החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שתיקת האדמה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 223 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

פנחס שדה (1994-1929) היה משורר, סופר, הוגה דעות ואחת הדמויות יוצאות הדופן בתולדות התרבות הישראלית והמחשבה הדתית-היהודית של המאה העשרים. מבין שלל הדמויות שאכלסו את עולמה של הספרות הישראלית, רק בודדים הצליחו להלך קסם, להרגיז, לזעזע ולעורר רגשות עזים כל כך כמו שדה. בישראל החילונית והפוריטנית של שנות החמישים הוא היה מהבודדים שהעזו לדבר על אלוהים, על בדידותו של היחיד, על גאולה באמצעות החטא ועל השאיפה "להעמיד את החיים על יסוד אחר". ספר זה מבקש, בפעם הראשונה, לבחון את הגותו של שדה ולעמוד על בשורתו הרוחנית. זאת, באמצעות ניתוח עומק רעיוני של יצירותיו – שהידועה שבהן היא הרומן האוטוביוגרפי "החיים כמשל" – ובאמצעות ניתוח שיטתי של תפיסותיו בנוגע לדמותה של האלוהות, מהותו של החטא ומשמעותה של היצירה האמנותית. מתוך כך עולה בספר תפיסת עולמו הדתית-קיומית הייחודית של שדה: תפיסה רדיקלית, בלתי מתפשרת, הרואה את התשוקה ואת הגעגוע כקווי היסוד של החיים הדתיים; תפיסה הגורסת, כפי שהגדיר זאת שדה בעצמו, כי "החיים הם משל, ואלוהים הוא הנמשל".

יעל ארליכמן היא ד"ר בפסיכואנליזה ופרשנות מאוניברסיטת בר-אילן, עוסקת בפסיכותרפיה ובמחקר רב-תחומי.

מקט: 4-249-50858
פנחס שדה (1994-1929) היה משורר, סופר, הוגה דעות ואחת הדמויות יוצאות הדופן בתולדות התרבות הישראלית והמחשבה הדתית-היהודית של המאה העשרים. […]

מבוא: המשורר כהוגה

1. האומנם נביא?

פנחס שדה (1994-1929) ראה את עצמו בראש ובראשונה בתור משורר. מבחינה כרונולוגית הוא אמנם השתייך לדור תש”ח – שדה לחם במלחמת השחרור ואף תיאר את החוויה בספרו האוטוביוגרפי “החיים כמשל” – ואולם מבחינה סגנונית וכן מבחינת התמות שבהן עסק נבדל שדה מיתר משוררי דורו, עד כי יש הרואים ביצירתו את אחת מנקודות התפר שבין “דור תש”ח” לבין “דור המדינה”. בשל עיסוקו המרכזי בשירה ובשל אותה חדשנות סגנונית, בדרך כלל יצירתו של שדה נדונה מן הפרספקטיבה של המחקר הספרותי, כחלק מן השירה העברית של העשורים הראשונים למדינה. עם זאת, במובנים רבים שדה היה הרבה יותר מאשר משורר. בעיני חלק ניכר מקוראיו הוא היה הוגה דעות, פילוסוף מקורי, ואף סוג של מנהיג רוחני. ביטוי ליחס הזה ניתן למצוא, למשל, בכך שכאשר בסוף שנות ה־60 ובראשית שנות ה־70 ערך הסופר אהוד בן־עזר שורה של שיחות עם אינטלקטואלים ואנשי רוח בולטים בישראל של אותה תקופה, בין המשוחחים – לצד דמויות כמו מרטין בובר, ישעיהו ליבוביץ, גרשם שלום ודוד בן־גוריון – היה גם פנחס שדה בן ה־40. באחרית־דבר לקובץ השיחות בן־עזר כתב עליו כי “דרכו המיוחדת של שדה אל האלוהים, השקפת עולמו וחותם אישיותו החזקה, […] הביאו לשדה מתנגדים רבים כמו גם מעריצים מושבעים”. גם טל רשף, במאמרו שבו ניתח את תפיסתו של שדה, מתאר אותו כ”פילוסוף אקזיסטנציאליסטי” ואף משווה אותו, מבחינת היותו הוגה העוסק בשאלות היסוד של החיים, לניטשה ולסוקרטס. ואולם לצד הקולות מלאי ההערצה, היו גם קולות אחרים: כך, למשל, ניסים קלדרון כותב כי למרות חשיבותו של שדה כמשורר, הרי ש”ההטפה הדתית” שלו היא מגוחכת, פומפוזית ולא אמינה; ברוח כזו כותב גם מאיר ויזלטיר, כאשר הוא אומר שלמרות חדשנותו של שדה בתחום השירה, הרי שכיום, ממרחק השנים, “סוג האגואיזם של שדה מעורר בי דחייה יסודית, ואף גיחוך”. המבקר יורם ברונובסקי אף היה נחרץ יותר, כאשר במאמר ביקורת על ספרו של שדה “נסיעה”, השווה את רעיונותיו של שדה להגיגים של נער מתבגר, ואף כתב כי לא ברור האם מדובר באדם מבוגר שנותר מבחינה מנטלית בגיל ההתבגרות – או בכותב פיקח ומחושב, שמשחק דמות של נער מתבגר מפני שהוא מאמין שהדבר יביא לו את אהדת הקהל.

דומה כי הפער הקיצוני הזה, בין תפיסתו כהוגה דעות מקורי וככזה הפורץ לו “דרך מיוחדת אל האלוהים”, לבין תפיסתו כמשורר המתאים רק לבני הנעורים – או גרוע מכך, כשרלטן שמנסה ללכוד ברשתו צעירים מבולבלים – הוא אחד המאפיינים הבולטים של היחס אל פנחס שדה ואל יצירתו. מצד אחד, היו שראו בו יוצר מעמיק, משורר יוצא דופן והוגה שהציג בכתביו דרך דתית חדשה; מנגד, היו שראו בו דמות מגוחכת ופומפוזית, מין אשמאי זקן שמלהג על אלוהים ועל ניטשה רק במטרה למשוך אל מיטתו נערות צעירות. אמנם, מבחינה זו שדה איננו יוצא דופן; ישנם יוצרים והוגים רבים שהדעות לגביהם חלוקות. ואולם נראה שבכל הנוגע לשדה המחלוקת מהותית יותר. אחרי הכול, שדה לא תפס את עצמו רק כאמן או כמשורר. הוא תפס את עצמו – ונתפס בעיני מעריציו – בראש ובראשונה כנביא, כנושא בשורה, כנציגהּ של דתיות חדשה. לכן ממילא עולה במלוא החריפות השאלה – האם אכן הייתה לו בשורה חדשה ומשמעותית? האם הוא היה נביא אמת או נביא שקר?

למעשה, מדובר כאן בכמה שאלות, אשר כל אחת מהן מצריכה דיון נפרד. השאלה הראשונה עוסקת באותנטיות של החוויות שאותן הוא מתאר בשיריו ובכתיבתו: האם אנו, כקוראים וכפרשנים, מאמצים את נקודת המבט הרואה ביצירתו של שדה דין וחשבון על יחסיו עם האל, או שאנו מאמצים את נקודת המבט שמציע ברונובסקי, הרואה בתיאורי החוויות הדתיות המופיעות אצל שדה מניפולציות שנועדו ללכוד קוראים תמימים? אמנם, ביחס לכל כתיבה אוטוביוגרפית ניתן לתהות אילו מן האירועים המתוארים בה התרחשו במציאות ואילו מהם המחבר שיפץ או אפילו בדה מלבו. ואולם נדמה שבכל הנוגע לשדה ולכתיבתו, השאלה אקוטית הרבה יותר: אחרי הכול, ספרו הידוע ביותר של שדה “החיים כמשל”, יותר משהוא סיפור חייו של פנחס שדה לאורך 26 שנות חייו הראשונות, הרי שהוא תיאור פנומנולוגי של עמידתו של האדם־היוצר מול אלוהים, מול החברה ומול עצמו. זהו ספר שמתאר התמודדות עם עולם מנוכר ועם אל שלעתים מסתתר ולעתים מתגלה; ספר העוסק בחתירה אל קיום אותנטי ואף מציע דרך מסוימת של גאולה. אם הטענה היא ששדה תובע לעצמו מעמד וסמכות של נביא, הרי שללא ספק הוא שואב את ההצדקה לתביעה הזאת מעוצמת החוויות שהוא מתאר, מהקיצוניות של ההתנסויות האישיות שלו ומן הדרך הייחודית שעשה. גם בכתביו המאוחרים יותר, בשירים ואף בחיבורי הפרוזה, היסוד האוטוביוגרפי נוכח מאוד. ניתן לקרוא חלק ניכר מכתיבתו כמעין דוח־מסע; תיאור של המסע הרוחני־קיומי שעשה, בחייו ובכתיבתו, ותיאור הדיאלוג המורכב שניהל במהלך המסע הזה עם אלוהים ועם החברה שסבבה אותו. בלי קשר לשאלה האם האירועים שעליהם הוא כותב אכן אירעו באותו אופן שבו הוא כותב עליהם, עדיין יש חשיבות לשאלת האמת של העמדה הקיומית שעליה הוא כותב; לשאלה האם המסע הזה, כמו גם החוויות הדתיות והמצבים המנטליים המתוארים בכתביו, אכן התרחשו במציאות.

זוהי, אם כן, שאלה אחת שצריכה להישאל ביחס לשדה ולכתיבתו הדתית־קיומית. ואולם לצד זה מתבקשת שאלה נוספת – האם שדה, לצד תיאורי החוויות שלו ולצד סיפור יחסיו המורכבים עם האל – גם מציג בכתיבתו איזושהי השקפת עולם מסודרת? האם כל הרעיונות, המחשבות, ההטפות וההגיגים שממלאים את כתביו מתלכדים לכדי אמירה ברורה על אלוהים, על יצירה, ועל אותו דבר ששדה מכנה “מצבו של האדם”? או, אם לנסח את הדברים אחרת, האם ניתן לדבר על “משנתו” הדתית־קיומית של שדה?

השאלה השלישית היא השאלה בדבר מקוריותו של שדה. כידוע, שדה הושפע בכתיבתו משורה ארוכה של הוגים ושל יוצרים. היצירות אותן הוא מרבה להזכיר יותר מכל הן “כה אמר זרטוסטרא” והברית החדשה, ואולם לצד שני מקורות ההשראה הללו, אפשר לציין גם את הלדרלין, דוסטויבסקי, תומאס מאן, הרמן הסה ואחרים. כתיבתו המוקדמת של שדה ספוגה בהשפעות מהנצרות, מהרומנטיקה הגרמנית, מהספרות הרוסית, מההגות השבתאית ועוד. כמו כן, כפי שאראה בפרקים הבאים, רבים מהרעיונות המשובצים בכתביו מזכירים תפיסות שמקורן במחשבה הגנוסטית, בחסידות, ואף בפסיכואנליזה – למרות האיבה ששדה רחש כל ימיו לתחום זה. כאן עולה השאלה בדבר המקוריות של תפיסותיו של שדה: האם הוא חידש דבר־מה בתחום ההגות הדתית־קיומית? האם מדובר ביוצר שרק ליקט רעיונות ממקורות שונים ומגוונים, או שאכן הייתה לו תרומה משמעותית לעולם המחשבה הדתי?

השאלה הרביעית היא שאלת הערך: גם אם נניח ששדה אכן יצר תפיסה דתית מקורית, עדיין עומדת השאלה – האם מדובר בתפיסה משמעותית ובעלת עומק? האם יש כאן תרומה אמיתית לעולם המחשבה היהודית־הדתית של המאה ה־20?

ספר זה מבקש להשיב על כל השאלות הללו בחיוב. בבסיס מחקר זה מצויה ההנחה כי שדה אכן מבטא בכתיבתו תיאור בעל ערך של עמדה דתית מסוימת; ללא קשר לשאלת האמת העובדתית של האירועים שאותם שדה מתאר בכתביו האוטוביוגרפיים, הבחירה הפרשנית, שאותה אנמק בהמשך הדברים, היא לראות בכתבי שדה תיאור אותנטי של חוויותיו הדתיות ושל עמדתו הדתית־קיומית. משום כך, למרות אישיותו השנויה במחלוקת ולמרות הצדדים בהתנהלותו שניתן להגדירם כבעייתיים, אני סבורה שיש לראות בשדה יוצר המבטא עמדה דתית מקורית ובעלת עומק, ואשר כתביו משקפים צורה ייחודית של התכוונות אל הממד הטרנסצנדנטי של המציאות. בנוסף, כפי שאראה לאורך הספר, על אף העובדה ששדה לא היה פילוסוף ומעולם לא ניסח הגות שיטתית, ולמרות שהוא עשוי לעתים לטעון בנושא מסוים דבר והיפוכו, כאשר מתבוננים על מכלול כתביו, ניתן לזהות עמדה דתית קוהרנטית, אשר מושתתת על כמה עקרונות: האחד הוא תפיסת האלוהות ככזאת הלובשת פנים שונות ולעתים אף מנוגדות, ואולם היא תמיד ניצבת מחוץ למציאות הרגילה והיומיומית ואף כניגוד שלה; השני הוא ראיית היחיד כניצב לבדו מול האלוהים, כאשר תפקידו הוא ליצור איתו דיאלוג ולהבקיע אליו דרך; העיקרון השלישי הוא שהדרך להגיע לידי מגע עם האלוהות כרוכה תמיד בניפוץ של הקיום הרגיל והיומיומי, אם זה באמצעות סבל, ייסורים, חטא, יצירה אמנותית, או גם, כפי שניתן לראות בייחוד בשנותיו האחרונות של שדה, באמצעות התפילה במובנה המסורתי. מעבר לשינויים הרבים ולהבדלי הדגשים שניתן למצוא בכתביו השונים של שדה, העקרונות הללו מהווים את ליבתה של “משנתו הדתית־קיומית”.

כאמור, תפיסותיו של שדה מתכתבות ומגלות קווי דמיון לתפיסות אחרות: חלק מהן מזכירות תפיסות חסידיות, בייחוד את תפיסתו של רבי נחמן מברסלב, ששדה, בעשורים האחרונים לחייו, הרבה לעסוק בדמותו ובמשנתו; חלק מהן מזכירות תפיסות שמקורן בהגות ובספרות הרומנטית, שגם ממנה שדה הושפע עמוקות; חלק מזכירות תפיסות גנוסטיות או שבתאיות, וחלק מהן אף מזכירות תפיסות שמקורן בזרמים רדיקליים בהינדואיזם או בבודהיזם הטנטרי. אף על פי כן, ברדיקליות שלו, בדגש שהוא שֹם על האינדיבידואל ובחוסר המחויבות הקיצוני שלו לשום מסורת ספציפית ולשום אורתודוקסיה, שדה היה ללא ספק מקורי. במובן זה, ניתן לראות בשדה, למרות כל ההסתייגויות, הוגה מקורי ויוצא דופן אשר תרם תרומה משמעותית להגות הדתית היהודית במאה ה־20.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.