החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אברום רותם

ד"ר אברום רותם הוא פיזיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ויזם הייטק. אברום רותם עוסק בכתיבה ובאינטגרציה בין תחומי עניין וידע באתיקה, פילוסופיה, תאולוגיה (יהדות, הינדואיזם, נצרות), היסטוריה ומדעים. פירסם 3 רומנים. ... עוד >>

שומרת הארון

מאת:
הוצאה: | 2014 | 445 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

13.20

רכשו ספר זה:

לסבתא דבורהל'ה, דבורה לבית שפירא, חשבון ארוך ונוקב שעליה לבררו עד תום. לא גחמה של רגע, פרץ כעס או היסטריה, כי אם החלטה שקולה והכרחית. בשפתיים יבשות ובקול ניחר, נשמע קולה היטב מסוף העולם ועד סופו. היא מכריזה מלחמה על האלוהים. היא נאבקת לבדה, או לכל היותר עם קומץ ענווים שידעו כמוה, שרק מלחמה מתוך מעמקי היאוש עשויה להביא גאולה לעולם המסואב, עולם המנוהל בדרך-לא-דרך על ידי האלוהים ושליחיו הכל יכולים, שבאדישותם ובכוחם לקפד חיים ולהכות עד אבדן הכרה ללא הרהורי חרטה.

ברומן מכושף, בו מציאות מקופלת בתוך אי-מציאות ואין למעשה גבול ברור המפריד ביניהן, נפרש לפני הקורא כשבוע ימים בשלהי ימיה, סיפור חייה הלא יאומן של סבתא דבורל'ה, כשברקע הבת המאומצת, התובעת המחוזית ריקי שפירא, שאינה מוכנה לשמוע ולשתף פעולה, אך החולה פורשת את סיפורה לאזני נכדיה ובני זוגם.

בסיפורה נפרשות בפני הקורא שלל דמויות העולות ונמוגות מן העבר הקרוב והרחוק, כמו האם רוזטה, אם המנזר בעין-כרם אשר מצאה בפתח המנזר סל ובו התינוקת ריקי ועליה פתק המבקש לגדלה כיהודיה; יהויכין פלג, קצין המשטרה המעורב בהסדרת מעמד הסבתא וריקי יחד עם האב פרודינור, איש הכנסיה בירושלים שנולד כילד יהודי בחלב אשר בסוריה; ונשים מופלאות כסַרְגְהוּטר מוריה הצועניה, שומרת הארון, בו שוכבת הקדושה הנמה שְלַפֵנְדֵה דְבּוֹרָה, לא מתה ולא חיה ובעטיה מתחוללים ניסים לכל מי שבא בקרבתה. כל אלה ועוד, כשברקע מהדהדות מנגינות מופלאות שחיבר המ'גיד הקדוש, רבי מיכֵל מזלטושוב מימי החסידות הקדומה. בעטין של נבואותיו השתגע יוד'לה, והמ'גיד, על אף שהתעלה ועלה לשמיים, לא הצליח לשכנע את המשיח, שאינו אלא משיחה, לבא לגאול את העולם, כי בעטיים של עוונות לא יבוא, ומת משברון לב.

לצד מיטתה של סבתא דבורהל'ה בשלהי ימיה בבית החולים, מנסים הכל להבין, לסגור ולהכיל מציאות אל-זמנית בבית נשות שפירא לדורותיהן, כשמעל כולם צופה ומבין רא, העורב המנהל לו שיג ושיח עם נשות שפירא לדורותיהן. הרומן המכושף, הסוחף והעוצמתי, מסתיים עם קריאתו המתרחקת, הפעם לתמיד.

זהו הרומן השלישי שיוצא לאור מפרי עטו של אברום רותם, דר' לפיזיקה, יועץ למערכות חינוך, תקשורת וטכנולוגיה, ובנוסף עוסק וכותב בפילוסופיה ואתיקה.

מקט: 9-62951-969-2
מסת"ב: 978-1-62951-969-2

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

ריקי לא הבינה איך סרוויס הפורצלן ששמרה עליו במשך שנים כה רבות, נשבר בבת אחת. היא חשה עירוב של הפתעה ושל צער על הכלים השבורים, ובעיקר חשש כבד שאין זה אלא אות מבשר רע, אפילו רע מאוד. דבר דומה ארע ביום שליוותה את בן לשדה התעופה, וכבר חמש שנים הקשר היחיד שלה איתו היה שיחה קצרה בטלפון אחת לשבוע לערך. אז נשברו הכוסות האחרונים ששרדו עוד מהחתונה. אחר כך, כאשר שרון עזב את הבית, גילתה שארונות המטבח התפוררו מבפנים, והיה צריך להחליף אותם. גם הוא כמעט ואינו יוצר קשר, והם מתראים לעיתים רחוקות ממש. מזל שאתי שומרת איתה על קשר יום יומי. לרגע חשה הקלת מה, אולי היא לא אמא נוראית עד כדי כך.

הכל החל בכוס שנשמטה מידה על ערימת הצלחות שעמדה על השיש שבמטבח. בשבריר שניה הכל קפא, ולא היה בידה לעשות מאומה, אלא להיות עדה לקטסטרופה המתחוללת לנגד עיניה. מדוע קרה כך ולא אחרת, כנראה לא תדע לעולם, ואם תדע, תהיה זו ידיעה חלקית בדיעבד. מהרגע שבו צנחה הכוס ונעתרה להכרח ליפול דווקא למטה, במעין חדוות השלמה, החלה תגובת שרשרת שבסופה לא נותרה אפילו צלחת שלמה אחת. אלה שהיו מונחות בראש הערימה התרסקו לגמרי, ואלה שהיו בתחתיתה נותרו שלמות לכאורה – אך סדוקות בצורה כזו, שכאשר הרימה אותן נשרו מידה רסיסים רסיסים. לרגע אף הביעה השתוממות על שְבִירוּת הצלחות, ששנים שרתו את הבית בנאמנות ונראה שיהיו שם לעולם, והנה, כוס אחת נשמטת, והכל מתרסק לה בפרצוף ואיננו עוד.

באמצע הלילה נזכרה ריקי בכל האירוע, כאשר אותו הרעש עצמו החריד את אוזניה. למעשה היה זה קול כלים שהועמסו על עגלה בחדר המיון, כשהם נופלים על הרצפה בקול חבטה רמה. הרעש החריד את כל גופה ברעד של פחד פתאומי, והזכיר לה שעליה לקנות מערכת צלחות חדשה, שכן מה שקנתה אז לפני שנים בחופזה, לא היה מוצלח כנראה. באותו רגע התיצבה אחות, והעיפה מבט טרוד באנשים הספורים שישבו בחדר ההמתנה מול חדר המיון. למשך רגע ארוך סקרה את הנוכחים, ואז נשמה נשימה עמוקה, ניגשה אל ריקי ולחשה לה שמוטב שתיכנס פנימה.

אתי לא שמה לב שאמה קמה ונבלעה בפתח חדר המיון. השעה היתה אחת שלושים וחמש אחר חצות, תחילת יום חדש שטוב, כנראה, לא יהיה. חלל הכניסה של בית החולים מול פתח חדר המיון היה מפוהק, כזה שלעולם אינו נח. אורות התמיד מאירים את המרצפות המטונפות, שלמרות המירוק המתמיד לשם נקיון וסטרילזציה, נראות יגעות תמיד, ושבעתיים בשעה זו. אבק נעליים שלא חפצו לדרוך שם, כתמים חסרי זהות של קפה, של דמעות, של יאוש ותקווה, של אֵימה והקלה – כל אלה הפכו בעיניה של אתי לניחוח זר אך מוכר באופן כלשהו; מעין המיה רחוקה של ספק חלום ספק זיכרון מעומעם השוכן אי שם בתהומות הנפש, של דבר מה שהיה או לא היה.

שוב חשבה על סבתא דבורה'לה, כשקולה הצרוד משאיפת טבק התמיד ופגעי הגיל מהדהד בראשה. קולה מתעקש לכנותה אסתר כשהיא לא מרוצה, ואסתר'ל או אסתר'קה, כשם חיבה בכל הקשר אחר, אף-על-פי ששמה המלא בתעודת הזהות הוא אתי-לאה שפירא. אתי, ממש כך: אל"ף, תי"ו יו"ד ללא תוספת אחרת. כמו, למשל, אמה, הרשומה כריקי שפירא, לא רבקה ולא רבקה'לה, כפי שפונה אליה סבתא דבורה'לה כשהיא מתעלמת מהשם ריקי, כאילו לעולם לא היה. לאה, שמה השני של אתי, כלומר אתי-לאה, לא היה ידוע לה כלל, עד היום שבו קיבלה את תעודת הזהות שלה. רק אז גילתה שכזה הוא שמה, אתי-לאה, ומיד נשכח העניין והיא שבה להיות אתי בלבד, שכן שגרת החיים מגיל שש-עשרה והלאה, מזמנת עניינים גדולים בהרבה. עד אז לא היתה לאה ואין סיבה שמאז והלאה תהיה, והכל חוזר לשגרה. אף שזכרה את אי הנוחות על פניה של ריקי ששאלה אותה לפשר השם, הפטירה שלסבתה דבורהל'ה היה חשוב להנציח אחת ממשפחתה, ומאחר שמדובר בשם שני, חסר כל חשיבות לחיי נושא השם, לא היה טעם לרדת לעומק העניין. זה חשוב כל כך לסבתא דבורהל'ה – אז שיהיה. זכרה שלמעשה חשבה אז, בגיל שש-עשרה, לשאול מי זו בדיוק לאה, אך מאחר ושתיהן התחמקו מתשובה עניינית, לה זה היה די נח, הויא כיבדה זאת בהסכמה, שבדיעבד תמוהה, ולהלכה לאה זו נשמטה מזכרונה, כי ראשה היה עסוק בהבלים של מתבגרת, והכל חזר כשהיה.

אתי עצמה את עיניה הצורבות מחוסר שינה, כשהיא נשענת באי נוחות על הכסא הסינטטי בחדר ההמתנה מול המיון, אוחזת את ידו של אורי היושב צמוד אליה. בתוך ענני ריקנות משונים שחלפו בראשה, התבהרה התמונה פתאום, והנה היא מוצאת עצמה במעין אחו שהפך ליער ירוק כהה מאוד, ומעליו פרושים שמים תכולים, מנוקדים, שבדיעבד הבינה שהם עננים לבנים מאירי פנים. רואה עצמה מונחת על קרקעית של עגלת עץ המתנועעת לאִטה על דרך בוצית, לאט ומתוך התחשבות, על מנת לא לטלטל יתר על המידה את הנוסעים בה. גלגלי העץ הגדולים חורקים צוויץ-צוויץ-צוויץ בתנועה קצובה, כשברקע נשמעות פסיעות הסוס המושך את העגלה בנינוחות, ונראה שאין הדרך אצה לו כלל. דיבורים, וקולות בלתי ברורים מעל ראשה, ומעל השמים, משווים למראה נופך מאיים, בניגוד לשלווה לכאורה. קול צרוד ומוזר מדקלם משהו רחוק, ההולך וקרב עד שמתממשות המילים לכדי משמעות. "ויקרב קץ משיחֵה," מהדהד בראשה.

בבת אחת התעוררה מהשרעפים שטלטלוה, וזכרה בבהירות מעין מילים דומות, שנסרו באויר רק היום, בעצם אתמול אחר הצהריים, בלוויה של אביו של דוקטור סולית – ראש מעבדת הביוטכנולוגיה באוניברסיטה, ואיך צלצל מיד לאחר מכן הסלולר, וקולה של אמה נשמע בירייה האופיינית לפרקליטה המחוזית:

"אתי, סבתא דבורה'לה בבית חולים."

אחרי אותו הרגע, התנפצה השגרה לרצף של ריצות ודאגות, של עייפות ותחושת סיוט מוזרה, שמנתקת רגשית מהעומד להתרחש, או בעצם מתרחש עתה. בדיעבד, חייה הפכו להזיה או סרט, הווה קצר וחולף והיא צופה בו מן הצד. אין לה מושג, ואין היא רוצה לדעת, ואין היא חושבת על מה יהיה לאחר מכן.

"זה לא יכול להיות," נשמע קולה של ריקי, אומרת-צועקת בשקט ששרר. "זה לא יכול להיות!"

אתי הקיצה מבוהלת מהנים-לא-נים שאחז בה, ניערה את ידו של אורי האוחזת בידה, שישן לצדה, ורצה פנימה עוד לפני שהתאושש.

"זה לא יכול להיות, דוקטור, לא יכול להיות, זה לא ייתכן, אתם טועים!"

"אמא!" קראה אתי ואחזה בידה.

"גברת שפירא, אנחנו לא יכולים לעשות כלום," כחכח דוקטור הירשזון בגרונו, וחזר לרשמיות עניינית. "מהרגע שהגיעה לכאן," כיחכח בגרונו, "עשינו כל מה שביכולתנו… אני מצטער, אי אפשר עוד לעשות משהו… צפרה, קחי אותן בקשה ל-" הוא רמז בתנועה קטנה בידו, כשהוא מתבונן באחות שצפתה במתרחש במבט אוהד אך מרוחק, ומיד פנה אל דלת היציאה, ונעלם.

"אתי, הם השתגעו! שמעת מה שהדוקטור הזה אמר לי? הם לא מבינים שסבתא דבורה'לה לא יכולה למות? הם פשוט – "

"אמא, די!"

"אמא לא די!" צעקה ריקי בקול גבוה. "אני רוצה לראות!" ואז שב קולה אל הנעימה ההחלטית המאפיינת אותו בדרך כלל בטון רגוע: "אני רוצה להיפרד ממנה."

בבת אחת הסיטה את הוילון שחצץ בין המיטה עליה שכבה סבתא דבורה'לה לבין העולם. אחות אחרת עמדה שם, וסיימה לקפל את החוטים והצינורות שעד כה שימשו להשגיח על החי, ואילו עתה היו לחפצים חסרי ערך המחוברים למתאר גוף אדם מכוסה בסדין בית חולים. למראה ריקי שהזיזה בפתאומיות את הוילון, נבהלה, וכמעט התיישבה על המיטה.

"מה… מה אתן חושבות שאתן עושות?"

"להיפרד, אני רוצה להיפרד!" ירתה ריקי.

"אני לא בטוחה שזה נבון," נחלצה האחות הגבוהה לעזרת האחות המבוהלת. "בואו תירגעו קצת, בואו נחכה לעובדת הסוציאלית… בכל מקרה מישהו מכם יצטרך לזהות את הגופה… אבל זה לא חייב להיות כרגע, בבקשה בואו איתי."

ריקי רכנה מעל למיטה ותלשה בפראות את הסדין מעל פני המתה.

"גברת!" קראה האחות, וזינקה ביאוש לעבר ריקי כדי לאחוז בידה.

"תגידי," צעקה ריקי, "מי קבע שהיא מתה?"

"את לא חושבת שאת מגזימה?" השיבה האחות צעקה משלה, כשהיא טורחת לכסות שוב את פני השוכבת.

"בואו נירגע, בואו נירגע, אני מבינה שזה רגע מאוד קשה – " אמרה מאחור האחות הגבוהה, שנחלצה להשקיט את המהומה.

"מי כאן קובע מתי הבן-אדם מת, אם בכלל? מה כל כך קשה לענות על זה?" הלמה ריקי בידיה על דופן המיטה. פניה המאופרות היו מתוחות באופן מוקצן, וכמוהן שפתיה שהשתרבבו ברעד לא רצוני.

"הרופא, דוקטור הירשזון שהיה כאן קודם, הרי הוא דיבר אתכם."

"כן, כן, דיבר אתנו, ממש!" הגיבה ריקי בציניות. "פלט משהו, המהם ונעלם, כמו מלאך המוות ששופט, גוזר, חותם והולך."

"גברת שפירא, אני באמת לא חושבת שזה ראוי. תני כבוד לנפטרת – " אמרה האחות הגבוהה וקלה נשנק לפתע.

מבטה קפא בהפתעה עצומה שהפכה ליראה. פניה של האחות השניה, שטרחה להיאבק עם ריקי על-פיסת הסדין שכיסתה את הפנים, היו מבועתות.

יד פלדה אחזה בה, ידה של המתה השוכבת על המיטה, אשר הגיחה עתה מתחת לסדין בית החולים. יד חשופה, ענודה בצמיד בית חולים שעליו רשום, דבורה שפירא. עור מקומט, מנומר בכתמים כהים, ציפורניים צהובות מטבק שבמשך שנים ארוכות היתה ממוללת דרך קבע בין אצבעותיה ומחדירה לנחיריה. על אצבעה היתה טבעת זהב פשוטה, שאבק הזמן הכתים אף אותה.

דממה פתאומית נפלה באולם חדר המיון, ומתוך אותה דממה עלה קולה של המתה, סבתא דבורה'לה, קול זקן וצרוד בניחוח הטבק הנצחי.

"רבקה'לה, תגידי לאחות הרחמניה שתחזיר את התליון שלקחה ממני."

ריקי קפאה על מקומה, פיה פעור ועיניה נעות ללא מטרה, משתדלת למקד את מחשבתה ולשלוט במתרחש מהר ככל האפשר. תוך שהיא לוחשת לעצמה מעין דברי עידוד או תפילה פרטית, מיהרה ותלשה את הסדין מעל פניה של סבתא דבורה'לה וגילתה את פלג גופה העליון, שהיה חשוף בשל עמלו של דוקטור הירשזון, אשר ניסה קודם לכן למנוע את שקיעת החיים שבה ולשכנעם להישאר. מן הסתם ויתר מוקדם מדי. פניה של סבתא היו עדיין אפורות כשל מתה, ועיניה עצומות מעייפות גדולה; אך קולה הברור הדהד היטב מבעד לשפתיה המבוקעות.

ריקי הניחה ידה על צווארה של סבתא דבורה'לה. ברגעים כאלה מוטב לחזור, להצליב ולבדוק את מה שהחושים קולטים. הרי החיים לימדו אותה כבר מזמן שאין לסמוך על מראה עיניים, וכי לעתים מציאות אחת מתערבבת עם האחרת והופכות למציאות שלישית, ברת קיום ממש כמו שתי קודמותיה.

צווארה של סבתא דבורה'לה היה מיותם מהתליון שליוה אותה תמיד. לעיתים רחוקות ממש הסירה אותו, וגם אז לזמן קצר ביותר. ריקי זוכרת היטב את הרגעים הללו, ואיך היתה סבתא דבורה'לה אוחזת בו רק כדי לחוש ולהביט בו מקרוב, ואז שבה ועונדת אותו.

ריקי נעצה מבט חמור בפניה של האחות הלכודה. שערה הקצר של האישה הרזה והגבוהה, שהיה צבוע בצבע חלודה, עיניה אפורות ורושפות ועצמות לחייה הגבוהות – כל אלה שיתקו את האחות, שפניה המבועתות לבשו הבעה של ייאוש.

"תג-תג-תגידי לה ל'זוב לי את היד, בבקשה," ייבבה.

"תגידי לה את!" ירתה ריקי בקולה החד, קול שרבים וטובים נרתעו ממנו, משנשמע באולם בית המשפט. "את התליון, ועכשיו!"

היא הושיטה אל מול האחות המבועתת כף יד פתוחה; יד בעלת אצבעות ארוכות עדויות טבעות, וציפורניים ארוכות ומחודדות בצבע סגול בהיר.

"אני – אני -לא – "ייללה האחות.

"את-את כן! את התליון, ועכשיו!"

מוטב היה לה לאחות לו האדמה הייתה פותחת את פיה ובולעת אותה, מאשר לעמוד מול העיניים של גברת שפירא, העומדת מולה זקופה ואדנותית, ללא שמץ היסטריה או תנועות מיותרות. ידה של הנפטרת הקשישה אחזה עדיין בידה השמאלית של האחות כצבת של ברזל, אף-על-פי שרק לפני זמן קצר לא נותר אלא לקבוע את מותה.

ביד רועדת שלפה האחות מכיס מכנסיה הלבנים שרשרת זהב בסגנון עתיק, ועליה תליון שזהר אף באור הניאון הסינתטי.

בתנועה מהירה תלשה ריקי את התליון מידיה, אך יד הצבת של סבתא דבורה'לה עדיין לא הרפתה מהאחות, אשר שלחה לעבר ריקי מבט שואל ואבוד.

"אפילו מגנב אפשר ללמוד," לחשה בנחת הקשישה המתה. "רבי לייב מסאסוב אמר, שלמד שבעה דברים מגנב." קולה הצרוד והחם העלה דמעות בלתי נשלטות בעיני ריקי. "ואת, אחות רחמניה, אף לא אחד מהדברים הללו למדת," המשיכה סבתא דבורה לרטון ושיחררה את צבת הברזל שאחז בידה של האחות.

עיניה של האחות היו פעורות, ויבבה ארוכה פרצה מפיה, בעודה רצה מחדר המיון, כשהיא מליטה את פניה בכפות ידיה, שאחת מהן בערה עדיין מהכאב שהותירה אחיזתה של סבתא דבורה'לה.

ריקי רכנה אל סבתא דבורה'לה, נישקה אותה, וענדה על צווארה את התליון. דמעות גדולות זלגו על לחייה, סוחפות אתן שרוכי איפור כהים.

"דוקטור יוד," המהמה האחות הגבוהה בהתרגשות, ונופפה בידה לעבר בחור צעיר לבוש חלוק לבן שעמד באותו הרגע בפתח חדר המיון. "היא – היא – " היא הצביעה לעבר המיטה.

דוקטור יוד, דוקטור יהודה עשרת, הבחין במהומה שבירכתי חדר המיון; ואף-על-פי שלא היה בתפקיד שם, אלא במחלקה, ורק ירד לחלץ את אבריו מעט, מיהר פנימה. בדיוק באותו הרגע חלפה על פניו אחות שלא הכיר, ביבבה משונה, כשכפות ידיה מכסות את פניה. הוא התעלם ממנה, ומיהר אל מיטתה של דבורה'לה.

"אשמח לעזור, גבירותי," פנה אל ריקי ואל האחות הגבוהה, וניסה לחייך. בלא לחכות לתגובותיהן פנה להציץ בקשישה חסרת החיים שהיתה שרועה על המיטה, בעוד האחות העומדת לידו, לוחשת אל אוזנו את כל פרטי האירוע, והוא רוכן הצידה כדי להתאים את גובה אוזנו לגובה פיה של הלוחשת, כשבו בזמן החל בודק את הזקנה.

"מי לכל הרוחות -" לחש כשהוא מעיין במהירות בגיליון החולה ובניירות שצורפו לו. "קראי לדוקטור הירשזון, עכשיו בבקשה," לחש לאחות, בעודו מניח שוב את הסטטוסקופ על גופה של החולה. האחות צפרה מיהרה אל מחוץ לחדר, כשהיא מנסה לחייך אל עבר ריקי ואתי.

"מה שמה?"

"דבורה'לה, סבתא דבורה'לה," השיבה ריקי.

"סבתא דבורה'לה," לחש הרופא, וליטף את מצחה של הזקנה, "את מתכוונת, גברת שפירא," שב והאזין ללִבה הפועם לאט מדי, ולקצב האוויר הנכנס ברחש כמעט בלתי נשמע לריאותיה העיפות. אצבעותיו חיברו בזריזות לגופה הזקן של החולה את סבך החוטים של הציוד הרפואי, שהותר זה מכבר. בינתיים שבה האחות הגבוהה לחדר, והחלה לסייע לו ביעילות ובשקט.

"נראה לי שכדאי להזעיק את פרופסור שני," לחש לה, והוסיף למראה מבטה השואל: "בודאי שעכשיו, בודאי מהבית, אז מאיפה?"

"שני הוא מנהל בית החולים," לחשה ריקי לאתי. "הדוקטור הזה יודע כנראה למה. סוף סוף מישהו יעיל כאן במערכת המסואבת הזאת!"

"די אמא, די," לחשה אתי, "זה לא מתאים לך ככה לאבד את הראש," פנתה לאורי שהתיצב לצידן בעת המהומה, וחיבקה אותו. "אני כל כך שמחה שבכל זאת באת!" כשהיא פורצת בבכי מהול בצחוק. הוא חיבק אותה, מופתע מעוצמת ההתרגשות שתקפה גם אותו, ונשק לה בחום.

"אני מציע שתעזבו כרגע את המקום ותחכו בחדר ההמתנה, יש לנו כאן הרבה עבודה," אמר דוקטור יוד בשקט. "בואו נשאיר את השאלות של מה היה לאחר כך. קודם נראה שסבתא דבורה'לה שלנו מחוץ לסכנה."

"אני מבקשת, דוקטור יוד," פנתה אליו ריקי, אף שחשה שאין זה יאה לכנותו בכינוי כאחת האחיות. "אני מבקשת שאתה תהיה לידה כל הזמן. פשלה אחת הספיקה לנו הלילה."

"גברת -"

"ריקי, ריקי שפירא."

"היא הפרקליטה המחוזית," לחשה לו האחות, וזה הנהן כיודע זאת קודם.

"גברת שפירא, ריקי, בבקשה, תנו לנו לעבוד. אני מבטיח לדווח לך באופן אישי על מצבה של סבתא דבורה'לה מיד כשנהיה בטוחים שהוא מיוצב ותחת שליטה מלאה."

מבלי לחכות לתגובתה שב דוקטור יוד ורכן מעל דבורה שפירא, שבתה ונכדתה מתעקשות לכנותה סבתא דבורה'לה. הוא בחן את האישה ששכבה בעיניים עצומות, נושמת בכבדות אך חיה לגמרי, בזה לא היה כל ספק. שריקת האוויר הנכנס לריאות והיוצא מהן, כשברקע נשמע תיפוף הלב, היו ממשיים לגמרי. שוב עיין בגיליון החולה, ברישום החפוז של דוקטור הירשזון, עיווה את פיו, ופנה להעתק התיק הצנום שנשלח בפקס במקביל להגעתה של החולה לחדר המיון. דיווח סתמי של רופא שבדק אותה לפני חמישים שנה, כשהובאה לראשונה לבית החולים בירושלים – "ביקור חולים" של אז, לבדיקות מקיפות. אין מאז אשפוזים נוספים, ובזה מתמצה העבר הרפואי של החולה.

"סימנים מיוחדים -" מלמל לעצמו כשקרא מהדף. "מה מיוחד כבר בסימנים מיוחדים?" תמה על הזוטות בהן מוחו מעסיק עצמו, אך מאחר ולמד כבר שאין טעם להתווכח עם האינטואיציות הנלוות, רכן, הרים את הסדין ואת הכותונת, ובחן את הירך השמאלית של החולה הישנה. אכן, כתם לידה בצורת ארבעה עלים היה מצויר במעלה הירך מאחור. עוולות הזמן והעור הצבה לא טשטשוהו. לרגע חלפה בו מחשבה שמא זה קעקוע, אך הצבע, הצורה הלא מושלמת והשוליים הקטועים, היו ראייה מספיקה לכך שאכן זהו כתם לֵידה – ריכוז של כלי דם סמוך לעור, גם אם הוא מופיע ככתם סימטרי כמעט מוחלט. שב וכיסה את גופה הצנום, ובחן שוב את פניה.

"סבתא דבורהל'ה, את אתנו?" לחש כשהוא רוכן אליה. רק אז פקחה סבתא דבורה'לה את עיניה, ועיניים האפורות מלאות חיות התבוננו בו.

"בחור צעיר, אל תשמע להן," בקע קול צרוד וזקן. החולה רמזה בעיניה לעבר ריקי ואתי, שהתרחקו מעט אך ניצבו עומדות על המשמר.

"מה לא לשמוע?" ניסה להיראות טבעי לגמרי, ולא לבלבל את החולה בהפגנת תמיהה מיותרת.

"אתה חכם מדי לשטיקים האלה, בוא הנה" רמזה באצבעה שיועיל וירכן ויתקרב אליה עוד יותר.

"אל דאגה סבתא דבורה'לה," חייך, "הבהלת אותנו, אבל את ודאי מבינה שהמשיח עדיין לא הגיע, וכי את לא קמת בתחיית המתים, פשוט – "

"אל תשנה את הנושא. לא אתי, בחור צעיר."

"סבתא דבורה'לה – "

"שום סבתא ושום סיפורי סבתא! מה שחסר לי עכשיו הוא ליצן שמקשקש בקומקום על מוֹשיח ועל תחיית המֵעייסִים. לעולם אל תתלוצץ על דברים שאין לך מושג בהם. אבל עכשיו תקשיב ותענה לי בכנות, אם כבר העלת את הנושא: מה צריך לעשות לי כדי שאמות?"

"חס וחלילה, סבתא דבורה'לה, איש לא מדבר על זה," הנמיך קולו להבל פה לא נשמע כמעט, כדי שיקיריה הצופים בהם לא ישמעו.

"בלי חס וחלילה, בחור צעיר," השיבה בשקט. "הייתי צריכה למות כבר מזמן, ואני רוצה למות כבר מזמן, אבל כנראה שכחו אותי שם למעלה." היא נשאה את מבטה לתקרה. "מה צריך לעשות לדעתך המלומדה?"

"סבתא דבורה'לה," חייך, "שאלת את זה גם את דוקטור הירשזון, נכון?"

"שאלתי, ודאי ששאלתי. ומה אתה חושב ענה עורב הרפואה היהיר והקר לזקנה מטופשת שאין לה זכות דיבור? אז עצמתי את העיניים!" חייכה מעט, וחיוך שובב ניצת בעיניה.

"תני לזמן לעשות את שלו. אנחנו מצילים כאן חיים, לא מקצרים אותם."

"מצילים חיים. כפתור ופרח! עוד מעט תגיד לי שאתם גם יוצרים אותם. הא! תשמע טוב, בחור צעיר – "

"בחור צעיר?"

"בחור צעיר, לי אין הכוחות שיש לך לקשקש. ענה לעניין ומהר, כי הרי תכף שוב תגלגלו אותי, תדקרו, תמששו ותדברו מעל לראשי כאילו אני מומיה שלא מבינה דבר, ואני אישן לי, כמו שנאמר: אני ישנה ולבי ער… אז תגיד עכשיו, ומהר!"

"סבתא דבורה'לה, אין לי מושג מה יכול לגרום – כלומר, כל דבר יכול, בסופו של דבר, להביא לקריסת מערכות – "

"קריסת מערכות שמערכות. תשמע טוב בחור צעיר: מישהו שם למעלה דואג כבר שנים רבות מאוד שלא תהיה לי קריסת שמערכות. אולי צריך לעזור לו?"

"למישהו מלמעלה, לעזור לו," ענה יוד משועשע.

באותו הרגע הוסט הוילון בחוזקה. דוקטור הירשזון, חיוור כסיד, מלווה במספר רופאים נוספים, ניצב שם.

"אמרתי לך, בחור צעיר," חייכה סבתא קלות, עצמה עיניה ומלמלה. "עוד זה מדבר, והשטן כבר כאן… אבל אתה עדיין חייב לי תשובה, לא תתחמק מכך!" והשתתקה כשהיא שוקעת בתרדמת – ואולי מעמידה פנים.

"אני ישנה ולבי ער," מלמל לעצמו דוקטור יוד בעודו מפנה את המקום ליד החולה לבדיקה בידי בכירים ממנו.

"מה להביא לכן?" שאל אורי כאשר שבו והתיישבו בחדר ההמתנה מול חדר המיון.

ריקי העיפה מבט בפניו העיפות של אורי וחייכה. "אני מאוד מעריכה שבאת לתמוך באתי. אבל עוד מעט יגיע הבוקר, וצריך לקום לעבודה."

"אין בעיה עם העבודה. אני איפה שצריכים אותי, ולכן -"

"קפוצ'ינו," קטעה אותו אתי, "ואחר כך כדאי שתלך לנוח. זה באמת לא מקום בשבילך."

"ודאי, ודאי, עליכן המקום הזה תפור, מה?"

"אוי אורי, אל תהיה… ממילא לא אוכל להיות עכשיו בבית," אמרה אתי.

"אלוהים יודע מה הם עושים לסבתא דבורה'לה שם," לחשה ריקי, ושלחה מבט ממושך אל עבר פתח חדר המיון. את חושבת שצריך להודיע לבן ושרון? הם מאד יכעסו אם ידעו שלא הודענו להם מיד."

"אמא, בשעות כאלה לא מודיעים לאף אחד כלום. נודיע מחר, זה בהחלט יספיק."

"אתיל'ה, תגידי לי שסבתא דבורהל'ה תצא מזה."

"אמא, סבתא דבורהל'ה תצא מזה. אבל יש לי שאלה שכבר הרבה זמן רציתי לשאול: למה את לא קוראת לה אמא, אלא תמיד 'סבתא דבורה'לה'?"

"מה הבעיה? גם אני לא קורא להורים שלי אבא או אמא, אלא מושיק ונירה. ככה כולנו גדלנו -" אמר אורי, אך מיהר להשתתק כאשר הבחין באי שביעות הרצון על פניה של ריקי.

"אני אשתה קפוצ'ינו, תודה אורי. אני פשוט גמורה."

"אמא, את לא עונה לי!"

"די אתי! מצאת לך את העיתוי המושלם לקשקוש הזה."

"תמיד הרגשתי שיש משהו מוזר בקשר ביניכן," התעלמה אתי מההערה.

"די אתי, זה באמת לא חשוב עכשיו. סבתא דבורה'לה נאבקת על חייה… הנה, הרופאים כבר הרגו אותה שם, ראית מה זה? ודווקא עכשיו מצאת לך זמן לעורר מתים…. מה בעצם את רוצה?"

ריקי עצמה את עיניה בעייפות, ושבה לדבר: "אולי כדאי להודיע גם לאבא שלך על המתרחש? מה את אומרת?"

"אמא, את מתחמקת. אני זוכרת טוב שפעם בן אמר לי: את יודעת שסבתא דבורה'לה לא סבתא שלנו? ואת התרגזת עליו נורא."

"די אתי, די! זה לא הזמן לעורר מתים! סבתא דבורה'לה היא הלב של כל המשפחה הזאת, ואף אחד לא ייקח את זה ממנה!"

"אמא, את שומעת מה שאת אומרת?"

אורי, שקרב לעברן עם כוסות הקפה הגדולות, שלח לעברה מבט שואל, "על איזה מתים את מדברת?"

"אתי, תקשיבו לי טוב," אמרה ריקי והביטה באורי, " את חושבת שאני מסוגלת עכשיו להשמיע באוזניך את התשובה לשאלה שרק נראית לך פשוטה? אני תמיד אומרת לך: במופלא ממך אל תדרוש כי תקבל כאב ראש, וברצינות, טוב לא יצא מזה."

"מה לא תדרוש, אמא?" קמה אתי ממקומה והתרחקה מעט. "סבתא דבורה'לה היא אמא שלך או לא? מה כל כך פילוסופי כאן? הרי אם היתה אמא שלך, היית קוראת לה אמא, נכון? אם לא, אז למה את לא אומרת לי מה כן. הרי ברור לך שאני יודעת שמשהו כאן לא מסתדר, לא ככה?"

"כן ולא. את מרוצה עכשיו?"השיבה ריקי בקול.

"אתי, ריקי מנסה להסביר לך, ואת – " החליט אורי להתערב.

"אוי אורי, באמת!"

"אתי, די, ביקשת תשובה? תני לי לענות לך הכי טוב שאפשר. סבתא דבורה'לה לא אמא שלי, לאמא שלי קראו לאה, לאה שפירא-וסרמן, הבת של שרה-רבקה מירושלים והיא מתה כשהיא ילדה אותי, עוד באותו יום, בעשרים וחמישה בספטמבר אלף תשע מאות חמישים ואחת. הלוויה היתה עוד באותו הלילה."

"אז מה היה כל כך מסובך לומר לי ששאלתי אתכן אז, למה בתעודת הזהות השם שלי הוא אתי-לאה, למה?"

"כי אי אפשר להסביר משהו ש – "

"אז – ", קטעה אותה אתי, "אז סבתא דבורה'לה היתה אמא של לאה? או של האבא שלך? אני לא מבינה!"

"זה מה שאני מנסה לומר לך," הרימה ריקי את קולה. "את גם לא תביני. בואי נגיד ש-כן או בואי נגיד שאולי היא היתה אמא של אמא שלי."

"בואי נגיד, בואי נגיד, בואי נגיד שלסבתא שלי יש גלגלים," הביטה אתי באמה בחוסר אונים.

דוקטור יוד קרב אליהם בפסיעות נמרצות. שלשתם קמו, אך הוא רק הנהן לעברם וחייך כדי לעודדן מבלי לומר דבר. מיד אחריו הופיעה פמליה, ובראשה פרופסור שני, מנהל בית החולים שהוזעק מביתו באישון לילה, כשהשלט של שמו מבהיק ובולט מעל חלוקו המגוהץ.

"אני מציע שניגש למשרד שלי," אמר הפרופסור בקול מתוח, והחווה בידו לכיוון המעליות.

"מה שלום סבתא דבורה'לה," שאלה ריקי.

"אה, סבתא דבורה'לה… מצבה בהחלט טוב – יחסית לגילה, כמובן. היא ישנה כרגע… דוקטור עשרת אמר שקודם לכן אפילו דיבר אתה."

"ואולי ניתן לדוקטור עשרת להשמיע באוזננו דיווח?" אמרה ריקי.

"כמובן, כמובן, גברת שפירא. פשוט חשבתי שנשב בנחת במשרד שלי, כדי להבהיר את אי ההבנה שהיתה כאן קודם." הוא הביט לעבר דוקטור הירשזון, שעמד קפוץ שפתיים וסמוק, משפיל מבטו במבוכה.

"הבנתי, הבנתי, הבנתי," ניסר קולה של ריקי את חלל האוויר. "אין לי שום כוונה לרדוף כאן אף אחד. טעויות נגרמות, טעויות קורות, העיקר שכרגע לפחות, זה נגמר טוב. הדבר היחיד שלא היה מזיק לנו, הוא קצת יותר תשומת לב והתייחסות לבני המשפחה מצד הסגל כאן, ולסלק מכאן גנבות שבוזזות רכוש חולים." היא נעצה בדוקטור הירשזון מבט כעוס. "מה שמעניין אותי עכשיו הוא רק מצבה של סבתא דבורה'לה, ואין לי כל כוונות לשמוע התנצלויות על הפשלה שקרתה כאן. אני לא אתערב, אבל אתם תסיקו את המסקנות לבדכם, שאתם… שאתם… אוף, בחייכם!"

"כמובן, כמובן גברת שפירא," הנהן פרופסור שני, כשהוא נע בחוסר נחת מרגל לרגל, וניכר בו שאינו רגיל לסיטואציה שבה הוא מותקף ושיקול הדעת אינו מתיר לו להגיב. פניו התעוותו לרגע, אך ברגע הבא חזר ושלט בעצמו.

"פרופסור שני, אני מבקשת, יש לי בקשה קטנה," קראה ריקי.

"כן, גברת שפירא," השתדל כמיטב יכולתו להאיר את פניו בחיוך רחב.

"אני מבקשת שדוקטור עשרת יטפל בסבתא דבורה'לה. אני מצטערת, אבל בנתונים הקיימים כרגע, אני בוטחת רק בו."

"למה להצטער? להיפך! דוקטור עשרת הוא רופא מצוין, ונשמח… הרי רצינו להעביר את אמא שלך לפנימית נכון? למה שלא נעשה זאת כעת, תחת השגחתו של דוקטור עשרת, ונשכח את כל העניין, כי, כמו שאמרת, טעויות אכן קורות."

"נשכח, נשכח," מלמלה ריקי והרכינה את מבטה לעבר הרצפה, אוספת את מחשבותיה שיצאו ממיקוד. מיד שבה והרימה את ראשה: " אני רק רוצה להבטיח שדבר כזה לא ישנה, בטח לא עם סבתא דבורה'לה," הפעם היה קולה כקולה של פרקליטה המסיימת את נאום הסיכום שלה במשפט.

פרופסור שני הנהן במבוכה, לולא שעת הלילה המאוחרת, לאחר שהוזעק לבית החולים ממיטתו, ודאי היה מוצא מילים נכונות, או לפחות מחווה מניחה את הדעת.

"ודאי, ודאי גברת שפירא. אני שוב מצטער, ומתנצל בשמי ובשם בית החולים על מה שקרה."

עם עלות השחר עמדו ריקי ואתי ליד מיטתה של סבתא דבורה'לה בחדר הקטן שבמחלקה הפנימית.

"שלום סבתא דבורה'לה," רכנה ריקי לעברה ונשקה למצחה. "אנחנו הולכות הביתה. נחזור בעוד כמה שעות. תנוחי בינתיים."

"ביי סבתא דבורה'לה!" הצטרפה אתי לאמה, אך אז נטלה את ידה של הקשישה המצומקת ולחשה באזנה: "את חייבת לי תשובה מפורטת לשם שינוי. היית צריכה לראות איך אמא התפתלה כשניסתה להסביר לי מי כאן האמא של מי. זה היה מה-זה פתטי."

נדמה היה לה שסבתא דבורה'לה חייכה, וכי חשה בלחיצתה העדינה של כף ידה של אתי, בתה של ריקי, הבת של לאה שפירא וסרמן מירושלים.

דוקטור יוד חייך. "להתראות. אל תדאגו, היא נמצאת בהשגחה ראויה, ו- אגב, הבחנתם ודאי שהיא הספיקה לדבר אתי קצת. היא- היא מעניינת וחריפה, הסבתא דבורה'לה שלכם."

"דוקטור עשרת – " החלה ריקי

"דוקטור יוד זה בסדר. ככה כולם קוראים לי כאן."

"דוקטור יוד, את סבתא דבורה'לה אנחנו מכירות טוב מאוד. אבל התפקיד שלך, שלכם, הוא לשמור שהיא תמשיך להיות מעניינת וחריפה." בבת אחת איבד קולה של ריקי את חדותו, והפך לעייף.

"כמובן, כמובן גברת שפירא, כמובן."

"אני לא יכולה לנהוג עכשיו," אמרה ריקי כשעמדו הכל במגרש החניה של בית החולים, "איזה לילה עבר עלינו, אלוהים שישמור."

"בואי אמא, אני אנהג, תני לי את המפתחות," הושיטה אתי יד לריקי, ושתיהן פסעו שלובות זרוע במגרש החניה לאור השחר המוקדם.

"את חושבת שזה נכון ככה להשאיר אותה לבד?"

"אוי אמא, באמת. הרי ממילא היא ישנה, ויש לנו קשר עם דוקטור יוד, את חייבת לנוח, זה הרבה יותר חשוב מלשבת סתם על ידה עכשיו."

"אז לפחות אני אדבר עם שרון ועם בן… באיזה שעה אפשר לצלצל אליו?"

"אוי אמא, את צריכה שאני אנהל אותך? לאן הגענו? תוכלי עכשיו, אצל בן, שם במזרח כבר בוקר, ועם שרון… טוב את יודעת את הפרוצדורה. תשאירי הודעה בישיבה שלו. הם ימסרו לו והוא יחזור"

"חבל שאורי הלך קודם, הוא – " השעינה ריקי את ראשה בעייפות על המושב.

"אמא, את יכולה לסמוך עלי, מה קרה?" הגיבה אתי בעודה מתמרנת את המכונית ביציאה ממגרש החנייה. "על מה את חושבת שאת מגינה, כשאת מתייחסת אלי כמו אל הנסיכה על העדשה? אני כבר בת עשרים וחמש, אם שכחת!"

"אלוהים אדירים!" פלטה ריקי.

"ותפסיקי עם האלוהים הזה. מה קורה לך? ממתי נהייתם חברים פתאום, את ואלוהים?"

"באמת אתי. קצת רחמים על אמא שלך. פתאום הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את סבתא דבורה'לה, אני פשוט לא יכולה!"

"אמא, את לא מספידה אותה!"

"אלוהים שישמור, אתי. תחשבי על זה שבעצם סבתא דבורה'לה היא זו שמחזיקה את כל המשפחה, את לא רואה? בן מצלצל פעם בשבוע מחו"ל, כל פעם לשני טלפונים: קודם לסבתא דבורה'לה, שאתה הוא מדבר שעה, ורק אחר כך אלי, לאמא שלו, זו שילדה אותו, וגם זאת בקיצור מוחלט. בסוף הוא מבקש למסור ד"ש לאחות המעצבנת שלו, אומר ביי קצר וסוגר. שרון הילד הקטן שלי… תראי מה קרה לו! פעם בחודש- חודשיים הוא מגיע במוצאי שבת, רק בשביל לאכול משהו וללכת, כי בטח אמרו לו שלפי הדת נורא חשוב לכבד אם, והוא בא רק בשביל לעשות לי שחור בעיניים. כמעט ואיננו מדברים. הם הלכו לי לאיבוד הילדים שלי. וסבתא? את לא מבינה, אתי, היא מה שיש לי באמת, האור בחיים שלי, שלנו, אני כבר לא יודעת."

"תתבגרי, אמא. מה קורה לך? שאני אגיד לך שככה החיים? אבל מה זאת אומרת, 'את לא יכולה?' היא בטח בת – בת – בת כמה היא בעצם האמא של האמא שלך, או מה שלא יהיה?"

"די, לא עכשיו, החלטת עכשיו לשגע אותי? אוי, אני חייבת לדבר עם שרה לבטל את כל הפגישות להיום… אתי, את בטוחה שאורי יודע מה צריך לתת לרַא?"

"אמא, בחייך. הוא שרץ אתי אצל סבתא דבורה'לה מספיק זמן כדי לדעת הכל. כן, נתתי לו את המפתחות של הדירה שלה, הכל בשליטה. את יכולה ללכת לישון בשקט."

"הכל? אורי שלך יודע הכל. אילו לא הייתי הרוגה עכשיו, הייתי מתגלגלת עכשיו מצחוק. לא לך ולא לאורי שלך, שנפרדים וחוזרים פעמיים בחודש, אין מושג – "

"את זה כבר הבנתי אמא, ובבקשה לשמור את המרירות שלך לעצמך. אורי ואני לא אשמים."

"אני מצטערת, אני באמת לא בפוקוס. מזל שהייתם אתי. אם הייתי לבדי הייתי מתעלפת בחדר המיון. מה הייתי עושה בלעדיך, אתי שלי?"

"די, אמא, אני נוהגת, נתחבק אחר כך, אני מבטיחה."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שומרת הארון”