החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סיפורה של מלכת שבא

מאת:
מאנגלית: צופית לדרגרבר | הוצאה: | 2017 | 270 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"אישה לא תוכל לשלוט כמו גבר. לא, שומה עלינו להיות חכמות יותר…"
שמה הוא אגדה. סיפורה, אפוס של עמים.
מלכת שבא.

יש המספרים על מעשה אשר היה: מלכה מן המדבר עשתה דרכה צפונה בשיירה עם אוצרות, ופניה לחלוק כבוד למלך ולאלוהים האחד שלו. מעשה במלכה שנלכדה בחבלי קסמיו של מלך ובטרם שובה אל ארצה, כובדה אף היא בתשרים ומתנות.
ובזה המעשה אתם אמורים להאמין.
דהיינו, סיפורנו זה יהיה ברובו בדיה.

מקט: 978-965-7677-40-7
מסת"ב: 978-965-7677-40-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

אמי, איסמֵני, נולדה לנצנוץ כוכב הכלב אשר אורו בלבל דעתם של בני האנוש. אמרו כי מצאה מסילות ללב אבי, והוא לקחה לרעיה מתוך טשטוש הדעת. אין מלך הבוחר לו אישה משבטו, אם יש לאל ידו לכרות ברית עם שבט אחר.

אך הבחינה עיני במבטים אשר נלטשו בה בכל פעם שהופיעה במסדרונות הארמון ובשיחות אשר דעכו אלי שתיקה מושהית, עד להיעלמות דמותה מן העין. ובפעמים הנדירות שבאה לשבת לצד אבי בהיכל הדין, הוצפה הלשכה ביופייה, כזרמי הגאות הנמשכים אלי ירח מאפיל. גון הארד של עורה, גבינים כשל כנפי יונה ושפתיים ללחישת תפילות השוו לאמי חינניות אשר לא הייתה כמותה בכל ממלכת סבא. זרזיפי הגשם המטפטפים על הגבעות לא יכלו להשתוות לצלילי החרוזים הרקומים בשולי גלימתה, וניחוח הלבונה הריחנית לא עלה על ניחוח בשמה בכל מחוז חצרמוות.

בשעות אחר הצהריים הלוהטות, בין תנומה לערות על מיטת אמי, שזרתי את אצבעותיי באצבעותיה, שבויה בקסמן של אבני החן המשובצות בטבעותיה. קיוויתי כי כפות ידיי ורגליי תהיינה דקיקות כשלה. לזה בלבד ייחלתי. מעולם לא עלה על דעתי כי כל חלק אחר ביופייה יהא עשוי להינתן פעמיים לבת תמותה על פני הארץ.

ימים רבים היה מרעיף עלינו אבי מתשורותיו: פירות הדר נדירים מיובאים מן הצפון, מתקתקים בקליפותיהם המרות, ציפורי שיר ומסרקות שנהב אשר עשו דרכם מעבר לים הצר. גלילי בד עשויים פשתן עדין הובאו ממצרים, ומהם תפרה לי אמי שמלות כשמלותיה.

ואולם אוצרותיי הנשגבים מכול היו המזמורים שלחשה על אוזניי כשירי ערש, תפילות הפולחן שלימדתני בכרענו ברך לפני אליליה וניחוחה המתוק של הלבונה שבישם את שערה. לא נזפה בי אפילו פעם אחת בהיצמדי אליה והיא עטופה גלימות הקרויות בפיה ‘בגדי המלכה’. בלילות עשתה את דרכה אל אבי, ועם הפציע השחר שכבה תמיד לצדי. מעבר לארמון השתרעה לה ממלכת סבא מקצהו של רכס חוף תלול ועד למרגלותיו של מדבר שומם. ואילו אני שבעת רצון הייתי על כי עולמי נפרש לו בטווח חדרהּ של אמי בלבד.

בערבים ישבתי מול שידת התכשיטים של אמי, ואת אוזניי עיטרתי באבני תכלת. על כתפיי העמסתי מחרוזות, בעוד אמי נשענת לה סמוך לשולחנה. השולחן המוזהב בהק באור החלוש של העששית, ונראה כי הזהיב את כל אשר נגע בו – את צדודית פניה של אמי ואת גביע הכסף אשר בידה.

ואז פצחתי במחולות לשמע מחיאות הכפיים של אמי, צמידיה החובקים את קרסוליי משמיעים קול שקשוק. חוללתי לכבוד הגשמים העזים הזורמים בגאיות ובוואדיות, ולכבוד הגשמים הקלילים והעדינים המפתים את זרעי הדוחן של הקיץ להגיח מאדמת החורף השחומה. כמו תמיד, שחקה היא לדמותי, דמות יעל־הרים הנס מפני אריות הדולקים בעקבותיו, בעודי מהלכת בזרועות קמורות מעל ראשי כבחצי הסהר, לחיקוי קרניו העצומות. ואז ניתרה אמי על כפות רגליה, חוברת אל תנועות גופי, ועם כל רקיעה של עקביה נשמע קול צלצולן של אבני האודם הרבות השזורות על צווארה.

‘את תהיי יפה ממני,’ אמרה לי ערב אחד כאשר שקענו בכרים.

‘לעולם לא, אימא!’ זו הייתה מחשבה בלתי מתקבלת על הדעת.

הושיטה את ידה אליי, ואני נשכבתי לצדה.

‘בגילך לא הייתי נאה כמוך,’ אמרה ונישקה את מצחי. ‘אך היזהרי לך, בילקיס הקטנה. יופי הוא נשק שאפשר להשתמש בו פעם אחת בלבד.’

ובטרם הספיקותי לרדת לחקר מילותיה, הסירה מעל פרק כף ידה צמיד כבד, עטור אבני אודם; רוחבו היה כרוחב זרועי. ‘הרואה את את האבנים הללו? חוזקן עולה על גבישי קוורץ או על אבני ברקת. אינן נשברות תחת לחץ ואינן מתרככות עם השנים. תהיינה לך למזכרת, חמדתי, כי החכמה בת־קיימא היא וכן ערכה רב יותר,’ אמרה והחליקה את הצמיד על זרועי.

‘אבל…’

‘הסי כעת. בזריחת שבע האחיות עת היא לדברים חדשים.’ נגעה אמי בקמע הארד שעל צווארי, אשר על צדו האחורי חקוקות היו פניה של השמש ונועדו להגנתי. ‘הכי יישא חן בעינייך אח צעיר, נסיך?’

נצמדתי אל אמי וחיבקתיה, אוחזת בידי את הצמיד ומשתעשעת בו. זוכרת אני כי לימדתני אומנתי להקטיר קטורת מדי חודש בחודשו לפני פסלה של שַמְס, אלת השמש העשויה אבן בהט, כאשר נשאתי תפילה בזה העניין.

‘יישא חן בעיניי.’ אמרתי זאת, כן ידעתי כי תשובתי תסב לה נחת, ולא הבעתי את רחשי לבי כי טוב לי אח מאחות אשר תתחרה עמי על תשומת לבה של אמי. את אמי אוכל לחלוק עם אח, כי יודעת אנוכי שיום יבוא ויעזבנו אל חיק אבי – ואל כס המלכות.

נדרתי להתפלל בכל יום כי הילוד בבטן אמי אכן יהיה בן זכר.

עשרה ימים חלפו, ובאמי אחזו עוויתות. ראשה נחבט בספסל השיש בחדר הרחצה. באותו הלילה בישרוני כי נטשתני אלי חיים אחר המוות, ולקחה עמה את האח אשר לא נולד.

זעקתי עד אשר התמוטטתי על קצה שולחנה. שקרנים היו הם בעיניי; התחננתי לראותה. הלמתי באגרופיי בכל מי שחישב להתקרב אליי. לא, אמי לא תעזבני! ובהביאם אותי אליה השלכתי עצמי על גופתה, נצמדת אל צווארה הקר. אצבעותיי נשזרו בקצות שערה הארוך, עד אשר צלח בידם להרחיקני.

קברה המלכותי נחתם במקדש לאל הירח אַלמָקָה. פניה לא פסקו מלהופיע לנגד עיניי ימים ארוכים. יש אשר יכולתי להריח את ריחה, ובשנתי להרגיש את רכות לחייה נושקת לשלי. היא לא לוקחה ממני. כשנה מיום מותה התעטפתי בשתיקה. הכול סברו כי אילמותי נובעת מתוגה. ואולם, נכונה הייתי לדבר אך ורק עמה.

בכל לילה לחשתי לה בשוכבי על יצועי, עד להתערפלות קולה עם בוא הקיץ, אשר לקח עמו נתח חי ממני. מלאו לי שש שנים.

הַגָּרלָת, רעייתו השנייה של אבי, נבצרו ממנה יופי ועלומים. נוכחותה בארמון חידשה את הקשרים עם שבטי נַשְשָן בצפון ואת השליטה על נתיב הסחר, דרך עמק ג’ווף העצום. ואם עורקי חייה של סבא היו הסכרים ונתיבי גשמי הקיץ, אזי נחשבה דרך הבשמים לנשמת אפה, וכל נשיפה של שביליה כרעה תחת עומס הלבונה, הבדולח, האפרסמון ובושם המור.

מלאו לי שמונה שנים בהפר אחי למחצה את השקט ברובע הנשים, עם השמיעו יללה זועמת, ממש לפני ראשית בואם של גשמי האביב. בהילולת המקדש של אותה שנה הקריב אבי צלמיות זהב של הגרלת ושל אחי, שעליהן חקוקות קללות אשר יוטלו על מי שיעז להסירן ממקומן. חשתי כי בגד בי במעשה כפירה זה; חילל את שם אמי, הקבורה בזו האדמה המקודשת.

וגם אם נולד לאבי יורש, לא יכול היה לרצות את מועצתו, יען כי בעיניהם לא הגיע מעודו לקרסולי אבותיו הלוחמניים. סבי אגאבּוֹס היה רוצח של לוחמים. אלפים נפלו תחת מכונת שאפתנותו בהיאבקו לאחדותן של ארבע הממלכות: קתאבאן, חצרמוות ואווסאן, וסבא אשר תמשול בכולן.

אגאבוס הוא אשר לקח לו לאישה נסיכה מעברו האחר של הים הצר, ודרכה קיבלו צאצאיו את עורם השחום והמלכותי.

ואולם אבי, היחיד מבניו של אגאבוס אשר שרד את מסעות הכיבושים, מעוניין היה בקידום פולחן לאל הירח אלמקה ברחבי הממלכה המאוחדת, יותר מבגבולותיה של ממלכת סבא. באותה שנה מינה עצמו לכוהן גדול וניצח על הסעודות החגיגיות במקדש ועל המצודים הפולחניים, עד אשר אפילו מאוזניי הצעירות לא חמק רחש התרעומת שחלף במסדרונות הארמון כנחיל דבורים חומקני. לא שמתי מבטחי בהגרלת. לא משום שעודדה את להיטותו ולא בשל פרצופה המנומר ואף לא כי הביאה לעולם את הדבר הצווחני אשר היה אחי, אלא כי גזלה את חדרה של אמי ואת תיבת התכשיטים וגרמה לשם איסמני להתרחק ממחשבות רבים, זולת ממחשבתי.

הארמון הפך לזר לי. את מסדרונותיו מילאו משרתותיה של אמי החורגת וכוהנים מסתוריים אשר דיברו בשפתם השבטית הצורמנית. שארי בשרי החדשים, ואפילו עבדיהם, ציוו עליי פקודותיהם, ולא זו בלבד אלא אף החדירו בי מבטיהם, ואילו הילדים אשר גדלתי עמם, הדירו נוכחותם ממני בעקבות שנת שתיקתי. ‘סורי לך ממני!’ אמר אחד מהם, בן ושמו לוּבָן, כאשר ביקשתיו לחמוק אתי אל האורוות. נהגנו לבלות שם שעות רבות בהאבסת גמלים, ואף שימש הוא לנו מקום מסתור מפני אומנתי, שנה לפני מות אמי. גבוה היה כעת ממני אך במעט, ומעיניו סר חיוכו אליי: ‘אמך מתה, והגרלת היא המלכה. כעת אין את אלא ממזרה.’

הבטתי בתדהמה בבוז אשר נשפך מפניו העגלגלות, ואז הלמתי בעינו באגרופי.

‘בתו של מלך אנוכי!’ הרמתי קולי. בגובה קומתי קמתי עליו, עד אשר משכוני ממנו.

שום פיסת מזון לא קרבה אל חכי באותו ערב, עד לכתי לישון; בין כך ובין כך אבד לי תאבוני. לא פעם ולא פעמיים ראו עיניי יתומים אשר הפכו למשרתיהם של התופסים את מקומם, ומימיי לא העליתי על דעתי כי כך עתיד להיות גורלי.

‘הרי נסיכה את, ואל לך לשכוח זאת,’ אמרה לי אומנתי עם ערב. ועלומה הייתה לי זהותי. זולת זו האומנת ובתה אשר שמה שארָע, לא נותר לי מאומה.

איש לא כינה אותי ממזרה – לא בפניי – ועם זאת לא חמקו ממני המבטים העלומים, לא המבחר המתמעט של אריגים לשמלותיי, ואף לא תשורות אבי אשר התקבלו לסירוגין, עד אשר פסקו לגמרי.

באחד הימים אזרתי אומץ לשים פעמיי אל חדרה של הגרלת. מבעד לקירות החדר נשמע קולה בהכתיבה פקודות לקראת יום חג הולדתו הראשון של אחי. גלילי בד ממשי צבוע ונדיר נפרסו על הספה. ‘היכן התשורות והחפצים אשר שולח לי אבי?’ דרשתי לדעת. קול עצור של נשימות נשמע סביב, ומצדודית עיני הבחנתי במבטה המבוהל של אומנתי.

הגרלת הסבה אליי את מבטה. התדהמה אשר נרשמה על פניה הייתה ברורה כמו הצבע מאשכול הכופר המשוח על מצחה. מתנוכי אוזניה נטפו אבני ישפה ירוקות, ועל מותניה המתרחבים נשתלשלה לה חגורת זהב עבה. דומה הייתה בעיניי לחמור מעוטר. כך עלתה בדמיוני.

‘וכי למה ישכחך, ילדה? שולח הוא לך מתנות לרוב. על שום מה רעות פנייך?’ הגרלת קרבה ידיה אל לחיי. בעוד שפתי התחתונה מאיימת לרעוד, צדתי בצדודית עיני את צמיד האודם אשר היה פעם של אמי – הצמיד אשר נתנה לי בטרם מותה.

‘מאין לך זאת?’ שאלתי. אומנתי משכתני לאחור, מנסה להסותני. ‘הצמיד הזה שייך לי!’

‘הלזה את מתכוונת?’ שאלה הגרלת. ‘אם יקר ערך הוא לך, הנה, קחיהו.’ בהסירה את הצמיד מעל זרועה השליכה אותו לעברי. נפל על הרצפה לרגליי.

‘סלחי לי, מלכתי!’ השיבה אומנתי. בעודי חומקת מחיבוק זרועותיה חטפתי את הצמיד מן הרצפה; חסר היה אבן אודם אחת. מיד החילותי לתור אחריה כאחוזת רוח עוועים, עד אשר גררתני אומנתי מן החדר.

נמנעתי מלהיכנס אל הארמון ככל שהיה ביכולתי. ברחתי אל הגנים והתהלכתי לי תועה בין הבריכות, מנעימה לאוזניי את זמירות אמי. שקעתי ברכישת הדעת עם החונך אשר מינה אבי ללמדני, לכאורה כדי לשמרני מפני צרות.

בתוך שלוש שנים ידעתי את שירת ארץ שוּמֶר, את כתבי החכמה של מצרים ואת סיפורי הבריאה של בבל בשלמותם. נהגתי לבקר את סופרי הארמון בכתבם את מסמכי החצר, ואם כיבדוני, אף רכנתי מעל כתפיהם כדי לקרוא את אשר כתבו. ראש הסופרים של אבי הרשה לי להתפעל מכתב ידו המפואר והציג לפניי את תיאורי הקרב של סבי לאחר שהשקתי אותו קנקן יין אשר נטלתי בסתר מן המרתף. חיכיתי בקוצר רוח לשיבתם של הסוחרים אשר הביאו עמם אוצרות חדשים של מגילות עור, לוחות, ניירות קלף ואף קני במבוק חרוטים עם חשבונותיהם המסחריים.

לראשונה מאז עברה אמי אל עולם הצללים נמלאתי אושר. אחי דמאר, אשר מדד את צעדיו הראשונים, עתיד היה להיות למלך. ואני נמלטתי מן הכול, משתדלת לחמוק בין מסדרונות הארמון ספוגי התככים המדיניים והמחלוקות האישיות, אל סיפוריהם מעוררי החיים של אחרים, אשר הובאו מכל קצות תבל.

ומפני מבטיו של סָדִיק, אחיה של הגרלת.

סדיק היה ערמומי כנחש, עב בשר ומבטו חסר חיות. הוא לא החמיץ דבר. ניחן היה בכישרון לשכנע את יועצי אבי למען תועלתו האישית. השפחות והעבדים הלכו רכיל תכופות על כי נולד תחת אות מופת עצום – והאות העיד על אמִתוּתו, יען כי בא סדיק אל עושרו הרב עם נישואי אחותו לאבי. מחצית תכולת הארמון לקח אתו, ולא היה ביכולתי להבין מדוע.

סדיק התעניין רק בדמות אחת: בי.

עיניו תרו אחריי במסדרונות, מחליקות על גווי וכתפיי, חודרות אל קרביי בכל עת אשר בה נכחתי באולם העשוי אבן בהט.

ולא רק אני שמתי לבי לכך.

‘לא אתמה אם הגרלת תדרוש מאביך לתיתך לסדיק,’ שחה לי אומנתי באחד הערבים, מצקצקת מעל לשערי הסתור. שארע, הקרובה אליי כאחות, נעצה מבט באמהּ ולאחר מכן בי. שנאתה לשאר בשרה של הגרלת גדלה מיום שבאה לארמון, ולו רק מתוך נאמנותה אליי.

‘לא יעז לעשות זאת,’ עניתי.

‘וכי למה?’

‘מכיוון שנאמנותו של סדיק כבר שמורה לו.’

חשבתי לתומי כי ביום מן הימים אנשא לבטח לאחד ממכובדי המלך או לאיש אחר.

אך לא.

‘אהבתה של הגרלת לאחיה אינה שמורה בסוד,’ אמרה בעודה מסרקת את שערי בעוז. ‘והכול יודעים כי יש לאל ידה להשיג חסדי אביך.’

‘אך הרי סדיק אף אינו ראש שבט.’

‘אך אח הוא למלכה. יהא שליט המים עד תום השנה, שימי לב לדבריי.’

נעצתי בה מבט משתאה. שליט המים ממונה על פיצול זרימת נתיב המים של הוואדי הגדול מן הסכר המוצב בו, ועל תעלות המים המשקות את נאות המדבר בשני צדיה של מַאריבּ. תהא לו עמדת כוח על רוב השבטים רבי ההשפעה בבירה. רק אדם הגון ומכובד יכול ליישב סכסוכים שאין מנוס מהם בענייני מכסות של מים.

אך לא סדיק.

‘סדיק לא יעשה מאומה, זולת איסוף שוחד.’

‘בילקיס!’

‘אך זו האמת לאמיתה. סדיק אינו אלא תולעת היונקת משדי אחותו!’

בהלה אחזה באומנתי. ידעתי זאת כי הייתה קרובה להתריע בי להיזהר. אך בטרם יצאה מילה מפיה נשמע קול חבטה: מראת הארד נפלה על השטיח מידיה של שארע, אשר עסקה במירוקה.

‘ילדה מגושמת שכמותך!’ אמרה אמה בזעף. לא ניכר היה כי שמעה שארע – את עיניה הפקוחות לרווחה נעצה ברצפה.

אומנתי היססה, נשנקה ושמטה את קומץ שערי אשר זה עתה החלה במלאכת קליעתו. עקרה ממקומה והרכינה ראשה עד מאוד, עד כי חישב צווארה להישבר בדמיוני. אט־אט סובבתי את ההדום שישבתי עליו.

שם, בפתח הקמור של חדרנו המשותף, עמדה לה הגרלת – שולי רעלתה הדוקים אחורנית בעזרת סיכות, שפע של זהב נשפך מתנוכיה. שתיים מנערותיה עמדו מאחוריה בחדר המבוא. נעמדתי על רגליי.

לרגע איש לא הניד עפעף. אף אני לא משתי ממקומי לקוד קידה בהתקרבה אליי. נעצרה בדיוק אל מול המראה, התכופפה כדי להשיבה, מדמה אותה לצעצוע סורר. פעם נוספת אמדה את המראה, נטלה את פיסת האריג מידה הרועדת של שארע, החליקתהו על פני המראה ולאחר מכן הושיטה לי אותה.

‘למען תיטיבי לראות,’ אמרה ויצאה, משליכה את פיסת האריג מאחוריה.

ברגע אשר לא נראתה בו עוד ניגשו אליי אומנתי ושארע כאחת, פניהן חיוורות, נחיריהן רחבים מיראה. לא שאלתי כיצד נפתחה הדלת אל החדר החיצוני. מה תועלת יש בכך. באותו שבוע באתי בברית אירוסין עם סדיק.

השלכתי עצמי לרגלי אבי בחדר הכינוסים של לשכתו הפרטית – במקום אשר בו אינו חייב להיות מלך אלא בן אנוש.

‘אנא ממך, אל תתנני לו לאישה,’ זעקתי. אחזתי בחזקה בעור הרך של סנדליו, הודפת את שולי גלימתו כדי להניח את קדמת ראשי בקצות הסנדלים.

‘בילקיס,’ אמר באנחה. הרמתי ראשי בהפנותו את מבטו. החריצים מתחת לעיניו בלטו כעת יותר באור העששית העמום, בלא הכחל האופייני הצובע את ריסיו התחתונים. ‘האין ביכולתך לעשות זאת? למען סבא – למען אלמקה, מעל לכול?’

‘מה לי ולאלים?’ אמרתי. ‘עושים הם כחפצם!’

‘האֵלָה את, אשר תעשי כחפצך?’ שאל בעדינות.

‘עשתה זאת כי דיברתי סרה בסדיק. אני חוזרת בי!’ הרכנתי ראשי, אוחזת בחזקה בכפות רגליו. ‘אבקש את מחילתה. אשרת בחדרה. אך אנא ממך, אל נא תחולל לי זאת!’

התכופף אליי כדי להקימני: ‘הגרלת תראה בצעד זה חיזוק לקשר השבטי. ומדוע לא? אחיך עתיד להיות למלך. הסבורה את שהמלכה כה קטנונית היא?’

נרתעתי לאחור: ‘האינך מבחין בשנאתה כלפיי?’ מעדתי אחורנית, הרחק מן הבימה הנמוכה, אל טבעת אור העששיות לפני כס המלכות. פתחתי שוב את פי לחדש תחינתי, אך המבט אשר ניכר בעיניו גרם לי להיאלם דום.

לרגע קט ניסה לומר דבר מה, אך לא פצה פיו. חיוורון ניכר על עורו – חיוורון אשר לא היה בו קודם לכן.

‘איסמני…?’ אמר חלושות. הרים ידו ואצבעותיו רעדו.

‘אבא?’

קרבתי אליו, אך בנסותי לאחוז שוב בברכיו נרתע ממני והלאה.

‘אבא, זו אני, בילקיס!’

‘מאוחר,’ אמר. עיניו הופנו אל החלון המסורג. זוהר לפידים בוערים נישא מן הגנים המלכותיים.

‘אנא, מלכי. פעם הייתי ילדתך. אם יש בך עוד אהבה כלפיי…’

‘הכול כבר נערך,’ אמר בקול מתוח. עם הבהוב העששית הבחנתי בצל השנים החולפות אשר העיב על פניו מיום מותה של אמי – ירח מאפיל של כאב הצל על האהבה.

לאחר מכן נראה סדיק בכל מקום. עמד באכסדראות בצאתי אל הגנים, שוטט ליד המזרקות בדרכי אל שיעוריי. ואף כי לא קרב אליי תחת עיניהם של השומרים הפזורים בכל מקום, מבטו היה תמידי כמו השמש היוקדת.

חדלתי לבוא לסעודות באולם. פסקתי מלפקוד שיעוריי. מראהו של סדיק דחני: החל מן הדרך אשר בה חגר חרבו המקושטת – מגובה חגורתו ומעלה, כדי לשוות לעצמו עצמה – ועד למספר הטבעות אשר ענד על אצבעותיו. אחוש אחרת עם הזמן, הבטיחה לי אומנתי. אך נחמתי היחידה הייתה כי לא אהיה אתו לבד, עד שנינשא בתוך שלוש שנים. אך סדיק לא היה אדם שיעמוד במילתו.

שתים עשרה שנים מלאו לי בהניחו ידיו עליי בפעם הראשונה.

חריקה חלושה של דלת הקיצתני. נמצאתי לבדי, ובמבט חטוף ראשון, לאורה הדועך של העששית, חשבתי כי ברעם הסריס הוא העומד בפתח. ברעם הכרסתני ומרובה הפימות והסנטרים היה הגבר היחיד אשר הורשה להיכנס אל אגף הנשים.

ואז הבחינו עיניי בניצת חרב מנצנצת.

חצה את החדר בשלושה צעדים, ואני זינקתי, זועקת לברעם. סדיק סטר לי בחזקה על פניי.

לחמתי בו עד אשר הפיל את משקלו הרב עליי: נדן חרבו חופרת לתוך צלעותיי ומשקלו כפליים משלי. ‘ברעם והנשים פוקדים את אחותי אשר זה עתה פוסק הריונה עם אחיך החדש,’ אמר בלהט על אוזני. צחנת בושם ויין נדפה ממנו. ‘ואיש מהם לא יוכל להתנגד לשליט המים.’

ידו האחת סגרה על צווארי והשנייה הפשילה שמלתי. סרטתיו בציפורניי עד כי קרובה הייתי לאבד עשתונותיי. ואז, עצמתי עיניי.

שלושה ימים נותרתי לשכב על יצועי.

אומנתי הזעיקה את המרפא, והלז לא מצא בי מאומה, זולת קהות רגש האוחזת באישה אשר אינה חפצה לחיות עוד בעורה. סדיק הצליח שלא להותיר רבב על צווארי או על פרצופי, זולת סריטות טבעותיו כנגד ירכיי.

כל אשר חפצתי היה לצעוד אל עבר שממת המדבר, עד אשר יבלעוני החולות, אך גם לזה לא עמד לי כוחי. עם רדת החשכה על הערב הרביעי קראתי לאומנתי. חפצתי בצמח הדטורה אשר בו נעזרת הגרלת להרחבת אישוניה. או בדבש עסיסי של שושנת האלפים.

אומנתי הביטה בי ושאלה, ‘מדוע, ילדה? מדוע חפצה את בהם? יפה את, ואין לך צורך בדבש זה אשר יהפכך לחולה.’

לא עמד לי כוחי להעניק קול למילים. נתנה לי ללעוס עלים של גאת, אך עליו הממריצים לא הצליחו להקימני ממיטתי.

בבוא סדיק עליי בכוח בשנית אמרתי, ‘אבי ידרוש במותך. אאשימך לפני כל המועצה!’

‘הבטוחה את כי ידרוש מותי? הלוא ישאלוך, ‘וכי הרמת קולך? ומי שמעך? וכי למה לא פנית אל אביך המלך בפעם הראשונה?’ ואני אומר כי ניסית לפתותני ואביע דאגתי לכבודך. למי, לדעתך, יאמינו?’ ואני ידעתי כי יש עמו צדק: אח היה למלכה ושליט המים. ואילו אני, בת לאישה אשר נולדה תחת אות מבשר רעה, ונותרתי לבדי לעתים קרובות מדי.

‘ואם ישלחו מיילדת ותמצאך פגומה, לא תהא לי כל בררה, זולת לגרשך קבל עם ועדה למען כבודי ולמען כבודה של המלכה.’

שומה היה עליי להתמלא בכעס צדקני, להטיח בו אשמה לפני אבי, רק כדי לנוס מפניו – ומפני כל גבר. ולא, איש לא יחפוץ לקחתני לאישה לאחר מהומה מעין זו קבל עם ועדה, בלא מידה ניכרת של שלמונים. אך זאת לא עשיתי. רק פרץ של בושה עלה בי, כריקבון תולעים מתחת לעור.

התחננתי לפני שארע שלא תעזוב מיטתי בלילות, אך היא נאלצה להתייצב אצל המלכה בכל פעם שנקראה אליה. וכך בא אליי סדיק בכוח פעמיים נוספות בחודשים הבאים, תחילה עם בוא העננים להתאסף מעל למדרונות המדורגים בהרים, ולאחר מכן עם ראשוני המשבים של העונה המשמשת ובאה, המנענעים את העצים על הגבעות.

הגשמים הגיעו, ואני נותרתי במיטתי. נחשולי מים שטפו במורדות הגבעות במשך כל אחר הצהריים, נושאים עצים ואדמה וכל מבנה אל הוואדי בשעות הגאות. אחרי ככלות הכול, עטפתני השינה בלילות, יען כי מותשת הייתי מערנות השבועות שלפניהם. לעת עתה הייתי בטוחה ומוגנת. שליט המים שהה מחוץ לארמון ופיקח על השיטפונות ועל מצב התעלות – יצא עם פועליו לתקן כל פרץ בסכרים.

לפרקים קמתי וניגשתי אל החלון בטרם עלות השחר. שדופה הייתי תחת שמלתי – איבדתי חיטוב גופי אשר לא מזמן החל להראות אותותיו. נשענתי על שבכת החלון והדפתי את התריס. בחצר עמדו ראשוני המשרתים; הבחנתי בצלליותיהם מול השחר החיוור. כמנהגי זה לילות רבים מיום מותה של אמי, תרתי בעיניי אחר צביר שבע האחיות, אך בזה הבוקר הסתירה הלבנה אחת מהן. נותרתי לעמוד מול החלון עוד זמן רב, גם לאחר התבהרות השמים והיעלמות הכוכבים אט־אט, מתבוננת בלבנה החולפת לפניהם.

בפעם הראשונה זה שנים נשאתי תפילה. לא לאלת השמש אשר כשלה להגן על אמי… אלא לאלמקה, אל הירח אשר אספה אליו.

הושיעני או הנח לי למות.

זו הייתה תפילתי. החלקתי מזרועי את צמיד אבני האודם, יקר הערך לי מכול, והנחתיו על שבכת החלון לפני מחציתה של הלבנה המתבהרת.

בשלהי אותו היום הגיעו גברים ומיהרו אל החצר, וזעקותיהם עלו אל שבכת חלון חדרי הפתוח. חלף לו זמן לא רב, ויללה קורעת לב עלתה מאולם הנשים. כה רמה הייתה, עד כי נישאה אל חדרי.

שעה אחר כך, בישרה לי אומנתי: אחד מפתחי הסכר קרס. סדיק נסחף בשיטפון. נשאתי עיניי אל השמים.

שלך אני.

גופתו של סדיק לא נמצאה מעולם. חודש לאחר מותו האשימתני הגרלת לפני אבי – פניה מותשות ובגדיה תלויים על גופה הכחוש והשלדי. אני צמחתי אל שמלותיי מידה נוספת, כאילו לבשתי את שפע בשרה שאיבדה ביגונה.

‘בת זו קללה היא בביתנו,’ נשבר קולה. ‘המיטה מארה על סדיק בקללה אותי!’

‘מלכתי, נסערת את,’ אמר אבי בקול עייף.

‘באמת?! אחי וארוסה מת, ופעמיים פסק לו הריוני מיום בואי אל צל קורתך. אמהּ ילדה בת אחת ומתה ובחיקה יילוד נוסף. אומרת אני לך: בת זו ממיטה מוות על כל הסובבים אותה!’

אך בהתבונן בי אבי ידעתי כי לנגד עיניו רואה הוא את צלה של האישה אשר נשא מאהבה, ולא מתוך בריתות. מיד הבינותי מדוע לא ביקש לראותני ביגוני, ולא זימנני אליו בשנים שלאחר מותה, שבהן התכנסתי בתוך עצמי.

‘אישה,’ אמר בהרכינו ראשו.

‘שלח אותה מכאן, ולא, אסור מן ההיכל הזה ואקח את בני עמי, שמא תביא לקיצו, כפי שהביאה לקצם של אמה ואחיה אשר טרם נולד! התברכה אמי בשבעה ילדים בהיותה בגילי, ואחותי – בחמישה זכרים. ואני לא התברכתי לשאת עולל ברחמי עד לבוא מועד, ולו פעם אחת בכל ארבע השנים האחרונות. החפץ אתה לשאת באשמת מותם של ילדינו האחרים אשר טרם נולדו?’

נחרתי עליה בבוז, נשמעת כמו זמורה יבשה שנבקעת תחת כובד משקלה של ציפור. נכונותי להיות קלת דעת, להטיל קללה עליה, על בנה ועל כל נושא תקווה ברחמה, על כל המשתייך לשבטה, על גמליהם, על צאנם, עד אחרון כלביהם נגועי הכלבת.

אך הנשימה אשר נטלתי כדי לקללה יצאה מפי כשריקת תמיהה גסה. ברגע קט של רוח עוועים, קרובה הייתי לבוא לידי צחוק.

לא היה דבר שיכלה לעולל לי. לא היה דבר שיכול היה להילקח ממני, אשר טרם נלקח והייתי נכונה למוסרו בעצמי. אפילו את חיי שלי הייתי מוכנה למסור.

לי, אשר לא נותר בי כוח, לא היה צורך להוסיף מילה. הגרלת איבדה עליונותה עליי, ובאותו הרגע נוכחה אף היא בכך. התבוננתי בצבע האוזל מלחייה.

‘כן,’ אמרתי לאבי, ‘שלחני אל מעבר לים הצר, לארצה של אם אמך. הב לי כוהנים ומנחות למקדש של אלמקה, ואקריבם בשמך.’

הכי הקלה חלפה על פניו?

לא היה ביכולתי לנטור לו טינה על שנעתר לבקשתי כהרף עין. אלמקה היה גם הוא ישועתו.

בסתיו ההוא עליתי על אנייה עם חונכי, עם פמליה של כוהנים ועם שרים חדשים, והפלגתי אל מקום מושב חדש, עם שפעה של קטורת, מנחות ותשורות – אל המקדש בארץ פוּנט. לא הורשיתי לקחת עמי את אומנתי, ואף לא את שארע – ידה של הגרלת הייתה בדבר – ונאלצתי להיפרד מהן בדמעות לרוב, מנשקת צוואריהן ומפקידתן בידי האלים.

מנוי וגמור היה עמי שלא לחזור אל הארמון במאריב במשך כל חיי – לא אל מסדרונותיו החשוכים ולא אל זיכרונות חשוכים מהם. אחיה את חיי בארץ פונט – ובשלום – כל ימי חיי. אך לאלמקה היו תכניות אחרות בעבורי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורה של מלכת שבא”