החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אריה אבני

ד"ר אריה אבני, כירורג וגסטרואנטרולוג - מומחה לדרכי העיכול האנושיות והומיאופת. מאמין בהקפדה על תזונה, השלמת החסר בגוף וטיפול בנפש - כמרשם לחיים בריאים וכבסיס לרפואה מונעת. מחברם של "רומן עם הטבע", "עזוב ת'עטינים שלי", "שוטי החלב", "הזקן עם הבייגלים", ... עוד >>

סיפורה של אישה אחת

מאת:
הוצאה: | 2008 |
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

73.00

רכשו ספר זה:

עד שלא הכרתי את האישה, לא ראיתי את המוות בעיני הנשים הפוסעות ברחובות העיר, בשבילי הקיבוץ, המושב, הכפר.

משהכרתי, גיליתי לפתע עיניים שמשהו מת בתוכן. כמה מהן מרכיבות משקפי שמש, כדי שלא יראו את מה שהן ראו, את מה שחוו. את המוות.

רק הן חשות את הזוהמה שדבקה בהן.

רק הן יודעות שחייהן מלאי האהבה, השמחה, השלמות והתום – נותצו לנצח ביד זדונית. זדים וסעים ברחובות העיר, הכפר, הקיבוץ, והמה רבים מדי. איש לא יבחין בהם ולא יזהה אותם כשאין אות קין חקוקה על מצחם.

הנשים, הילדות שנאנסו, לעולם לא יחזרו להיות הפרחים שהיו.

יש מהן שמתאבדות. יש שמאבדות שפיותן ומאושפזות בעל כורחן בבתי חולים.

חלקן ממשיכות לחיות חיים שכבר אינם חיים. מתות-חיות, מתות-נושמות.

רק אהבה והבנה עשויות לעזור. רק חיבוק חם יכול לסייע. רק האמון של הסובבים והחברה בכלל באסון הנורא שקרה, יש בכוחו לשקם. האהבה, ההבנה, החיבוק והאמון עשויים לרכך את הצלקת הקשה, שתישאר לעד.

 

"סיפורה של אישה אחת" הוא וריאציה אחת על סיפוריהן של עשרות אלפי נשים שלא זכו להיכתב. הן לא זכו להטביע אות קין על מצחו של ה"בודג-זד" שהרס את חייהן. האנס ממשיך להתהלך בחברה שאינה מקיאה אותו ואינה מוקיעה את מעשיו.

 

 

בספרה "טראומה והחלמה" אומרת ג'ודית הרמן כי האנס הניצב בבית המשפט, כמו גם בחברה, "פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו, ולא לדבר עליו. הנפגעת לעומת זאת, תובעת פעולה, מעורבות וזכירה… התוקף המבקש להשתמט מאחריות לפשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עלה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויים להישמע אותם הטיעונים המוכרים: "הדבר כלל לא קרה, הנפגעת משקרת, מגזימה, היא הביאה זאת על עצמה… על כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

הספר נכתב כדי שנדע. כדי שלא נשכח. כדי שנימוקי השופטים יעלו הרהורים וספקות בלב הציבור על תפקודה של מערכת המשפט בכל הנוגע למשפטי אונס. כי רק החשיפה לאור מגרשת את החושך, ורק הוקעת האנס על ידי החברה תגרום להפסקת התופעה.

מקט: 001-3000-118
עד שלא הכרתי את האישה, לא ראיתי את המוות בעיני הנשים הפוסעות ברחובות העיר, בשבילי הקיבוץ, המושב, הכפר. משהכרתי, גיליתי […]

הסיפור הזה, סיפורה של אישה אחת, מוקדש לאישה אחרת.

איני יודע מי היא ואיני יודע היכן היא גרה. איני יודע איך היא נראית ובת כמה היא.

ייתכן שהיא קוראת את השורות הללו ממש כרגע ואינה יודעת כי הכתוב כאן מוקדש לה, או שמא כן.

הספר בא להזהיר.

האסונות הגדולים והאכזריים ביותר נגרמים על ידי האדם, ולמען האמת, בעיקר על ידי הגברים. אם במדינה שלי יש יותר ממאתיים אלף נשים מוכות, מושפלות, אנוסות, אין ספק שישנן עוד מאות אלפים שלא סיפרו לאיש את סיפורן, ועוד רבות מאד שעל העינוי שלהן לא ניתן להתלונן במשטרה כי כל כולו “רק” מילים של השפלה ודיכוי מפי אלפי זדים, חלאות דמויי גברים. אבל גם מילים הורגות.

אני מניח שרוב החלאות לא הגיעו לדרגת הזד שב”סיפורה של אישה אחת”, אבל אין ספק שרובם בנויים מחומר דומה, כוללים פגמים דומים, הפרעות אישיות דומות.

לא ניתן לקרוא “נורמטיבי” למי שאנס אישה.

צא ולמד – כל אנס, כל מתעלל, אינו “נורמטיבי”. הוא פגום. הוא בעל הפרעת אישיות סמויה לעין, שלא ניתן לאבחן אותה. עדיין אין בנמצא מבחן שיאשר את רמת המסוכנות של מזיק מסוג כזה. הוא טפיל שעדיין יש המתקשים להאמין שהוא קיים בכל קהל של מניין גברים, שהרי עשירית עד חמישית מכלל הנשים בארץ הקודש – נאנסו.

נכון, יש זדים שרצחו נשים. נשים שלא קלטו שבעצם הסכמתן לחלוק איתם קורת גג ומיטה הן הפכו לעד לקניינם של אותם בעלי הפרעת אישיות.

זדים אלו, הרוצחים, הם המיעוט, ודרגת הפרעת האישיות שלהם היא הקשה ביותר.

הבעיה, לפחות בעיניי, היא שאיש מבין מקבלי המשכורות הממשלתיות, בין אם אלו עובדות סוציאליות או אנשי פרקליטות המדינה או אפילו שופטים המקבלים משכורות להתקנא בהן, לא קלטו עדיין שכל אותם הזדים המובאים בפניהם הם בעלי הפרעות אישיות קשות, קשות עד מוות, אף שכלפי עין הרואה מִלבר, הם נראים כמו כולם, “נורמטיביים”.

כל הזדים נראים כד”ר ג’ייקל, אף שבתוכם נמצא, אפילו לא מסתתר, מיסטר הייד.

כשלא מעוניינים להתעמת עם האמת, קשה להאמין כי הם עוללו את אשר עוללו בסתר, לאישה. בעלי אוזן קשובה ועין בוחנת, שיש להם מוח ערני ואנליטי, יכולים לנתח את המסרים הנפלטים מפיהם של הזדים ואת התנהגותם ולאתר את האישיות החשוכה, החולנית, החבויה, המאיימת על בת האדם.

נורמלי לחלוטין נראה הזד שהטביע את בתו באמבטיה. אחרי שקבר את גופתה קלת המשקל בחורשה, הוא לקח חלק בחיפושים אחריה.

בריא בנפשו “נראה” גם הסַפָּר שגר ברחובות, איש שרצח את אשתו במלון בתאילנד, וביתר את גופתה כדי להקל על עצמו את מלאכת ההיפטרות ממנה. את חלקי הגופה הוא הכניס למזוודה טרם השקעתה בתעלת מים סמוכה.

אפילו העיתונאים, כלבי השמירה של השד יודע מה, לא הביאו את הפרעת האישיות הברורה של אנסים לעיונו של ציבור הצמא לדעת. מישהו כתב משהו על מבנה האישיות המעוות של הנשיא שאנס?

והפסיכיאטרים? חלקם עלובי החיים, בעלי בעיות נפשיות שצצות ומתגלות כשמישהו מנסה להקשיב ולנתח את מה שפיהם אומר או ידם כותבת או כשהם שולחים אדם במצוקה לאשפוז כפוי ללא סיבה מוצדקת.

אם הספר הזה יחדיר לתודעתם של כל הנוגעים בדבר כי כל הזדים, חובלי גוף ונפש האישה, הם הפרעות אישיות מהלכות, בני אדם שאינם מודעים למופרעותם והיא נורמה התנהגותית לגיטימית בעיניהם, דייני.

 

ואם את, קוראת יקרה, שואלת באיזו מדינה מחורבנת אנו חיים, אני מודה: לאן שלא תביטי תראי חורבן זוחל. אם היה הנביא ירמיהו עושה קאמבק, אין ספקששוב היה מאובחן כחולה נפש ונשלח למוסד סגור.

אלמלא הייתי מאמין שניתן לנקות את המדינה מהרפש החי, שניתן לפקוח עיניים עיוורות לאמת ולצדק, לא הייתי כותב את “סיפורה של אישה אחת”.

אין ספק שעיסוק בחטאים של אנשים לא מעטים עלול לגרור רצון לתבוע הוצאת לשון הרע, אך הציבור רוצה לדעת, צמא לדעת ואולי חייב לדעת את המתרחש בחדרי החדרים של הבית, במשרדי הפרקליטות, בחדרים בהם יושבים אלו  שכיסאם  מורם מעם;

ואין ספק שהציבור ימצא עניין בכתוב, כי אין רבים בארץ שלא טעמו את נחת זרועם של הפרקליטים וגם את זו של השופטים.

עורכי דין, עורכי דין שהופכים לשופטים, תובעים למיניהם – במעשיהם, בעיוות האמת, הדין ופסקי הדין – גרמו להמוני העם להביע חוסר אמון ותחושת בחילה נוכח הצורך להתעמת עם מערכת מעוותת.

אין ספק שיש שופטים בחסד כמו שיש רופאים בחסד, פה ושם, אבל ככלל – מוטב להתרחק מבתי המשפט. וגם מבתי החולים. יש עניינים שבהם מוטב לפנות לבוררי העולם התחתון כדי לסיים פרשיות. במהירות ובהגינות ובלי עורכי דין מלוקקים.

 


הקדמה

 

אין לי כל ספק כי המשימה שלקחתי על עצמי, לכתוב את “סיפורה של אישה אחת”, היא משימה גדולה, וייתכן שהיא גדולה מדי למידת היכולת שלי לאתר ולצרף עשרות אלפי מילים למשפטים, שיעבירו לקוראים את עוצמת החוויה הקשה, את הגיהינום האישי של אישה אחת.

במחצית שנות השמונים של המאה הקודמת שמעתי בתכנית ברדיו כי ישנן מאה אלף נשים מוכות בישראל. שפשפתי את אוזניי. בוודאי הם טועים. אין ספק שהם מגזימים כשהם מציינים מספר שכזה, שגודלו כגודל צבא ההגנה של המדינה שלי.

הפגישה הראשונה שלי עם אישה מוכה הייתה בחדר מיון בבית החולים “לניאדו”, בשנת 1986. אישה בשנות החמישים הובאה על אלונקה, לבושה בחלוק מרופט, נאנחת מכאב.

“מה קרה, גברת?” שאלתי אישה שעיניה עיני חיה נפחדת, והיא פרצה בבכי.

עמדתי נבוך וחסר אונים. לא ידעתי מה לעשות. לקחתי כיסא, התיישבתי ליד מיטתה, אחזתי בידה, ושתקתי. הייתי המום.

לא היה זה בכי של כאב בלבד. היה זה בכי של קריסה, של חורבן. דקות ארוכות חלפו עד שיכלה להשמיע את סיפורה. אישה מוכה, אישה חבולה, אישה הרוסה.

סימני חבלה ניכרו בכל חלקי הגוף, שטפי דם מרובים, טריים כולם. על הראש, על הזרועות והרגליים, על כפות הידיים, על הגב, על החזה. בצילום החזה נראו שברים במספר צלעות, ללא תזוזה. לו זזו קצת הצלעות השבורות, הן היו מנקבות את הריאה – סכנת מוות. צילום הבוהן של רגל שמאל – שבר. אתן בכלל מבינות מהי עוצמת החבלה הדרושה כדי לשבור את עצם הבוהן של אישה לא זקנה? זו עצם קטנה וחזקה כל כך, שרק מכה שמקורה בטירוף יכולה לגרום לשבירתה.

המַכֶּה השתחרר זמן קצר לפני כן מהכלא, אחרי שריצה שנתיים מאסר על חבלה ואונס. אונס אשתו.

הוא רק יצא, וכבר פעל. ומגן לה אין.

המקל, מקל של מטאטא, שבו השתמש כדי לשבור אותה, נשבר לרסיסים. אחד השברים פצע את ידו.

למדתי על כך מפיה. ידעתי שהוא יגיע למיון בלניאדו. התקשרתי למשטרה וחיכיתי לו יחד עם השוטרים. והוא אכן הגיע.

במשפטו הייתי עד. אני יודע שרבים מעמיתיי חוששים לעמוד ולהעיד. ראיתי בעמידתי שם, מול השופטת, מצווה. הושטת יד, ולו זמנית, לאישה החבולה.

“כבוד השופטת,” אמרתי, “שנים אני עובד ככירורג במיון. מעולם לא ראיתי עוצמת מכות כמו אלו שהפליא האיש הזה באישה זו.”

ראיתי את ההלם בעיני השופטת, שלא הייתה רגילה לעדויות שכאלה. ואחר כך היה לה מבט של הבנה.

חשתי כי עשיתי מעשה נכון. הרווחתי מצווה. עמדתי לצדה של אישה מובסת, שלאיש לא היו ההבנה והעוז להגן עליה מפני הרוע שבחיית האדם אשר לה נישאה.

‘סיפורה של האישה שאתי’ הוא סיפורה של אישה אחת שהתמזל מזלי להכיר, אך היא לא הדמות היחידה בספר. אין ספק שהסיפור לא היה מגיע לכדי סיפור, אלמלא האיש שלו היא נִשְאה בעבר.

אנסה, בכלים הדלים שבידיי, לנתח את אישיותו, ולו כדי להזהיר את הנשים האחרות, בנות כל הגילאים, מ”מיסטר הייד”. יהיו בסיפור גם עוֹבדות סוציאליות ופסיכיאטרים ועורכי דין, ואפילו שופטים בעלי תואר שלישי – תואר דוקטור למשפטים.

כי דרושים שותפים כדי להפוך סיוט  לשואה של ממש.

 

הספר נכתב על בסיס חקירה מעמיקה וממושכת שנמשכה שנים. חקרתי את האישה שאתי עד שהייתי משוכנע כי כל פרט הוא האמת הכי אמתית שתיתכן. יושרה השוויצרי התגלה לי במהלך תשע השנים שאנו חיים ביחד. היו פרטים שנחשפתי אליהם רק לאחר שלוש שנים. נדרש זמן רב עד שזו החולקת אתי חיים ומיטה העזה להעלות את האירוע על דל שפתיה, איך הכה אותה עד זוב דם על שסירבה למצוץ לו, איך הכה עוד, עד שנכנעה. עיניה לא סרו מעיניי בעת שתשאלתי אותה. כל שאמרה – אמת צרופה.

חקרתי גם על האנס, על משפחתו, על עבודתו, על מערכות היחסים שניהל עם הסביבה.

עברתי על החלטות השופט גרשון גרמן. כתבתי מכתבים לנציבת קבילות הציבור נגד השופט בגין התנהלותו הבעייתית, בלשון המעטה. השופטת שטרסברג אישרה את מרבית התלונות.

עברתי על חוות הדעת של העובדת הסוציאלית, ברכה ברונשטיין, חלקים ממנה משובצים בספר.

עברתי על 726 עמודי הדיונים המשפטיים שנכללו במשפט האונס. בספר זה אעלה את האנס על “שולחן ניתוחים” וירטואלי, שיאפשר לנתח את דמותו ואת הפרעות האישיות הקשות שלו, שנעלמו מעיני שלושה שופטים, שתיים מהם נשים.

גם סיכומי השופט יעברו בירור. הכתוב מעיד על הכותב.

 

את הרע שנעשה אין להשיב, אך חובה היא לפקוח, ולו רק עיני אישה אחת, שתיזהר ולא תיפול בידי הפרעת אישיות מהלכת בדמות גבר שבפיו מילים יפות, הנופלות על אוזן אישה חולמת שעיניה נעצמו לזמן קצר וחוש השיפוט שלה שותק על ידי מילים וחיוך ופרח. מעשי רמייה.

לתשומת לב כל אחת מכן העומדת להינשא: לפעמים רק לאחר שבירת הכוס את עלולה להבין מהו שבר באמת. טרם הנישואים קחי את כתב היד שלו לגרפולוגית ואת תאריך לידתו ושם אמו – לנומרולוגית. אל תסמכי על הלב שלך. הוא נוטה לטעות. והטעות עלולה להוביל למותך. גם אם המוות יהיה נפשי בלבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סיפורה של אישה אחת”