החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שובו של בן המקום

מאת:
מאנגלית: אמציה פורת | הוצאה: | 2017 | 450 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"הצילה נא את לבי מן הקדרוּת והבדידוּת הנוראות האלה," מתפללת יוּסטֵישה וַיי, היפהפייה בת התשע עשרה, "שלח לי אהבה גדולה מאֵי שם, ואם אַיִן מתה אנוכי." תשוקתה הגדולה היא להיות אהובה עד טירוף – האהבה היא בעיניה המשקה החריף האחד שיש בכוחו לגרש את הבדידות המכוססת את ימיה. האם היא עורגת להפשטה הקרויה אהבה לוהטת יותר מאשר לאוהב מסוים כלשהו? ובחבל ארץ שיושביו הם כפריים פשוטי עם החיים על עמל כפיהם, מי יכול להיות לה אוהב משני הגברים "בני התרבות" היחידים המזומנים לעירונית משכילה כמוה, שהובאה לגור שם על כורחה – דֵימוֹן ויילדיב, שבהדרת החן שבתנועתו יש ביטוי פנטומימי לחייו של מצודד נשים, או קְלים יובּרייט, בן המקום החוזר לשם מפּריס, בירת העולם התרבותי? ומה יהיו יחסיה עם שתי הנשים הנקלעות לחייה, הגברת יוברייט, אמו של קְלים, ותוֹמָסין אחייניתה, דודניתו של קְלים, זו שגבר שלישי, דיגוֹרי וֶן, אוהב אותה אהבה נכזבת אבל עזה ומתמדת ואצילית כל כך שהיא נעשית כוח מניע לסיפור. עוד דמות ראשית בסיפור, שתוֹמַס הַרדי, מגדולי הספרות האנגלית, משורר וצייר במילים של טבע ונופים, מפליא לתארה, היא בַר אֶגדוֹן, חבל הארץ הפראי רב ההוד, העומד בהתרסה בפני המחרשה וכל ניסיון לעבּדו, ואת התמורה האחרונה בפניו חולל רק מגע אצבעו של השינוי הגיאולוגי האחרון.

מקט: 4-249-50448
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א1

פנים שהזמן מניח בהן רושם מועט בלבד[3]

שעת מנחה של שבּת אחת בנובמבר קָרבה לשעת בין הערביים, וארץ רחבת ידיים לא מסוגרת של בָּר, ארץ גבעות מגודלות שיחים זו הנודעת בשמה בַּר אֶגְדוֹן, השחימה והלכה מרגע לרגע. יריעה של ענן לבנבן שמכסה את השמַים ממעל דמתה לאוהל שהבָּר כולו היה לו רצפה.

שמַים אלה שפרושׂ עליהם המסך החיווריין הזה, וארץ זו שצמחייתה אז כהה מאין כמוה, מוּתווה ברור קו פגישתם באופק. בניגוד הזה לבש הבָּר מראה של מִקדמת לילה שתפסה את מקומה קודם שהגיע מוֹעדה האסטרונומי; החושך כבר ירד פה במידה רבה, בזמן שהיום עמד ברוּר ברקיע. קוצר רתמים אילו הביט כלפי מעלה, היה נוטה להוסיף לעבוד; ואילו הביט כלפי מטה היה מחליט לחדול מצרירת החבילות וללכת הביתה. המסגרות הרחוקות של העולם ושל הרקיע דומה שהיו מחיצה בזמן לא פחות משהיו מחיצה בחומר. בעצם קלסתרם הוסיפו פניו של הבּר מחצית השעה לערב; באותו האופן יכלו לעכב את השחר, להעציב את הצהריים, לחזות את זעפן של סערות לא מתחוללות עדיין, ולעַצם את חשכּתה של שעת חצות בלי ירח עד כדי סיבה לחִיל וחרדה.

בדיוק בנקודת מַעבר זו של התגלגלותה הלילית לְחושך, שם מתחילה, לאמתו של דבר, תהילתה הגדולה המיוחדת של ציית אֶגדוֹן זו, ואיש לא יוכל להיחשב למבין בבָּר אם לא היה שם בשעה כזאת. היטב מכול הורגש בו כשלא היה אפשר לראותו ברור, כשהיו פעולתו והעמידה על טיבו טמונים כל כולם בשעה הזאת ובשעות שלאחריה, לפני השחר הבא; אז, ורק אז, סיפר את סיפורו האמתי. אכן היה שאֵר קרוב ללילה, וכשניכרה בלילה נטייה להימשך עמו יחד בכוח הכבידה, היה נוח להיתפס לצלליו ולזירתו. פרק זמן אפל זה של סיבובים ומרחבים כמו התרומם ופגש את אפלולית הערב באהדה צרופה, עכשיו שהבר נושף חושך במהירות לא פחותה מזו שבה השמַים מחישים ומעבּים אותו. ונמצא שהחשכה באוויר והחשכה בארץ מתחבקות זו עם זו באחווה שחורה שכלפיה מתקדמת כל אחת מהן מחצית הדרך.

כוונה ודריכוּת מִשמר נמלא המקום עכשיו; כי בזמן שדברים אחרים שוקעים מתוך הרהוריהם בשינה, נראֶה הבר מתעורר לאטו ומאזין. לילה לילה צורתו הטיטָנית כמו ממתינה למשהו; אבל הבר כבר המתין ככה, אדיש בלי זיע, מאות שנים רבות כל כך, דרך מַשבּרים בדברים רבים כל כך, שאין אלא לדַמות שהוא ממתין לעוד משבר אחרון אחד – למיגוּר האחרון.

זה היה מקום שבזיכרונם של אוהביו חזר בחזוּת של התאמה מיטיבה ומיוחדת. שדות פתוחים חייכניים של פרחים ועצי פרי לא פועלים כזאת, כי הם שרויים בהרמוניה מתמדת רק עם קיומם של מוניטין טובים יותר לתנובתם, יותר מאשר בהוֹוה. אור הדמדומים חוֹבר לנוף של בר אֶגדוֹן ומעמיד דבר רב הוד והדר בלי חומרה, רב רושם בלי ראוותנות, תקיף בתוכחתו, נעלה בפשטותו. הסגולות המשַוות תדיר לחזיתו של כֶּלא הדרת כבוד רבה הרבה מן המצויה בחזיתו של ארמון גדול כפליים ממנו, משַוות לבר הזה שׂגב שהוא נעדר לחלוטין במקומות ידועים ביופי מן הסוג המקובל. תחזיות טובות מצטרפות בדבק טוב לזמנים טובים; אבל אוֹיה, ואם הזמנים לא טובים! בני אדם סבלו מלעגו של מקום חייכני מדי לתבונתם פעמים רבות יותר משסבלו מדיכויה של סביבה שהוטלו בה גוני עצבות רבים מדי. אֶגדוֹן הכחוש קוסם לחוש דק ונדיר, לרגש שזה מקרוב יותר נקנה, יותר מאשר לחוש ולרגש הנענים לסוג היופי הקרוי מקסים ונאוֶוה.

אכן שאלה היא אם שלטון היחיד של היופי האורתודוקסי הזה אינו מתקרב לפרקו האחרון. עמק טוּמְפֶּה החדש יכול להיות צייה שדופה בתוּלֶה;[4] נפשות בני אדם אפשר שימצאו את עצמן קרובות עוד ועוד להרמוניה עם דברים חיצוניים לבושים קַדרוּת שהייתה מאוסה על מיננוּ בצעירותו. דומה שקרוב הזמן, ושמא אף הגיע בפועל ממש, שהשׂגב התם והצנוע של ערבה, של ים, או של הר יהיו כולם בעלי טבע שמתיישב לחלוטין עם הלכי הרוח של ההוגים יותר בקרב בני האדם. ובסופו של דבר יבוא יום, ולתייר המצוי שבמצוּיים אולי יהיו מקומות כמו איסלנד מה שהכרמים וגני ההדסים של דרום אירופה הם לו עכשיו; והיידלבּרג ובּאדן לא ישגיח בהם כשיחוש לעבור מן האלפּים אל דיונות החול של סכֶוְנינגְן.[5]

המובהק שבסגפנים יכול להרגיש שיש לו זכות טבעית לשוטט על אֶגדוֹן: כשהוא נשטח ונפתח להשפעות כאלה הוא נשאר בגבולות מילוּיה של תאווה כשֵרה. צבעים ומיני יופי מרוככים במידה כזאת הם על כל פנים זכות מלידה לכול. רק בימי קיץ של רוח מרוממה מאין כמוה מגיע הלוך רוחו של הבר למדרגה של עליצות. העצימוּת הושׂגה ברגיל בדרך החגיגיוּת הרצינית יותר מאשר בדרך הברק והזוהר, ועצימוּת כזאת הושׂגה פעמים רבות באפלולית החורף, בסערות, ובערפלים. באותה שעה היה אֶגדוֹן מתעורר עד כדי יחסי קרבה הדדיים; כי הסערה הייתה אהובתו, והרוח ידידתו. באותה שעה נעשה בית לחזיונות רפאים מוזרים; והיה מתברר שהוא התמונה המקורית הלא מוּכרת עד כה של אותם מחוזות ערפול פראיים שמורגש בעמימות שהם אופפים אותנו בחלומות חצות של מנוסה ואסון, ואין זוכרים אותם עוד לאחר החלום עד שמחַיוֹת אותם תמונות כאלה.

הריהו כעת מקום שמתיישב יפה עם טבע האדם – לא מבעית, לא שנוא, לא מכוער; לא של מה בכך, לא חסר משמעות, ולא מרוסן; אבל, כמו האדם, מוּקל בכבודו והוא קיים ועומד; ובסך הכול הוא ענקי ומסתורי מאין כמוהו בחדגוניות השחרחרה שלו. וכמו אי אֵילו בני אדם שחיו זמן רב בנפרד, הבדידות הנידחת דומה שהיא ניבּטת מארשת פניו. פנים גלמודות לו, שמרמזות על אפשרויות טרגיות.

ארץ מעורפלת, מיושנת, דחויה זו מופיעה בהבלטה ב’ספר דוּמְסְדֵי’.[6] מצבה רשום שם בתור ארץ בראשית פראית, בָרית, מגודלת רתמים ושיחים קוצניים – ‘Bruaria’. אחר כך נקובים אורכה ורוחבה בליגות;[7] ואף על פי שיש מידה של אי ודאוּת בדבר אורכה המדויק של יחידת מדידה קווית עתיקה זו, נראה מן המִספרים שעד היום הזה לא התמעט שטחו של אֶגדוֹן אלא מעט. ‘Turbaria Bruaria’, כלומר אדמת כָבוּל ביצתית מגודלת שיחים קוצניים – הזכות לקצור כבוּל בר מופיעה בחוזים שנוגעים למחוז. ‘מגודלת שיחים וטחב,’ אומר לילַנְד[8] על אותה רצועת ארץ כהה.

על כל פנים עובדות הנוף פה מובנות, הוכחות ניצחות הן שמפיקות נחת אמתית. הדבר הישמעאלי שאין לאלפו[9] שאֶגדוֹן הוא עכשיו, כך היה תמיד. הציביליזציה הייתה אויבתו, ומאז ראשיתה של צמחייה אדמתו לובשת אותו לבוש חום עתיק, מלבוש טבעי קבוע זה של תצורה מסוימת. במעילו הנכבד האחד משוך חוט של סָטירה על רהבו של האדם בבגדיו. אדם על הבר בלבוש שגזירתו וצבעיו בני זמננו, חזותו לא נראית תקינה אם מעט או הרבה. דומה שאנחנו רוצים בישן ובפשוט שבבגדי האדם במקום שלבושהּ של הארץ פרימיטיבי כל כך.

להשתרע על גדמי קוצים בעמק המרכזי של אֶגדוֹן, בין שעת מנחה ללילה, כמו עכשיו, שהעין לא מגעת אל שום דבר בעולם שמקומו מחוץ לפסגות ולכתפיים של הבר הממלא את מבטה למלוא היקפו, ולדעת שמימוֹת הפרהיסטוריה הכול מסביב ומתחת נשאר בלי שינוי ככוכבים שממעל – דבר זה נותן זְבוֹרית מייצבת למוח הנסחף על פני השינוי, וטורד אותו ומציק לו החדש שאין לדכאו. את תמידותו הקדמונית של המקום הגדול הלא מחוּלל הזה לא יוכל הים לקשור לעצמו. מי זה יכול לומר על ים מסוים שהוא עתיק? כשהשמש מזקקת אותו, והירח לש אותו, הוא מתחדש בתוך שנה, בתוך יום, בתוך שעה. הים שוּנה, השדות שוּנוּ, הנהרות, הכפרים, ובני האדם שוּנוּ, ואֶגדוֹן לעולם עומד כהיותו. פני שטח אלה אינם לא תלולים עד כדי שייהרסו בפגעי מזג האוויר, ולא שטוחים עד כדי שיהיו נפגעי שיטפונות ומשקעי סחף. להוציא דרך מלך קדומה אחת, ותל קברים קדום עוד יותר שידובר בו במהרה – זו וזה כמעט התגבשו למוצרי הטבע מרוב ימים – אפילו כְּריוֹת של מה בכך לא נעשו בפעולת מכוש או מחרשה או אֵת, אלא נשארו עצם מגע אצבעו של השינוי הגיאולוגי האחרון.

דרך המלך שנזכרה כאן עברה במִפלסים הנמוכים של הבר, מאוֹפק עד אופק. בחלקים רבים של מסלולה כיסתה דרך סמוכה עתיקה, מסועפת מן הדרך המערבית הגדולה של הרומאים, וִיָה איקֶנְיאנה, או דרך אִיקנילְד, העוברת סמוך לה. בערב שמדובר בו יוּשַׂם אל לב שאף על פי שהחשכה גברה עד כדי להטיל ערבוביה בתווי פניו הזוטיים של הבר, פניה הלבנות של הדרך נשארו ברורות כהיותן תמיד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שובו של בן המקום”