאנשים בשר ודם להתנהל בתבונה בתוך החוויה המורכבת ורבת־הממדים של משבר הבגידה — המניעים, המשמעויות, ההשלכות. תמיד יהיו כאלה שיטענו שעצם הניסיון להבין בגידות מעניק להן לגיטימציה שאינה במקומה. ואולם עבודתו של המטפל דורשת ראייה רחבה ומעמיקה.
ביום טיפוסי, המטופל הראשון שלי הוא רופרט, גבר בן שלושים ושש שבא בעקבות אשתו מבריטניה לניו יורק. הוא יודע שהיא ניהלה רומן, אבל החליט לא להתעמת איתה. ‘יש לי נישואים לשקם ומשפחה להציל,’ הוא אומר. ‘אני מתמקד בנו. אני מבין שהיא התאהבה במישהו אחר, אבל מה שאני שואל את עצמי כל הזמן זה, האם היא יכולה להתאהב בי מחדש?’
הבאים בתור, דֶליה וראסל, שהאהבה ביניהם פרחה כשהיו סטודנטים באוניברסיטה, וכעת, שנים רבות לאחר שהקימו משפחות משלהם, יצרו קשר מחודש באמצעות הרשת החברתית ‘לינקדאין’. ‘הרגשנו שאנחנו לא רוצים לבזבז את כל החיים בתהייה מה היה יכול לקרות,’ אומרת דליה. עכשיו הם מצאו את התשובה, אבל היא מציבה בפניהם דילמה מוסרית. ‘שנינו עברנו מספיק ייעוץ פסיכולוגי בחיים כדי לדעת שנדיר מאוד שרומן יחזיק מעמד לאורך זמן,’ אומר לי ראסל. ‘אבל אני חושב שדליה ואני זה מקרה שונה. זו לא איזו התאהבות חולפת. זו אהבת חיים שנקטעה. האם עלי לוותר על ההזדמנות להיות עם האישה של חיי, להתכחש לרגשות שלי, כדי לשמר נישואים שמעולם לא היו מי־יודע־מה מוצלחים?’
פארה וג’וד, זוג לסביות בשנות השלושים לחייהן, כבר שש שנים יחד. ג’וד מנסה להבין מדוע פארה ניהלה רומן סודי אחרי שהן הסכימו ביניהן לפתוח את מערכת היחסים שלהן. ‘היה לנו סידור שלפיו זה בסדר לשכב עם אישה אחרת, בתנאי שאנחנו מספרות הכול זו לזו,’ ג’וד מספרת. ‘חשבתי שהעובדה שעברנו למערכת יחסים פתוחה תגן עלינו, אבל היא בכל זאת שיקרה. מה עוד אני יכולה לעשות?’ אפילו מערכת יחסים פתוחה אינה ערובה להימנעות מרמאות.
בהפסקת הצהריים שלי אני קוראת אימיילים. ברברה, אישה בת שישים ושמונה ממינסוטה שהתאלמנה באחרונה, כותבת לי: ‘בעיצומו של תהליך האבל גיליתי ראיות לכך שבעלי ניהל רומן במשך שנים. עכשיו אני מתמודדת עם שאלות שמעולם לא ציפיתי להן, למשל אם לספר לבתי. ואם לא די בזה, בעלי היה אדם מכובד מאוד בקהילה שלנו, ואני כל הזמן מקבלת הזמנות לאירועי הוקרה לזכרו, אירועים שכל חברי וחברותי משתתפים בהם. אני אובדת עצות — מצד אחד, אני לא רוצה להכתים את זכרו, ומצד אחר, אני משתוקקת לומר את האמת.’ בחילופי האימיילים שלנו אנו דנות בכוחו של גילוי אחד לשנות את הדעה שלנו על חיים שלמים. איך אדם בונה מחדש לא רק את חייו, אלא גם את זהותו אחרי אובדן כפול בצורת בגידה והתאלמנות.
ההודעה שסוזי שלחה לי בשמה של אמה מלאה זעם צדקני. ‘היא היתה קדושה שנשארה עם אבי עד מותו למרות שהוא ניהל רומן ממושך.’ אני תוהה אם היא חשבה אי־פעם לספר את הסיפור אחרת; אבא שלה אהב אישה אחרת אהבת אמת, ואף על פי כן נשאר בבית והקריב את אושרו למען משפחתו.
אדם, פסיכולוג צעיר, שלח לי הודעה בפייסבוק לאחר שהשתתף בסדנת הכשרה שלי. ‘תמיד חשבתי שבוגדים הם אנשים שפלים,’ הוא כתב. ‘לו לפחות היתה להם טיפת הגינות לכבד את האנשים שהם התחתנו איתם ולא לרמות אותם ולהתגנב מאחורי הגב שלהם. אבל אז, כשישבתי בסדנה שלך, פתאום נפל לי האסימון. החדר שישבנו בו היה מוגן ונוח, אבל אני התפתלתי בכיסא כאילו יש בריפוד גחלים לוהטות שצורבות את האמת המרה בבשרי. והאמת היא שתמיד הדחקתי את העובדה שהורי היו נשואים לאחרים כשהכירו זה את זה. יותר מזה, אבא שלי היה פסיכולוג שטיפל באמא שלי כשניסתה לעזוב בעל מתעלל. ואני פרי הרומן שלהם. לפני שלושים וארבע שנים ניאוף היה המעשה שאיפשר להורי למצוא את האדם שאיתו הם רוצים להעביר את שארית חייהם.’ חשיבת השחור־לבן של אדם התערערה הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית.
המפגש האחרון שלי לאותו יום הוא עם לילי, פרסומאית בת שלושים ושבע, שזה עשר שנים כמעט דוחה שוב ושוב את האולטימטומים שהיא מציבה למאהב שלה בהמתנה שיתגרש מאשתו. מאז תחילת הרומן ביניהם נולדו לו שני ילדים נוספים, ולילי שומעת את תקתוק השעון הביולוגי שלה. ‘בחודש שעבר הקפאתי ביציות,’ היא התוודתה באוזני, ‘אבל אני מסתירה את זה ממנו — אני צריכה את כל קלפי המיקוח שאני יכולה להשיג.’ מפגש אחר מפגש היא מגוללת בפני את האמביוולנטיות שלה: שבוע אחד היא משוכנעת שהוא סתם מושך אותה באף; שבוע לאחר מכן היא נאחזת בכל שביב של תקווה שהיא אהבת חייו האמיתית.
בארוחת הערב אני מקבלת סמס ‘חירום’. ג’קסון על סף קריסה טוטאלית וחייב לדבר איתי מיד. אשתו גילתה שחסרות יותר מדי גלולות בבקבוק הוויאגרה שלו וזרקה אותו מהבית. ‘למען האמת,’ הוא אומר, ‘אני מרגיש נורא כשאני משקר לה, אבל כבר לא יכולתי לשאת את הבעת הגועל שלה בכל פעם שניסיתי לשתף אותה בצרכים המיניים שלי.’ עולם הפנטזיות של ג’קסון היה צבעוני, אבל בעיני אשתו הוא היה מגעיל, והיא אמרה לו את זה שוב ושוב. אחרי שנים של דחייה הוא לקח את אוסף הפנטזיות הארוטיות שלו והלך לממש אותן במקום אחר. ‘הייתי צריך להיות כן איתה,’ הוא מודה, ‘לומר לה את האמת. אבל היה לי יותר מדי מה להפסיד. הצרכים המיניים שלי היו חשובים, אבל לא חשובים מספיק בשביל שלא אראה את הילדים שלי בארוחת הבוקר.’
אני מקשיבה לסיפוריהם של האנשים האלה ומוצאת את עצמי המומה, שיפוטית, חומלת, מגוננת, סקרנית, משולהבת ואחוזת רתיעה — לפעמים הכול בשעה אחת. בכיתי איתם, הרגשתי מלאת תקווה וחסרת תקווה והזדהיתי עם כל אחד מהמעורבים. ומכיוון שאני רואה על בסיס יומיומי את ההרס שהמעשה הזה עלול לגרום, אני מבינה עד כמה השיח העכשווי על הנושא לקוי ולא עונה על הצרכים.
צוהר אל הלב האנושי
רומנים יכולים ללמד אותנו המון על מערכות יחסים. הם פותחים את הדלת לאפשרות של חקירה מעמיקה יותר של ערכים, של טבע האדם ושל כוחו של אֵרוס. הם מאלצים אותנו להתמודד עם כמה מהשאלות המטרידות ביותר: מה מושך אנשים לחרוג מהגבולות שהם עצמם התאמצו כל כך להציב? מדוע בגידה מינית מכאיבה כל כך? האם רומן הוא תמיד מעשה אנוכי שמלמד על חולשת אופי, או שמא ניתן להבין ולקבל אותו ואפילו לראות בו מעשה אמיץ ונועז? ובין שחווינו על בשרנו את הדרמה הזאת ובין שלא, מה ניתן ללמוד מהריגוש שבבגידה כדי להפיח חִיות במערכות היחסים שלנו?
האם אהבה סודית חייבת תמיד להתגלות? האם לתשוקה יש חיי מדף מוגבלים? והאם יש מאוויים שחיי נישואים, אפילו טובים, לעולם לא יוכלו לממש? כיצד עלינו לשמר את האיזון העדין בין הצרכים הרגשיים לתשוקות הארוטיות שלנו? מהי נאמנות? האם ניתן לאהוב יותר מאדם אחד בו־זמנית?
לדעתי, ליבון הנושאים האלה צריך להיות חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים בוגרת ואינטימית. אבל, למרבה הצער, אצל רוב הזוגות משבר בעקבות גילוי רומן הוא הפעם הראשונה שהם משוחחים על דברים כאלה. אסון, מטבעו, מניע אותנו לבחון את מהותם של דברים. אני מפצירה בכם לא לחכות לסערה, אלא לשוחח על העניינים האלה באווירה נינוחה. שיחה באווירה של אמון על מה שמושך אותנו לחרוג אל מחוץ לגדרות שלנו, ועל הפחד מאובדן הנלווה למשיכה הזאת, עשויה להעמיק אינטימיות ומחויבות הדדית. התשוקות שלנו, אפילו האסורות ביותר, הן תכונה אנושית לכל דבר.
מפתה ככל שיהיה לצמצם רומנים לסקס ושקרים, אני מעדיפה להשתמש בבגידה כשער כניסה לתוך מרחב היחסים המורכב כל כך ואל בחינת הגבולות שאנו מציבים כדי לתחום אותם. בגידה מציבה אותנו פנים אל פנים מול הכוחות המנוגדים וההפכפכים של התשוקה: הפיתוי, הזימה, הבהילות, האהבה ואי־היתכנותה, ההקלה, המלכוד, האשמה, שברון הלב, האי־מוסריות, המעקב, טירוף החשדנות, הדחף הרצחני להתנקם, הסיום הטרגי. ראו הוזהרתם: ליבון הנושאים האלה דורש נכונות לצלול לתוך מבוך של כוחות לא הגיוניים. האהבה סבוכה; הבגידה סבוכה שבעתיים. אבל היא גם צוהר שאין כדוגמתו אל נקיקי הלב האנושי.
הבושה החדשה
גירושים. בכל הדיונים המתלהטים על בגידות, המקוונים ושאינם מקוונים, מילה אחת צצה שוב ושוב. אם אתה חושב לנהל רומן, תתגרש. אם את אומללה מספיק כדי לבגוד, את אומללה מספיק כדי לעזוב. אם לבת הזוג שלך יש רומן מהצד, טלפן מיד לעורך הדין שלך.
ג’סיקה, ברוקלינית בתחילת שנות השלושים שלה, נשואה ארבע שנים ואם לילד בן שנתיים, יצרה איתי קשר בשבוע שעבר, לאחר שנודע לה שבעלה ג’וליאן מנהל רומן עם חברה לעבודה. ‘גיליתי חשבון פייסבוק סודי ובו הודעות שלו לאישה הזאת והודעות ממנה.’ כבת העידן הדיגיטלי, היא חיפשה פתרונות לבעיה שלה באינטרנט. ‘כל התגובות שקראתי דיכדכו אותי כל כך,’ היא אומרת. ‘זה היה כמו לקבל ייעוץ גרוע משבועון נשים; דפדפי הלאה ואל תסתכלי אחורה! הוא עשה את זה פעם אחת, הוא יעשה את זה שוב! תבעטי אותו מכל המדרגות!
‘גלשתי בהמון אתרים, ובשום מקום לא היתה שום התייחסות לעובדה שעדיין יש לי רגשות חזקים מאוד אל הגבר הזה,’ היא אומרת. ‘היו לנו חיים שלמים יחד ותוכניות לעתיד, והוא האבא של הבן שלי. אני קשורה למשפחה שלו, הם העניקו לי תמיכה עצומה בשבוע האחרון. כל המאמרים וכל הכותבים האלה, שלא לדבר על הורי, אומרים לי שהוא זבל ושהרגשות שלי כלפיו מוליכים שולל. אבא שלי אפילו רמז שאני לוקה בתסמונת שטוקהולם! אני מרגישה ששופטים אותי, כאילו אני אחת מ’אותן נשים’ שיודעות שהבעלים שלהן בוגדים בהן ומעלימות עין.’
ג’סיקה היא אישה עצמאית מבחינה כלכלית שלא מעט אפשרויות פתוחות בפניה, בניגוד לנשים רבות שידיהן כבולות לנוכח זכויות היתר הפטריארכליות של בעליהן. ודווקא משום שיש לה פריווילגיות כאלה, התרבות שלנו דורשת ממנה לממש אותן. אני מאזינה לה ונזכרת בסדנה שהעברתי לא מכבר לקבוצת נשים כפריות במרוקו. כשהסברתי להן שבארצות הברית יש כיום ציפייה מנשים כמו ג’סיקה שיעשו מעשה ויקומו ויעזבו, אחת הנשים הצעירות פרצה בצחוק. ‘אבל, מדאם,’ היא אמרה, ‘אם היינו צריכות לעזוב את כל הבעלים רודפי השמלות, כל מרוקו היתה גרושה!’
בעבר גירושים היו כרוכים בסטיגמה. היום הבחירה להישאר היא הבושה החדשה. מוצג א: הילרי קלינטון. נשים רבות שמעריצות אותה מכל בחינה אחרת אינן מסוגלות להשלים עם החלטתה להישאר עם בעלה כאשר היה באפשרותה לעזוב. ‘איפה הכבוד העצמי שלה?’
ברור שיש מקרים שבהם גירושים הם בלתי נמנעים, המעשה החכם או פשוט הפתרון הטוב ביותר לכל המעורבים. אבל האם זו הבחירה הצודקת היחידה? הסיכון הוא שבמערבולת הכאב וההשפלה ניחפז מדי לראות ברומן את חזות הכול ונשליך את התגובות שלנו לרומן על הרגשות שלנו כלפי מערכת היחסים בכללותה. ההיסטוריה משוכתבת, גשרים נשרפים עם תמונות החתונה וילדים מחלקים את חייהם בין שני בתים.
ג’סיקה לא מוכנה לבעוט את בעלה ‘מכל המדרגות’. ‘אנשים עושים טעויות. אני עצמי לא קדושה; נכון שלא עברתי ממיטה למיטה, אבל גם לי יש חסרונות. למשל, אני גרועה בהתמודדות עם לחצים. במצבי לחץ אני נכנסת לסטרס ונאטמת ושותה יותר מדי. אז אם לא נאפשר לבני הזוג שלנו למעוד, כולנו נהיה אומללים ולבד.’ היא מוכנה לתת לג’וליאן סיכוי נוסף.
החיפזון להתגרש אינו מותיר מקום לשגיאות, לחולשות אנוש. הוא גם לא מאפשר תהליך של תיקון, התייצבות והתאוששות. והוא לא מותיר מקום לאנשים כמו ג’סיקה וג’וליאן, שרוצים ללמוד ממה שקרה ולצמוח. הם אומרים לי, ‘שנינו רוצים להעלות את היחסים שלנו בחזרה על הפסים. ניהלנו שיחות מדהימות מאז שהדבר הזה קרה. שיחות מערטלות־נפש ממש וקונסטרוקטיביות, כמו שלא ניהלנו שנים.’ אבל אז הם שואלים, ‘האם זה היה הכרחי שאחד מאיתנו ינהל רומן כדי שנהיה מסוגלים להיות כנים באמת אחד עם השני?’ אני שומעת את זה לעיתים קרובות ומזדהה עם התסכול שלהם. אבל זו אחת האמיתות הלא נאמרות על זוגיות: אצל זוגות רבים שום דבר קיצוני פחות מבגידה אינו עוצמתי מספיק כדי להסב את תשומת הלב של בן הזוג ולטלטל מערכת יחסים עבשה.
בסופו של דבר, הבעיה עם ההתייחסות לבגידות, התייחסות שיפוטית, טעונה מאוד ומדכאת, היא השלילה מראש של כל אפשרות להבנה עמוקה יותר, ועקב כך לתקווה ולריפוי — יחד או לחוד. התקרבנות והאשמה הופכות את הנישואים לשבריריים יותר. מובן שכאשר ג’וליאן בוגד בג’סיקה בזמן שהיא בבית, מחליפה חיתולים לבנם הפעוט, התחברות לכעס שלה היא דבר מועיל מבחינתה; זו תגובה הולמת להשחתה הזאת של מערכת היחסים שלהם. אבל ככל שאני נחשפת יותר לסיפוריהם של אנשים שחייהם הושפעו על ידי בגידה — הבוגדת והנבגד, הנאהבים, הילדים — אני משוכנעת יותר שיש צורך בהתייחסות שנמנעת מהטלת אשם. לא נרוויח דבר מטיפוח רגשות מרירים, נקמניים ופלגניים. דוגמה לכך היא אישה שפגשתי, שכעסה היה כה עז עד שהיא סיפרה לבנה בן החמש על התנהגותו הלא הולמת של בעלה, ‘כי הבן שלי צריך לדעת למה אמא בוכה.’
בגידה היא אומנם אחת הסיבות העיקריות לגירושים, ובכל זאת מספר גדול של זוגות נשארים יחד חרף גילוי של רומן. אבל לכמה זמן ובאילו תנאים? האם הם ישכילו לצאת מהמשבר מחוזקים? או שמא הם יקברו את הבגידה תחת הר של בושה ואי־אמון? האופן שבו הם יפנימו את הרומן, יעכלו אותו ויעבּדו אותו יעצב את עתיד יחסיהם ואת חייהם.
בעולם המערבי כיום רובנו עתידים לחוות במהלך חיינו שתיים או שלוש מערכות יחסים רבות־משמעות וארוכות טווח (כולל נישואים). אחדים מאיתנו יעשו זאת עם אותו אדם. לזוגות שמגיעים אלי במשבר בעקבות רומן, אני נוהגת לומר, ‘הנישואים הראשונים שלכם הסתיימו. האם תרצו ליצור נישואים שניים יחד?’
אין עדיין תגובות