החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שנות אור

מאת:
הוצאה: | 2009 | 148 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"[1] פרופסור עמנואל אֹור נסע בתחילת אוקטובר, כהרגלו זה שנים, לכנס מקצועי – כבר קשה לו לזכור בכמה כנסים כאלה השתתף והיכן נערכו – ואולם, הנסיעה הזאת הייתה שונה מקודמותיה [2] ולא משום שאין קרקע נוחה מעיר זרה, חדר קטן בפנסיון צנוע, ובעיקר, גיל שישים המתקרב, לעריכת חשבון נפש ולהתחדדות ההכרה המדאיבה כי כבר מאוחר להתעוררות פנימית – כזאת שמטהרת את הנפש מכל מיני רוחות מאוב המסתובבות בתוכה וטורדות את מנוחתה [3] הייתה לפרופסור אור מוּדעוּת עצמית גבוהה ולכן הכיר כבר מזמן באוזלת היד של המנגנון היוצר שלו, זה המכונה motus animi continuus – אותו כוח פנימי פעיל ומדרבן, הבורא רעיונות מקוריים ובעיקר יצירות שנדרש להן שאר רוח. לכן, כבר מזמן חדל לְצפות למקרה שיתרחש "לפתע פתאום" ויניע את חייו לכיוון לא צפוי; לאיזו תכלית עמומה המצויה באופק, ואשר טיבה אינו ידוע מראש, או לאיזו הארה. […] ובכל זאת, אי-שקט כבוש ליווה אותו במהלך השבוע שסיבתו הייתה מריבה לא צפויה עם עיינה, בתה של אשתו השנייה, ימים אחדים לפני הנסיעה."

מתוך שנות אוֹר

כך, בשפה שנושמת עמוק וניזונה מהתבוננות פילוסופית אַל-זמנית בנפש פנימה, נפתחת הנובלה המפתיעה הזאת, פרי הווייתו, חלומותיו והתפכחויותיו של גבר יהודי-ישראלי-אירופי מזדקן מוקף אנשים ומילים, נושם היסטוריה עתיקה ותרבויות קלאסיות, רדוף זיכרונות ופגיעות כואבות, מוצף ביצרים אסורים; אדם בודד מאוד שראה הכול ואינו מצפה עוד לדבָר לאחר שנדמה לו שהבין את משמעות החיים – הרוחניים והחומריים – על גדולתם ואפסותם.

שלוש השנים הללו בחייו של גיבור הנובלה מצטיירות כשלוש שנים שגרתיות – אף כי מלאות אירועים קטנים החורגים מן השִגרה – וכ"שנות אור" כאחת, ואין זה ברור אם המאורעות הבדידים קשורים זה בזה, או שמדובר ברצף ובסדר מדומים ואקראיים, שכן הזמן הוא אחד ואינסופי. מתחת לשלוות חייו הנראית לעין של הפרופסור הנחשב להיסטוריה, זורמים בעוצמה מאופקת רגשות סמויים – ופצעים שממאנים להגליד שותתים דם ומזכירים תקופות וסודות שמוטב היה אילו נשכחו. הזרמים העמוקים הללו שוצפים-קוצפים ממעמקי נפשו של איש האקדמיה המבוגר והבוגר לכאורה, שנותר בסופו של דבר הילד שהיה, וסיפור חייו העומד להסתיים זורם בספיראלות מסחררות מרמת אביב ללייפציג ובחזרה, טלטלות נפש המשתלטות על גם החלל הנפשי של הקורא ושובות אותו בקסם אינטלקטואלי ורגשי מיוחד במינו עד כדי תחושה ש"עובדות הן בדיוֹת, דברים שאנו משערים ואינם אלא פרי רוחנו, ואולם אין בכך כדי לשלול את מוחשיותם".

ר"מ

מספריו הנוספים בפרוזה של יעקב שביט: קמיע ועוד סיפורים (1978), לא היו הלילה חזירים (1978), סיפור-מסע: להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה (1992). שירה: הטיול הגדול (1993( וספרי הילדים: אנייה במזוודה(1974), עוג הגדול ועוג הקטן (1982), נגה דמעות (2006).

מקט: 4-33-644
מסת"ב: 978-965-7303-33-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"[1] פרופסור עמנואל אֹור נסע בתחילת אוקטובר, כהרגלו זה שנים, לכנס מקצועי – כבר קשה לו לזכור בכמה כנסים כאלה […]

א

[1] פרופסור עמנואל אוֹר נסע בתחילת אוקטובר, כהרגלו זה שנים, לכנס מקצועי – כבר קשה לו לזכור בכמה כנסים כאלה השתתף והיכן נערכו – ואולם, הנסיעה הזאת הייתה שונה מקודמותיה [2] ולא משום שאין קרקע נוחה מעיר זרה, חדר קטן בפנסיון צנוע, ובעיקר, גיל שישים המתקרב, לעריכת חשבון נפש ולהתחדדות ההכרה המדאיבה כי כבר מאוחר להתעוררות פנימית – כזאת שמטהרת את הנפש מכל מיני רוחות מאוב המסתובבות בתוכה וטורדות את מנוחתה [3] הייתה לפרופסור אור מוּדעוּת עצמית גבוהה ולכן הכיר כבר מזמן באוזלת היד של המנגנון היוצר שלו, זה המכונה motus animi continuus – אותו כוח פנימי פעיל ומדרבן, הבורא רעיונות מקוריים ובעיקר יצירות שנדרש להן שאר רוח. לכן, כבר מזמן חדל לצפות למקרה שיתרחש “לפתע פתאום” ויניע את חייו לכיוון לא צפוי; לאיזו תכלית עמומה המצויה באופק, ואשר טיבה אינו ידוע מראש, או לאיזו הארה. אדרבא, זה שנים שהוא אדם חופשי ממשא של הרהורי חרטה או של אכזבה, ובשנים האחרונות הִרבה להרהר בשאלה האם הגיע ל־de tranquilitate animi, כלומר, לשלוות הנפש שאליה מגיעים מתוך סיפוק, או מתוך השלמה, והאם זוהי תכונת האופי המכוננת שלו, המצפן שאִפשר לו לנווט את דרכו בשִגְרה ובטלטלות [4] ובכל זאת, אי־שקט כבוש ליווה אותו במהלך השבוע שסיבתו הייתה מריבה לא צפויה עם עיינה, בתה של אשתו השנייה, ימים אחדים לפני הנסיעה. הם ישבו בבית הקפה שבשדרה, שבו נהגו להיפגש מפעם לפעם, ומכיוון שדימה לקרוא בפניה ובדיבורה סימנים של מתח ולֵאות, העיר, כמסיח לפי תומו, שלדעתו רצוי שתאט את הקצב – “לרסן את הסוסים” היה הדימוי שבו השתמש – ועוד הוסיף, כי לאמיתו של דבר עולם העסקים המודרני בעצם אינו אלא צורה מודרנית של עבדות העטופה באשליה של חירות ושל כיבושים גדולים. רוב המעורבים בו דומים לדעתו יותר לחותרי משוט הכבולים בשלשלות בבטן האונייה מאשר לקברניטים העומדים על גשר הסיפון.

[5] עיינה היא האדם הקרוב לו ביותר, ובעצם, אולי היחיד שהוא חש כלפיו קרבה כלשהי, ואולי יותר מזה, ולכן קשה לתאר כמה גדולה הייתה מבוכתו כשהגיבה בזעף על דבריו ואמרה “אתה לא יודע מה אתה סח, עמנואל; באיזה עולם אתה חי”, קמה בפתאומיות מן השולחן ויצאה מבית הקפה, מותירה אותו נרעש ומוטרד, מה בדבריו התמימים הרגיזהּ והובילהּ להתפרצות המביכה [6] המקרה הזה הטריד את מנוחתו וצף ועלה בתודעתו כעננה של אי־נחת. כמה פעמים לפני נסיעתו, ואפילו בבוקר הנסיעה ממש, חשב לטלפן אליה כדי להתפייס וליישב את ההדורים, ואולם, מסיבה כלשהי – אולי משום שנפגע מהתגובה לדבריו התמימים, שלא היה בהם דבר וחצי דבר של ביקורת או העלבה – ריסן את עצמו ונמנע מלעשות זאת [7] בכל מקרה, לא עלה על דעתו לבטל את הנסיעה לעיר שהייתה עבורו יותר מסתם מקום שהנסיבות זימנו אותו אליו; מעולם לא ביקר בה, אבל היה לה מקום נכבד בזיכרונו, והוא הכין את עצמו לקראתה.

[8] כשירד לפנות ערב מהקרון בתחנת הרכבת הגדולה של לייפציג גאתה בו התרגשות של צליין. הוא יצא אל המבואה שלשמאלו, הוריד את המזוודה, ונפנה בטקסיות של נוסע המגיע סוף סוף אל יעדו הנכסף להביט בשתי דמויות האבן של הענק המיוסר – “זה הענק הנושא על שכמו את גלגל הרקיע” – כשהן משתוחחות תחת כובד המשא של כדורי השיש הגדולים שהן אוחזות על גבן [9] ובכן, הנה הן כאן, אמר לעצמו, כמי שהמראֶה מאשר לו זיכרון רחוק, הדמויות הכסופות, שהיו מוטבעות על כריכת העור של האטלס הגיאוגרפי הישן, שנדפס בעיר הזאת לאחר המלחמה הגדולה, בשנת 1923. הזיכרון שזכה להגשמה העביר בו רטט של התרגשות שעוצמתו הפליאה אותו.

[10] הפנסיון ששמו Weiβe Taube, היונה הלבנה, שכן במרחק הליכה קצרה מתחנת הרכבת. פרופסור אור בחר בו מבין בתי המלון והפנסיונים שהוצעו על ידי מארגני הכנס בגלל שמו (לאחר מכן ראה את השם כתוב באותיות כחולות על לוח עץ, ומעליו יונה לבנה, שצבעה דהה). הוא החליט שלא לנסוע במונית וגרר את המזוודה הקלה, חצה את פסי החשמלית והלך כברת דרך קצרה. החדר היה ספרטני למדי – מקושט בשני אקוורלים של נוף העיר במאה השמונה עשרה – ומחלונו היה אפשר לראות קטע של פסי החשמלית ואת חזית הבית בן שתי הקומות של פליקס מנדלסון ברתולדי. מכיוון שנותרו כשעתיים עד לפתיחה החגיגית של הכנס, הניח את המזוודה על המיטה ופרק את תכולתה, סידר את הבגדים בארון, ואז, בלי להשתהות הרבה, ולפי סדר הדברים שקבע לעצמו, יצא לבקר את חנויות הספרים בכיכר השוק לחפש את האטלס הישן [11] לייפציג נודעה מאז ומתמיד לא רק כעיר ירידים אלא גם כעיר מלאה בחנויות ספרים ובמחסנים גדולים של ספרים ישנים, ולא נדרשה לו שוטטות ארוכה בין החנויות. כבר בחנות השלישית שבה ביקר נמצא לו מבוקשו. המוכרת הצעירה הלכה לעומק החנות ושלפה את האטלס הכבד מארון גדוש עד להתפקע בספרי גיאוגרפיה, בספרי מסעות ובאטלסים. זו הייתה המהדורה הראשונה שלו; האטלס נדפס לאחר מכן פעמיים בלבד, עד 1936, אמרה לו, ואין צורך לומר שהתיישן מזמן. ואכן, על שער האטלס הופיע פסל האבן שניצב ביציאה מתחנת הרכבת. זיכרונו לא הטעה אותו ולא בדה דברים. הנה הוא “אטלס חסר המזל”.

[12] בעבור פרופסור אור לא היה זה רק אטלס בן יותר מחמישים שנים. מדובר במה שהיה פריט השייך למה שמכונה imagineus agens, סוכני דמיון – חפצים או מילים – שכן אטלס כזה בדיוק נתן הנס סלומון, השכן מהדירה ממול, בקומה השנייה, ליהושע, גבר צעיר, בן עשרים, עריק מהצבא הפולני, בעל ידי זהב, בתמורה לתיקון המנגנון בשעון הקיר המצועצע שאותו הביאו בני הזוג סלומון מגרמניה ושהיה תלוי במסדרון דירתם. יהושע עקב באמצעותו אחר מהלכי המלחמה עד שהודיע יום אחד שהתגייס לחי”ל ועזב את החדר [13] בשתים עשרה בצהריים ובשעת חצות הגיח מִבטן השעון זוג עולץ של כפריים בוָוארים בתלבושת המסורתית, חולל רגע קט על במה זעירה עגולה, ונבלע לאחר מכן בבטן השעון. הנס סלומון התלוצץ ואמר, שהשעון פסק מלכת בגלל שהזמן בפלשתינה שונה מזה ששם; קִצבו אחר. הִילדֶה אשתו התלוצצה ואמרה, שהשעון נדם בגלל מזג האוויר: בני הזוג פשוט ממאנים לצאת החוצה לאקלים חם ולח כזה, במקום שבו הרוח מסיעה לפעמים נחילי חול ואבק אל החלונות [14] זמן קצר לאחר שיהושע עזב, באותה פתאומיות כפי שבא, ופינה את החדר, שוב אָפֵס האוויר ברֵיאות של בני הזוג והם נותרו כלואים בבטן השעון. גברת סלומון הורידה את השעון מהקיר ואמרה בעצב, שהנה, עוד אחד מן החפצים שהביאו “משם” הפך לחסר תועלת. יהושע הציע לנסות לתקן אותו ונסגר כמה שעות בחדר עד שיצא והכריז: “הוא הולך”.

[15] הוא דפדף באטלס, פתח אותו במפת איטליה ועקב אחר השמות שהיו, מסתבר, אגורים בזיכרונו, וסיפרו את הסיפור. הנה היא העירייה שבמבואותיה שמע יהושע ב־7 במאי 1945 כי המלחמה נגמרה: איכר איטלקי שעמד שבצד הדרך בין פַאֶנצָה לפוֹרלִי, נופף בכובעו לעבר שיירת המשאיות וצעק: “פיניטה לה גוּאֶרה!” (המלחמה נגמרה) והם ענו לו בתרועות שמחה (כך סיפר להם בדבריו הקמצניים כשחזר ובא לביקור קצר כדי לקחת את המזוודה שהשאיר לפני שעזב) [16] פרופסור אור גם קנה מפה צבעונית של העיר בשנת 1919, וכשישב בבית קפה מול מגדל האוניברסיטה המתנשא גבוה מעל הכיכר, פרש אותה על השולחן ומצא בלי קושי את רחוב גוסטב אדולף הסמוך לפארק השושנים, שאליו התכוון ללכת כאשר יתפנה למסע הצליינות הקצר שלשמו הגיע לכאן.

[17] קורט סלומון, אחיו הבכור של הנס סלומון, היה הבעלים של בית מסחר לפרוות בעיר הזאת, והוא זה שנתן את האטלס כמתנת בר מצווה לאחיו, שלימים היה מנהל חשבונות בדיסלדורף. זה היה אחד הספרים שהנס סלומון הביא במטענו לנמל חיפה בפברואר 1935 [18] הנס סלומון לימד אותו לשחק שחמט, עזר לו בשיעורים בחשבון, ונתן לו ליום ההולדת התשיעי ספר בכריכה אפורה – Mythologie für die Schule – עיבוד מאויר לילדים של סיפורים מן המיתולוגיה היוונית. מן הספר הזה – ומִספרים שלקח לאחר מכן בהשאלה מהספרייה הציבורית – למד על המטלות שהוטלו על הרקולס, על פרומתאוס ותזאוס, ועל הענק אטלס, הפֶּתִי האומלל. היה זה אחד מאותם רגעים שרק המבט לאחור מורה שכוננו את מסלול חייו. לאחר זמן מה התחיל הנס סלומון לקרוא באוזניו בגרמנית את מקס ומוריץ ואת Der Struwwelpeter, יהושע הפָּרוּעַ ועוד ספרי ילדים. הילדֶה סלומון נזפה בבעלה: אבל הנס, למה אתה מספר לילד את סיפורי ההבל האלה? – dummes Geschwätz כינתה אותם; לילד בארץ ישראל יש תנ”ך וביאליק. ואם כבר, כדאי שהנס יקרא באוזניו את “שַׂר היער”, או “הפעמון”, או “לורֶלַיי”; שירים המעשירים את הנפש. ולמה בכלל אתה מלמד אותו את השפה המקוללת הזאת, שאנחנו לא יכולים להיפטר ממנה. הילדה, אמר הנס, את פשוט לא רוצה שיבין מה אנחנו מדברים בינינו [19] כשנסעו באמצע 1947 לדרום אפריקה הנס סלומון השאיר לו חלק גדול מן הסְפרים שהביא איתו מגרמניה. הספרים האלה נמצאים עדיין בספרייתו – “כי אצל עמנואל הם ימשיכו לחיות” – והוא אכן שומר עליהם מאז מכל משמר.

[20] בשבתו בבית הקפה נזכר פרופסור אור גם כי יותר מכול הרגישה הילדֶה סלומון בחסרונו של בית הקפה בהדר הכרמל, שם גרו בני הזוג בדירת חדר שכורה לפני שעברו לפרוור, בית הקפה שבו נהגה לשבת בצהריים עם כמה ידידות בנות גילה ולעלעל בשבועונים גרמניים. אמו וגברת סלומון היו שכנות, לא ידידות – “כי באנו מעולמות אחרים” – כך הסבירה לו אמו, אף כי מר סלומון היה סוציאל־דמוקרט בנעוריו, ובארץ ישראל הצטרף מיד עם בואו להסתדרות, והוא אדם משכיל מאוד ותרבותי שלא תשמע ממנו מילה של התמרמרות, אמו אמרה בשבחו, למרות שקשה להתחיל מחדש בגיל כזה. לנו היה הרבה יותר קל, אנחנו באנו רק עם מזוודה, ולפעמים בלי כלום. בלי כלום קשה יותר להתחיל – אבל גם הרבה יותר קל [21] מזוודה, הנס סלומון אמר, יכולה להכיל את המולדת המיטלטלת שעליה דיבר המשורר, אבל בשביל געגועים לא צריך אפילו מזוודה, כי הם הולכים איתך לכל מקום [22] זכור לו היום שאותו כינה שנים לאחר מכן באירוניה אופיינית, “יום ההתגלות”. הנס סלומון הניף את ידיו וקרא בהתפעמות: הִילדה, הילד מבין גרמנית. Gott im Himmel הוא קולט הכול. אני אומר לך, לילד הזה יש כישרון מוּלָד נפלא לשפות, הדומה לכישרון מוזיקלי; מעין גרעין שנטמן בו מראשיתו. הזרע נפל באדמה נכונה. אסור שמתנה יקרה כזאת, מתנה מהשמים, לא תפרח ולא תתן פרי. צריך לטפח אותה, גברת ליכט, כמו פֶּרַח יקר מציאות. – ומה עמנואל יעשה עם שפות? – הִקְשתה אמו בלי להתרגש מן השבחים שחלק לבנה ומהכישרון שנתגלה בו – יעבוד כשוער, או כפקיד קבלה בבית מלון? [23] – שפות הן השער לעולם הרחב, הסביר לה מר סלומון. הן הדרכים המובילות לעולם, והן גם העולם עצמו; עולם אינו רק מרחב גיאוגרפי, liebe Frau Licht, שנוסעים בו במכוניות, ברכבות, באוניות ובמטוסים. שפות הן כנפי הזהב של הרוח ובעזרתן אפשר להפליג לאין ספור עולמות, מעבר לזמן, מעבר להררי חושך. שפות הן המפתח לכל האוצרות היקרים מפז ומרווי הנפש של ה־Kultur. נכון הדבר שהתברר למרבה הזוועה שהתרבות אינה אלא ציפוי דקיק על לוע של הר געש, ואולי בעצם מִכסה המונח על ביבים מלאים בעכברושים ובחולדות, ואלה פרצו עכשיו החוצה בהמוניהם וטימאו אותה [24] אבל, בכל זאת, אסור לשכוח כי ה־Kultur, גברת ליכט, שייכת למין האנושי כולו ואסור להשליך אותה בשום פנים ואופן לפח האשפה רק בגלל שחיות אדם רובצות בה עכשיו ומשתכשכות בה כמו עדר חזירים.

[25] יחידי סגולה יכולים להתריס כמו סֶנֶקה “מה אכפת לי היכן דורכת כף רגלי?” או לומר ש”לאדם משכיל כל מקום הוא ארץ מולדת”. לְרוב האנשים גלות היא מקום של אומללות, אמר הנס סלומון. המשורר אמנם כתב “Cӕlum, non animum mutant, qui trans mare currunt”, “את השמים, ולא את נשמתם, ימירו המפליגים אל מעבר לים”, אבל הנשמה רגילה לשמים, וקשה לה להיוולד מחדש מתחת לשמים זרים ואי אפשר לפרוק את הנשמה הישנה ולאחסן אותה אי שם [26] גם פחדים אי אפשר. לילה אחד, ביולי 1942, התעוררו הוריו מזעקות שבר שהחרידו את דממת הלילה בשיכון, וראו את הילדֶה סלומון עומדת בחדר המדרגות לבושה בכתונת לילה לבנה, כמו רוח רפאים, וצורחת: “הנס, לאן אתה הולך! בבקשה, תבוא בחזרה!” אביו התעשת ראשון, רץ אחריו והשיג אותו לפני שהגיע לכביש הראשי. בבוקר שמע מר סלומון במשרד בנמל, שם עבד, שהבריטים במצרים העלו באש את הניירת בכל המשרדים והם מתכוננים להתפנות. הברברים באים רכובים על הטנקים של רומל. בכוונתו היה לצעוד אל תחנת הרכבת בעיר התחתית כדי לנסוע לפורט סעיד, ושם לעלות על אונייה המפליגה דרך תעלת סואץ ליוהנסבורג, סלומון, שצפה את העתיד להתרחש. דרום אפריקה – פעם אמר לו – שוכנת בקצה הרחוק, הדרומי, של העולם; חלק העולם שהרומים כינו alius orbis, עולם אחר [27] הוא הלך כמו חולה ירח, לבוש בחליפה חומה ובידו מזוודה קלה. אביו היה צריך לאחוז בכתפיו בכוח כדי לעצור אותו. מדהים איזו עוצמה הייתה אצורה באיש הקטן והנחמד הזה, אמר אביו לאחר מכן. אביו לקח מידו של הנס סלומון את המזוודה וליווה אותו עד חדר המדרגות. הילדֶה באה לקראתו וחיבקה אותו ושניהם רעדו מבכי. “אני כל כך מצטער”, meine liebe Hilde; מצטער שנתקף בהלה ונמלט לבדו. מוקדם בבוקר בא דוקטור מנהיים רכוב על אופניו כדי לתת לו זריקת הרגעה וישב שעה ארוכה ליד מיטתו. כשיצא, סיפר הרופא לאמו על אחד מתושבי הכרמל שניסה לבלוע גלולת ציאניד. בנובמבר 1947 הם עזבו ונסעו ליוהנסבורג, כי עוד מלחמה הייתה אֵימה קשה מנשוא. ב־1950 כתבה הילדֶה לאמו מכתב קצר ובו סיפרה שהנס מת משבץ מוח וכי יוהנסבורג היא ארץ גזרה; אין בה אנשים חביבים כמוה, שתמיד מוכנים לעזור.

[28] בארוחה החגיגית, שנערכה באותו ערב ב”חברת אנשים עליזה” – כפי שציין פרופסור קונרד לוץ, המארגן והמארח, בדברי הברכה שלו ב”חדרו של גֵתֶה” שבמרתף העתיק של אורבך – סיפר פרופסור אור לשכנתו מימין, הלוא היא דוקטור פֶּטרָה אינגבורג, אישה גבוהה וצהובת שיער, שפניה כמו מרוחים בשכבת שעווה, מהאוניברסיטה של פרנקפורט על נהר האוֹדֶר, כי הביקור בעיר הזאת הוא בעבורו מעין מסע צליינות אל ילדותו, כי שמע הרבה על אודותיה. דוקטור אינגבורג נולדה כעשרים שנים לאחר שהמלחמה הנוראה הסתיימה, אבל מלאה על גדותיה בזיכרונות ממנה. הו, כן, פלטה אנחה קורעת לב, כמעט מתייפחת; לעתים קרובות עולה בזיכרונה בית האחוזה של הוריה בפּוֹמֶרַנְיָה – איך נהרס עד היסוד בפגזי הטנקים הרוסיים, ואיך נבזזה כל תכולתו על ידי נחיל הארבה הברברי שפשט מן המזרח; אפילו על שדרת עצי התִרזָה בת מאתיים השנים ויותר לא חסו, וכרתו אותה כדי להבעיר מדורות. נכון הדבר שטיילה בין חדרי הבית ובילתה שעות רבות באורוות הסוסים רק בדמיונה, ואולם, סיפוריה של אמה והתצלומים באלבום המשפחה, שבו היא מדפדפת לעתים קרובות, מעניקים תמיד למקום ממשות חיה – לכל פרט ופרט בו – עד כי אפשר לומר שילדותה אכן עברה בו. בלילות שבהן נודדת שנתה היא קמה להתהלך בחדרים, ולכן היא מבינה לרוחו של פרופסור אור.

[29] כמה פעמים בעבר כבר נפגשו בכנסים קודמים. כמה שנים קודם לכן הוא פרסם רשימת ביקורת אוהדת על ספרה הראשון ב־Journal of Hellenic Studies, שעליה הייתה אסירת תודה לו, ומאז הקפידה לשלוח לו תדפיסים של מאמריה, שעליהם הגיב תמיד במכתב קצר (כשנה לאחר הפגישה שלחה לו את ספרה החדש על דמות האישה המצפָּה בסִפרות) [30] הם היו מעין להקה של עופות נודדים הנפגשת לפחות אחת לשנה בערים שונות. הרבה להקות דומות לשלהן נודדות כך כמו פרפרי המלך, או דגי סלמון, ויורדות לשבת על ענף או על חוט תיל בדמות מלון, טירה, או אחד מן האולמות של האוניברסיטה המארחת. הנסיעות והארוחות החגיגיות האלה הן חלק ממה שאפשר לכנות ה־lore של המקצוע שמוליד פולקלור עשיר וכמה פרשיות רומנטיות, ובכלל זה התאבדות אחת בשל אהבה נכזבת [31] הוא היה יכול לספר לה איך קלגסי האֶס־אָה העלו באש את חנות הפרוות של קורט סלומון, שעמדה לא רחוק מכאן, אסרו אותו באשמה שהוא האחראי לשרפה, והכו אותו למוות; אבל, למה להעכיר את האווירה הנעימה [32] מולו ישב מכר ותיק, דוקטור פטריק מק־גיבונס, סמוק הלחיים ובעל השומה הענקית על העורף, איש האוניברסיטה של דַבּלין. נדמה לו שעמיתיו המלומדים מסתכנים בהעלאת רוחות מאוב, שמהן, כדברי החכם הגרמני “שבחדרו אנו מסובים”, אי אפשר להיפטר. לאחר מכן, בעודו פורס את הצלי לפרוסות קטנות, גחן לעבר פרופסור אור כממתיק סוד: “ומה נשמע בימים האלה בטרויה הנצורה שלך, פרופסור אור היקר?” [33] בלי להמתין לתשובתו דקלם מק־גיבונס בפאתוס מעושה: “Den Teufel spürt das Völkchen nie / Und wenn er sie beim Kragen hätte”, “ההמונים לא ירגישו בשטן לעולם / גם בזמן שיאחז בעוֹרפם” והניף את מזלגו באוויר כבעל חזון.

[34] זה קרה באמצע הלילה. הוא התעורר מחמת כאב פתאומי שצרב את חלל בטנו באמצע מסע ההיזכרות שהשיט אותו אל פיסת אדמה מוצקה מילדותו, ובו נִגלו לו דמויות שלא ראה מזמן. לא היו אלה ההתכווצויות הקלות שבהן חש בעת האחרונה מדי פעם; עתה השתלחה בקרבו מעין מכת חשמל פרועה והרטיטה את כל גופו. כש”הלילה הגיע במרוצתו לחצי דרכו” נדמה היה לו שהחדר הקטן והחשוך, שעוטר בצניעות בשני אקוורלים של נוף העיר בשנים שגֵתֶה למד בה, חונק אותו. במאמץ רב, ראשו סחרחר, קם מן המיטה ופתח את החלון כדי לשאוף אוויר. דוקטור יעקב מוזס, רופא המשפחה, שאצלו ביקר לפני הנסיעה, הרגיעו כי אין סיבה לחרדה וכי הגלולות שרשם לו – בתנאי שלא ישכח לקחת אותן לפני השינה – יספיקו בהחלט. והעיקר, חשוב מאוד להקפיד על הדיאטה הנכונה ולא להתפתות למאכלים רבי שומן. גם על משקאות חריפים לא היה ממליץ, להוציא כוס יין אדום [35] נראה שחולשת דעת של רגע סביב השולחן העליז במרתף רחב הידיים גרמה לו לשכוח את האזהרה לשתות יין ולטעום מן הצלי, ולכן גופו זעק עכשיו: “!Ich brenne! Ich brenne”, אני בוער! אני בוער! האטלס הוא שעורר את הזיכרון, ואולי נכון יותר לומר, שהיה זה זיכרון מוזמן. כמו חג בחדר הקטן כדי להרפות את הכאב בשיפולי הבטן, נדמה היה לו שהוא שומע את ההיזכרות שקדמה לכאב והייתה בהירה, מלאה ומוחשית, שבה ממסעה ומתחבטת בחדר, מבועתת כמו נשמתו של הֶרמוטִימוס מקְלַאזומֶנאי, שרכש לעצמו, כך מספר פְלִינְיוס הזקן, שפע מופלא של ידיעות משום שהניח לנשמתו לפרוח מגופו ולצאת לשוטט במרחקים בלעדיו; והנה, פעם אחת, כששבה הנשמה מאחד ממסעותיה, מצאה שאויביו שרפו את גופו וכי אין לה לאן לשוב [36] הרוח הקרה שבאה מן החלון הפתוח ציננה את פניו. הרחוב החשוך היה מנוקד בכמה כתמי אור ומכוסה שכבת כפור דקיקה, וממרחק לא רב נשמע קולה של עוד רכבת לילה העוצרת במסעה הארוך בתחנה הגדולה ומורידה את נוסעיה. הכאב הצורב – כך העיד לאחר מכן באוזני דוקטור מוזס – היה לפחות שלוש בסולם ריכטר של כאבי הבטן. בפליאה ובהשתאות גילה כי המראות ממסע ההיזכרות – מסע היזכרות ולא חלום – לא נעלמו, אלא נותרו עמו במלוא בהירותם: איך סימן בעיפרון על דפי האטלס את מהלכי המלחמה והקרבות, עד נפילת ברלין; איך שילח את כל הרוחות מתוך שק העור של אֵיאוֹלוֹס כדי להדוף את המשאית של יהושע כדי שתמשיך במסעה צפונה – עוד יותר צפונה – אל מעברי האלפים ואל עמק הריין; איך רווח לו כששמע את אביו אומר כי ברלין אמנם נפלה והצורר יימח שמו התאבד בבונקר שלו, אבל יהושע בוודאי עוד יישאר באירופה זמן מה, שכן לחיילי הבריגדה עדיין נותר תפקיד חשוב למלא בשליחות העם; וכמה נחרד כששמע ערב אחד את אביו מספר כי פגש את יהושע ליד הנמל וכי יהושע הבטיח לבוא לבקר בקרוב. דפי האטלס חגו להם ברוח הקלה שבאה מן הים כמו פרפרים שחורים ונחתו על האדמה ועל ערוגת הירקות שאותה טיפח מר סלומון במסירוּת. רק כריכת העור סירבה להתכווץ בחום: הענק הכפול השחים, אבל כדור הארץ לא נשמט מגבו [37] עוד שעה ארוכה נשאר יושב מותש, מלא פליאה על מלֵאותו של המראֶה, והמתין עד שהכאב ישכך, תוהה אם כך היו הדברים באמת.

[38] לפני מושב הבוקר התרוממה פראו וילמה קמינסקי, המזכירה החרוצה של הכנס (בעלה, פרופסור לספרות גרמנית של ימי הביניים, הודח לאחר האיחוד ממשׂרתו בטיהור הגדול – טיהור שאחד ממכריו של פרופסור אור כינה אותו “חיטוי”) על חרטומי נעליה כדי ללחוש בדאגה כנה באוזנו של פרופסור קונרד לוץ הארכני, מארגן הכנס: “פרופסור אור נראה הבוקר חיוור, פניו ממש לבנים”. כשחקרה אותו בנימוס לבריאותו, סיפר לה כי עבר עליו לילה קשה של נדודי שינה בשל כאבי בטן פתאומיים שתקפו אותו. לא היה למי להתקשר, כי איש לא ישב אחרי השעה עשר במשרד הקבלה שבפינת הלובי והוא לא ידע מי עוד מאורחי הכנס מתאכסן בפנסיון מלבדו. לא, הוא אינו חפץ לראות רופא והרגיע אותה שהכאב חלף עבר לו, ואין שום סיבה לדאגה. האם התלוצץ כשלחש באוזנה שהיה יכול ממש לשמוע את הנשמה עוזבת אותו והתעורר בבהלה כדי לשאול אותה לאן היא הולכת, ולנסות לאחוז בה לפני שתגיע אל החלון ותיפרד ממנו לעולמים דווקא כאן, בלייפציג, מכל המקומות [39] – “אח, פראו קמינסקי”, חייך פרופסור לוץ ורפרף בכף ידו על כתפה רפרוף מרגיע, “פרופסור אור נראה אדם מוזר ומסוגר בתוך עצמו כמו שבלול, אבל הוא יכול להיות לפעמים ein grosse Spassmacher, לץ גדול. אני מכיר אותו כבר שנים, אולי עשרים וחמש”. בהנאה הוא נזכר לפעמים במאורע משעשע אחד, איך בכנס השנתי שנערך בגֶטבוּרג בשנת 1975 טיפס ועלה פרופסור אור – אז דוקטור אור – על הכיסא וקרא את הרצאתו כשגבו לקהל ופניו לשעון שעל הקיר בכוונה למחות במעשה ההפגנתי הזה נגד עריצות הזמן שהוקצב להרצאה. לא, הוא לא יתחנן, כפי שעשו קודמיו, שיושב הראש יעניק לו את החסד של עוד כמה דקות, שהרי עתיד המחקר תלוי בדקות היקרות מפז האלה. והגרמנית שלו, פראו קמינסקי, רהוטה כל כך עד שפעם לא התאפק ושאל מהיכן באו הוריו; ולא, הם לא מכאן, אלא מפולין, ואת הגרמנית למד כילד בישראל [40] איך כתב המשורר: “איפה היא גרמניה? – בכל מקום שבו מדברים גרמנית”; גרמניה שברוח, כמובן, גרמניה של הספרים הנפלאים; גרמניה של המוזיקה, של המחקר [41] כשאמרה מתוך רגש נאצל של אחריות שהוא נראה לה חיוור מאוד, הוא השיב לה: “לא חשוב ממה אתה סובל, אלא איך אתה סובל” [42] “הלוא זה סֶנֶקה”, ציין פרופסור לוץ בחדווה את המקור, ובזווית העין קלט את פרופסור אור עומד ליד ציור השמן הגדול של לייבניץ ומשוחח עם פרופסור פרנסואה ז’ינו הקשיש והמגונדר מפריז 4, מומחה ידוע להומרוס. הוא שמח מאוד שפרופסור אור הודיעו כי החליט, לאחר כמה היסוסים שהיו לו – שכן התעייף מן הנסיעות – לבוא ולהשתתף בכנס.

[43] והאמת צריכה להיאמר: שכשפרופסור אור סובב לו באולם בין המרצים, שחלקם מכירים כמובן את שלושת ספרי המחקר ואת עשרות המאמרים שפרסם, ובין קהל השומעים מחליף דברים של נימוס ורכילות, ופה ושם גם בענייני מחקר עם מכרים ותיקים ועם צעירים שהצטרפו לא מכבר לגִילדָה המכובדת – דבר כמעט, לבד מן התג עם שמו, אינו יכול להעיד מנַין בא. גם בדבּרו באחת מן השפות השגורות בפיו, קשה לנחש מהו מוצאו. פעמים רבות נכשלו שומעיו בניחוש: הרוב היו בטוחים שמוצאו מגרמניה, אף שהתקשו להחליט מאיזה אזור, והיו שסברו כי מוצאו באחת מן המדינות הסקנדינביות, ואפילו הרחיקו עד איסלנד [44] לפעמים, בשנים עברו, התבקש להסביר כיצד הפך ילד שנולד בשכונת פועלים, בין הים לבין בתי החרושת ובתי הזיקוק, שגדל בבית שבו קראו את דָבָר ושהיו בו רק ספרים מעטים, למלומד שמומחיותו היא הספרות הגיאוגרפית והאתנוגרפית ההלניסטית והרומית (למוניטין שלו זכה לאחר שראה אור ספרו על מסעותיו הדמיוניים של בעל הנס אפולוניוס מטיאנה). לפעמים הגיב ברוגז על השאלה וקבע כי אין היא אלא שריד מאובן ועבש של תפיסת עולם אשר ראתה בכל עיסוק שנחשב “לא פרודוקטיבי” בטלנות ומותרות [45] ואיך, ענה בקוצר רוח, הפכו ילדים שנולדו בעיירות פרובינציאליות במזרח אירופה למלומדים בעלי שם בתחומים כאלה ואחרים באוניברסיטאות רבות באירופה ובארצות הברית? ואולם, האמת היא, שיד המקרה זימנה לו בילדותו שני אנשים שפתחו לו את השער וקבעו את מסלול חייו. כמה פעמים ניסה לסטות וללכת בדרך אחרת, אבל תמיד שב – או הושב – למסלול הזה.

[46] בצהריים גילה ששכח להביא מטרייה. מי נוסע לגרמניה באמצע אוקטובר בלי מטרייה! כנראה שדעתו הייתה אכן מוסחת כשארז, שכן בדרך כלל הוא מקפיד בכל הקשור בהכנות לנסיעה. פראו קמינסקי השאילה לו בחפץ לב את המטרייה האדומה שלה – עד שיקנה לו אחת, הבטיח לה. “אתה לא אוכל איתנו בצהריים?” שאלה. לא, הישיבה הארוכה וההרצאות עייפו אותו וברצונו לטייל במרכז העיר כדי להפוך למראות את שמות הרחובות שזכר מסיפוריו של הנס סלומון. הגשם הרי לא כזה נורא [47] הוא הודה לה, רכס את המעיל ויצא לשוטט במרכז העיר. בתי הרוקוקו ששרדו במלחמה לא הצליחו לשוות הוד לעיר הזאת – הוד שהתברכה בו, לדברי גֵתֶה בזיכרונותיו, בעת שבא ללמוד בה. תחילה הלך לכנסיית ניקולאי, שלידה התחילה המהפכה המפתיעה ב־9 באוקטובר 1989, ומשם לבית העירייה הישן, לבניין החדש של ה־Gewandhaus, מול בית האופרה, ולשוק של Brühl, שלא רחוק ממנו עמד בית המסחר לפרוות, והשלים את חובו ברחוב גוסטב אדולף, שבו שכן ביתה של משפחת סלומון, שנהרס בהפצצות האוויר ושעל מקומו ניצב עתה בית דירות חדש. לאחר מכן סבב ברחובות שליד תחנת הרכבת הגדולה, שבנייתה הושלמה בשנת 1915, חזר על עקבותיו ונכנס ל־Thomaskirche, הלוא היא הכנסייה של באך, והתבונן באורגן הגדול. משם יצא לרחוב והביט בספרי התווים, קנה שני תקליטורים של מקהלת הילדים המהוללת, ולפני שסיים את מסע הצליינות ושב לאולם ההרצאות קנה מטרייה.

[48] במושב של אחר הצהריים קרא פרופסור אור את הרצאתו המלומדת, חורג מזמנו הקצוב בדקה אחת בלבד. לאחר מכן הצטרף לסיור המודרך ב”ספרייה הגרמנית” הענקית, חזר לחדרו בפנסיון כדי לנוח, ובערב בילה עם כמה עמיתים בקומה השנייה של קפה “באום”. תחילה התכנס בעצמו, אך לאחר זמן מה התעורר להיות פרופסור אור המוכר בחברותא כזאת. צר לו לתקן סיפור יפה, ואולם, פרופסור לוץ הנכבד טועה; גיבור האפיזודה שעליה חזר בחדווה מאופקת, היה מישהו אחר, מלומד אוקספורדי ידוע, פליט מגרמניה, שהפגנת המחאה הביזארית שלו נגד השעון העריץ התקבלה במחיאות כפיים חמימות מצד קהל המלומדים שישב באולם ההרצאות וזכתה למעמד מיתולוגי בדברי ימי הכנסים [49] ובעניין אחר, הרי ידוע לכולם כי ביצוע הבכורה של “קנטטת הקפה” בשנת 1732 לא היה, כפי שרבים טועים לחשוב, במקום שבו הם חוגגים את פרידתם לשנה אחת, אלא בקפה “צימרמן”, לא הרחק מכאן. ואולם, האם ידוע לעמיתיו המלומדים כי שלוש שנים לפני שבאך כתב את הקנטטה הבריח קברניט צרפתי חוטרים של עצי הקפה לאיים האנטילים, וכי העם הלא מוסלמי הראשון שהפך לעם של שותי קפה לא היו האוסטרים, אלא דווקא ההודים [50] הוא אשר אמרתי, התמוגג פרופסור לוץ, פרופסור אור, ידידנו הוותיק מתל אביב, נושא עמו תמיד שק מלא וגדוש של אנקדוטות ההופכות ערב בחברתו למענג כל כך; עדות חיה שאין רגליים לדברי המלעיזים כי חוקר השרוי בעולם הקלאסי – והלוא עמיתנו הוא אחד המובילים במחקר הספרות הגיאוגרפית והאתנוגרפית ההלניסטית־רומית – חייב להיות Stubengelehrte, תולעת ספרים. אדם, כידוע, אינו עשוי מִקְשָה אחת.

[51] עלה בדעתו להאריך ביום או יומיים את שהותו ולנצל את ההזדמנות כדי לבקר בוַויימַר, עירם של גֵתֶה ושילר ווִילַאנד, ואולי גם בדרֶזדֶן, ואולם, הטעם המר שהותירה בו המריבה עם עיינה ותחושה סתומה של דחיפות דחקו בו לחזור ללא דיחוי [52] ולכן, כך אמר לאחר מכן, כשירד לפני הכניסה לאולם הנוסעים הגדול של נמל האוויר בפרנקפורט וחלף על פני טור המוניות, הבחין באישה במעיל חורף וברדיד צבעוני לצווארה שהסירה את משקפיה כדי למחות את האד מהעדשות, כששבה והרכיבה אותם פגע בו מבטה וזיק של הפתעה המחפש לו עוגן של ודאות חלף על פניה. נדמה היה לו שבכוונתה לפנות אליו בדברים – מילים עמדו על קצה לשונה – ואולם, באותו הרף רגע ממש טרק נהג המונית את תא המטען, והגבר הגבוה ולבן השיער במעיל אפור ארוך שעמד לימינה, הניח את כף ידו על שכמה – “watch your head, dear” – אמר בחום, ועזר לה לכופף מעט את ראשה ולהיכנס למונית [53] פרופסור אור השתהה לרגע, וחשב לחזור לאחור ולגשת אליה, נדחף על ידי איזה רגש לא נהיר של ציפייה דרוכה למשהו נעלם, לאיזו הֶארה, לדלת נפתחת המזמינה אותו להיכנס; ואולם, בעודו מהסס, יצאה המונית לדרכה והוא נותר לרגע עם התמיהה מי היא האישה הזרה הזאת, את מי ראתה בו, או דרכו [54] במקום אחד כתב פעם כי הזיכרון דומה לנסיעה ברכבת: יושב ליד החלון עוברים לעיניך פרטי נוף המצטרפים לדרך המובילה ממקום אחד למקום אחר. ואולם, אם תעצום לרגע את עיניך, ייעלמו פרטי הנוף האלה כאילו אינם חלק מן הדרך, אף שאין ספק שגם אם לא ראית אותם, הם מצויים שם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שנות אור”