החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שנת השלושים

מאת:
מגרמנית: טלי קונס | הוצאה: | 2007 | 245 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אינגבורג בַּכמַן (1926-1973) היא מן היוצרים החשובים במחצית השניה של המאה העשרים. יצירתה מבקשת לזעזע את הקורא ולעוררו להתבוננות נוקבת בעצמו ובעולם בו הוא חי.

בכמן פותחת צוהר אל עולמות הסמויים מן העין בעברהּ של ארצה, אוסטריה, הכולל בתוכו את הטראומה של ה"אנשלוס" – סיפוחה לרייך השלישי. גיבוריה שרויים בתרבות של דיכוי, רדיפה וכאב, בעיקר כאבן של נשים הכלואות במשטר פטריארכלי. הדמויות של בכמן שבויות במסעות ללא תכלית, הן קמות ונהרסות על קווי התפר של מרחבים גאוגרפיים ותרבותיים. ובכל זאת, עדויותיהן הופכות לספרות שחוצה את סף הזמן והמקום, מעבר לאוסטריה ואפילו מעבר לטריטוריות של השפה הגרמנית. "הפשיזם", אומרת בכמן, "מתחיל ביחסים בין בני האדם. הפשיזם הוא ההגדרה הראשונית של היחסים בין גבר לאישה… וכאן, בחברה שלנו, שוררת מלחמה תמידית".

מקט: 4-249-1760
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


נעורים בעיר אוסטרית

בימי אוקטובר יפים, כשבאים מראדֶצקישטראסֶה, אפשר לראות ליד התאטרון העירוני קבוצת עצים בשמש. העץ הראשון, שעומד לפני אותם עצי הדובדבן האדומים-כהים שאינם מניבים פרי, מלוהט כל כך מהסתיו, כתם זהוב עצום כל כך, עד שהוא נראה כמו לפיד שנשמט מידיו של מלאך. וכעת הוא בוער, ורוח סתיו וכפור אין ביכולתם לכבותו.

אז מי ירצה לדבר אתי על שלכת ועל המוות הלבן מול העץ הזה, מי ימנע ממני לשמור אותו מול עינַי ולהאמין שיזהר אלַי תמיד כמו בשעה הזאת, ושחוקי העולם אינם חלים עליו?

באורו אפשר עכשיו גם להכיר שוב את העיר, על בתיה החיוורים שמתאוששים תחת בלוריות רעפים כהות, והתעלה, שמדי פעם בפעם נושאת עמה מהאגם סירה שעוגנת בלב העיר. הנמל בוודאי מת, מזמן שרכבות ומשאיות מביאות את המטען אל העיר מהר יותר, אבל מהרציף הגבוה עדיין נושרים פרחים ופֵרות על פני המים שנקוו, השלג צונח מהענפים, מֵי השלגים זורמים בקול מטה, ואז הוא גואה לו בהנאה עוד פעם אחת ומגביה גל, ועם הגל ספינה, שמפרשה הצבעוני הונף בבואנו.

לעתים רחוקות עברו אנשים מעיר אחרת לגור בעיר הזאת, כי הפיתויים בה היו מעטים מדי; אנשים היו באים מהכפרים כי החוות נהיו קטנות מדי, ומחפשים קורת גג בפרברים, שהיתה שם הכי זולה. שם גם עדיין היו שדות ובורות חצץ, המשתלות הגדולות ואתרי הבנייה, שקטפו בהם במשך שנים לפת, כרוב ושעועית, לַחמָם של המתיישבים העניים ביותר. המתיישבים האלה חפרו את המרתפים שלהם בעצמם. הם עמדו במי התהום. הם חטבו את קורות הגג שלהם בעצמם בערבים הקצרים שבין אביב לסתיו, ואלוהים יודע אם חזו בטקס הנחת הגג לפני מותם.

לילדיהם זה לא היה חשוב, כי הם כבר הורגלו לריחות ההפכפכים של המרחקים כשבערו מדורות השאריות מקטיף תפוחי האדמה, והצוענים, פליטים דוברי שפה זרה, השתקעו בשטח ההפקר שבין בית הקברות לנמל התעופה.

בבית הדירות להשכרה בדוּרכֽלאסשטראסֶה הילדים חייבים לחלוץ את הנעליים ולשחק בגרביים, כי הם גרים מעל בעל הבית. מותר להם רק ללחוש, ומהלחישה כבר לא ייגמלו עד סוף חייהם. בבית הספר המורים אומרים להם: מכות צריך לתת לכם, עד שתפתחו את הפה. מכות… בין התוכחה על שהם קולניים מדי ובין התוכחה על שהם שקטים מדי הם מסתדרים בשתיקה.

דורכלאסשטראסה[1] לא קיבל את שמו מהמשחק “תנו לשודדים לעבור”, שבו השודדים עוברים בטור מתחת לידיים המורמות (אבל הילדים חשבו זמן רב שכן). רק אחר כך, כשרגליהם נשאו אותם רחוק יותר, ראו את המעבר, את המנהרה הקטנה, שהרכבת לווינה עוברת מעליה. כאן היו חייבים לעבור הסקרנים שרצו להגיע לנמל התעופה, דרך השדות, דרך כרי הסתיו הרקומים. מישהו העלה את הרעיון להציב את נמל התעופה ליד בית הקברות, והאנשים בק. סברו שזה יהיה נוח לקבורת הטייסים, שזה זמן-מה היו עושים טיסות אימונים. הטייסים לא הואילו בטובם להתרסק. הילדים היו צורחים תמיד: מטוס! מטוס! הם היו מרימים אליהם את זרועותיהם, כאילו רצו לתפוס אותם, ובוהים בגן החיות מעננים שהמטוסים נעו בו בין ראשי חיות לגלמים.

הילדים מסירים את נייר הכסף מטבלות השוקולד ומחללים עליו את “פעמוני מַרִיה זאל”. ילדים נבדקים בבית הספר בידי רופאה שמחפשת כִּנים על ראשיהם. הילדים אינם יודעים מה השעה כי השעון בכנסיית המחוז שבעיר נעצר. הם מאחרים תמיד לחזור הביתה מבית הספר. הילדים! (הם יודעים את שמותיהם לשעת חירום, אבל קופצים רק כשקוראים להם “ילדים”).

שיעורי בית: קווי אותיות תחתונים ועליונים, בכתב יפה, תרגילים בהרחבת אופקים ובאובדן חלומות, לימוד בעל-פה בעזרת תומכי זיכרון. בהבל העולה מרצפות עץ משומנות, מכמה מאות של חיי ילדים, מעילי גמדים, מחקים שרופים בין דמעות לגערות, עמידה בפינה, כריעות ברך ופטפוט שאי-אפשר להשתיקו עליהם לרכוש: אלף-בית ואת לוח הכפל, כתיב נכון ועשרה דיברות.

הילדים פושטים מילים ישנות ולובשים חדשות. הם שומעים על הר סינַי ורואים את הר אוּלריך על שדות הלפת, עצי האורן והאשוחית שלו, מבולבלים מעצי ארז וסנה, והם אוכלים חומעה ומכרסמים את קלחי התירס לפני שייעשו קשים ובשלים, או לוקחים אותם הביתה כדי לצלות אותם על הגחלים. הקלחים העירומים נעלמים בתיבת העץ ומשמשים חומר הצתה, וארז ועץ זית הונחו עליהם, רומצים מלמעלה, מחממים ממרחקים ומטילים צללים על הקיר.

ימי שלל הניצחון, ימי חגי המולד, בלי להביט לפנים, בלי להביט לאחור, ימי לילות הדלעת, רוחות הרפאים ובהלה בלי סוף. בטוב, ברע: בלי תקווה.

לילדים אין עתיד. הם מפחדים מכל העולם. הם לא מציירים להם אותו, רק את משבצות הקלאס, כי את הגבולות שלהן אפשר לסמן בגיר. הם מדלגים על רגל אחת אל הגיהינום וקופצים בשתי הרגליים אל גן העדן.

יום אחד הילדים עוברים לגור בהֶנזֶלשטראסֶה. בבית בלי בעל-בית, בשכונה שבקעה לה כנועה וצרת עין מתחת למשכנתאות. הם גרים מרחק שני רחובות מבֶּטהוֹבֶן שטראסֶה, ששם כל הבתים מרוּוחים ומחוממים בהסקה מרכזית, ומרחק רחוב אחד מראדֶצקישטראסֶה, שדרכו, אדומה-מחושמלת ושחצנית, נוסעת החשמלית. הם נהיו בעליה של גינה, שנשתלים בה ורדים מלפנים ועצי תפוח קטנים ושיחי דומדמניות מאחור. העצים אינם גבוהים יותר מהם עצמם, והם אמורים לגדול יחד אתם. משמאל יש להם שכנים עם כלב בוקסר ומימין ילדים שאוכלים בננות, שהציבו מתח וחישוקים בגינה ומתנדנדים כל היום. הם מתיידדים עם הכלב עַלי ומתחרים עם ילדי השכנים, שיכולים הכל יותר טוב ויודעים הכל יותר טוב.

עוד יותר מזה הם אוהבים להיות בינם לבין עצמם, הם מתמקמים להם בעליית הגג וצועקים לפעמים בקול במחבוא שלהם כדי לבדוק איך נשמעים קולותיהם המעוותים. הם פולטים בשקט צעקות קרב קטנות מול קורי עכביש.

המרתף כבר היה אבוד להם בגלל עכברים וריח תפוחים. כל יום לרדת למטה, לברור את הפֵרות הפצועים, לחתוך מהם את החלקים הרקובים ולאכול! מאחר שלעולם לא מגיע היום שכל התפוחים הרקובים כבר נאכלו, מאחר שעוד תפוחים נרקבים תמיד ואסור לזרוק שום דבר, הם רעבים לפרי אסור זר. הם לא אוהבים את התפוחים, את קרובי המשפחה ואת ימי ראשון שבהם הם חייבים לטייל בהר קרוֹיצבֶּרג שמעל הבית, להגדיר פרחים, להגדיר ציפורים.

בקיץ הילדים ממצמצים אל השמש דרך תריסים ירוקים, בחורף הם בונים איש שלג ותוקעים לו חתיכות פחם בתור עיניים. הם לומדים צרפתית. Madeleine est une petitefille. Elle est à la fenêtre. Elle regarde la rue.י[2]הם מנגנים בפסנתר את “שיר השמפניה”. “הוורד האחרון של הקיץ”. “רחשי אביב”.

הם כבר לא מאייתים. הם קוראים עיתונים, שרוצח-המין מגיח מהם. הוא נהיה לצל שהעצים מטילים בדמדומים, כשחוזרים הביתה משיעור הדת, והוא מקור הרחש בשיח הלילך הנע לאורך הגינות הקדמיות; שיחי החמוציות והשלהבית נחלקים ומסגירים לרגע את דמותו. הם מרגישים את אחיזת החונק, את הסוד הטמון במילה מין, שיש לפחוד ממנו יותר מאשר מהרוצח.

הילדים הורסים לעצמם את העיניים מרוב קריאה. הם מטושטשים מעייפות, כי בערבים היו זמן רב מדי בכורדיסטן הפרועה או עם כורי הזהב באלסקה. הם מאזינים בסתר לשיח אוהבים ורוצים שיהיה להם מילון לשפה הלא מובנת. הם שוברים את הראש על הגוף שלהם ועל ריב לילי בחדר ההורים. הם צוחקים בכל הזדמנות, הם כמעט לא יכולים לעצור בעצמם והם נופלים מהספסל מרוב צחוק, קמים וממשיכים לצחוק עד שיש להם עוויתות.

אבל רוצח-המין נמצא עד מהרה בכפר אחד, ברוֹזֵנטַל, בתוך צריף, בפניו אניצי קש וערפל התמונה האפור, שמטשטש את זהותו לעולמים, לא רק בעיתון הבוקר.

אין כסף בבית. שום מטבע כבר אינו משתלשל אל חזיר החיסכון. בנוכחות ילדים מדברים רק ברמזים. הם לא יכולים לנחש שהארץ עומדת למכור את עצמה ואִתה את השמים, שכולם מושכים אותם עד שייקרעו וייפרץ בהם חור שחור.

ליד השולחן הילדים יושבים בשקט, לועסים באריכות נגיסה אחת, בשעה שברדיו פורצת סערה וקולו של קריין החדשות טס כמו כדור אש מסביב למטבח וגווע במכסה הסיר שקופץ מבוהל מעל תפוחי האדמה המבוקעים. החשמל נפסק. ברחובות צועדים עוברים בטור. הדגלים נחבטים זה בזה מעל הראשים. “…עד שהכל יתנפץ לרסיסים”,[3] כך שרים בחוץ. צפצופי השעה נשמעים, והילדים מתחילים למסור זה לזה מסרים אילמים באצבעות מיומנות.

הילדים מאוהבים ולא יודעים במי. הם מברברים, שוקעים במחשבות עד חיוורון לא מוגדר, וכשהם כבר לא יודעים מה לעשות, הם ממציאים שפה שמשגעת אותם. דג שלי. חכה שלי. שועל שלי. מלכודת שלי. אש שלי. אתה מים שלי. את זרם שלי. הארקה שלי. אתה אִם שלי. ואת אֲבָל שלי. אם. אז. “הכל” שלי… “הכל” שלי… הם דוחפים זה את זה, מתנפלים זה על זה באגרופים ומתגוששים על מילת תשובה שלא קיימת.

זה שום דבר. הילדים האלה!

יש להם חום, הם מקיאים, יש להם צמרמורת, אנגינה, שעלת, חצבת, שנית, הם מגיעים לנקודת משבר, כבר ויתרו עליהם, הם תלויים בין חיים למוות, ויום אחד הם שוכבים להם נטולי תחושה וחלושים, עם מחשבות חדשות על הכל. אומרים להם שהמלחמה פרצה.

במשך עוד כמה חורפים, עד שהפצצות יפציצו את הקרח שלו, אפשר להחליק על מקווה המים שמתחת להר קרוֹיצבֶּרג. המשטח הזכוכיתי הדק שבמרכזו שמור לנערות בחצאיות הפעמון, שמחליקות קשת כלפי פנים, קשת כלפי חוץ ושמיניות; הרצועה שמסביב שייכת למחליקים המהירים. במלתחה הנערים הגדולים יותר מלבישים לנערות הגדולות יותר את נעלי ההחלקה ומגני האוזניים שלהם נוגעים בצוואר הברבור של עור הנעליים על רגליים רזות. צריך להבים מתברגים כדי להיחשב רציני, ומי שיש לו, כמו הילדים, רק מחליקי עץ עם רצועות, נסוג אל פינות המקווה הסחופות שלג או צופה.

בערב, כשהמחליקים והמחליקות נחלצים מנעליהם, תולים אותן על כתפיהם ובמילות פרדה נכנסים אל בימת העץ, כשכל הפנים, רעננות ודומות לירחים צעירים, זורחות מבעד לדמדומים, נדלקים האורות שמתחת לכיסויי השלג. הרמקולים נדלקים והתאומים בני השש-עשרה, הידועים בכל העיר, יורדים במדרגות העץ, הוא במכנסיים כחולים ובסוודר לבן והיא במין משהו דקיק כחול על בגד הגוף בצבע עור. הם מחכים בנחת לתחילת המוזיקה ואז פורצים אל הקרח מהמדרגה שלפני האחרונה – היא בחבטת כנפיים והוא בקפיצה של שחיין נהדר – ובכמה תנועות עמוקות, רבות עוצמה, מגיעים אל המרכז. שם היא נעמדת בתנוחה הראשונה, והוא מחזיק לה חישוק אוֹר, שדרכו היא קופצת, מוקפת הילה, בשעה שמחט הגרמופון מתחילה לחרוק והמוזיקה מצרצרת. עיניהם של האדונים הזקנים מתרחבות תחת גבות מושלגות, והאיש עם יעה השלג, שמטאטא את מסלול ה”גלישה במישור” שמסביב למקווה, בכפות רגליו העטופות בסמרטוטים, משעין את סנטרו על מוט היעה ועוקב אחרי צעדיה של הנערה כאילו הוליכו אל הנצח.

הילדים מוכי תדהמה שוב: עצי חג המולד הבאים באמת נופלים מהשמים. בוערים. והמַתָנה לילדים, שלא ציפו לה בנוסף, היא עוד זמן פנוי.

בזמן אזעקה מותר להם לעזוב את המחברות ולרדת למקלט. אחר כך מותר להם לשמור ממתקים בשביל הפצועים או לסרוג גרביים ולקלוע סלי רפיה בשביל החיילים, החיילים שביבשה, באוויר ובים, ולהעלות בחיבור את זכרם של אלה שמתחת לאדמה ובמעמקים. ואחרי זה מותר להם לחפור שוחות בין בית הקברות לנמל התעופה, שכבר מרים את תרומתו לבית הקברות. מותר להם לשכוח את הלטינית שלהם וללמוד להבדיל בין רעשי המנועים בשמים. הם כבר לא חייבים להתרחץ לעתים קרובות כל כך; מהציפורניים שלהם כבר לא אכפת לאיש. הילדים מטליאים את חבלי הדילוג שלהם כי כבר אין חדשים, ומשוחחים על פתילי השהיה ופצצות מימן. הילדים משחקים “תנו לשודדים לעבור” בין ההריסות, אבל לפעמים הם סתם יושבים שם, בוהים באוויר וכבר לא קופצים כשמישהו קורא להם “ילדים”. יש די רסיסים לשחק בקלאס של גן עדן וגיהינום, אבל הילדים רועדים כי הם רטובים לגמרי וקפואים.

ילדים מתים, והילדים לומדים את תאריכי השנים של מלחמת שבע השנים ושלושים השנים, ולא אכפת להם אם יבלבלו את כל היריבויות, את המניעים והגורמים, שעל ההפרדה המדויקת ביניהם אפשר לקבל ציון טוב בהיסטוריה.

הם קוברים את הכלב עַלי ואחר כך את הבעלים שלו. ימי הרמזים נגמרו. מדברים בנוכחותם על יריות בעורף, על תליות, חיסולים, הפצצות, ומה שהם לא שומעים ורואים הם מריחים, כמו שהם מריחים את המתים של רובע סַנקְט רוּפְּרֶכט, שאי-אפשר לחלץ מהאדמה כי בית הקולנוע, שאליו הלכו בסתר כדי לראות את “רומן במינור”, נפל עליהם. לבני נוער היה אסור להיכנס, אבל אחר כך, למוות ולרצח הגדולים כמה ימים אחרי זה, ובכל הימים שלאחר מכן, דווקא היה מותר.

כבר אין אף פעם אור בבית. אין זכוכית בחלון. אין דלת בציר. איש אינו זז ואיש אינו זוקף קומה.

הגְלאן כבר אינו זורם למעלה ולמטה. הנהר הקטן עומד, וטירת ציגוּלְן עומדת ואינה זוקפת קומה.

גיאורג הקדוש עומד בנוֹיֶר פּלאץ, עומד ובידו האַלה ואינו מכה בדרקון. לידו עומדת הקיסרית ואינה זוקפת קומה.

אוי עיר. עיר. עיר עצי ליגוּסטרוּם, שכל השורשים תלויים ממנה. אין בבית לא אור ולא לחם. לילדים אומרים: שקט, קודם כל תהיו בשקט.

בתוך החומות האלה, בין רחובות הַרינג, כמה חומות עדיין יש שם? ציפור הפלאים, [4]היא עדיין חיה? שבע שנים שתקה. שבע שנים תמו. מקום שלי, אינמקום שלי, למעלה עננים, למטה אדמת גיר, למטה לילה, למעלה יום, העיר שלי והנהר שלי. אני הזרם שלך, את ההארקה שלי.

עיר עם ויקטרינגֶר רינג וסַנקט פַייטֶר רינג… יש לנקוב בשמם של כל רחובות הרינג כמו רחובות השׁטֶרן הגדולים, שלא נראו גדולים יותר גם לילדים, וכל הסמטאות, בּוּרגגאסֶה וגֶטרַיידֶגאסֶה, כן, אלה היו שמותיהן, פּאראדיזֶרגאסֶה, לא לשכוח את הכיכרות, את הוֹיפּלאץ ואת הַייליגֶה-גַייסט-פּלאץ, כדי לנקוב כאן בשמות כולם, אחת ולתמיד, כדי לנקוב בשמות כל הכיכרות. זרם והארקה.

ויום אחד אין מחלקים עוד תעודות לילדים, והם יכולים ללכת. הם מוזמנים להיכנס אל החיים. האביב כורע ללדת במים גועשים צלולים ומוליד קנה קש. כבר אין צורך לומר לילדים ששלום. הם הולכים משם, ידיהם בכיסים פרומים, והם שורקים שריקה שנועדה להזהיר אותם עצמם.

מאחר שאני, בזמן ההוא, במקום ההוא, הייתי בין הילדים ועשינו מקום חדש, אני מסגירה את הֶנזֶלשטראסֶה, גם את הנוף מקרוֹיצבֶּרג, ולוקחת לעדים את כל עצי האשוחית, עורבי הציצה ואת העלווה היודעת סוד. ומאחר שהתברר לי שהפונדקאי אינו נותן עוד פרוטה אחת תמורת בקבוק סודה ריק וגם כבר אינו מוזג לי לימונדה, אני משאירה לאחרים את הדרך העוברת בדוּרכלאסשטראסֶה וזוקפת את צווארון המעיל כשאני חוצה אותו בלי להביט כדי להגיע אל הקברים שבחוץ, עוברת אורח שמוצאה אינו ניכר בה. במקום שהעיר נגמרת, שהבורות שם, שהמסננות עומדות שם מלאות שאריות שפוכת והחול חדל לשיר, אפשר לשבת רגע ולטמון את הפנים בידיים. ואז יודעים שהכל היה כמו שהיה, שהכל הוא כמו שהוא, ומוותרים על חיפוש סיבה לכל. כי אין שם שום שרביט שנוגע בך, שום גלגול למשהו אחר. התרזות ושיחי הסמבוק…? דבר אינו נוגע בלבך. לא נפילות מזמן עבר, לא בית שנבנה מחדש. ולא המגדל של טירת ציגוּלן, שני הדובים הלכודים, המִקווים, הוורדים, הגינות הגדושות פרחי לַבּורנוּם זהובים. בהיזכרות המאובנת, לפני הנסיעה, לפני כל נסיעה, מה אמור להתגלות לנו? יש שם מעט מכדי להאיר את עינינו, והנעורים אינם כלולים בזה, גם לא העיר שבה חלפו. רק כשהעץ שלפני התאטרון מחולל את הנֵס, כשהלפיד בוער, אני מצליחה לראות את הכל מתערבב, כמו המים בים: את כלא החשכה המוקדמת עם המטוסים שמעל העננים המלובנים; את נוֹיֶר פלאץ והאנדרטות הטיפשיות שלה עם המבט אל אוטופיה; הסירנות מאז עם רעש המעלית בבניין קומות; פרוסות הלחם היבש בריבה עם אבן שנשכתי בה בחוף האוקיינוס האטלנטי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שנת השלושים”