החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שבויה בין עולמות

מאת:
הוצאה: | 2018-08 | 237 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

43.00

רכשו ספר זה:

"משפחה יקרה, אפתח ואומר שעל מה שאני הולך לספר לכם הוטל צו איסור פרסום…"

 

אירועים בלתי שגרתיים מטלטלים את חייה של רחל, בת למשפחה דתית המנסה לשלב בין מימוש עצמי ובין ציפיות החברה. עולמה הפנימי, העולם החילוני והעולם שמעבר לכל דמיון, שאפילו בחלומותיה הפרועים לא שיערה שתגיע אליו, מתערבבים זה בזה במציאות חייה, והיא נותרת שבויה בין עולמות.

החלטותיה, השתלשלות האירועים וסכנת החיים הנשקפת לה שזורות זו בזו ויוצרות עלילה מרתקת וסוחפת המותירה את הקורא מהורהר גם בתום קריאת הספר.

מקט: 4-1272-234
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


השבת נכנסה, גם בבסיס הורגשה קדושת השבת. פחות חיילים במוצב, שקט יחסי וכל אחד עסוק בענייניו. רחלי כבר התקלחה והדליקה נרות. היא בירכה את משפחתה ועתה גם את אלון שנכנס לחייה. “לאלון בעלי לעתיד,” פתחה את ברכתה ובירכה אותו לאושר, בריאות, ביטחון לו ולמשפחתו שטרם הכירה. בלילה שכבה במיטתה ודמיינה את עתידם המשותף, היא חייכה ומיששה את השרשרת, הקמע שלה עד שנרדמה.

אחרי ארוחת הבוקר ירדה לצפות בצגים, היא ידעה שעבודתה עבודת קודש ודוחה הכול. בלהט עבודתה לא חשה את השעות שחלפו וכשהודיעו לה שהיא יכולה לצאת להפסקת הצהריים ביקשה מחברתה בבור לצאת להפסקה לפניה וכך תוכל לסיים עוד מספר דברים. היא ידעה שבשעה זאת אלון מסייר לאורך הגבול ושבערב בעזרת השם יפגשו. המחשבה עוררה אושר בליבה. אדווה, חברתה בבור שיצאה לפניה לארוחה, חזרה ורחלי אספה את חפציה האישיים כדי לצאת עתה.

בעודה מתארגנת הבחינה בתנודות על הצג, מיד עשתה את המוטל עליה כשבד בבד היא מדווחת. כוחות נשלחים לשם. אזעקה הושמעה במוצב ואז נשמעו יריות, ושוב יריות, ואז הצגים חשכו ודבר נוסף לא נראה בהם. מוזר. הבנות נכנסו להלם מוחלט. זאת חדירה. אך כיצד? שום דבר על הצג לא העיד על כך. המחשבה שאלון שם קטעה את מחשבתה, היא נכנסה להיסטריה והחלה לטפס במדרגות.

“שלא תעזי רחל. רדי מיד למטה!” פקדה עליה המפקדת. אך רחלי, אחוזת אמוק לגורלו של אלון, המשיכה לטפס מעלה כששאר הבנות זועקות לעברה בפחד שתרד חזרה מטה. היא המשיכה בדרכה, פתחה את הדלת וצעקה את שמו של אלון בוכייה. לעיניה נגלה בור ענק באדמה, היא לא הבינה כיצד נוצר לפתע בור. אך אז כמו הכה בה הברק  הבינה: מנהרה!

“לכן לא נראה דבר נוסף על הצג,” תחילה מלמלה ואז החלה צועקת, “הם חדרו דרך מנהרה! תיזהרו!” ליבה הלם בפראות כשרצה והזהירה וקוראת שוב ושוב בשמו של אלון. אך הכוחות היו בדרכם למקום שעליו ניתנה ההתראה, היא עמדה וזעקה מזרחית לגבול לא רחוק מהמנהרה והם מתרחקים ממנה הלאה מערבה למקום שעליו הודיעה. מיואשת ובודדה החלה לבכות. היא נזכרה בחברותיה בבור, היא חייבת להזהירן. באפיסת כוחות חיפשה מקום להסתתר בטרם תחזור להזהיר את חברותיה. היא חייבת למצוא דרך לחזור. לפתע, בעודה מחשבת דרך חזרה ידיים אחזו בה. שלושה מחבלים תפסו אותה, הם ארבו לה וחיכו שהכוחות יתרחקו. היא הבינה שמה שראתה על הצג שימש הסוואה לחטיפה כאן. היא ניסתה להיאבק בכל כוחה, אחד מהם הכה בה עם כת הרובה והיא איבדה הכרתה.

כששבה הכרתה אליה, עיניה היו מכוסות וידיה כבולות. “מאין יבוא עזרי,” אמרה בליבה ובכתה. היא קיוותה שיצליחו להציל אותה מידי חיות הפרא האלה. בכל פעם שקלטה את גודל אסונה, התפללה ובכתה. היא שחזרה את שהתרחש. היא הייתה כל כך מבולבלת וניסתה להיזכר איך התפתחו הדברים. אדווה חזרה מחדר האוכל, נזכרה, היא רצתה לצאת להפסקה כשלפתע ראתה תנודה. היא פעלה על פי ההוראות, רק דבר אחד לא הביאה בחשבון – שהתנודה הייתה פעולת הסחה לשלושת המחבלים. אולי זה עונש מאלוהים על יחסיה עם אלון? לפחות ידעה שלאלון לא אירע דבר. היא זכרה שאנשים התלוננו על רעשים שהם שומעים מתחת לאדמה. הם לא טעו. המון מחשבות התרוצצו בראשה בעת ובעונה אחת. היא הבינה שהיא כבר בשטח האויב אך לא ידעה כמה זמן היא כבר שם. ראשה כאב ותחושת קבס הציפה אותה, המחבל שנשא אותה על גבו טרם ידע שחזרה להכרתה עד שמשכה באפה. אז הורה לחבריו לעצור. הוא הוריד אותה מגבו והמחבל שמאחוריה דחף אותה עם כת הרובה כמרמז לה להתחיל ללכת.

הם דיברו ערבית והיא די הבינה. גם בגלל שלמדה קצת בבית הספר וגם בקורס. הם נכנסו למין מבוא במנהרה, הושיבו אותה על הרצפה בכוח והחלו לתחקר אותה.

“מה שמך?”

“רחל.”

“ושם משפחתך?”

“גרוסמן.”

“מספר אישי?”

“31717186.”

“מה התפקיד שלך?”

“מפענחת.”

“מפענחת מה?”

“וויזינט.” הם הביטו בה כמבקשים הסבר וכך עשתה. הם פרצו מצחוק. “אז את אמרת להם לנסוע לצד השני?” שאל אחד מהם ושלושתם לא הפסיקו לצחוק.

“אותנו לא פענחת, יצאנו לך מתחת האדמה!” והם המשיכו לצחוק.

“נראה אם נצחק כשאחמד יראה איזו חטופה הבאנו לו,” שלושתם שתקו באחת והרהרו. אחמד אמור לחכות להם ברכב בצידה השני של המנהרה. הוא ביקש לפחות שלושה חיילים ועדיף בעלי דרגות. הם חטפו חיילת. הם התביישו בהישג שלהם. גם רחלי הרהרה ועלתה בראשה המחשבה שאולי חטפו עוד והיא אינה יודעת. היא לא שמעה מה נשאלה והחלה שוב לבכות.

“תעני ותפסיקי לבכות, יש לך עכשיו את כל החיים לבכות,” צעק עליה יאסין, האחראי בחוליה.

“חטפתם עוד חיילים?” השאלה הטרידה אותה ונפלטה מפיה מבלי לחשוב תוך שהדמעות שוטפות את פניה. עזאם, הכה אותה ברגלה עם כת הרובה, היא נאנקה מכאב.

“אנחנו שואלים את השאלות!” היא הנהנה אחוזת אימה. עתה גם ראשה וגם רגלה כאבו. היא ענתה לשאלותיהם. רעש מסוקים נשמע והם החלו צוחקים. כשיצאו ממנהרה אחת, נכנסו לאחרת, ומישהו חיכה שם, היא ידעה כי קולו היה שונה, לאחר שנכנסו למנהרה השנייה, שהייתה קצרה בהרבה מקודמתה, כיסה את פתחה וטשטש כל ראיות לקיומה. בכך סיים את תפקידו.

עתה מבחינתם הם היו בטוחים הרבה יותר. הם המשיכו צוחקים ומתבדחים על איך היתלו בצבא הישראלי. היא שנאה את צחוקם, היא שנאה את שפתם, שנאה את הרוע שבהם.

כשיצאו מפתח המנהרה נכנסו לרכב שחיכה להם, בעוד סאמר מכסה את פתח המנהרה ומטשטש ראיות מצד זה שלה. כשסיים החלו בנסיעה ארוכה, עד שהורו לה לרדת. הם נכנסו לדירה שהכינו מראש והושיבו אותה על הרצפה באחד החדרים. שלושת החוטפים היו עימה.

אחמד קרא את התחקיר הראשוני של יאסין. הוא נכנס לחדר והורה להם להושיב אותה על הכיסא שליד השולחן, אחמד התיישב על הכיסא מצידו השני של השולחן בעוד סאמר ועזאם מרימים אותה מהרצפה. היא פלטה זעקת כאב, המהירות שבה העמידו אותה על רגליה החריפה את כאבי הראש והרגל שלה. גם כך הליכתה המרובה לא היטיבה עימה, ובכל פעם שניסתה לעצור מכאב, דחף אותה עזאם בגבה מאחור עם כת הרובה. אחמד הורה לשחרר אותה והם הסירו את הכבלים מידיה.

“גם את כיסוי העיניים!” פקד עליהם, והם נשמעו להוראתו. תחילה מצמצה בעיניה, קשה היה לה לפקוח אותן בבת אחת. אחמד הורה להם לעזוב את החדר ורק עזאם שהיה השומר האישי שלה נשאר בחדר ונשקו מכוון אליה. היא נשאלה את אותן השאלות שיאסין שאל אותה ואחמד הוסיף הערות משל עצמו. לפתע עמד והחל מתהלך בחדר, נראה היה שהוא כעוס, עצבני ומאוכזב כאחד. הוא קלט בזווית עינו את רגלה הנפוחה, הוא לקח מגבת, הרטיב אותה והניח על רגלה. היא זעקה מכאב והתבוננה בעיניו כמתחננת שיניח לה, מבטו היה נראה לה רווי שנאה, היא נאלמה. הוא המשיך לשאול שאלות, רחלי ענתה לו מתוך כאב עצום, היא חשה את ידו נלחצת על רגלה בכל פעם שענתה, היא עצמה עיניה ונשכה שפתיה וענתה על שאלותיו. כל שידעה ענתה. לפתע קם, פתח את הדלת והורה להם להביא לה מים ואוכל ושימשיכו לשמור. החלונות בחדר נאטמו טרם יצאו למבצע, כך שרק מהדלת היה אפשר להיכנס ולצאת מהחדר.

כשנשכה שפתיה מכאב, לא שמה לב שפצעה עצמה בכך. הם הכניסו לה מים ואוכל, והורידו אותה חזרה לרצפה בפראות ובשנאה גדולה. היא נאנקה ונשענה על הקיר. היא התבוננה במזון וחשבה, הוא לא כשר. פיקוח נפש. חיים ומוות. מחשבותיה היו קטועות ומבולבלות בעודה נוגסת במזון הקר והדוחה. את חייבת להישאר בחיים, המשיכה בהרהוריה, בוכה ונוגסת בכוח. את חייבת, בכתה והאוכל לא נבלע.

היא לוגמת מהמים, ראשה כואב, רגלה כואבת, שפתה כואבת וליבה שותת. היא עצמה עיניה ונשאה תפילה: “מאין יבוא, עזרי מעם השם…” היא הכירה גם את השיר והחלה לשיר אותו בליבה בזעקת כאב גדולה, שרה ובוכה. לבסוף נשכבה על הרצפה ונרדמה. כשפקחה עיניה, שמעה את החוטפים משוחחים ביניהם, היא לא זזה ורק המחשבות טלטלו את כל כולה. בשעה זאת הוריה כבר יודעים, היא רואה את כאבם של בני משפחתה וליבה מדמם מכאב. “אוי מה עוללתי ליקיריי…” ושוב הדמעות מציפות אותה. היא לא יודעת אם רק היא נחטפה, היא לא יודעת אם יש הרוגים או פצועים ובנוסף חשה אשמה. “איך? איך? איך לא הצלחתי להתריע? אני אשמה,” ייסורי המצפון הוסיפו למצבה הנפשי והפיזי הירוד גם כך. “אלון ודאי יוצא מדעתו, לבטח יספרו שיצאתי להזהיר אותו.” המחשבות לא מרפות ממנה. בזאת אחר זאת מתרוצצות בראשה ומתנגשות. ראשה כאב, הכאב פילח אותה עד לשד עצמותיה. “לו הרגו אותי, זה היה מקל על כולם,” חשבה ובכתה, “חוסר הידיעה והציפייה יוציא אותם מדעתם. אני אשמה ואהיה אשמה אם יקרה להם משהו.”

כל אותו זמן שנחטפה, אלון והחיילים האחרים סרקו ובדקו כל פינה והפכו כל אבן. כשגילו את הבור התגנב חשש בליבו של אלון שנחטף חייל. הוא מיד בדק את העניין וביקש מעדי שתשלח הודעה לנייד של כל החיילים שיאשרו.

כשקיבלה אלונה, המפקדת של רחל, את ההודעה, כתבה “מאשרת. הנייד של רחל כאן וכפי שעדכנתי בעת התקרית עלתה למעלה וטרם חזרה. נא לעדכן אותי.”

אלון הגיע למפקדה, עדי המשיכה לקבל אישורים בזה אחר זה וסימנה ברשימה השמית שהניחה לפניה את החיילים אשר אישרו את קבלת ההודעה.

“מה קורה?” שאל אלון את עדי בעוד אורי, מפקד הבסיס, מתרוצץ ועונה לטלפונים בזה אחר זה.

“בינתיים ברוך השם כמעט כולם אישרו….” ענתה לו ותוך כדי קראה את הודעתה של אלונה.

“ראית את רחלי?” שאלה מוטרדת.

“מה זאת אומרת? היא בבור,” קבע.

“לא, בעת התקרית רחל עלתה למעלה, תוך כדי שקראה לך,” אלון היה בהלם מוחלט.

הוא שלח הודעה לאלונה: “למה לא עצרתן בעדה?”

“אי אפשר היה לעצור אותה. היינו מסכנות את כולנו לו רדפנו אחריה. קיווינו שתחזור במהרה,” השיבה.

אלון החל לחפש אותה ברחבי המוצב, הוא ביקש מעדי את המפתח ונכנס אף לחדרה, חיפש גם מתחת למיטות, אולי מהפחד הסתתרה, הוא הודיע לכולם לסרוק כל פינה ולהפוך כל אבן, הוא לא רצה להעלות בעיני רוחו את האפשרות שחטפו אותה, שהכניסו אותה למנהרה החשוכה הזאת. לא את הנסיכה שלו. כשסיפרה עדי לרותם ומיכלי את דבר היעלמותה של רחלי, החלו גם הן לחפש, הן חיפשו במטבח וליד כל חפץ דומם שאולי יכלה להסתתר מצדדיו, מאחוריו או תחתיו, משלא מצאו אותה החלו גם הן לדאוג.

“לאן יכלה להיעלם?”

“איך אלונה נתנה לה לצאת?”

אלפי שאלות שאלו חברותיה המודאגות והמפוחדות. הן לא ידעו על קיומה של המנהרה עדיין. רק אלונה שבבור ידעה וקיבלה הוראה חד־משמעית לא לתת לאף חיילת לעלות מעלה עד שתתקבל הוראה אחרת. את החלק הזה של המוצב חסמו, אין כניסה או יציאה ממנו עד להודעה החדשה, וכמה חיילים נשלחו לשמור על המקום.

אלון מיואש ומתרוצץ ברחבי המוצב והחליט להתייעץ עם אורי. הוא נכנס למפקדה. פניו של אורי חמורות סבר, הוא נשא עיניו לאלון, הכאב ניבט מהן.

“מה?” שאל אלון.

“המנהרה,” ענה אורי.

“מה המנהרה?”

“התקרית שאליה יצאתם,” ענה לו אורי, “הייתה הסחה.”

“בזמן הזה כבר נעשתה החטיפה,” קלט אלון ואורי הנהן.

“רחל?” שאל בקול שבור.

“היא היחידה שלא אישרה, היחידה שהייתה בסמוך למנהרה בעת האירוע,” ובמכוון לא הוסיף שיצאה לחפש אותו, “תראה אלון, ברגע זה על פי תחקיר ראשוני היא כבר עמוק בשטח לבנון, ללא ספק חיה. עדיין לא ידוע מי ייקח אחריות, דעתי האישית? ארגון חדש.”

אלון נותר בהלם, רחל העדינה שלו בשבי. איך תשרוד? הוא הניח ראשו בין שתי כפות ידיו וכל גופו רעד מבכי. כוחות גדולים עדיין סורקים למרות החשש הכבד שהחיילת כבר נחטפה. צו איסור פרסום הוטל על הפרשה. המחשבה שרחלי שבויה והוריה מצפים לטלפון ממנה בצאת השבת קרעה את ליבו. אחרי שהתארח בביתם הבין עד כמה קשורים הם זה לזה. ולפתע נזכר שרחל אהבה את ההבדלה בצאת השבת, אהבה כי סימלה את המעברים בחייה. “עוד מעבר אהובתי, צדקת, עוד מעבר,” מלמל והדמעות שטפו את פניו.

בליבו גמלה ההחלטה: “בוא נכנס למנהרה, לפחות נדע עד היכן היא מגיעה, היכן היא מתפצלת, יהיה לנו כיוון.”

“תירגע אלון, אנחנו לא יכולים לעשות דברים על דעת עצמנו, גם אני בעצמי ממתין להוראות, העברתי את החומר, האנשים למעלה עוברים עליו ודנים בו.”

“אתה לא מבין שכל רגע יקר? שכל רגע עלול לעלות בחייה של רחל? למה לחכות?” זעק אלון, “תעזור לי לעקוף את כל האישורים, הישיבות והדיונים,” הפציר בו אלון, מתחנן.

“מצטער אלון, הדברים לא כאלה פשוטים. אנחנו עלולים לגרום להתלקחות באזור. לא אתה ולא אני רוצים להיות אשמים בכך. תן לדרג הגבוה לטפל בזה.” אלון נראה מאוכזב ואורי העלה נקודה נוספת, “אסור גם לקחת סיכון לגביה, כל מעשה שגוי עלול לסכן אותה. אל תשכח, היא בידיים שלהם.”

אלון לא הסכים בשום אופן לסכן את חייה ושאל שבור, “אז מה עושים?”

“מחכים,” ענה אורי והנהן, “מחכים ורואים מי ייקח אחריות, איך אפשר להגיע איתם למשא ומתן, ועוד.” גם לאורי נשקפת תקופה לא קלה. רחל הייתה חיילת שלו. הוא ראיין אותה כשהגיעה לבסיס רק לפני כמה שבועות. ליבו יצא אליה, “זאת תהיה תקופה לא קלה לכולנו, אלון. המשימה הקשה עדיין לפנינו – ליידע את בני משפחתה. בעיניי, אין רגע קשה מזה.”

דבריו של אורי פילחו את ליבו, הוא ידע מה הבשורה תחולל בביתם. הלוואי שהיה יכול להושיע. דווקא להם? ליבו בכה. הם, המאמינים באלוהים, דווקא להם? איך אלוהים לא שמר עליה? צמרמורת חלפה בגופו. זאת הפעם הראשונה בחייו שנשא תפילה לאלוהים. “לפחות תשמור עליה מפראי האדם האלה, למעני, ואם אין ברצונך לעזור לי כי אולי לא מגיע לי, אז לפחות למענם. תחזיר לנו אותה בריאה ושלמה.” הוא לא הפסיק להתחנן בליבו לבורא עולם שיעזור, “אם הענשת אותה בגללי, בגלל מה שהיה בינינו, לא אהיה איתה יותר, אני מבטיח. אני לא ראוי לה. היא נסיכה. היא בת מלך. אם בגלל זה הענשת אותה, קח אותי. אני מוכן לכול.”

כשבר כלי קם מעם אורי ובלי אומר יצא החוצה. עדי עדיין התייפחה תוך כדי עבודתה. הבשורה הייתה לה קשה מנשוא. גם היא לא יכלה לחלוק עם אף אחד. רותם ומיכל הבינו כשלא מסרה להן מידע, אך על פי מראה של עדי, לא היה בליבן ספק. הן הלכו לחדרן, התבוננו בחפציה של רחל ומיררו בבכי. לא היה מקום לנחמה במוצב. כולם ידעו או ניחשו את שאי אפשר היה להסתיר וכמו באבל כבד התהלכו.

אלון עמד תחת כיפת השמים, מביט אל מעבר לגבול ועיניו דומעות. “היא יצאה אליי, היא דאגה לי, היא רצתה להזהיר אותי.” אלון נשען לאחור, נשא עינו השמיימה ורק מלמל, “בבקשה אלוהים.”

כל אותו ערב הוריה תהו כיצד זה לא התקשרה. תמיד התקשרה בצאת השבת. באחת־עשרה בלילה הבינו שכנראה היא כבר לא תתקשר היום והחליטו ללכת לישון. בכל מקרה החליט אברהם לקחת את שני הטלפונים ולהניחם ליד מיטתו.

“מאין יבוא עזרי…” מלמלה אסתר ונאנחה.

“הכול בסדר, אשתי היקרה?” שאל אברהם מודאג.

“כן, כן, למה אתה שואל?”

“אמרת מאין יבוא עזרי, חשבתי שאולי קרה משהו…”

“אני לא יודעת, המשפט הזה, כאילו… כאילו… לא אני אמרתי… כלומר…” אסתר לא ידעה להסביר, היא לא הבינה שהמילים שנפלטו מגרונה הן מילותיה של בתה הזועקת לעזרה. היא העדיפה לשתוק. אברהם התבונן באשתו בדאגה והרהר, משהו עובר עליה כנראה. הוא הניח את שני מכשירי הטלפון ונשכב במיטה לצידה. הם שנאו ללכת לישון בלי שדיברו עם רחל בטלפון. הם נרדמו לבסוף, אך נקישות בדלת העירו אותם משנתם. אסתר שמעה וקיוותה בליבה שהיא טועה ולא נעה במיטתה. שוב נקישות בדלת.

“את שומעת את זה?” שאל את אסתר, אך היא לא ענתה. גופה התאבן במיטתה. אברהם קם, עטף את גופו בחלוק, חבש את הכיפה וצעד לעבר הדלת. אסתר, עוד בטרם פתח וידע מי שם, כבר החלה בוכה. היא לא ידעה דבר ועם זאת חשה את האסון. היא קפאה במיטתה. היא פחדה לשמוע את שידעה.

אברהם פתח את הדלת ולנגד עיניו עמדה משלחת צבאית בארשת פנים עצובה, עתה גם ליבו בישר לו שחורות.

“אפשר?” שאל ראש המשלחת אם יותר להם להיכנס. אברהם פתח בדממה את הדלת והם נכנסו. עיניהם סרקו את הבית, לדאבונם ידעו את מלאכתם היטב. שלמה התעורר לשמע הרחשים והתייצב לצד אביו.

“מה קרה אבא?” עוד בטרם הספיק האב לענות כי עדיין אינו יודע שאל ראש המשלחת הצבאית, “יש עוד מישהו בבית מבני המשפחה?”

“אסתר אשתי שתחיה, היא בחדר השינה,” השיב אברהם בקול שבור.

“התוכל בבקשה לקרוא לה?” ביקש ברוב כבוד. אברהם הנהן וסר לקרוא לה.

“אסתר בואי לסלון.”

“לא!!!” זעקה.

“למה לא???”

“לא רוצה לדעת. מאין יבוא עזרי,” ראשו של אברהם הסתחרר, עכשיו הסתבר לו שאסתר הרגישה, “זה לא אני אמרתי…” היא לא הצליחה להסביר לו. עיניו התמלאו דמעות.

“בואי אהובה, חייבים. אנחנו נהיה חזקים יחד.”

אנשי המשלחת התבוננו זה בזה, הם יודעים עד כמה קשה להורים. אלה הרגעים שהכאב מפלח את החזה. שאין אוויר בקרבם. שהם מנסים לנחמם, אך אין מקום לנחמה.

אברהם אחז בידה של אסתר ועזר לה לקום מהמיטה. היא כיסתה את ראשה, סידרה בגדיה ויצאה אליהם כשעיניה דומעות. רק ממראה נקרע ליבם של אנשי המשלחת, כל הדרך חשבו על גורלה של בתם שבכלל הייתה יכולה להצהיר שהיא דתייה ולקבל פטור משירות, אך לא, החיילת הנפלאה הזאת שירתה שירות מלא בתפקיד סודי במיוחד בסמוך לגבול. היא זאת שגילתה על התקרית ששימשה כהסוואה לחטיפתה. צחוק הגורל.

בינתיים הכניס שלמה את כל אנשי המשלחת לסלון, שם יהיה נוח יותר לשוחח, הוא לא העלה בדעתו את חומרת הנושא שלשמו באו. כשאסתר ראתה את אנשי המשלחת, שוב פרצה בבכי. אנשי המשלחת נעמדו עד שאברהם הושיב את אסתר על הכורסה. דממה עטפה את החדר, את תחושת העצבות אפילו הקירות ספגו. עדיין לא נאמר להם דבר וכבר היה ניכר בסבלם. יצחק כבר קיבל הוראה להגיע לביתו. אלון דאג ליידע את מפקדו ותיאם שיגיע בערך בזמן שהמשלחת תהיה בבית, אולי ירצה לשאול פרטים נוספים. ואכן, בזמן שנתנו לאסתר להירגע, נפתחה הדלת ויצחק נכנס. למראהו גם אברהם הזיל דמעה, עתה בוודאות הבין שמדובר ברחל. בבת עינו. רחל בתו הקטנה והיחידה. עוד בטרם שמעו דבר, חיבק אותם יצחק וביקש, תהיו חזקים, חייבים להיות חזקים. שלמה כמו נתעשת, החל להבין לנוכח הקורה סביבו שמשהו איום קרה לרחל והחל לבכות. אפילו יצחק לא ידע. הוא קיבל הוראה מפורשת שעליו לסור לביתו ושלא יצור קשר עם הוריו עד שיגיע הביתה. הדרך נראתה לו אין־סופית, אף שניסה להגיע כמה שיותר מהר. הוא ידע שמשהו רע קרה, הרי לא יזעיקו אותו סתם לביתו. משנכנס הביתה וראה את הנוכחים הבין שקרה משהו לרחל.

כשכולם כבר התיישבו השתררה דממה בחדר כדי לשמוע את מוצא פיו של ראש המשלחת.

“משפחה יקרה, אפתח ואומר שעל מה שאני הולך לספר לכם עתה הוטל צו איסור פרסום, ולכן לא תשמעו על כך באמצעי התקשורת.

היום בשעות הצהריים הייתה תקרית בגבול הלבנון. בתכם היקרה זיהתה והתריעה בזמן, אלא שהתקרית שעליה התריעה הייתה הסוואה לפעולת חטיפה מתוכננת היטב. בתוך המוצב נפערה מנהרה, ודרכה חטפו את בתכם. צר לי לבשר לכם שכרגע בתכם חטופה ושבויה ככל הנראה בשטח לבנון.”

אסתר התעלפה לשמע הדברים האלה, הרופא שהיה בין אנשי המשלחת טיפל בה, אברהם אחז ראשו בין שתי ידיו כמסרב להאמין ויצחק היה בהלם דקות ארוכות. רק שלמה, חנוק בוכה ומתחנן: “תחזירו את רחל, לא מעניין אותי, תחזירו את אחותי עכשיו.”

גם אנשי המשלחת הרגילים לבשורות איוב שהם מבשרים למשפחות לא יכלו לשאת את צער המשפחה. גם עיניהם דמעו לנוכח מצוקתם. הם חיכו דקות ארוכות ובסבלנות. אלו הרגעים הכי קשים למשפחות. אחד מאנשי המשלחת ניגש למטבח ומזג מים לכולם. הבשורה הקשה ניתכה על ראשם. הם אבלים על מר גורלם ובליבם החלו להתפלל לשלומה של רחל.

“אני יכול לספר?” שאל אברהם את אשתו אסתר.

“לספר מה?”

“עלייך ועל רחלי. ובמיוחד מה שקרה היום לפני שהלכנו לישון.” אסתר הנהנה ודמעות זלגו מעיניה.

“היה קשר מיוחד בין אסתר אשתי שתחיה לבין בתי יחידתי, רחל,” התחיל אברהם לספר וגרונו חנוק. יצחק ושלמה החלו בוכים גם הם, הם ידעו על מה אביהם הולך לספר, למעט הסיפור האחרון, שקרה היום.

“כשהייתה רחלי קטנה, רק בת כמה חודשים, העירה אותי אסתר בלילה שאלך לבדוק אותה, היא פחדה, חשה שמשהו לא בסדר איתה, כשהלכתי לבדוק, הילדה פרכסה, אסתר הצילה את חייה. מאז אותו היום האמנתי לכל מילה שיצאה מפי אסתר לגבי תחושותיה לילדה. וגם לאלה שסיפרה לי כשעוד הייתה בבטנה. היום, לפני שהלכנו לישון אמרה אסתר, ‘מאין יבוא עזרי’, כששאלתי אותה אם קרה משהו…” אברהם עצר לרגע ומחה דמעתו, קולו היה חנוק, “ענתה לי, שלא היא אמרה זאת.”

אברהם חפן פניו בכפות ידיו ופרץ בבכי. איש מהנוכחים בחדר לא היה יכול להישאר אדיש לסיפור ששמעו זה עתה. גם אנשי המשלחת מחו דמעותיהם.

“מה יודעים עד כה?” שאל יצחק.

“כרגע נעשה תחקיר על התקרית. מחפשים ממצאים נוספים ומחכים לראות מי יישא באחריות לפעולה. הסברה שזה ארגון לא מוכר ושזה היה מתוכנן בקפידה. ברגע שיהיו התפתחויות נעדכן אתכם,” אמר ראש המשלחת.

“האבסורד שהיא זאת שזיהתה,” מלמל יצחק.

“כן, אבל מתברר שמה שזיהתה היה הסוואה למבצע האמיתי שלהם, את המחבלים היא לא יכלה לראות, הם יצאו ממנהרה בתוך המוצב.”

“ודווקא היא נחטפה? איך זה?” חקר יצחק.

“אלונה, המפקדת שלה, מספרת שהיא נכנסה להיסטריה, היא דאגה לחבר שלה, אלון, ויצאה אליו, למרות שהיא אסרה עליה, המנהרה הייתה מאוד קרובה לבור שבו היא הייתה.”

יצחק היה בהלם מסיפור המנהרה. גם הוא שמע פעם שתושבים מהצפון מתלוננים על רעש מבטן האדמה. כשחקרו כנראה לא מצאו כלום והניחו לזה. מסתבר שהתושבים צדקו.

“איך הצליחו לחפור מנהרה עד לתוך שטח המוצב?” המשיך יצחק לחקור, “הרי התנאים הטופוגרפים אינם כמו בדרום.”

“אין לי תשובה לכך כרגע, את הכול בודקים, אבל קיומה של המנהרה הוא עובדה,” השיב לו.

“יש סיכוי שהיא בחיים?” המשיך ושאל.

“תראה, על פי הממצאים אין סיבה שלא, לא נמצאו עקבות של דם חמורות ולא שום ממצא שיכול להעיד על חשש לחייה עד הרגע שנכנסה לתוך המנהרה. מה קרה בהמשך? אין לנו כרגע שום מידע. תקשיבו, אני חייב להגיד לכם את זה, אתם חייבים להיות חזקים וסבלניים, התהליך יכול להיות קצר וגם יכול להיות ארוך, אני לא רוצה להשלות אתכם, בבקשה הביאו הכול בחשבון, הכול יכול לקרות. ותקשיבו רק לנו, שום מידע שתקבלו שהוא לא מאיתנו אינו רלוונטי לכם, גם אם תשמעו מהתקשורת. תזכרו תמיד, אתם הראשונים שתדעו. ושוב, אני חוזר אם לא שמעתם מאיתנו אז אין בכך שום אמת.” הם הנהנו לאות הסכמה. שלמה היה שבור, אחיו יצחק לא הניח לידו אפילו לא לרגע, הוא חיזק אותו ותמך בו כאחיו הבכור אף שהוא עצמו חש שהקרקע נשמטת תחת רגליו. אימו, אסתר, ראשה נטוי לאחור, ליבו יצא אליה, ואביו כל כך מנסה להישאר חזק ולו למען אשתו וילדיו, תמיד רצה שמשפחתו תישאר מלוכדת, עתה ליכד אותם הצער והכאב.

בשש בבוקר כבר התייצב אלון בביתם, הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שלא יהיה הראשון שיהיה עימם בשעה שכזאת. כשראה יצחק את אלון, פסע לעברו, הכימיה שנוצרה ביניהם מהרגע הראשון יצרה בשניהם את הצורך להיות זה במחיצתו של זה בשעה הקשה הזאת. שניהם חשו בצורך לפרוק מליבם. ולכן נפלו זה לזרועות זה, כאחים לנשק, אחים לדם ואחים לטרגדיה שפקדה את רחל. הם בכו זה על כתפו של זה. הם העזו לפרוק את מר ליבם.

בשמונה בבוקר כבר הודיעו בחדשות על התקרית אמש ועל החיילת החטופה. זאת הפעם הראשונה שחיילת נחטפה. באמצעי התקשורת תיארו אותה כחיילת דתייה, שגדלה במשפחה פטריוטית ואחיה קצין בצבא. כל חייה חיה בשלום עם הדתיים והחילוניים כאחד תוך הקפדה ושמירה על כל הלכות הדת ומצוותיה. השכנים והחברים והמשפחה באו לחזק את המשפחה. כל היום התפללו עימם אנשים בביתם, בבתי הכנסת ובישיבות נשאו תפילות למען שלומה וחזרתה של רחל בריאה ושלמה. הנושא של רחל עלה לכותרות בעקבות חטיפתה, אך הפך עד מהרה לשיחת היום בכל מקום ופינה גם בשל אורח חייה וגם בשל חטיפתה. התגובות על אורח חייה היו שנויות במחלוקת. היו שראו בה דוגמה ומופת על כך וטענו שאין סיבה לפטור דתיים משירות צבאי, מה גם שאחיה קצין בצבא. והנה, היא ההוכחה שאפשר לשלב בין השניים אם רק רוצים. ומנגד היו שאמרו שלולא נהגה כך והייתה הולכת בדרך המקובלת לבנות הדתיות כמוה, הייתה כבר נשואה ואם לילדים ולא הייתה נחטפת. מבחינת הוריה ומשפחתה הייתה רחל מיוחדת מיום היוולדה, בכל מקום שהייתה אהבו אותה כולם. לא היה מקום בליבה לשנאה והיא ידעה לקבל את כולם, ובצל כל זאת חיה את חייה מבלי להפריע לאיש. אילו רחל הייתה נישאת בגיל שמונה־עשרה ומתחילה במלאכת גידול הילדים, לא הייתה מאושרת לעולם. בכך לא היה להם ספק.

אלון ביקש להישאר לישון בלילה בביתם, הוא ביקש את רשותם לישון בחדרה. הם הבינו לליבו והרשו לו. כשנכנס לחדרה, נעל אחריו את הדלת ופרץ בבכי. הוא ממש הריח אותה. רחלי שלו, רחלי אהובתו, נסיכה שלו. הוא אחז בכריתה בשתי ידיו וחשש לחייה. אולי היא סובלת מקור, מחום, מרעב או מצמא. אולי מענים אותה. לבטח היא מפחדת. גופו רעד רק מהמחשבות האלה עליה. הוא ראה לנגד עיניו את עיניה היפות בוכות, עצובות, כואבות, מפוחדות, מיוסרות. הוא התייסר.

בבוקר, כשראה אלון את אברהם ובניו עומדים לצאת לבית הכנסת, הזדקף באחת וביקש להצטרף, הוא היה זקוק לזה, לזה שלמעלה, אולי משם, מבית האלוהים, יבקש ויתפלל, אפילו יתחנן, תפילותיו תיעננה. הם נתנו לו כיפה ובמדיו הלך עימם לבית הכנסת. משם נסע בחזרה לבסיס.

גדולי הרבנים פקדו את ביתם, גם אלה שלימדו את יצחק והיום מלמדים את שלמה, וגם אלה שלמדו עם יצחק וכבר נשואים והורים לכמה ילדים. פוליטיקאים רבים עודדו ותמכו ואף ראש הממשלה ורעייתו הגיעו להשתתף בסבלם. מכל קצוות הארץ והקשת הפוליטית באו לחזק אותם. הם הודו לכולם על בואם.

אסתר הייתה זקוקה לכוחות, כוחות לא רק למענה אלא גם למען בתה. היא הדליקה נרות והתפללה. התפללה לבריאותה, התפללה שלא יאונה לה כל רע, התפללה שלא יענו אותה, התפללה שאביה ואימה זיכרונם לברכה ישמרו לה עליה מלמעלה, התפללה לצדיקים, התפללה לאלוהים. התפללה ובכתה, בכתה והתפללה. כל מה שנותר לה לעשות למען בתה היה להתפלל ולשלוח לה כוחות. וזה מה שעשתה בשארית כוחותיה.

שלמה נשאר עימם בבית, כבר שבועיים חלפו אך הוא עדיין לא היה יכול לחזור לישיבה. הוא ישן בחדרה של רחל, והוריו לא אמרו לו דבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שבויה בין עולמות”