החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על עידן שפר

בוגר תואר ראשון בכלכלה, תואר שני בפילוסופיה ובוגר האקדמיה לקולנוע של ניו-יורק (NYFA). עבודת התזה שלו בתחום הפילוסופיה עסקה בניתוח מוטיבים אקזיסטנציאליסטים בדרמה מתקופת יוון העתיקה עד שייקספיר ובחינת ההבדלים בין הטרגדיה לבין הקומדיה באמצעותם. ספריו הקודמים הם: "אני וג'ני", ... עוד >>

סיפורים מהמדרחוב

מאת:
הוצאה: | 2014-02 | 208 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

26.00

רכשו ספר זה:

יש כאלה שבכול יום ימצאו סיבה להגיע למדרחוב – לטייל, להופיע או להתבונן ולהתרגש. יש כאלה שבעבורם טיול במדרחוב הוא חוויה של זיכרון מן העבר ויש כאלה שבעבורם טיול במדרחוב הוא תקווה להתחלה חדשה לעתיד לבוא.
אהבה ובדידות, הגשמה עצמית ואכזבות, ילדות וזקנה, חיים ומוות – כל אלה ועוד חוברים זה לזה לאורך עשרה סיפורים, כמו שדרת אבנים המשתלבות לאורך מדרחוב אחד, יחיד ומיוחד, שלעתים הסיפור כולו מתרחש בו ולעתים עולה בחטף בזיכרונן של הדמויות.

עידן שפר הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה ותואר שני בפילוסופיה. עבודת התזה שלו עסקה בניתוח מוטיבים אקזיסטנציאליסטים בדרמה מתקופת יוון העתיקה עד שייקספיר ובחינת ההבדלים בין הטרגדיה ובין הקומדיה באמצעותם.
רומן הביכורים שלו "אני וג'ני" ראה אור בשנת 2012 וספרו השני "סיפורים מהמדרחוב" ראה אור בשנת 2014.

מקט: 978-965-571-040-3
מסת"ב: 978-965-571-040-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק
יש כאלה שבכול יום ימצאו סיבה להגיע למדרחוב – לטייל, להופיע או להתבונן ולהתרגש. יש כאלה שבעבורם טיול במדרחוב הוא […]

נגני הרחוב

מזה שנים אני נוהג להתיישב במקום הישיבה הקבוע בפינה השמאלית של בית הקפה הקבוע שלי, בכל יום שישי בבוקר. לא רק מרגוע לנפש אני מחפש, אלא גם השראה. אני מביט בעוברים ושבים במדרחוב ובאנשים שפוקדים את הספסלים ואת בתי הקפה שבו, ותר אחר הסיפור הבא שלי. התקופה הטובה והפורייה ביותר לכך היא תקופת הקיץ, במיוחד בבקרים החמימים של יולי-אוגוסט, שאז המדרחוב הומה משפחות המטיילות במזג האוויר הנעים יחסית, בטרם נהפך החום לבלתי-נסבל, ואיתם זאטוטים ובני תשחורת בחופשה. כל אלה מהווים את התפאורה המושלמת לגיבוש עלילה שאותה ניתן למצוא בכל דבר כמעט; רסיסי החיים יש בהם כדי להפוך לתובנות עמוקות על החיים, ואם רק מתבוננים במידת הרגישות הראויה – בלוויית קורטוב של יצירתיות ומעט דמיון משל עצמך – ניתן לרקום סיפור פשוט ומרתק ללא קושי.

אך זה לא הכול. ישנו דבר נוסף שבגינו בחרתי לפקוד את המדרחוב בימי השישי הקיציים דווקא. מדי יום שישי, מקהלת הנגנים המתמקמת מול בית הקפה שבו קבעתי את מושבי ניצבת מול דלת הכניסה של סניף הבנק המקומי, ומנגנת שירים לועזיים מוכרים בעיבוד לסגנון קנטרי אמריקני בעבור מטבעות מצלצלים הנזרקים מעת לעת למנשא הגיטרה.

כותבים רבים מעידים על עצמם שהם זקוקים לשקט תהומי כדי לא לאבד את קו המחשבה שלהם בעת כתיבתם, אך לי דווקא המוזיקה תורמת לקביעת סביבת עבודה יצירתית. כששקט גמור שורר סביבי ואני בודד עם מחשבותיי, נוהגות אלה לנדוד לעבר הרצונות שלי, וכיוון שרק את מקצתם ניתן לספק הן מדרדרות אותי עד מהרה לתהומות של סבל ושל מועקה. אך כשהמוזיקה מתנגנת אין לי כל עניין ברצון, וההכרה שלי חופשית לעסוק בעולם שמעבר לעולם המציאות ולנדוד אל מחוזות ההשראה, שבזכותה יורדים הסיפורים אל תודעתי ונכתבים על ידי. הצלילים המלודיים הנוצרים באותו עולם אידאי עוזרים לי להשתחרר מהעולם הפרטי והסתמי שלי, ולפתע אני נחשף למהותם של הדברים הגדולים המרכיבים את הפסיפס האנושי הרב-גוני. אמנם, כשאני כותב בביתי מתנגנות להן היצירות הקלסיות של גדולי המלחינים שידעה האנושות, אבל המוזיקה של המדרחוב היא בעלת השפעה גדולה יותר. הצלילים הבוקעים מכליהם של נגני הרחוב נישאים באוויר וחודרים לנשמתי באופן ישיר, ללא כל מתווך, וקובעים ללא עוררין: עת ליצור.

נגן גיטרה חשמלית, המשמש גם סולן הלהקה, נגן גיטרה בס ומתופף ולעתים גם זמרת נאה, באמצע שנות השלושים לחייה, השרה בקול מצו-סופרן ערב לאוזן, מרכיבים את הלהקה. בעודם מכוונים את כלי-הנגינה ומתכוננים להתחיל במופע שלהם, מבחין בי הסולן ומהנהן לעברי בחיוך על פניו, ואני משיב לו בהנהון חברי. מעולם לא החלפנו בינינו ולו מילה, אך הדבר אינו נדרש, שכן כבר שנים אנו נוהגים להיפגש באותו המקום, באותו יום בשבוע ובאותה השעה – בכל קיץ מחדש.

לאחר כוונון הכלים פותחת הלהקה בשיר הפתיחה של תכנית המצבים הישנה “חופשי על הבר.” עם שירת המילים הראשונות בשיר קורץ לי סולן הלהקה בעינו השמאלית. אני משיב לו בקריצה משלי ונשען לאחור עד סוף השיר, ואז מגיעה המלצרית לשאול לרצוני.

“בוקר טוב, אדון סופר,” היא פונה אליי בחיוך. מתי אתה כותב את הסיפור עליי?” היא נוהגת לשאול, ובכל פעם אני מתרץ את היעדרה מכתביי בתירוץ מחודש.

“בקרוב. אני פשוט רוצה להיות מספיק מיומן בכתיבה כדי שאוכל לכתוב עלייך סיפור בצורה שהולמת אותך. ”

היא מגחכת קלות. “אתה רוצה להזמין או שאתה מחכה לה שתגיע? ”

“ניתן לה עוד חמש דקות. בינתיים את יכולה לקחת את ההזמנה מהבחור ההוא בשולחן האמצעי כדי שלא יאחר לישיבת הדירקטוריון שלו,” אני משיב לה ומצביע על הבחור שיושב שלושה שולחנות שמאלה ממני, לבוש בחליפה מהודרת ופורט ללא הרף באצבעותיו על מקלדת המחשב הנייד שלו.

“אני מקווה שהוא לא יבקש להחתים אותי על איזה מסמך כדי שיהיה לי הכבוד לשרת אותו,” היא מתלוצצת, מניפה את שֵׂער זנב הסוס שלראשה וניגשת אליו.

שירה של דולי פרטון “עובדת מתשע עד חמש”, פורץ מגרונותיהם של חברי הלהקה. אני מביט מהצד בדין ודברים שבין המלצרית לאיש העסקים, ובזה הרגע מוכרע העניין – הוא יהיה מושא הסיפור החדש שלי. אני פותח את פנקס הרשימות שלי ומתחיל בתיאור חיצוני כללי, דולה מדמיוני פרטים כאלו ואחרים בעבור עיסוקיו ואישיותו.

הוא ללא ספק בעל משלח-יד רם מעלה. לבוש חליפה בצבע שחור בעלת חפתי שנהב לבנים מעל לחולצת משי לבנה, שנגלית לעיניי כאשר הוא מסיר את המקטורן בעודו משוחח עם המלצרית. ארשת פניו הרצינית ומראהו התקיף עת הוא שוטח לפני המלצרית את מבוקשו מותירים בי את הרושם שמדובר במנהל עסקים מיומן המורגל בקבלת שירות מהעובדים הכפופים לו, ותווי פניו המקומטים קמעה, כמו גם האפור שזרק בבלוריתו, השובר את רצף שֵערו השטני, מעידים כי הוא בעל ניסיון חיים עשיר. אני מעריך שהוא בשלהי העשור החמישי לחייו, ורושם בפנקס: בן ארבעים ושבע. המלצרית סיימה לקחת ממנו את ההזמנה המפורטת והמסויגת בסייגים ובהנחיות שונים, ואני פונה להתעסק בעיקר: אישיותו של הגיבור. עובד כמנהל כספים בכיר בחברה תעשייתית גדולה וותיקה, אני ממשיך ורושם, הגיע לבית הקפה ביום שישי בבוקר כדי לעבור בנחת על כמה נתונים כלכליים כאלה ואחרים, בעוד עשרות אנשים חוגגים סביבו את בוא שבוע העבודה לקִצו, אני משרבט בפנקס.

בשלב זה אני נדרש לקבוע מדוע בחר לעבוד דווקא בבית הקפה ולא בביתו. בתחילה אני שוקל להשליך גם עליו את בחירתי שלי להגיע אל בית הקפה כדי לקבל השראה מהסובבים, אך מיד מבטל את קביעתי. דומה שהמנהל אינו טורח להעיף ולו מבט חטוף בעולם הסובב אותו, שכן די לו בכך שהמלצרית תשרת אותו ותו לא. רגע לאחר מכן עולה בי מחשבה חדשה ומסעירה; האם ייתכן שהיתרונות שבישיבה בבית הקפה, שהניעו אותו לבוא ולעבוד כאן, הם בבחינת בריחה מההתמודדויות האישיות שלו בביתו? כר נרחב של אפשרויות נפתח בפניי, ואני ממהר להעלות הכול על הכתב.

“אני רוצה להחזיק בידך” של להקת החיפושיות, בעיבוד קנטרי מעניין ומפתיע, מעיר אותי ממבטי הנמשך כמגנט אל אצבעותיו הזריזות של איש העסקים המקליד על המחשב, וממש אז היא נכנסת לבית הקפה, כבכל יום שישי אחת לשבועיים.

“מה שלומך, מר סופר?” היא מחייכת לעברי בחיוך נוטף שפתון ומרימה את ידה האוחזת בקופסת סיגריות מסוג “מרלבורו לייט”, בידה השנייה תיק עור דמוי נמר.

אני מחייך אליה כהרגלי. “טוב, תודה. את יודעת איך זה, עובדים.” “טוב מאוד. לא אפריע לך אם כך,” היא מכריזה ומתיישבת במקום הקבוע שלה בקדמת המתחם החיצוני, צמוד לכניסה של בית הקפה, וצופה בתזמורת המנגנת.

מזה שנתיים אני פוגש אותה אחת לשבועיים בבית הקפה. אני מכנה אותה ביני לביני בשם מיכל. כך היא גם מופיעה ברישומיי. אינני יודע אם זהו שמה האמתי, שכן מעולם לא שאלתי לשמה, אך מי צריך לדעת את שמה האמתי אם אפשר פשוט להמציא לה אחד? לסיפורים שלי זה הרי לא ממש משנה. לא פעם ביקשה המלצרית לנקוב בשמה האמתי, אבל אני ביקשתי ממנה שלא לעשות כן, ולהשאיר אותי בעולמי שלי ואת הגברת מיכל בתוכו.

חודשיים של ישיבה משותפת בבית הקפה נדרשו לנו כדי להמיר את המבטים בינינו לכדי שיחות חולין, אשר בזכות אחת מהן הענקתי לה את שמה. שאלתי אותה מדוע היא פוקדת את בית הקפה רק אחת לשבועיים ולא בכל שבוע, והיא סיפרה לי שאחת לשבועיים היא מבלה בימי שישי עם שני הבנים שלה כיוון שזהו ההסדר עם בעלה לשעבר. מפה ומשם, עד מהרה היא החלה לספר לי על האיש שאותו אהבה כל כך בצעירותה וכיצד אהבה זאת הפכה לשטנה ולבוז תהומי, עד שלבסוף נטש אותה לטובת אישה צעירה ממנה. הסיפור מיד הזכיר לי את מיכל בת שאול, שאהבה את דוד ונישאה לו לאחר שניצח מאתיים פלשתים למענה, אך לאחר שהפך למלך רב עוצמה, די היה בהערה אחת שלא לרוחו מפיה של מיכל כדי שימאס בה.

מיכל היוותה לא פעם השראה בעת גיבוש רעיונותיי לסיפור חדש. פעם אחת היא ישבה עם אישה נאה אחרת ובעיני רוחי ראיתי לפניי מפגש אחיות שבועי שבו הן שופכות את קרביהן זו בפני זו. בפעם אחרת היא החזיקה אלבום תמונות, ומהלחלוחית שבזווית עיניה רשמתי לעצמי שהיא מעלה זיכרונות מטיול נושן עם אהוב שאהבתו אליה הכזיבה. אני לא יודע מה יש בה, אך הכתיבה זורמת ממני ישר אל הדף כשאני מביט בה.

בשלב זה אני זונח את איש העסקים לזמן מה, שכן הוא הותיר אותי חסר השראה, ומחליט גם הפעם להביט בה כדי למצוא קצה חוט של רעיון – הרי היא מעולם לא אכזבה.

היא אישה מרשימה, אף שחזותה עלולה להיראות זולה בעיני רבים. מבנה גופה דק, אך במידה בריאה, עיניה כחולות ובהירות ושֵערה הזהוב תמיד חלק למשעי וגולש על גבה עד מעט מעבר לגובה כתפיה, לעתים אסוף בגומייה צבעונית. לבושה מוקפד, אף שאולי מתירני משהו. תנועותיה בעלות מיניות מרומזת בדיוק במידה הנכונה, במיוחד כשהיא משלבת את רגליה עת סיימה להתיישב במקומה ומתחילה להניע את רגלה השעונה לקצב ניגונה של הלהקה. ההזמנה שלה קבועה: קפה הפוך גדול ומאפה שוקולד, ולאחריה היא שולפת מצית אופנתי ומדליקה סיגריה, שאותה תעשן במתינות באזור המעשנים.

גם הפעם אינה חורגת מהרגלה. בתום הנשיפה הראשונה היא נמתחת על מושבה ומביטה בלהקה בחיוך, רגלה קוצבת את מקצב הצלילים ואצבעות ידה מקישות על השולחן. הלהקה מסיימת את השיר כעת, והיא מניחה בעדינות את הסיגריה באחד השקעים בשולי המאפרה ומוחאת כף בנימוס, כמרבית יושבי בית הקפה.

אני מוצא לנכון לציין בפנקס שלי שאיש העסקים מוסיף להקליד במרץ על מקשי המחשב ומתעלם מהקורה סביבו באדישות מופגנת.

הלהקה שבה לנגן, הפעם את השיר “שמחים ביחד” של להקת “הצבים”. מיכל חוזרת לעשן את הסיגריה שלה, אך הפעם ארשת פניה קודרת מעט יותר. בזמן הפזמון היא קוברת את בדל הסיגריה במאפרה, מסתובבת לעברי ואומרת, “היי, מר סופר. מה דעתך לעשות הפסקה קצרה מהכתיבה ולשבת לידי בכל זאת? החלטתי הפעם להזמין כריך יווני במקום המאפה, אבל נראה לי שאני לא אסיים אותו. אפשר לחלוק אותו אם תרצה. ”

“מצטער,” אני משיב בחיוך ומתרץ, “אני חושש לקטוע את רצף הכתיבה. ”

“אני מבינה,” היא משיבה במין ציוץ קל דעת.

לאחר מכן היא שבה להביט בלהקה שהחלה לשיר קולות רקע על-פי המלודיה של הפזמון.

כשהסולן כמעט מגיע לסוף הבית האחרון, פונה לפתע איש העסקים אל מיכל. “סלחי לי, גברתי,” הוא מרים עיניו מהמחשב, “אבל לא יכולתי שלא לשמוע אותך. אם תרצי, אני אהיה יותר ממוכן לחלוק איתך את הכריך שלך. ”

מיכל מהרהרת קלות בהצעתו. הסולן שב לשיר את שורת הפזמון, היא מביטה בי ובפניי המכייחים ואחר כך פונה להביט בו ומנידה בראשה לחיוב. הוא סוגר את המחשב הנייד, מכניס אותו לתיק העור הקשיח שלו יחד עם המסמכים שעליהם עבר, ולאחר שהוא מעדכן את המלצרית שתבטל את הזמנתו ותשאיר לו רק את הקפה הוא מתיישב לצדה של מיכל.

אני חושב לעצמי שהתכונה החשובה ביותר לאיש עסקים היא זיהוי הזדמנויות וניצולן, וממהר לרשום זאת בפנקס. אני שמח מאוד על התפנית הזאת כיוון שהיא מחזירה את איש העסקים לסיפור שלי ומבטיחה התקדמות בעלילה, שטרם נקבע אופייה.

המלצרית מגיעה, ואני מוסר לה בחטף את ההזמנה שלי כדי שלא להפסיד אף תו בדו שיח העומד להתרחש בפניי, בתקווה שיספקו לי הגיבורים שמולי את מבוקשי הספרותי.

“נעים מאוד,” הוא מושיט את ידו אליה. הוא עומד להציג את עצמו בפניה, אך באותו רגע מגישה לי המלצרית את הקפה שהזמנתי קודם לכן ואני מחמיץ את חילופי שמותיהם, אך כפי שכבר אמרתי, אין זה משנה. אין לי שום רצון לשנות את שמה של מיכל לאחר שכבר השלמתי עם שם דמותה, ולאדון אקרא מעתה “ירון”, שכן אני מעריך שאם ישחק נכון בקלפים שלו הוא עתיד לשמוח.

“פעם ראשונה שלך במדרחוב?” היא פותחת בשיחה ללא השתהות וירון ממהר לשתף איתה פעולה.

“הייתי בו פעם אחת עם אשתי לפני חמש-עשרה שנים בערך, זמן קצר לפני שנישאנו. אז עוד היינו מטיילים הרבה, בכל פעם במקום אחר. אלה היו ימים…” הוא אומר ומבע של מה שנדמה כגעגוע עולה על פניו.

הוא שולף סיגריה מתיקו ושואל אם יש לה מצית. היא מוציאה את המצית מתיק היד שלה, מדליקה לאיש העסקים את הסיגריה שלו ומנצלת את ההזדמנות כדי לעשן סיגריה אחת נוספת בעצמה. לאחר שאיפה עמוקה ונשיפה בהולה היא שואלת, “מה מביא אותך הפעם למדרחוב?”

“הייתה לי פגישה בצפון והחלטתי שלפני שאני חוזר למרכז אעצור כאן ואשב בבית קפה לסכם את הפגישה. ”

“אתם והעבודה שלכם…” היא נושפת כמעט בבוז את עשן הסיגריה. “יום שישי בבוקר הוא לא יום לעבוד במדרחוב. תסתכל סביבך. זה יום להסתובב עם המשפחה בין החנויות או לשבת איתם בבית קפה וליהנות מנגני הרחוב.”

“ולמה את לא נוהגת כך בעצמך?” מנסה ירון לדלות בדל מידע.

“הילדים שלי אצל אבא שלהם היום. יש לי שני בנים מקסימים. תרצה לראות תמונות שלהם? ”

הוא נושף את עשן הסיגריה שלו ומרכין את ראשו לאות חיוב, והיא מיד שולפת אלבום תמונות זעיר מתיק היד שלה. “אלה שני הבנים שלי, מתן ושי. הם בני עשר ושמונה. כאן הם יושבים על ספסל הנדנדה בבית של אחותי.” מיכל הראתה לי את התמונה הזאת כמה פעמים, כמו גם את כל שאר התמונות שבאלבום. אני רושם בפנקס תמונת הילדים.

“הם נראים מקסימים. אני רואה שאת היופי הם קיבלו מאימא שלהם”.

היא מצחקקת בפה פעור למשמע המחמאה, כמנסה לבלוע את כולה לתוכה, ושואלת בעליצות, “לאשתך לא אכפת שאתה מדבר ככה עם נשים אחרות”?

“אף פעם לא שאלתי אותה,” משיב ירון ביובש והיא מצחקקת בשנית, רגליה נעות מתחת לשולחן.

היא לוגמת מעט קפה מהספל. “אני מודה לך מאוד על המחמאה, אבל אי-אפשר שלא לתת מעט אשראי גם לאבא שלהם, שהיה ועודנו גבר נאה מאוד. אחרי הכול, אם לא היה כך ודאי שלא הייתי מתאהבת בו מיד ונישאת לו בתוך שישה שבועות לאחר פגישתנו הראשונה.”

“שישה שבועות?!” נשמע ירון מלא פליאה. “זה באמת זמן קצר מאוד. איך ידעת שאת רוצה להתחתן איתו אחרי היכרות קצרה כל כך?”

“שנינו ידענו את זה. אחרי הכול, הוא זה שהציע לי נישואין. הכול קרה מהר כל-כך, אבל כשזאת אהבה אתה פשוט יודע. שבועיים לאחר שפגשנו זה את זה עברנו לגור ביחד, חודש לאחר מכן התחתנו וזמן קצר לאחר שחגגנו את יום נישואינו הראשון כבר נולד לנו מתן.”

ירון לוגם מספלו ומביט בסיגריה שבידו, ההולכת ומתמעטת.

“אצל אשתי ואצלי זה היה שונה מאוד. התחלנו לצאת עוד בתקופת התיכון והתחתנו לאחר עשר שנות חברות. היום אנחנו נשואים כבר כמעט ארבע-עשרה שנים.”

“זה בהחלט שונה,” ממהרת מיכל להסכים איתו. “אני מניחה שאין דרך אחת נכונה לאהבה. ”

ירון מכבה את בדל הסיגריה שלו במאפרה. “אינני רוצה להישמע בוטה מדי, אבל הבנתי מדברייך שאת ובעלך כבר לא ביחד. אולי זה סימן שאהבה מהירה שכזאת טומנת בחובה כישלון? ”

היא נראית נבוכה ואני רושם לעצמי בפנקס תיאור גס של השינוי בארשת פניה.

“המכשולים שבאהבה לא נובעים ממשך ההיכרות, אלא מעוצמתה ומהרצון של שני הצדדים להתמיד בה. האהבה שלך לאשתך לא עמדה מעולם למבחן, למרות ההיכרות הממושכת ביניכם? ”

איש העסקים לוגם לגימה ארוכה מכוס הקפה שלו, מנסה לדחות את מתן התשובה, או שמנסה לנסחה באופן ההולם ביותר.

הוא מניח את הספל על השולחן, וכאילו הדבר מהווה אות ללהקת הרחוב היא פוצחת בשיר “שקרים קטנים” של להקת פליטווד מק.

“היו אתגרים בהתחלה, אין ספק, אבל הזמן ביטל אותם. זה בדיוק מה שניסיתי לומר לך. אחרי כל כך הרבה שנים של שותפות כבר לא מחפשים אתגרים, אלא משלימים עם הטוב ושוכחים את הרע. ”

היא מצחקקת באי-נוחות. “אי-אפשר לשכוח את הרע, אפשר רק להדחיק אותו,” היא אומרת ואני מחייך למשמע דבריה בעודי רושם את הדברים בפנקס. “מתי בדיוק התחלתם אתה ואשתך לזנוח את האתגרים ולהשלים עם הרע? ”

איש העסקים לוגם מכוסו שוב, מנענע אותה בכפו ובודק את תכולתה. “מעולם לא חשבתי על זה קודם, אבל אם את כבר שואלת אז אני מניח שזה החל כשהבן הבכור שלנו נולד. עד אז הכול היה אחרת. ”

“למה הכוונה?” היא טומנת את בדל הסיגריה במאפרה, ומוודאת את כיבויה המלא.

הוא נאנח תוך שהוא מביט בזמרת הלהקה. “כשהיינו צעירים שום דבר לא הטריד אותנו. רק אהבה הייתה, כל השאר פשוט לא היה חשוב. אחת לשבועיים היינו יוצאים לטיול, בכל פעם למקום אחר. פעם מטפסים על הרים בצפון ופעם חורכים את מדבריות הדרום. בקיץ היינו הולכים בשבתות לים, ואחרי טבילה קלה במים היינו פשוט יושבים חבוקים על החוף ומביטים בגלים עד שקיעת החמה. לפני החתונה הכול היה הרבה יותר פשוט.”

“ואחריה…” היא דוחקת בו ומוסיפה ללגום את הקפה שלה, מבטה נעוץ בעיניו.

“אחר כך נדמה היה שהתכלית השתנתה. ככה סתם פתאום. רגע אחד החיים היו שלווים ושמחים ואחרי ערב אחד של ריקודים ורבע עוף הם הפכו להיות שגרתיים. המילים ‘טיולים’ ו’נופש’ התחלפו ב’בית’ וב’משכנתא’. האהבה לא השתנתה, אבל התכלית בהחלט כן. פתאום הדבר החשוב ביותר היה להקים משפחה ולפרנס אותה”.

נדמה שרגלה השמאלית של מיכל הפסיקה רגע להתנועע. אני מתאר זאת בחינניות בפנקס שלי.

“בכל זאת, אתה מוכרח להסכים שמשפחה זה דבר חשוב,” היא מעפעפת ומבטה מצטעף.

“חשוב מאוד. אל תביני אותי לא נכון. אני אוהב את הילדים שלנו מאוד, לא פחות ממנה. אבל החיים לא יכולים להיגמר. את יודעת שהיא הייתה אמורה לקבל תפקיד של סגנית מנהלת בסניף בנק גדול במרכז? היא ויתרה עליו בגלל שהוא דרש שעות עבודה ארוכות והיא רצתה להיות יותר זמן עם הילדים. אני לא מבין איך אפשר לעשות דבר כזה.”

“אולי זה בגלל שאף פעם לא היית אימא,” מיכל אומרת בקול, אך נשמעת מהורהרת.

“וכנראה גם אף פעם לא אהיה,” הוא משיב והיא שבה לצחקק, משעינה את ידה על כתפו ומדביקה אותו בצחוקה שלה.

רצף הצחקוקים נקטע במחיאות הכפיים של שוכני המדרחוב. הלהקה, מעודדת מתגובת המאזינים, מתחילה לנגן שיר חדש – הפעם את “רק הבודדים” של הזמר רוי אורביסון. החיוכים המשותפים זולגים אט-אט מפני זוג הגיבורים שלי.

“עד כמה שהנישואין נראים לך דבר מייאש, האמן לי שאין דבר נורא מהבדידות,” אומרת מיכל, עיניה עצומות וספל הקפה אחוז היטב בין כפותיה.

“את לא צריכה לספר לי,” ירון מניח את ידו על משענת הכיסא שלה. “בדידות של שני אנשים שנמצאים ביחד גדולה כפליים מבדידותו של אדם אחד. ”

“האמן לי שטעמתי מזה ומזה, ושניהם גרועים באותה מידה… ”

שיעול כבד מפסיק את דבריה של מיכל והיא מדליקה סיגריה, שלישית במספר בחצי השעה האחרונה.

המלצרית קרבה אליי ושואלת אם ארצה דבר מה נוסף מהתפריט, אך אני מסמן לה באצבע המורה לשלילה, והיא הולכת לדרכה, מותירה אותי לבחון את התפתחות העלילה.

“בשנים הראשונות זה היה לא פחות מגן-עדן עלי אדמות,” ממשיכה מיכל לספר בין נשיפה לשאיפה, “אבל לאחר שמתן נולד הכול השתנה. ”

“באיזה מובן?” שואל ירון ומדליק סיגריה חדשה משלו.

“אני לא יכולה להעיד על עצמי, אבל בעלי… זאת אומרת, בעלי לשעבר, השתנה לגמרי. אני לא מדברת על לחישות אוהבות ועל כינויי חיבה. השיחות בינינו הפכו להיות קצרות ולקוניות, מאוד ממוקדות וענייניות וכללו דברים שבשגרה בלבד. ‘איך עבר עלייך היום?’, ‘מה יש לאכול?’, ‘איפה הנחת את החליפה שלי?’, לא הרבה מעבר לכך”.

ירון לוגם את הלגימה האחרונה מכוס הקפה שלו. “זה לא מספיק כדי לפרק את החבילה. אם אני הייתי נפרד מאשתי בכל פעם שהשיחות בינינו הפכו להיות שגרתיות הייתי מתגרש ממנה יותר פעמים משאת מעשנת.”

“זה לא היה רק זה,” ממהרת מיכל להשיב. “הוא התחיל לחזור מאוחר הביתה. בהתחלה זאת היית העבודה שהחזיקה אותו עד מאוחר, אחר כך היו שיחות טלפון מהוססות במטבח, ריח בושם זר על בגדיו…” היא לוקחת נשימה עמוקה. “נו, זה ברור, לא? כמה טיפשה הוא חשב שאני? ”

“ומה קרה אחר כך?” ירון רוכן לעברה ושואל בְּעניין.

“מה זאת אומרת? הודעתי לו רשמית שאני רוצה להתגרש. זה דבר אחד לספוג את הבדידות, אבל את הבושה והעלבון לא יכולתי לספוג עוד. אבל הוא לא הקל עליי. הוא חזר והפציר בי שהכול אצלי בראש ושלא מפרקים משפחה סתם כך. שוב צצו משום מקום מלמולי אהבה, ובדרך קסם הוא שכנע אותי שעליי להישאר איתו ולהרחיב את המשפחה. כך הבאנו לעולם את שי, ולאחר מכן הכול חזר לקדמותו. המשפחה התרחבה, אבל ההרגלים הישנים נשארו כשהיו. עד ש…”

“עד ש…?” ירון קרב אליה עוד.

“פעם אחת החלטתי לעקוב אחריו ולהיווכח באמת בעצמי. הוא סיים את יום העבודה שלו ונסע לטיילת להתיישב בבית קפה. היא הייתה כל כך צעירה ויפה. איך הוא לא התבייש?” היא מכבה את בדל הסיגריה במאפרה ומיד, ללא הפוגה, מציתה אחת חדשה.

“אני מניח שהפעם זה היה הסוף,” אומר ירון, מנסה להקל עליה.

“זה היה הסוף של הנישואין, אבל הסיוט האמִתי רק החל.”

“מה זאת אומרת? ”

“אתה מבין…” היא מתחילה, מפסיקה לרגע לטובת שאיפה ארוכה מן הסיגריה, ואז חוזרת לדבר. “לפני שהגענו להסדר בנוגע לחזקה על הילדים הם גרו בימי החול איתי ובסופי השבוע איתו. סופי השבוע היו כל-כך בודדים. לא די במילה בדידות כדי לתאר איך הרגשתי. הייתי חייבת למצוא דרך להשכיח את הבדידות, ולצערי הרב מצאתי את התרופה בטיפה המרה. בהתחלה שתיתי רק בסופי השבוע אבל עד מהרה לא יכולתי לשלוט ביצר במשך שאר הימים, ולכל אורכם. בעלי אמר שהוא מעולם לא סלח לי על שאני פירקתי את המשפחה שלנו. אתה מבין? אני!? הוא טען בבית המשפט שהוא יכול לתת בית חם ומשפחתי לילדים שלנו אם הם יגורו איתו ועם המופקרת הצעירה שלו, ושאני לא אימא ראויה בשביל לגדל אותם. ”

היא מפוררת את אפר הסיגריה שלה למאפרה ביד רועדת, וגם קולה רועד. “אתה יודע מה זה בשביל אימא לשמוע שהיא לא ראויה לגדל את הילדים שלה? בעצם, למה שתדע? אתה הרי גבר. אתם לעולם לא תבינו”.

“אני מצטער מאוד,” נע ירון באי-נוחות בכיסאו.

“אתה לא יודע מה זה צער! השופט הסכים איתו וקבע שאני אראה את הילדים שלי רק פעם בשבועיים. עד הגשת הערעור הספקתי ללכת לגמילה וכבר יותר משלוש שנים שאני לא מתקרבת לכוס יין – אפילו לא לגימה – אבל זה לא שינה דבר. את הילדים שלי אני רואה פעם בשבועיים ובשאר הזמן אני בבית, מארחת את הבדידות שלי. זהו, רק אני והיא.”

אני נוטל לגימה ארוכה מכוס הקפה שלי בזמן שירון מהסס אם להניח יד על כתפה, מקרב אותה ומיד חוזר בו, ממתין להתפתחויות נוספות. הלהקה שבה לנגן, והפעם את השיר הישן והטוב “עשרים וארבע שעות מטולסה.”

“חשבון, בבקשה,” אומר לבסוף ירון למלצרית שעוברת לידו ומושיט יד לאחוז בידו את תיק העבודה שלו.

“אתה כבר הולך?” שואלת מיכל בקול חנוק – ככל הנראה מעשן הסיגריות שבגרונה, אך ייתכן שאף מהתרגשותה. “אני מצטערת שאיבדתי שליטה. אני מבטיחה שזה לא יחזור על עצמו. מעתה נדבר רק על דברים משמחים, בסדר”?

“אין לך על מה להצטער,” הוא טופח על כתפה בנגיעה כמעט לא מורגשת. “לא עשית שום דבר רע. פשוט כבר מאוחר ואני חייב לחזור הביתה”.

מיכל מסדרת את שמלתה ועושה כל שביכולתה להתעשת.

“אבל עוד לא צהריים. יש מלא מקומות שאפשר לבקר בהם כאן במדרחוב. אני מכירה חנויות שמוכרות יצירות אמנות מקוריות, וגם יקב מרשים. אני עצמי כמובן לא אשתה, אבל אשמח לארח לך חברה אם תרצה כוס מרלו משובח. ”

“אני חושב שמתחיל להיות חם מדי בשביל טיולים…” הוא מרים את תיק הנשיאה שלו ומתרומם מכיסאו. קשה לא להסכים איתו, אני חושב לעצמי. גם אני כבר מתחיל להזיע, אבל מקפיד לרשום בין הדפים: מתכונן למנוסה.

“אני גרה במרחק של חמש דקות הליכה מכאן, ויש לי מזגן בבית,” מיכל מנסה שוב את מזלה, חיוך מאולץ על פניה. “נוכל לשבת על עוד כוס קפה אחת ולשוחח עוד קצת.”

ירון מחמיץ את פניו. “אני באמת מצטער, אבל אני חושב שכדאי שאחזור הביתה למשפחה שלי,” הוא משיב בקול מתכתי ומתרומם ממושבו.

היא ממהרת לאחוז בזרועו ובניסיון נואש אחרון מצפצפת בקולה שלא נשמע לה: “אבל אתה אמרת בעצמך שלא מחכה לך בבית דבר מלבד הבדידות. אני חלילה לא מבקשת ממך לזנוח הכול, אני הרי טעמתי זאת על בשרי. רק עוד כוס קפה אחת אצלי בבית… זה כל מה שאני מבקשת. ”

הייאוש מוליד מעשים נואשים, אני רושם לעצמי בפנקס, מביט בעיניו של ירון אשר מביטות בעיניה של מיכל והעט דרוך בידי כמו לוחם ונשקו, ממתין למוצא פיו.

הוא סורק במבטו את גופה. “כוס קפה אחת,” הוא אומר לבסוף, ופניה של מיכל קורנות לפתע, שעה שהיא עוקבת אחריו ביציאה מבית הקפה.

“להתראות, מר סופר. עד הפעם הבאה.” היא מעפעפת לעברי, הפעם כמנצחת.

אני מרים את כוס הקפה המרוקנת שלי, ומשיב לה בחיוך, “עד הפעם הבאה.”

כעת, לאחר ששניהם הלכו להפיג את בדידותם זה בחברת זה, אני עובר על כל הרישומים שלי בפנקס. אין ספק שיש לי שתי דמויות מרכזיות ראויות, שתיהן מפורטות מבחינה חיצונית די הצורך ויש להן אופי ייחודי ונקודות השקה וניגוד זו לזו. את הדברים החשובים מהדו-שיח שניהלו השניים רשמתי לי בנקודות ובאמצעות תיאורים ועיטורים; קצת תוספות מקוריות משלי, ולא אמורה להיות לי בעיה לגבש עלילה זורמת ומעניינת.

כל שנותר לעשות, בטרם ניגשים למלאכה הסיזיפית של הכתיבה עצמה, הוא לחשוב על המסר של הסיפור. את זה אשמור לריקוד הוואלס החושני שלי עם מקלדת המחשב על גבי שולחן העבודה לקול צלילי המוזיקה הקלסית, אך בינתיים ארשום לי רק תובנה אחת:

החיים הם טיפות מים מעטות של אהבה ושל אושר בתוך אוקיינוס אינסופי של צער ובדידות, ועשיר מכל אדם הוא זה המצליח לצלוח את אותו אוקיינוס ולשתות לרוויה את אותן טיפות נדירות. ובאשר לכל אלו ששייכים להמון שאין ביכולתו לעשות כן, עליהם לדעת שהאוקיינוס ישטוף ויטביע אותם במימיו וכדאי שיחשבו היטב בטרם יבחרו לשחות בו. מה עדיף לו לאדם: שיילחם בבדידות עד שלבסוף זו תביס אותו או להיכנע לה ללא קרב ולקבל אותה בהשלמה?

אני סוגר את הפנקס וקורא למלצרית. מיד לאחר מכן אני מסמן בראשי לסולן הלהקה לשלום והוא מסמן לי באצבע המורה שלו שעוד שיר אחד בדרך, ובכך מזמין אותי להישאר ולהאזין לו.

“נו, מה?” שואלת המלצרית בחיוך. “יש לנו סיפור חדש?”

“אני חושב שכן. עכשיו רק צריך לכתוב אותו”.

“קטן עליך,” היא קורצת לי. “אתה הולך לכתוב אותו עכשיו? ”

“נראה לי שכן. למה את שואלת”?

“אני פשוט מסיימת לעבוד עוד עשר דקות ואפשר לעשות משהו. שמעתי שיש היום טעימות של איזה יין חדש ביקב. אבל אם סתם בא לך לשבת ולשמוע מוזיקה אפשר לעלות אליי הביתה. אני גרה ממש קרוב ויש לי מוזיקה טובה בבית, בסגנון של הלהקה ממש,” היא מחווה בראשה לעבר הלהקה.

“את לא צריכה אותי בשביל לשמוע מוזיקה. את יכולה להאזין לה גם לבד.”

“אני לא חושבת שמוזיקה נכתבה בשביל שיאזינו לה לבד,” היא אומרת באכזבה שאינה טורחת להסתירה. “בעצם, לא נראה שיש משהו בעולם הזה שנועד לכך שיעשו אותו לבד. ”

“אני מצטער, אבל נראה לי שכדאי שאחזור הביתה ואכתוב,” אני עונה כמתנצל.

“הבנתי אותך,” היא עונה ולובשת חיוך שכמו מכיר בתבוסתה. “אם כך, חשבון, כן? ”

אני מביט בסולן. הוא מביט בי. אני משיב לה, “אספרסו קצר אחד, וחשבון”.

“מצוין,” היא מצחקקת וניגשת למטבח. אני מסמן בידי לסולן שכעת אני כולי שלו, נתון לרשות צליליו ושירתו.

הוא לוחש לסולנית שלצדו דבר מה באוזן, ולאחר מכן מקרב את המיקרופון לפיו ומכריז: “זהו השיר האחרון שלנו להיום, והוא מוקדש לכל אותם אנשים שהקרנבל שבלבם נגמר, בטרם יחזרו להמתין לקרנבל הבא.”

המלצרית מגישה לי את כוס הקפה, ודי לי במספר מועט של צלילים מהפתיחה כדי לזהות את “הקרנבל נגמר” של להקת “המשחרים” למנגינת הלחן הרוסי הישן והיפה.

ממש כמו צמד הליצנים פיירו וקולומבינה, שנגזר עליהם להיפרד בתום הקרנבל שבשיר, גם הקרנבל שלי עומד להסתיים ויהיה עליי להיפרד מהצלילים הנוגים של נגני הרחוב. כשהשיר ייגמר ואחרון צלילי המוזיקה יתפוגג באוויר הצלול של המדרחוב, אשוב לביתי כדי להיות ספון בחדרי ולכתוב את הסיפור שלי. בעוד שבוע אשוב לאותו בית קפה, ממש לאותו המקום שבו אני יושב כעת, בדיוק על אותו השולחן, ואחפש לי סיפור חדש לקול צלילי המוזיקה שתשוב להתנגן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורים מהמדרחוב”