החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כרוניקה של אספרסו קצר

מאת:
הוצאה: | 2021 | 183 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:

"תופפתי על השולחן בתנועות קצביות, מניחה לכריות אצבעותיי לגעת ולרחף מעל שולחן העץ, וכבר הרגשתי את הזמן זולג מבין המבטים החטופים ששלחתי לרחוב. עמדתי מחוץ לבית הקפה בעמק רפאים, ורוח סתווית שיחקה בשערותיי. הכנסתי את ציפורניי לתוך פי ומייד הרחקתי. כבר מזמן התגברתי על המנהג המגונה הזה. תהיתי אם יש לי זמן לסיגריה… תחושת האשמה התגברה… בסוף זה לא הוגן כי כולם מתאכזבים ממך, הסברתי לעצמי בפעם האלף".

 

אסופת הסיפורים הקצרים שכתבה אביה נוצרת בתוכה את חוויית ההתבגרות הישראלית. שיברונות לב לצד טירונות, שאלות זהוּת לצד שאלות אמונה, סיום תיכון וסיום מסלול לצד סיפורים על התחלות חדשות, והכול מסופר בסגנון הייחודי לה – באינטימיות, בכנות, בצחוק, בבכי ובהמון אהבה וכמובן בניחוח ירושלמי עם המון קפאין.

 

את כרוניקה של אספרסו קצר אפשר לקחת לכל מקום ולקרוא סיפור פה סיפור שם, למשל בנסיעת רכבת מתחנת ירושלים יצחק נבון לתחנת ההגנה או מרחוב יפו להר הרצל, בשמירה ארוכה ובין פגישה לפגישה, או פשוט להגניב סיפור אחד קצר פעם ביום לפני השינה.

 

אביה שרה חדד, ילידת 1999, עם נטייה קלה להתמכרות לשברונות לב. ירושלמית עד העצם, תמיד נאבדת בתל אביב, מספרת סיפורים מגיל אפס, למי שרק ירצה לשמוע. אוהבת מילים, קומדיות רומנטיות וגבינה צהובה. צובעת את השיער שלה כשהיא במשברים. אביה למדה במכינת מדרשת השילוב נטור, לכן בילתה רבות בקו 966.

כרוניקה של אספרסו קצר הוא ספרה הראשון, שמסכם שלוש שנים של התבגרות.

מקט: 4-1272-1095
"תופפתי על השולחן בתנועות קצביות, מניחה לכריות אצבעותיי לגעת ולרחף מעל שולחן העץ, וכבר הרגשתי את הזמן זולג מבין המבטים […]

תשע דקות וחמישים שניות

"אני עוזבת," הודיעה מאי, בעודה ממצמצת בעיניה הירוקות.

השקט שרר ביניהם. היא העבירה משקל מרגל אל רגל.

"אַת מה?" שאל, אף על פי שהיה ברור לשניהם שהוא שמע אותה היטב.

"אני עוזבת," חזרה מאי. "נמאס לי – נמאס לי מהמקום הזה, נמאס לי מהיחס שלך אליי." היא לקחה נשימה עמוקה, שנגמרה בצליל קטן של אוויר שמשתחרר מצמיג.

הקמטים במצחו העמיקו, עיניו הכחולות – מרושתות בנימי דם עד שנראו כמעט אדומות – נעצמו לרגע. כאילו ניסה הוא להיעלם מאחורי העפעפיים הסגורים.

מאי הביטה בציפורניה הוורודות. היא דמיינה את הרגע הזה אחרת. היא דמיינה שהיא צועקת וזורקת עליו מהדק, יוצאת בסערה.

היו כל כך הרבה רגעים שבהם הייתה יכולה לזרוק עליו את המהדק המזדיין, אבל היא תמיד נשכה את שפתיה, בכל פעם חשבה איך הייתה מוציאה לו שחורים ומסדרת לו את השערות הסוררות בין הגבות. בשבועות האחרונים היא התחילה להבחין גם בשערות באוזן.

כשהגיעה מאי בבוקר, היא עמדה מול דלת המשרד. היא עמדה במשך תשע דקות, עמדה ולא זזה, בוהה בדלת, מנסה לאסוף כוחות לעוד יום.

תשע דקות ועשרים שניות חלפו, והיא נותרה עומדת מול הדלת – מדי פעם ממצמצת, אבל השרירים לא עובדים, היד לא נשלחת אל הידית. ולרגע פחדה שתישאר לנצח עומדת דוממת מול דלת המשרד השקופה, כרטיס העובד שלה תלוי על חגורת מכנס מדי ה-א', מתנדנד כדרכם של כרטיסי משרד.

תשע דקות וחמישים שניות עמדה מאי, עד שהוא עבר, מסובב את מפתחות הרכב על אגודלו העבה והשעיר, כאילו החזיק בידו צרור מפתחות למרצדס ולא למיני-ואן משפחתית. הוא עבר לידה והעיף מבט בפניה האומללות. "למה את לא מחייכת? לא עשו לך לייק באינסטגרם?" אמר בטון מזלזל.

מאי המשיכה לעמוד קפואה, וקצות שפתיה נמתחו בכוח בחיוך מזויף.

היום הוא אפילו לא צעק עליה. הוא נכנס בחשיבות עצמית כהרגלו, חזהו מנופח במשכורת גבוהה יתר על המידה וכרס הקצין שלו בולטת.

כשהייתה ילדה קטנה, אביה היה קורא לה סיפור מִספר בכריכה קשה, על ילדה שאם הייתה עוצמת עיניים, סופרת עד שלוש ורוצה ממש-ממש, הייתה יכולה להיות במקום אחר. לפעמים הייתה מאי מביטה לצדדים, ואחרי שראתה שאיש אינו מבחין בה, הייתה עוצמת את עיניה, סופרת עד שלוש ורוצה ממש-ממש להיות במקום אחר. כל מקום. ואף שמעולם לא הצליחה, היא המשיכה לעצום עיניים ולרצות ממש-ממש.

היום הוא היה במצב הרוח הטוב שלו – היא ראתה את החיוך הזחוח על פניו. הוא ילך להכין לעצמו קפה – שתיים וחצי כפות שחור של עלית, חצי כפית סוכר – ולעשן סיגריית כאמל. אחר כך יחזור למשרד, אפוף ריח ניקוטין, ויצעק: "מאי, איפה הלו"ז של היום?!" הוא יצעק את זה עוד לפני שיסתכל על השולחן, הוא יצעק אפילו שהם קבעו שאת הלו"ז היא תדפיס כל בוקר.

מאי כבר יכלה ממש לספור את הצעדים עד שתגיע הצעקה. הוא מעולם לא אִכזב.

"אל תיקחי אותו קשה, ככה הוא. פשוט תתעלמי," אמרו לה שאר החיילים במשרד. "זה תפקיד טוב, שעות טובות, ולא תמצאי משהו טוב יותר. מה את מעדיפה, את הקריה? השעות נוראיות, וזה שעה וחצי נסיעה כל יום, ותעשי את אותו דבר שאת עושה כאן."

כמה מהם באמת רצו לעזור, וכמה מהם הקניטו אותה וכינו אותה מפונקת. אבל עד שלא עֲמַדתם תשע דקות וחמישים שניות מול דלת משרד בלי יכולת לזוז, היא חשבה לעצמה במרירות, אל תגידו "את מפונקת".

היא נכנסה פנימה. הוא עדיין רק מכין קפה במטבחון, הבחינה. יש לה זמן עד הצעקה. מסך המחשב השחור שיקף את פניה, והיא ניסתה לחייך. פיה נמתח, אך נראה היה שהיא עומדת לבכות. שערה היה צבוע בגוני שמש בלונדיניים עדינים. מאי עצמה עיניים וספרה עד שלוש ורצתה ממש-ממש. כשפקחה את עיניה, עדיין הייתה שם, רואה בהשתקפות צל חיוור של אותה ילדה שמחה שפעם הייתה.

אט-אט נכנסו החיילים, עדיין מפטפטים ומאחלים בוקר טוב זה לזה. תשע דקות וחמישים שניות היא עמדה שם בבוקר. אחדים איחלו לה בוקר טוב, אחרים החליקו לעמדות העבודה בעייפות. היא ספרה צעד אחד, צעד שני ו… "מאי?! איפה הלו"ז?!"

ידיה התכווצו לאגרופים, וציפורניה הותירו סהרונים בחלק הרך של פנים כף היד. "עוד לא הדפסתי, כבר מדפיסה," ענתה בקול אוטומטי.

"משימה אחת יש לה פה, וגם את זה היא לא מצליחה," הפטיר לעצמו בקול חזק מספיק כדי שתשמע.

בצהריים עמדה מאי מול המראה בשירותים וניסתה לחייך. היא רצתה ממש-ממש, אבל התוצאה היחידה הייתה אותו עיוות שפתיים אומלל. אולי שכחתי איך מחייכים, חלפה בראשה מחשבה מלאת אימה.

"אני עוזבת," הודיעה מאי, ממצמצת בעיניה הירוקות מולו.

"אַת מה?" שאל, אף על פי שהיה ברור לשניהם שהוא שמע.

"אני עוזבת. נמאס לי – נמאס לי מהמקום הזה, נמאס לי מהיחס שלך אליי." השתיקה עמדה ביניהם. "ואתה יודע למה אני עוזבת, למה נמאס לי? לא בגלל הצעקות, העונשים, לא בגלל השעות. בגלל שתשע דקות וחמישים שניות הייתי מתה. ואתה שאלת אותי למה אני לא מחייכת."

היא הסתובבה ויצאה מהמשרד, מרכיבה את משקפי השמש שלה. הדלתות האוטומטיות נפתחו בצליל של ניצחון. כשנסעה לקריה, העיפה מאי מבט למראה הקדמית וחייכה. שיניה הלבנות נחשפו, עיניה התכווצו לכדי חריצים. היא הגבירה את עוצמת הקול של הרדיו, עדיין מחייכת.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.