הצד הנסתר של השואה והנאציזם

הקדמה

מסמכים היסטוריים, שנבדקו ואושרו על ידי בעלי שם כמסמכים אותנטיים, פרשׂו לפניי מידע עדכני ביותר על מבחר נושאים שחקרתי, ביניהם: מעמד האסלאם אצל השלטון הנאצי והתפקיד שמילא המופתי, חאג’ אמין אל-חוסייני, בתקופת השואה.

מטרת העל של מחקריי (2019, 2020) היא לסייע לדור החדש של חוקרי השואה לבחון את הראיות המוצגות מנקודת מבט ביקורתית, וכפועל יוצא להימנע מהפצת מקורות בלתי מעודכנים ו/או מזויפים או מסולפים. למצער, טעויות גסות הפזורות בספרות המחקרית במידה רבה למדי משתרשות לפעמים כעובדות שאין עליהן עוררין. הסיבות לכך אינן תלויות בהכרח באיכות המידעים או ברמת המיהמנות של המקורות. קורה שבמודע או שלא במודע, החוקר האידיאולוג יעלה על הכתב מידעים סלקטיביים המשרתים את עקרונותיו, אמונותיו ונטיותיהם הפוליטיות.

חשיבות ספרי ‘שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם‘ (2019) היא בריכוז מסמכים אותנטיים הנוגעים לדיון בנושא דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם, ובניתוחם. בספרי החדש, שהוא המשכו, מורחב הדיון תוך שימוש במסמכים אותנטיים ומהימנים נוספים, המקובלים על דעת חוקרי עולם מובילים. המקורות ההיסטוריים הראשוניים והמשניים מלווים בניתוחיי ובהערותיי.

כולי תקווה שמחקריי (2019, 2020) יתרמו להפרכת התזות והמסקנות המוטעות והמטעות, אשר רווחות בספרות האקדמית ומחלחלות לציבור הקוראים המתעניין בנושאים הנדונים בספריי.

י’ר

שערי תקווה 2020

מבוא

מטרת הספר היא להציג את תהליך שיתוף הפעולה בין העולם המוסלמי לבין הנאצים במהלך תקופת השלטון הנציונל סוציאליסטי בגרמניה, ולהרחיב את היריעה בנושא מהות יחסו של היטלר ועוזריו לאסלאם ולאומה המוסלמית. לתכלית זו בחרתי לתאר את השקפות העולם של דמויות בולטות בצמרת הנאצית כלפי האסלאם והמוסלמים, וכן את יחסי הגומלין בין המשטר הנאצי להנהגה המוסלמית. להמחשת עומק הקרבה בין בני הגזע השמי המוסלמי לבין בני הגזע הארי ‘העליון’ אפרוש את גישותיהם של אדולף היטלר, היינריך הימלר, אדולף אייכמן, פריץ גרובה וחאג’ אמין אל-חוסייני וגישת המשרד למדיניות הגזע של המפלגה הנציונל סוציאליסטית.

הסוגיות הנדונות בספר הן:

• כיצד נתפסים בני הגזע השמי הערבי והמוסלמים באשר הם בעיני הנאציזם בהשוואה ליהודים.
• מהו מעמדם של האסלאם והנצרות בעיני הנאציזם.
• באיזו מידה שיתף המופתי, חאג’ אמין אל-חוסייני, פעולה עם המאמץ המלחמתי של הנאצים.
• מה הייתה מידת מעורבתו של המופתי בשואת העם היהודי.

גישת המחבר היא תיאורית וביקורתית. הטיעונים המובאים בספר נשענים על תיעוד של עובדות יבשות מתוך מסמכים היסטוריים אותנטיים ועל מחקריהם של היסטוריונים שקנו להם שם עולמי כחוקרי שואה. תזות ומסקנות, שנראה כי אין להן אחיזה במדע, יופרכו דרך תיאורים של מאורעות היסטוריים רלוונטיים, תוצאותיהם והשלכותיהם על התפתחויות שחלו באידיאולוגיות של מנהיגים או בדרכיהם ובפעולותיהם.

ספרי זה וקודמו ‘שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם‘ (2019) מתבססים, בין היתר, על מקורות בשפות הסלביות, בגרמנית, בערבית, וכן במקורות ארכיוניים שונים. גם חוקרים בעלי שם ממדינות שונות בעולם, שהתייעצתי עמם, הפנו אותי למקורות מידע ראויים, בכללם סיכומים שענייניהם נושקים לנושאי מחקריי.1

גזע היהודים לגישת הנאצים

אחת הטעויות השכיחות בקרב חוקרי שואה ובקרב הציבור הרחב נוגעת להתייחסות הנאציזם ליהודים כבני הגזע השמי. בפועל, כבר ב-1935 (לפני חקיקת חוקי נירנברג) הוגדרו היהודים כתערובת תפלה של גזעים ולא כבני הגזע השמי. באותה שנה הוחלט להמיר את המונח ‘אנטישמיות’ ב’אנטי יהדות’.

גזע המוסלמים לגישת הנאצים

חוקרים רבים טועים לחשוב שהיטלר ראה במוסלמים וביהודים שמיים שיש להשמידם. ייחוס הגזע השמי למוסלמים העלה תהיות בנוגע לשיתוף הפעולה בין הנאצים לביניהם. אפשר שחוקרים אלו מעדו והסיקו מסקנה שגויה, שכביכול התורה הנאצית שללה ברית נישואין בין הארים לערבים, עקב יחסו השלילי של היטלר למצרים בספרו ‘מיין קאמפף’. גם נאומו ערב מלחמת העולם השנייה שלפיו, לכאורה, היטלר ראה בערבים שמים כמו היהודים אינו תומך בדעת החוקרים. שכן, דבריו במיין קאמפף, בנאומו בצירוף ההבהרות של מקורבו, אלברט שפר, הוצאו מהקשרם. בספר ‘שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם‘ נותחו והובהרו המקורות המתייחסים לגזע המוסלמים, ולכוונותיו המוסווים של היטלר.2

הספר הנוכחי סוקר את הדיונים ואת הציטוטים הרבים של המשרד למדיניות הגזע של המפלגה הנציונל סוציאליסטית, העוסקים בחוקי הגזע של נירנברג. סקירתם מראה בעליל שחוקי הגזע לא חלו על הערבים, אלא על היהודים ועל כמה עמים נוספים בלבד. כיוון שכך, ברית נישואין בין ארים ודומיהם לבין ערבים עולה בקנה אחד עם מדיניות הגזע, כלומר צאצאיהם ייחשבו ארים לכל דבר.

במהלך שנות ה-30 נתגלעו חילוקי דעות סביב סיווגם הגזעי של הערבים. תחילה, ‘מדענים’ נאציים לתורת הגזע ובעלי תפקידים בכירים בשלטון הנאצי קבעו שחלה אריאניזציה חלקית של הערבים, לכן הם אינם שמים טהורים, אלא בני תערובת של הגזע השמי עם הגזע הארי. על כל פנים, התואר ‘ארים לשם כבוד’ הוענק לערבים ב-1941.

יחס הנאציזם לאסלאם ולנצרות

שאלת הדת הייתה מהסוגיות הקשות והמסובכות ביותר שהתמודדו עמה החוקרים. המחלוקת שנתגלעה ביניהם הולידה שתי תפיסות מנוגדות. הראשונה – הנאצים התנגדו לדת. בבד בבד עם רצונם להשליט תחילה את האתאיזם שאפו להשיב את האמונה באלים הנורדיים האלימים הקדומים ולהפוך את היטלר לאישיות אלוהית. השנייה – היטלר ראה עצמו נוצרי והוא ניסה לשמר את הנצרות בגרמניה. מחקרים שונים מעלים תמונה שונה: מזימת היטלר ומקורביו הייתה להסיר את הדת הנוצרית ובמקומה להשליט בגרמניה את דת מוחמד. הנאצים, לרבות היטלר והימלר, מצאו הלימה בין דת מוחמד, הדת הגברית, לאופי הנאצי.

אין זאת כי אם המגע של הנאצים עם בני האסלאם הקיצוני העלה בדעתם רעיון זה. הם התעניינו בעקרונות תורת האסלאם וביישומם באורח החיים של המוסלמים. הם התרשמו עמוקות מאופיו האכזרי של האסלאם כפי שהתבטא בקרב האדוקים שבמוסלמים, והסיקו שבעזרת תורת מוחמד המנוגדת לנצרות ה’רכרוכית’ יגשימו את מטרתם, דהיינו ישתלטו על העולם. במבט לעבר הביעו אכזבתם מתוצאותיהם של שני אירועים היסטוריים, שבהם נחל האסלאם כישלון באירופה: בשנת 732 הובסו הערבים במלחמה מול קרל הגדול, וב-1683 לא הצליחו הטורקים להכניע את אוסטריה ולהשליט את דתם בשטחי כיבושיהם הנרחבים.3 שאם לא כן, הדת המוסלמית הייתה דתם בהווה.

במרוצת השנים התברר כי רבים מהציטוטים של דברי היטלר, הנוגעים לסיווג הגזעי של הערבים ולמעמדה של דת מוחמד, נתגלו מזויפים או תרגומיהם היו לקויים ו/או מסולפים. הציטוטים האלה תועדו בנדיבות בספרות האקדמית, כנראה, משום שחוקרים רציניים הסתמכו במחקריהם על בני סמכא, שהעלו בכתביהם חומרים לא מהימנים במידה זו או אחרת. וכך במהלך הדורות נטמעו בספרות המחקרית טעויות היסטוריות אשר התקבלו כעובדות שאין עליהן עוררין. גם בעיצומם של ימים אלה הדיוטות מפיצים במרשתת רעיונות חסרי בסיס, המתקבלים על דעת הקוראים, לרוב משום שהם נתלים באילנות גבוהים, מצטטים מעבודותיהם, וברשימה ביבליוגרפיה מפנים את הקוראים למומחים בעלי שם שמעדו בדיון זה או אחר. בעניין יחסו השלילי של היטלר לנצרות או אהדתו לאסלאם, חשיפת הזיופים חיזקה את קביעת החוקרים המאמינים שכלל ועיקר לא סלד היטלר מהנצרות, אלא הגן עליה.

חילוקי הדעות העמוקים בין הצדדים הובילו את המחבר לבדוק את המסמכים האותנטיים בגרמנית ולהשוותם עם התרגומים לשפות שונות, כגון: אנגלית וצרפתית. בספרו ‘שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם‘ הוצג מחקר מקיף על המסמכים השונים המתעדים את דברי היטלר, תוך שימת דגש להצהרותיו בענייני דת וגזע. בכל המסמכים הנדונים מצוינים תאריכי המונולוגים של היטלר במַטהו (ראו שם, פרק ה). הדברים שנשא לפני מקורביו – אלברט שפר, אחד מארבעת רמי הדרג שפעלו תחת היטלר, שלישוֹ הגנרל רודולף שמונדט, הגנרל אלכסנדר להר, הגנרל אדמונד גלז פון הורסטנאו, רב אלוף ולטר ורלימונט, ד’ר הרמן נויבאכר ואחרים – עולים בקנה אחד עם עמדותיו החוזרות ונשנות במונולוגים שלו (ראו שם, פרקים ב ו-ה ובספר זה). מכל המצאי שעמד לרשותי התברר חד משמעית שהיטלר רצה להעלים את הדת הנוצרית ולהעלות במקומה את האסלאם (הקיצוני) בתום המלחמה.

בספר הנוכחי המחבר עוקב גם אחר התפתחות מאבק הנאצים בכנסייה מראשיתו בשנות ה-30 ואילך ותוצאותיו. חרף הרדיפה אחר אנשי דת הוסיפו הכנסיות לתמוך בהיטלר, הואיל ולא היה ספק ששלטון פרו בולשביקי בגרמניה יוביל להתאכזרות כלפיהן פי כמה וכמה. כדי להבין את עומק החשש של הכנסיות מהקומוניזם, מוצגים בהרחבה שלבי עקירת הדת בתקופת השלטון הבולשביקי בברית המועצות, והוצאת הדת אל מחוץ לחוק, לרבות העונש החמור שהוטל על מפירי החוק בברית המועצות. הצעדים שנקט השלטון הסובייטי לביעור הדת העידו בסטלין שהוא הדיקטטור האכזרי, המסוכן והמפחיד ביותר במהלך שנות ה-30, ולא היטלר.

מוסלמים רבים, שהצליחו להימלט מציפורני סטלין, הפיצו ברבים את מעשי הטרור המתחוללים כלפי מאמינים ברחבי ברית המועצות. לפיכך הנאצים יצאו נשׂכרים כי הכנסייה התייחסה אליהם כרעים במיעוטם, ומנקודת המבט של המוסלמים, הנאצים הוצגו כמגני דת מוחמד. התעמולה הנאצית ניצלה את אכזריות המשטר הסובייטי בפנותה אל המוסלמים ובהסתתם נגד היהודים. היטלר עצמו היה לאישיות עליונה בקרב המוסלמים. בעיראק ובארץ ישראל, למשל, נתפס כמעין נביא, מושיע, ומנהיגים ערבים דתיים ופוליטיים סגדו לו. פנטים כמו המופתי, חאג’ אמין אל-חוסייני, שכבר בשנות ה-20 הסיתו נגד יהודים, ניצלו את ההזדמנות להפיץ את התורה הנאצית כאמצעי למאבק ביהודים.

נוסף לכך, התעמולה הנאצית, שבין היתר הציגה את היהודים כבולשביקים, גרמה למעשי טבח ביהודים בארצות מוסלמיות שונות, בעיקר במזרח התיכון. בארץ ישראל הפיצו הטמפלרים את התעמולה הנאצית ונטעו בלב הערבים חשש מפני אסון כבד, העומד להתרגש עליהם עקב העלייה היהודית. הסתה זו גררה עמה גל של מחאות ומעשי טבח וטרור ביהודים.

תרומתו של המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני לנאצים

קיבוץ כלל העובדות סולל דרך לחקר שיתוף הפעולה בין בני דת מוחמד לבין הנאצים, ובכלל זה – בחינת הנושא המעניין ביותר רבים מן חוקרים – חלקו של המופתי הגדול של ירושלים בפעילותו למען הנאצים. ברגעים הקריטיים ביותר של המלחמה פנה חאג’ אמין אל-חוסייני לשלטון הנאצי ואף נפגש עם היטלר. עקב ההבנות בין הנאצים לבינו בעת ההכנות הצבאיות, היה בעיניהם אישיות מן המעלה הראשונה. כחלק מתוכנית מלקחיים, תכננה גרמניה לפלוש לברית המועצות ומשם להמשיך למזרח התיכון. לפי התוכנית, צבא רומל יפלוש דרך ארצות ערב של צפון אפריקה. להצלחתה נזקקו הנאצים לתמיכת האוכלוסייה המוסלמית המקומית הן בדרום ברית המועצות הן בצפון אפריקה.

לאחר הצלחתו במשימה שהטילה עליו גרמניה, לשכנע שבויים סובייטים מוסלמים לערוק לצבא הרייך, אל-חוסייני אף הצליח לטעת בלב המוסלמים המקומיים בדרום ברית המועצות את האמונה, שצבא הרייך עומד להושיעם מפני שלטון הטרור של סטלין, ויעלה בידם לקיים את מנהגיהם ואת פולחנם הדתי בבטחה. לא בכדי היה הבדל משמעותי בין משכורתו הגבוהה מאוד למשכורת הרמטכ’ל של צבא גרמניה. תרומתו הצבאית של המופתי התבטאה גם בביסוס ‘תוכנית קזבלנקה’ שממנה יצאה ‘תוכנית תוניסיה’.

לא רק מחוץ לתחומי אירופה סייע המופתי, הוא גם תרם רבות למאבק הצבאי בארצות הבלקן. בעזרתו גייס הימלר מוסלמים מהבלקן והקים יחידות אס אס מוסלמיות שנודעו באכזריותם. הברוטליות שלהן עלתה על האכזריות של חיילי אס אס אחרים. אנשיה לא הביעו רגשי חמלה על אזרחים תמימים שהשתלטו עליהם. היחידות המוסלמיות ללא רחם נלחמו בפרטיזנים, בסרבים, בקומוניסטים של טיטו ובכל מי שיצא נגדם.

מעל הכול, נראה שבחקר פועלו של המופתי עומדת ותלויה השאלה, אם הייתה לו השפעה כלשהי על החלטת הנאצים לזנוח את תוכנית הגירוש של היהודים וליישם את ‘הפתרון הסופי’. חוקרים אחדים בעלי שיעור קומה, עקבו בקפדנות יתר אחר פעולות המופתי והעלו על הכתב עבודות ראויות. לרוע המזל, דווקא מחקרים הנגועים בשיקולים זרים נגישים בספריות וברשת והינם פופולריים. אותם מחקרים מתפצלים לשני מחנות: האחד מייחס למופתי השפעה מוחלטת על שינוי העמדות של הנאצים כלפי היהודים, ורואה בו את הגורם הישיר לשילוחם של יהודים אל מותם. האחר טוען שהמופתי הגיע לגרמניה משיקולים צבאיים גרידא. המופתי רצה בעל ברית חזק כמו השלטון הנאצי לסייע לערבים במאבקם, כשם שהפינים הסתייעו בצבא הנאצי במאבקם בסובייטים לעצמאות. הואיל והבריטים היו אויביהם המשותפים, פנה המופתי לגרמנים כדי שיסייעו לערבים במאבקם לעצמאות בעיראק ובארץ ישראל. חוקרים אלה מציינים, שפניית המופתי לממשלות השונות ולגורמים הנאצים הבכירים בעניין שחרור היהודים, נבעה מרצונו לסכל את שחרורם לארץ ישראל, כי חשש משינוי המאזן הדמוגרפי באזור. עוד הם טוענים שהמופתי לא היה מתנגד לשליחת היהודים לארץ אחרת. כלוחם לאומי ניסה להגן על עמו ועל זכויות הערבים לעצמאות, ומעולם לא רצה לחסל את היהודים. לגישתם, גירוש היהודים מארץ ישראל ומניעת הגעתם אליה עמדו לנגד עיניו, וכשביקש מהנאצים לשים את היהודים תחת השגחה כבדה, לא הבין שבעצם חרץ גורלם למוות.

מנבירה בכתביהם של החוקרים הנמנים עם שני המחנות הללו, ניכר בעליל כי אלה וגם אלה לא ערכו אובייקטיביזציה של הידע ולא עיקרו אותו מהשפעה פוליטית או מאידיאולוגיה כלשהי. לעתים בולטת לעין נטייתם של מחברים אחדים לשכתב את ההיסטוריה על פי רוחם ואמונתם. כך נמצא כי בקרב הפרו ציוניים ואנשי הימין הנמנים עם המחנה הראשון יש המנסים לייחס למופתי את מלוא האחריות לשואת העם היהודי. לעומתם, בגישת המחנה השני מצדדים בעיקר חוקרים בעלי השקפה אנטי ציונית או פרו פלסטינית, אנשי שמאל או חוקרים הטוענים שהם אינם אלא מבקריה החריפים של מדינת ישראל, וכולי.

כל אחד משני המחנות מתבסס, בעיקר, על מיתוסים שנפוצו בתקופות שונות מאז שלהי מלחמה העולם השנייה ועד היום. לעתים המצטטים אינם ערים לכך, שהמידע שהעלו בחכתם לא נדלה ממקורות אותנטיים, אי לכך הם מפיצים בתום לב מיתוסים שהתגלגלו לספרות המדעית. כך קרה שחוקרים משני המחנות לא הסתמכו על עובדות מוצקות ולא הציגו ראיות חדשות, אלא חזרו והעלו טיעונים ישנים. לרוב, המקורות שעליהם הסתמכו מבוססים על מקור מצומצם שפורסם באנגלית ולעתים על מקור דל שהתפרסם בגרמנית או בשפות שונות. לזכותם ייאמר שמפעם לפעם הציגו מקורות ראשוניים שאספו בארכיונים.

מפעילויותיו של המופתי מתברר כי אכן התכוון להשמיד את היהודים, ולא רק את אלה שעמדו לעלות ארצה. מיומנו עולה כי ידע על השואה והעלה דברים בעניינה. המופתי חשש משליחת יהודים מהמחנות לארץ ישראל ואף התנגד לכל סוג של העברתם מתחומי ההשפעה של הרייך או של מדינות הציר בכלל. ניפוץ מיתוס נוסף נוגע לאחריותו העליונה של המופתי על תחנות התעמולה בשידורי הרדיו בערבית. למעשה, כבר ב-1937 הגה פריץ גרובה את הרעיון להקים את תחנות התעמולה בשידורי הרדיו בערבית ואף מימש את הרעיון.

ספר זה שולל גם את הדעה הרווחת במחקרים רבים מאוד, שכביכול מעולם לא הכריזו הגרמנים על עמדתם בדבר מתן עצמאות לערבים. האמת ההיסטורית היא שמעצמות הציר, גרמניה ואיטליה, הצהירו שהן תומכות בעצמאות ערבית בשלהי 1940 ובראשית 1941, עוד לפני שדרכה כף רגלו של המופתי על אדמת אירופה. רצונו היה לפתור את בעיית היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב בשיטה שנקטו מדינות הציר, ב-1941.

נשאלת השאלה מה פשר הביטוי ‘באותה שיטה’?

בהשראת הגישה הפונקציונליסטית, יש הטוענים כי מדובר בגירוש בלבד, משום שעד אותה תקופה הייתה תוכנית הנאצים (המוצהרת לפחות) לגרש את היהודים. אבל איפכא מסתברא, העובדות סותרות גישה זו, שהרי המופתי קרא להשמדת היהודים במישרין. יצוין עוד כי הקשר בין הנאצים לערבים קדם לקשר בינו לבין הגרמנים. הוא לא היה הערבי הראשון ששיתף פעולה עם משטר הרייך. בשנות ה-30 הופץ הנאציזם בקרב הערבים במזרח התיכון (בעיראק ובארץ ישראל) באמצעות גורמים שונים: השגריר פריץ גרובה, קונסולים גרמנים שונים וטמפלרים מקומיים. באותם ימים, מעורבות המופתי בהפצת התעמולה הנאצית הייתה שולית. היטלר היה הדמות הנערצת על הערבים, ואילו המופתי שיחק תפקיד משני. מפגשו עם היטלר ופעולותיו עם הנאצים הם שהעלו את קרנו מאוחר יותר.