היֹה היה תיאטרון – סתיו 2020

הקדמה

בחודש נובמבר 2019, בווהאן הרחוקה שבסין, באה לעולם מגפת הקורונה.

חצי שנה לאחר שסיימתי את עבודתי כמנהל האומנותי של התיאטרון הקאמרי, נסגרו התיאטראות בישראל ובעולם. ירד המסך על התיאטרון העולמי.

השעות והימים התרוקנו מכל משימה, וכחלק מהקרב מול המגפה הנוראה, הריק, השיממון וחוסר התכלית, התחלתי לספר זיכרונות ללא כל התחייבות לדיוק ההיסטורי, לאוזניה של אישה חכמה וביקורתית, רות טון מנדלסון, שהיתה מנהלת המחלקה האומנותית של תיאטרון הבימה. העליתי באוב סיפורים שיש בהם תובנות, מחשבות, מוסר השכל, ויש בהם לעתים רק שעשוע פיקנטי. ייתכן, מקווה נרקיסיסט כמוני, שיימצא מאן דהוא בתבל שיגלה בהם עניין.

אבי, הסופר שלמה ניצן, הקדיש את חייו לכתיבה ספרותית. הוא כתב והוציא לאור כ־40 ספרים. כתפוח הפלתי עצמי רחוק מהעץ. יכול להיות שכתגובת נגד למופנמות שאפיינה את כתיבתו, התגלגלתי אל התיאטרון שמטבעו הוא מוחצן.

אני ניזון מקריאה, בולען ספרים סקרן, אך איני אמון על כתיבה וגם איני נהנה במיוחד ממנה. לכן סיפרתי את סיפורי לאוזניה הקשובות של רותי.

מלחמת העולם השלישית, מלחמת הקורונה, נעלה את תיאטראות העולם והכניסה את האנושות למעין פסיכוזה המונית. המציאות הפכה סרט אימה, העולם חלה. בנוסף, גנבו לי את ההצגה: חמישה חודשים לפני שפרצה המגפה, זוהה בגופי סרטנון מחורבן. כוכבותו של הסרטן הפרטי שנדבק אלי כהתה בצל הקורונה ההמונית…

סוף המרוץ

בחודש יוני 2019 סיימתי רשמית את החוזה שלי כמנהל אומנותי של התיאטרון הקאמרי, בתום 27 שנים בשירות העם. סוף־סוף התפניתי לביים, חופשי מעול הניהול. כל תשוקותי התמקדו במחוז החפץ — חדר החזרות עם מחזה מעורר, שחקנים מוכשרים ויוצרים שותפים. ידעתי שהדינמיקה ההיסטורית האנושית נוהגת לקבור מלכים שסיימו את תפקידם ולהכתיר ב’יחי המלך החדש’ את נבחרי הדורות הבאים. דור הולך ודור בא…

בהדרגה התרגלתי, כבמאי פנסיונר, לשבת בחדרי המתנה של מנהלים אומנותיים אחרים בתיאטראות ישראל. שמות של מחזות והצעות לבימוי צצו ונמוגו כלעומת שבאו.

אני יושב עכשיו בחדר העבודה שלי, ועל המדפים סביבי מונחים לפחות חמישה פרויקטים שקידמתי, תיכננתי, גיבשתי תפאורות וליהקתי ליהוקים.

בשנה האחרונה ביליתי עם המתרגם דן אלמגור שבתות רבות על עדכון התרגום המופלא שלו ל’קומדיה של טעויות’ מאת שייקספיר. הפלגתי ממודל תפאורה אחד לשני עם ערן עצמון, המעצב, ליצירת תפאורה שתתאים לקונספט שגיבשנו. עם משה קפטן, המנהל האומנותי של הבימה, שהציע לי לביים את הקומדיה, קידמנו את ההפקה והשלמנו את הליהוק. במבי, מעצב התאורה, היה אמור ‘להציל’ את ההצגה, כך קראנו להתגייסותו להאיר הצגות שביימתי. עם המוזיקאי ליאור רונן פינטזנו, ניגנו, תיכננו, חלמנו, אבל עומק המשבר הכלכלי בתיאטרון הבימה והופעת הקורונה דחו את ההפקה אל הנצח…

בהמשך המדף בחדר עבודתי מונח מחזמר ‘חבילות מאמריקה’, עיבוד של הלל מיטלפונקט למחזהו בשם זה עם מוזיקה של רוני וייס. שמחתי לקבל את ההצעה הזאת מרן גואטה ומגלעד קמחי, מנהלי הקאמרי. החזרות היו אמורות להתחיל בינואר 2021. גם במקרה הזה ביליתי ימים עם התפאורן ערן עצמון בדיאלוג פורה, קליידוסקופי, מחליף צבעים וסגנונות. ערן בנה מודל תפאורה, אני הגבתי, הוא שיכלל. תענוג יצירתי עם איש מוכשר שחלום לעבוד איתו.

בראשית גל המגפה השני קיבלתי טלפון מסמנכ’לית הקאמרי, הגברת חביבה הדר. מסערת רוחה הבנתי שהיא חזרה זה עתה מישיבה דרמטית עם ראש העיר רון חולדאי, שהנחה את הנהלת הקאמרי להפיק במהלך 2021 רק הצגות קטנות, מעוטות משתתפים. פרויקט ‘חבילות מאמריקה’ נדחה ויבוצע אי־שם ב־2022… אולי. שנחיה. קיבלתי את השיחה כשאני בדרך מהבימה לביתי. שמעתי את הבשורה באכזבה ובהבנה. התיישבתי על גדר הבטון הנמוכה ליד המכולת דקות ארוכות.

בהמשך המדף מונח ‘דרייפוס’, מחזה מאת ז’אן־קלוד גרומברג שאני משתוקק לביים שנים, החזרות היו אמורות להתחיל באוקטובר־נובמבר 2020 בהבימה. התאריך כבר מאחורינו…

על שולחני פתוח המחזה ‘דרך השלום’ מאת גיא מרוז בדרמטורגיה של שחר פנקס, וריאציה על מחזהו של אריסטופנס, ‘האכארנים’, על האזרח הקטן שיוזם שלום פרטי עם אויבו בניגוד למדיניות הפוליטית הסרבנית של הממשלה. גיא ושחר הבריקו ונטעו את הסיפור בעוטף עזה, שמדי כמה חודשים הופך לחוטף עזה וחולם על שקט וכלניות. אבל עקומת התחלואה עלתה עם הופעת הגל השני של הקורונה, ותאריך ההצגה הראשונה, 29.8.2020, נדחה לתאריך לא ידוע בעתיד לא ידוע. החזרות נעצרו, והשחקנים הוצאו לחל’ת.

על מדף חדר העבודה שלי מונחת תצוגה של ‘הפלות’ — מחזות שהכנתי לתחילת חזרות, אך מעולם לא נולדו.

לנוכח המצב אני מוצא תקווה ועידוד בסיפור ההיסטורי מהמאה ה־17: ב־1642 הכתה מגפת דבר את אירופה. שליש מאוכלוסייתה הוכחד. תיאטראות לונדון נסגרו לארבעה־עשר חודשים בהוראת הפרלמנט. ואכן, כשהמגפה דעכה, התיאטראות נפתחו ופרחו מחדש.

תיאטרון — תרופה נגד בדידות

להיות במאי זה פועל יוצא של חוסר אונים, חוסר יכולת ומוגבלות. במאי הוא אומן מבצע. את המחזה כתב היוצר — המחזאי, כמסלול המראה, כפרטיטורה לעבודת הבימוי.

מה יכול לעשות במאי לבד?!

לעמוד בביתו, לבדו, מול ראי ארון הבגדים, ולהקריא מונולוג (כך עשיתי בגיל עשר, נסער אחרי הצגות שראיתי).

מה יכול לעשות במאי לבדו?

לקרוא מחזה, לכתוב ולהציף בשוליו ים של רעיונות, תובנות ותמונות שצצות בהשראת הקריאה.

סופר מברך על חדר שקט, הוא לבדו בחדרו על כיסא מול שולחן ועליו ניירות ריקים. צייר ניגש אל הבד הריק וממלא אותו בצבעיו, בדמיונו ובכישרונו.

במאי לבדו, לא קיים. אומנותו קמה לתחייה, במקרה הטוב, כשהוא מגיע בבוקר לחדר החזרות. שחקנים מולו, מחזה לפניו ומעצבי תפאורה ומוזיקה לצדו. רק בשיתוף כל אלה הוא הופך לבמאי שמשימתו לפענח, להחיות סיפור, להנשים דמויות וליצור הצגה. במאי הוא אומן תלוי ומותנה.

לא טוב היות האדם לבדו. בלתי אפשרי היות הבמאי לבדו…

הבמאי פיטר ברוק, גדול הבמאים של המאה ה־20, תיאר את עבודת הבמאי כ’ראש משלחת חיפושים’, העומד בראש צוות השחקנים והיוצרים. ה’ביחדנס’, היצירה המשותפת, היא גם תרופה נגד בדידות. היא המוצא, היא הפתרון, וייתכן שהיא גם המשמעות.

לפעמים כשאני נוסע במונית

לפעמים כשאני נוסע במונית, יושב במושב האחורי ומדבר בנייד בנושאי היומיום של התיאטרון: אם ההצגה התחילה בזמן, אם התפאורה נשמרת, ולמה התאורה לא היתה מספיק טובה בהצגת אמש. וכל זה בלהט, בטון גורלי ובכובד ראש. ואז עוקצת אותי תחושת מבוכה. אני מדמיין מה עובר במוחו של הנהג שיושב לפני ושומע: ‘הצגה’ ו’תיאטרון’ כנושאים שברומו של עולם. מן הסתם, זה נראה לו מגוחך מעט.

כי מה זו הצגה? — הצגה.

אשליה מופרכת. אלה לא החיים עצמם. התיאטרון הוא כביכול אמצעי לברוח מהם. בידור חולף. אסקפיזם.

ומיד עולה בי מחשבה הפוכה, מנחמת. התיאטרון נוגע בחיים. הוא חלק מהותי מהחיים. עם בוקר נפגשת קבוצת שחקנים בחדר החזרות, ולמעשה מקיימת מעבדה לחקר האדם.

‘למה היא משפילה מבט, כשהוא אומר את המשפט הזה’, ‘למה כואב לו כשהיא אומרת מה שהיא אומרת’, ‘מה עובר בראשה כשהיא ניגשת לחלון מאוכזבת’.

מעבדה להבנת האדם, אופיו, יחסיו עם הזולת והעולם, סיפור חייו וכו’. שליחות בעלת משמעות הומנית עליונה בעולם עסוק ומנוכר.

בסופו של דבר, כשאנחנו נפגשים עם הקהל, אנו משתפים אותו בסיפור חייהם של בני אדם ובגורלם.

ההצגה היא למעשה ‘אירוע’, מין ‘שואו קייס’ שבאמצעותו אנו בוחנים את החיים שלנו ושל אחרים. התיאטרון הוא ‘בית פגישות’. הפגישה החשובה היא זו שבינינו ובין עצמנו, דרך הבמה. בפגישה הזאת אתה לפתע נחנק מדמעות, מרגיש שאתה בכלל מרגיש, צוחק מעומק הסרעפת על אחרים, לפעמים גם על עצמך, וכך אנו מבינים יותר גם את עצמנו וגם את זולתנו.

(למען הגילוי הנאות, יכול להיות שאנחנו גם משועממים עד מוות. לשבת בתיאטרון מול הצגה שלא מתחברים אליה, כלואים במושב, יכול להיות יותר גרוע מהעינוי הסיני האכזרי ביותר).

היחסים שלנו עם התיאטרון הם רצף של תקוות שנצא מאושרים ומועשרים מהצגות בלתי נשכחות, ולצדן רצף של אכזבות מהצגות אחרות שגם הן בלתי נשכחות.