החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שני העולמות שלי

מאת:
מספרדית: שוש נבון | הוצאה: | 2012 | 129 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

לכאורה, אין דבר פשוט ממתאר הרומן הזה. אדם המתקרב לגיל חמישים מגיע לעיר דרומית בברזיל במטרה להשתתף בכנס. הוא סופר ודמות מודרנית נפוצה: הולך רגל מקצועי. אירוע טקסי מיוחד – יום ההולדת ה"עגול" המציין את כניסתו לגיל העמידה – והצורך להמתין לתחילתו של הכנס בעיר הזרה, מביאים להחלטתו לטייל זמן מה בפארק שהוא מאתר במפת העיר.

ברגע יציאתו מן המתחם האורבני וכניסתו אל מרחבי הפארק, נפתח בעצם עולם הבנוי משרשרת מחשבות ההולכות ומתפתחות על פי קצה הבחירה בנתיבים השונים. האירועים המסופרים בספר הם אוניברסליים לחלוטין – עד כי הליכה ברחבי הפארק יכולה להיקרא כאודיסיאה מיניאטורית הנוגעת לכול.

במרחק שני עשורים מן החדירה המסיבית של האינטרנט לתוך החברה האנושית, שני העולמות שלי משיק מחדש בדרכו המיוחדת רעיון ארכאי הרבה יותר ומהפכני לא פחות מהשוטטות האינטרנטית: הגלישה הפיזית בתודעה באמצעות המרחב.

הסופר היהודי-ארגנטיני סרחיו צ'חפק (1956) הוא אחד הסופרים החשובים והעדכניים בימינו בשיח הספרותי בעולם. קולו מזכיר סופרים גדולים אחרים, בייחוד את וו"ג זבאלד וחואן חוסה סאר. צ'חפק כתב עד כה 17 ספרים; שני העולמות שלי זכה לעשרות רבות של ביקורות נלהבות ופורסם להוצאות לאור מן האיכותיות ביותר בעולם.

מקט: 4-249-50089
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שני העולמות שלי

נותרו רק ימים ספורים לבואו של עוד יום הולדת אחד, ואם החלטתי לפתוח בדרך הזו, הרי זה בגלל שני ידידים שבאמצעות ספריהם נפקחו עיניי לראות כי התאריכים האלה יכולים להיות גורם מעורר מחשבה, או תירוץ וצידוק של השנים שנחיו. הרעיון עלה במוחי בברזיל, כשביליתי יומיים בעיר דרומית. בעצם לא הבנתי איך הגעתי לשם, בלי להכיר איש ועם ידיעות מעטות מאוד על המקום. זה היה אחר-הצהריים, היה חם, והסתובבתי בחיפוש אחר פארק שלא ידעתי עליו כמעט דבר, חוץ משמו המוזיקלי משהו, ועל כן הנושא איזו הבטחה, לפי אמת המידה שלי, והעובדה שבמפת העיר הוא מופיע כַּשטח הירוק הגדול ביותר. חשבתי שאם הוא נרחב כל כך, אין סיכוי שלא יהיה טוב. בעיניי פארקים הם טובים, קודם כול, אם אינם ללא רבב, ואם הבדידות שולטת בהם עד כדי כך שכבר נעשתה לסימן ההיכר שלהם, ולמאפיין המשותף של הולכי הרגל, האקראיים במקרה הטוב, אבל לטעמי, בהכרח פזורי דעת או שקועים בהרהורים, גם קצת מבולבלים, כמו אדם ההולך במקום שהוא זר וקרוב ללב כאחד. אינני יודע אם לכנות את המקומות האלה מוזנחים; הדבר שאני מתכוון אליו הוא אזורים מופקרים, שסביבתם מושעית לרגע, והאדם יכול לדמיין שהוא נמצא בכל פארק בכל מקום שהוא, אפילו בעברו האחר של העולם. מקום שנזרק, מטושטש, או מוטב מקום שבו האדם, הנתון למי יודע אילו הסחות דעת, נפקד, נהפך לשום אדם, ובסופו של דבר הוא עצמו מיטשטש.

יום קודם לכן נכחתי בהרצאה על ספרות, ולאחר שהסתיימה טיילתי בכיכר שנערך בה יריד הספרים המקומי, באחד האזורים העתיקים של העיר, כך שיערתי, אם כי נראָה ששרידים רבים או ציוני דרך היסטוריים כבר נעלמו לחלוטין. המוני האנשים התהלכו לאטם, גודשים את הרחובות. בוודאי הייתי המטייל הבודד היחיד באותו יום, דבר שעל כל פנים ולמזלי לא הפליא איש, כי המשפחות, קבוצות החברים והזוגות המשיכו לעסוק בענייניהם בשעה שהתהלכתי שם. לפני כן, כשהמתנתי באולם השומם לתחילת ההרצאה, קראתי בעיתון שבכל שנה, בימים של יריד הספרים, האומנים הקבועים מעתיקים את הביתנים והדוכנים שלהם מן הכיכר אל הרחובות הסמוכים. אינני יודע מדוע המידע הזה נראה לי חשוב, ויתר על כן, מדוע הוא נחרט בזיכרוני. (למחרת מצאתי את המקום הזמני של האומנים, במרחק רחובות אחדים מהכיכר; הם התארגנו לפי ענפי האומנות ונדמָה שנערכו לאיזה מצב חירום או התרעה.) אחר כך, בסוף ההרצאה, לא שאלתי שום שאלה; יתר על כן, הייתי הראשון שיצא מהאולם כדי לחפש מהר את הדרך אל הרחוב. ירדתי במעליות זכוכית שניבטו אל גן פנימי רחב ידיים, וכשיצאתי סוף-סוף מבניין הכינוסים, שאולי היה בעבר משרד ממשלתי, לא נותרה בידי ברירה אלא להצטרף אל תהלוכת האנשים, כאילו הייתי איזה עריק החושש להתגלות.

הכיכר ההיא, כפי שאמרתי, הייתה בנויה בנוסח העתיק: מרובע עם שני אלכסונים ושני קווים מצטלבים שנפגשים במרכז, ושם ניצב פסל. למרות העיצוב הפשוט כל כך הגיע רגע שהרגשתי בכל זאת אבוד, אולי בגלל ההמון, בתוספת הצמחייה העבותה והחשכה הלילית. מפעם לפעם שבתי ונתקלתי באותם דוכני ספרים; בעצם רק מעטים הציגו כותרים שעוררו את סקרנותי, שהייתה קלושה מאוד ממילא, ורק אחרי שהתבוננתי זמן מה בשולחנות בין כתפי צבא הסקרנים, הרגשתי שכבר הייתי במקום הזה, ושכמובן התעכבתי ליד אותם ספרים. אבל גם אם הרגשתי שעדיין נותרו דוכנים שצריך לבקר בהם, לא הייתי בטוח באילו ביקרתי כבר. משום כך חזרתי אל זרם ההולכים והנחתי לו לשאת אותי. זכור לי שבזמן ההליכה הרדים אותי הרצף של המנורות הזוהרות שקישטו את הדוכנים, כפי שקורה בסרטים. בפסאז' קצר שהוביל אל מקבץ של בניינים ציבוריים עמדו דוכני האוכל של יריד הספרים, עמוסים אף הם, בגבם אל הכיכר ואל הפסל המרכזי. הריחות, רובם של טיגון או שומן מומס, נעו לפי הרוח, ומפעם לפעם כשנשאתי את מבטי יכולתי להבחין בענני העשן העוברים מבעד לאלומות האור של המנורות ושולי הסוככים. שיהיה. עלי לומר שתחושת הכליאה בתוך גלי ההמון היא שעוררה אותי לחשוב על קיומו של פארק שכדאי לבקר בו. חשבתי על הצדק שבפיצוי.

אדם מעיין במפה של העיר הראשונה שעולה בדעתו, וכל המקומות נראים נגישים: צריך רק לציית למפה. אבל בערב שאני מדבר עליו, וכפי שקורה כמעט תמיד, המציאות שהתגלתה לי הייתה שונה. הקירות התומכים של הרחובות הגבוהים, דרכי הגישה והגשרים, השבילים המשופעים להולכי רגל בלבד או המעברים המיועדים רק למכוניות, מנעו ממני שוב ושוב ובצורות שונות להשאיר מאחוריי את הנקודה במרכז, שהגעתי אליה במטרה אחת ויחידה, להמשיך משם אל הפארק. מצד שני, אילו ניסיתי איזו דרך עקיפין הייתי מסתכן באובדן הכיוון, או גרוע מזה, בהליכה כעיוור כל שארית היום ברחובות לא ברורים ועצובים עד לייאוש; כי אם המפה התגלתה כחסרת תועלת באיתור הדרך הקצרה ביותר, יהיה טיפשי לציית לה וללכת בדרך הארוכה ביותר.

בצד אחד נראָה מתחם של בית חולים ענק, כמו אלה שהיו פעם, עם ביתנים עצומים וגנים אינסופיים. מנגד התנשא גשר המיועד למכוניות, עם מדרכות תלולות ושבילי הליכה משופעים שלא הובילו לשום מקום ברור. ובצד השני חתך כביש מהיר את רשת הרחובות לשניים. עם זאת, הייתי היצור המתלבט היחיד בחלק הזה של העולם, כי יתר האנשים הלכו ובאו, בטוחים בדרכם בטבעיות מרשימה. יכולתי להבחין שככל שאני מביט במפה, כך אני מבין אותה פחות; נוסף על כך, היות שראייתי כבר לקויה ומשקפיי לא היו מותאמים לקריאה, היה מראי עלוב בוודאי, כי הייתי צריך להחזיק את המפה כמעט צמודה לפרצופי ולהביט בה מעבר למשקפיים. מדי פעם בפעם נשאתי את מבטי אל הרחוב בתקווה למצוא נקודה או שלט מכַוון, אבל מיד הבנתי שזהו מאמץ שווא וחזרתי להביט במפה, וכך איבדתי זמן יקר בחיפוש מחודש של מיקומי. כך עבר זמן לא מועט. הבנתי שחוש ההתמצאות שלי, שבסתר לבי התגאיתי בו תמיד ושמצד שני היה כמעט הדבר היחיד שיכולתי להתפאר בו, נטש אותי פתאום גם הוא.

ודבר מוזר, אולי בשל זרם האנשים שנע לידי בלי הרף, איש לא נעצר להציע עזרה או לשאול אותי אם הכול בסדר. הרגשתי בלתי נראה, כאילו אני מסתיר את פניי ולא רוצה לדבר עם אף אחד. ברגע מסוים עשה מישהו איזה סימן בכיוון המקום שעמדתי בו. זה היה רוכל שרצה להרים חבילה גדולה ולהניח אותה על עגלת שני גלגלים, מאלו שדוחפים אותן. חשבתי שהוא קורא לי, הסתכלתי בו במבט שבין סקרנות לתקווה: אולי הוא מרחם עלי ומאותת לי שאגש אליו, כי אינו רוצה להשאיר את מרכולתו ללא השגחה. אבל התברר שהוא פונה למישהו אחר שעבר מאחוריי, בחור צעיר, ומבקש ממנו עזרה בהרמת החבילה הכבדה. מתברר שעזרה צריך לבקש, חשבתי… התחלתי לצייר לעצמי תמונה מן האוויר של האזור הזה של העיר, תמונה דומה אולי לזו שמצוירת במפה, עם דמותי הדוממת והאנשים והמכוניות הנעים בלי הרף מסביבי. אינני יודע מדוע, אך התמונה המוחשית הזאת של בדידותי או של חוסר הישע שלי הרגיזה אותי. ואז, מוּנע בדחף בלתי מוצדק, התחלתי להזיז את המפה כדי שאוכל לראות אותה מזווית אחרת וגם לסובב אותה כאילו הייתה הגה; אולי זה יבהיר את העניינים, חשבתי. הצופה האווירי שמעלי חג במעגלים, שיערתי מיד, ולכן המפה מסתובבת כך.

בטיולי אמש ביריד הספרים, התחלתי לדאוג רק כשהצצתי בפעם התשיעית או העשירית בדוכן של החברה ההיסטורית המקומית. אבל מה שהדאיג אותי לא היה שאני מרגיש בכל סיבוב את אותו תום של הרגעים הראשונים, כלומר, אותו להט למצוא ספר חשוב, משהו שייתכן שאני מצפה לו בבלי דעת כבר שנים, ושיאפשר לי להגיע למעיין של ידע מסובך מאוד וספק נצור; לא, הדאיג אותי יותר שההישנות הזאת שנכפתה עלי הפסיקה להרגיז אותי. אפילו כשנשאתי את מבטי אל השמים וחיפשתי דבר מה פשוט וברור שיפיג את בלבולי, גיליתי בעיקר ענני עשן שנישאו במהירות ממתקני הצלייה; לא ראיתי כמעט שום דבר אחר, שום דבר שיהיה לי לנחמה או השראה. עוד דוכן שנראה לי מוּכר למדי היה של אגודת העורכים, וגם של ספרייה שמציעה רשימה מתומצתת של כותרים אופנתיים. רציתי לשכוח את הסיבה לביקורי בעיר, ואפילו התפתיתי לשכוח את שמי ולנסות להיות מישהו אחר, חדש.

הדבר הזה עורר חקירה נפשית ממושכת ופחותת ערך מכדי לדון בה. אומַר רק שלהיות מישהו אחר, משמעו לא כל כך התחלה חדשה, אלא יותר עולם חדש, כלומר, שהמציאות וכל מי שבתוכה יאַבּדו או ישאירו בצד את זיכרונם, ויקבלו אותי כמישהו לא מוּכר שזה מקרוב בא, או כמישהו ללא כבלים גלויים שקושרים אותו לעבר. אחר כך, כפי שאמרתי, כשהחל ההמון לעייף אותי, הגעתי להחלטה להשיג מהר ככל האפשר מפה של העיר, ולראות אם היא מאשרת את קיומו של הפארק הענק הזה, פארק שיהיה גדול דיו ומתאים לגודל ציפיותי.

כבר כמעט הרמתי ידיים כשעלה בדעתי רעיון די מובן מאליו, אם כי בנסיבות האלו הוא נראה לי פרי ההשגחה: עלי למצוא את דרכי לאו דווקא לפי מסלול מדויק של רחובות או רצף של שמות רחובות, אלא לפי מיקומם היחסי של האתרים. הרחובות המסומנים במפה הראו דרכים שלא זו בלבד שהיו בלתי אפשריות, אלא גם לא היה אפשר לאמת אותן. לעומת זאת, כמעט לא ייתכן שהארגון המרחבי של המכלול יהיה שגוי, אלא לכל היותר קרוב לנכון, דבר שהוא בכל אופן יתרון, ושיחסוך לי הליכה מיותרת רבה. באותה שעה כבר גררתי את העייפות ואת התחושה שאני מסתובב בעיר זמן רב מדי, מאז יצאתי מהמלון מוקדם בבוקר, כשעדיין היה קריר. חזרתי לאותם רחובות בפעם השנייה או השלישית, כמובן לא בכוונה; עשיתי זאת כי יד המקרה ואובדן הכיוון, או פשוט חוסר העניין הובילו אותי עד לשם; יותר מפעם חשבתי שאני מבחין במבטי פליאה, ואולי סתם סקרנות כלפי הזר הזה, שמתנהג משונה ומופיע שוב ושוב.

השוטטות נהפכה אצלי לאחת מההתמכרויות האלו, המסוגלות להכיל הן את החורבן והן את הישועה. רכשתי את ההרגל בילדותי, כאשר בגלל ספיחי מחלה הפסקתי ללכת. הייתי יושב על סף הבית ומביט באנשים ובמכוניות שברחוב. בתקופה ההיא נהיה השימוש ברגליים סגולה אנטומית רחוקה ואלגנטית, דבר שלא הייתי מסוגל לו, מי יודע בשל אילו סיבות סתומות, והסגולה כללה את כושר המעבר ממקום למקום. כעבור שנה, סמכות רפואית חדשה הורתה לי לעמוד על הרגליים, ובעיניי זה היה כאילו היכולת הפיזית שבה אלי הודות לַמילה, כאילו איזה אל אוצֵל לי משהו מחירותו. בגיל הצעיר הזה יכולתי ללכת רק עד הפינה או מעבר לרחוב; אבל כפי שאומרים המצליחנים, מאז שום דבר לא יכול לעצור אותי. עוד לפני שיכולתי להבין את זה בוודאות, הראה לי מן הסתם האינסטינקט שהיסוד העיקרי של ההליכה הוא המהירות שלה; שהיא הדבר המתאים ביותר להתבוננות ולמחשבה, ויתרה מזה, היא החוויה הגופנית בעלת התחביר הטוב ביותר ללוות את האדם בחייו. עם זאת, אני חושש שאינני בטוח.

נכון שדברים רבים הקשורים להליכה כבר השתנו, אל כמה מהם אתייחס מיד, אבל ההרגל ששימרתי גם בימים של פורענות או של עליות ומורדות באופן כללי, תומך בתפיסה שיש לי על עצמי, שאני הֵלך נצחי; הוא גם מה שהציל אותי, אמנם אינני יודע ממה, אולי מן הסכנה לא להיות אני עצמי, דבר שמפתה אותי יותר ויותר, כפי שכתבתי קודם לכן, כי ללכת זה להעלות על הבמה את אשליית האוטונומיה, ובייחוד את מיתוס האותנטיות. באופן הזה, ההרגל העכשווי עוזר לי להחזיק בגרסה הזאת, כי ברגע שאני מגיע לעיר כלשהי, ההחלטה הראשונה שלי היא לצאת החוצה. אני רוצה להכיר את הסביבה, להתמזג בה באמצעות הפעולה הפשוטה, הזמינה והמספקת ביותר, הליכה ברגל.

ברגע שהגעתי בחזרה למלון ביקשתי בדלפק הקבלה מפה של העיר. בגלל השעה המאוחרת, ואולי גם משום שהפקידים התרגלו לראות אותי נכנס ויוצא כל הזמן, מברך לשלום בכל רגע ושואל שאלות או מעיר הערות סתמיות, הבקשה הזאת הפתיעה אותם. משום כך חיכיתי זמן לא מועט כשאני נשען על הדלפק. אני לא יכול לומר שנזכרתי בחוויות דומות, כי למעשה לא נזכרתי בשום דבר מיוחד. אלא שהייתי משוכנע לחלוטין שכבר הייתי פעם במצב כזה. ההמתנות ליד דלפקי המלונות, העולם התמוה, ספק חשאי ספק מקוטע, שנגלה לרגע כשמחכים למשהו ליד דלפק הקבלה. פתאום הניחו לפניי מפה, מאלה שמתקפלות לשמונה או לשנים-עשר, עם פרסומות של בתי עסק חשובים. תגובתי הראשונה הייתה לחפש שם את הכתם הירוק. החיפוש לא ארך אפילו שנייה: ראיתי אותו במלואו, עגול כמעט, שפוך כדיו הנבלמת בעמל רב. הידיעה שלמחרת אצלול לתוכו הרגיעה אותי. אחר כך רציתי לחפש את המלון, דבר שנמשך יותר זמן, ושלבסוף עשיתי בעזרת פקיד הקבלה. אז התחלתי לתכנן את מסלול ההליכה, שבעצם לא הצריך הכנה רבה; זה היה רק עניין של הכנה נפשית.

כל שנותיי נהניתי מטיוליי הרגליים, ואני עדיין נהנה מהם עד כדי כך שאני מרגיש שהם מרכיב מהותי של חיי האמיתיים, הֶרגל שבלעדיו לא אכיר את עצמי, אך מזה זמן מה ההליכה מתחילה להתרוקן ממשמעות, או לפחות ממסתורין, ולפעמים נותרת בי רק ההתלהבות הישנה, שבדרך כלל מתפוגגת כעבור חצי שעה כעשן קליל מדי. פעמים רבות חשבתי שהערים עצמן הן האשמות. האחידות החזותית והכלכלית, רשתות החנויות הגדולות, האופנות והסגנונות חוצי הגבולות שדוחקים את הייחודי לדרגה משנית, אל רקע מטושטש ודהוי צבעים. קשה לי למצוא מאפיינים ייחודיים ברחובות, וגם אם אני מוצא ומזהה אותם, נראה שהשפה המקומית השתתקה ונאכפו סימניה של שפה מעשית הנמצאת בכל מקום, ידועה לכולם ומעורפלת, אפילו לא נחוצה, ללא גוון משלה.

אבל ייתכן גם שאני עצמי האשם; שמרגע מסוים, ומסיבות שונות, עיניי מסוגלות לראות רק את מה שחוזר על עצמו. וגם שמתי לב, למגינת לבי, שרוח ההרפתקנות, בכל אופן הסקרנות שליוותה אותי בסיוריי האינסופיים ברחובותיה של כל עיר ועיירה חדשה או מוּכרת שהתחלתי לתור, התשוקה הזאת להרפתקה מפַנה את מקומה לעתים תכופות יותר ויותר לשעמום, לעניין חטוף, או פשוט לבלבול. אני הולך ברחובות רבים, מתחיל בשקיקה ובהתלהבות, נאמר שאני מתבונן בכול בלא שיחמקו ממני הפרטים הקטנים ביותר, אבל לאט-לאט משתלטת עלי תחושת שעמום וזרא.

זאת הרגשה של חוסר תועלת ושל שעמום הממשמש ובא. מסלול ההליכה נראה אינסופי; אני חושב על השעות הארוכות המשתרעות לפניי, עוד ועוד רחובות, עומס תנועה, פינות רחוב רועשות, המוני אדם וכו', או להפך: חוסר ישע, בדידות, סדר או הזנחה. ואני אף מניח שההפתעות לא יהיו הפתעות חשובות, אמיתיות, אלא חוויות בעלות חשיבות מועטה; מצד שני, אני יודע שאף פעם לא חיפשתי ממש הפתעות, המילה "הפתעה" עוררה בי תמיד דחייה, אם לא פחד אמיתי. אני מודה שרגישות הנוסע שבי מקבלת כהפתעה, בשפה הפרטית של החשיבה, רשמים מסוימים שמזכירים דבר מה, סיפוק למראה של חפץ כלשהו, או נוכח מאורע שיש בו מן החידוש, או שלא הובחן קודם לכן, כל דבר, קשר בין העבר והחדש, האקזוטי קצת לפעמים, הנמצא ברגע זה בגבב הלא-מוּכר של הרחובות שעל הפרק, וכו'. האמת היא שחדלתי לחפש הפתעות, כי נדמה לי שאני כבר מתקשה למצוא אותן. לכן, מהכמיהה הנושנה אני משמר מנגנון בסיסי, מעין טיק גופני וחברתי כאחד, שהוא ההליכה.

עזבתי את דלפק הקבלה של המלון והלכתי לחדר האינטרנט, השוכן אף הוא בקומה התחתונה, לבדוק אם קיבלתי הודעות. כיוון שהיה מאוחר מצאתי מחשב פנוי. יום קודם לכן הבנתי שצריך ללכת לחדר האינטרנט בשעות האלו, כלומר מאוחר בלילה, כי כשבאים בערב יש שם אנשים, וכשבאים השכם בבוקר יש שם אנשים ששנתם נודדת. פתחתי את הדואר האלקטרוני שלי וסקרנותי התעוררה למראה הודעה בעילום שם, או ממישהו שרצה להסתיר את זהותו, ללא הצלחה, אם אמנם זה המקרה. ההודעה הייתה בת שורה או שתיים, נדמה לי שרק שורה, והפנתה אותי בסגנון אירוני אל קישור שהופיע למטה, שתוכנו יהיה מעניין מאוד או רב-תועלת בעבורי, אינני זוכר בדיוק. לא היו לי סיבות לפקפק בכך, ובסקרנות מילאתי אפוא את ההוראות. הקישור הוביל לרשימת ביקורת שהופיעה כמה ימים לפני כן בעיתון אחד, על רומן שפרסמתי חודשים אחדים קודם לכן.

הביקורת הייתה שלילית למדי, וטענה שמדובר בספר כושל איך שלא מסתכלים בו. חשבתי על הנימוקים, והם נראו לי קלושים. אחר כך עניתי בשתי שורות לשולח, כתבתי עוד כמה הודעות שהייתי צריך לשלוח, קראתי את החדשות מארגנטינה זמן ארוך ומיותר, ועליתי לחדרי. ייתכן בהחלט שהשולח האלמוני רצה לדכדך אותי, חשב שאתמוטט או אוותר על הספרות בשל כתיבת רומנים כושלים, או רומנים שאינם רומנים, אינני זוכר בדיוק מה חשבתי. זה היה מוזר, כי אף על פי שהייתי אמור להרגיש צער על שמישהו רוצה בהשפלתי ומוצא בקלות את הכלים היעילים, לדעתו, להשגת יעדו, התנחמתי בעיקר בעובדה שנתקלתי באדם גרוע ממני בעליל, כי אדם טוב ממני לא היה מעלה על דעתו רעיון כזה.

מסיבות שונות ומורכבות לא הייתי מרוצה מכתביי באותה תקופה, וזה לא השתנה, אני גם יכול לומר שזה הולך וגובר. כשעליתי במעלית חשבתי על מה שהתרחש זה עתה, וכשפתחתי רגע אחרי כן את דלת חדרי, והצטרכתי להיעזר בכתפי לשם כך כי הדלת הייתה תקועה, הבנתי ששולח ההודעה עלום השם הוא תוצר של הסיפורת שלי עצמי. שהרומנים שלי, טובים או רעים, יוצרים דמויות נרגזות שנידונות לשעבוד מפוקפק. אפילו אני עלול להיות אחת מהן. הדלקתי את הטלוויזיה והחשכתי את המסך כדי לדַמות אותה לרדיו. אחר כך הכנסתי לתרמיל הקטן שלי ספר, מחברת כתיבה, מסמכי זיהוי, כסף, מצלמה, מאלה הקומפקטיות, וידאתי שיש לי עט, וכך הושלמה הכנת הציוד לטיול למחרת. פרשתי על המיטה את המפה, שהייתה עדיין בידי, כדי לעיין בה בתשומת לב.

נראה שהטלוויזיה הייתה מכוּונת לערוץ מקומי, ובשעה הזאת הם שידרו תוכנית על סגולותיה של הסויה, על התשואה הכלכלית הגבוהה שלה ועל הטיפול שנדרש בשטחי הגידולים. אחר כך שודרה תוכנית קצרה על ירקות והובלתם. בינתיים טרפתי בעיניי את המפה וניסיתי לחרוט בזיכרוני דברים זרים לי וחסרי פשר כמעט לגמרי, כי שמות השׂדרות ומערכי הרחובות לא היו קשורים לשום סדר חשיבות ולא לנוף החזותי. בכל זאת זיהיתי אתרי מפתח הודות לסימונם במספרים 1 עד 15. אבל גם נקודות המפתח האלה היו אילמות למדי, כי כמובן לא ידעתי עליהן דבר.

חשבתי שהדבר היחיד שמחזיק את המפה על המיטה ומולי הוא הכתם הירוק הגדול, כפי שכיניתי אותו, הפארק העצום שבלע את נוכחות העיר והקרין אנרגיה על כל הרחובות שהתנקזו אליו. התבוננתי בו וניסיתי לדלות ממנו איזה מושג בעל ערך, מעין תצוגה מקדימה של המסע, וברגע של ריכוז עמוק ראיתי את ה-9 השחורה הזעירה המודפסת בלב הפארק, ספרה לא גדולה מהאחרות, שסימונה ודאי עושה עוול להצדקה הבלעדית של העיר ומשענתה העיקרית, ועם זאת היא פעלה עלי הפוך, מכל מקום הפוך מן המבוקש, כי היא חיזקה את החלטתי לבקר בפארק למחרת, אחרי השיטוט הצפוי ובעצם ההכרחי במרכז העיר וסביבותיו.

ימיי הם אפוא גילום של נווד שעתותיו בידו, של חיי תפנוקים המתנהלים ברחוב, כ"דנדי" המציץ לרגע לעולם זר, אך אינו מוצא בו את המפלט המקוּוה. אולי זה קשור לזמן החולף, הנותן את אותותיו בכולנו – אף שכמובן באופן שונה. כל עבודה מצטברת; ואם חשים עייפות מה אחרי הליכה ברחובות במשך שנים רבות, הגיוני להניח שהדבר נובע מהזמן יותר מאשר מההרגל. שעה אחר שעה, כמו רובוט, בוקר וערב, כמו אדם אטום לסביבה. מסומם משקיעת השמש, נתון לחסדיה של מעין היפנוזה, שבהשפעתה כל דבר מעורר בי סקרנות, ובעת ובעונה אחת אדישות. הרצון להכיר ולדעת קם בי בדיוק כשאני נסחף בזרם בלי מטרה. כל פרט מסיח את דעתי, אם כי בדרך כלל לשניות ספורות: אורות החנויות, דגמי המכוניות וצורות האוטובוסים. כל דבר, רק לא האנשים, כי אותה אינרציה של הולך הרגל המתוכנת מונעת אותי מלהביט במישהו.

ככל שאני חושב על כך, ההתפתחות ההדרגתית שלי כהולך רגל בן זמננו, בין סקרן לספקן, המצב האידיאלי שרציתי תמיד להיות בו, סטתה למצבי הנוכחי כהולך רגל מאוכזב ולרגעים זועם, בתהליך ממושך שזוחל כבר כמה שנים. כל זה התחיל כשאני, בלי לשים לב לכך בזמנו, התחלתי לחפש בנוף העירוני את עקבותיו של העבר. זו הייתה חולשה גדולה וחסרת תקנה, ובסופו של דבר נכנעתי לה. ייתכן שזה קרה בהשפעת הערים האירופיות שתקופה ארוכה הלכתי בהן די הרבה. הערים האלה, כידוע, מתאפיינות בסגידה להיסטוריה ולמורשת, ומציגות תפאורה של הווה מאושר ושופע כהמשך של עבר חי כביכול, עבר שמתגלה כך כטוב. הנחתי לעצמי להיסחף בקלישאה הזאת של עתיקות מתוחזקות היטב והריסות אותנטיות, ומאז נשארה בי כנראה איזו רגישות מותנית שמביאה אותי, אינני יודע, לחפש עקבות של ימים נשכחים בכל מקום שאני הולך בו, גם כשברור שלא כדאי למצוא אותם. כי במקומות אחרים, שאינם ערים אירופיות, העקבות האלה הם משהו אחר לגמרי, הם אינם מופיעים כעקבות, או שהם בעלי מעמד שונה, או פשוט אין בהם כל נקודת שיא ראויה לציון. על כל פנים, נגמלתי מן ההרגל, זה הלקח האירופי החמקמק שלמדתי, ואולי בגלל זה אני רודף עכשיו אחר דברים שאינם נמצאים, שביסודו של דבר אינם מופיעים, או אינם קיימים; וכשאני מוצא אותם הם אינם מספקים אותי, כי אינני יכול להתייחס אליהם ברצינות. כך נהפכו טיוליי לטקסים עקלקלים, המוּנעים בידי האדישות שנובעת משנים על שנים של אותה התנהגות.

לכן כמעט הכול מביא אותי לנטוש את ההליכות: את מה שאני מחפש אי אפשר למצוא, וכך גם מה שאני מוצא – כמעט כלום. ועם זאת, מפַעֵם בי דחף נגדי, רצון עז שאינו מניח לי לוותר; אינני יכול שלא להסתער על הרחוב ולהתחיל ללכת. כשאני מגיע לאיזה מקום, הרגש הראשון שמתעורר הוא סקרנות; זה אולי נשמע קצת ויטליסטי ונאיבי, אבל אני משתוקק להכיר את החיים ואת המנהגים של הילידים, לצלול לתוך ההרגלים והייחודיות של המקום, לגלות איזו יצירה, לחיות סיפור. אך בלהט החיקוי שלי מגיעה עד מהרה אותה נקודה, ואף מגיעה מהר יותר ויותר, כבר אחרי כמה רחובות; זוהי העייפות שהזכרתי, פיזור הדעת, משהו שאפשר לקרוא לו "מצוקת הולך הרגל", תערובת של זעם ורִיק, של צימאון ודחייה. מהנקודה הזאת והלאה אני מתנהג כמו זומבי: אני רואה אנשים כאילו אינני רואה אותם; הוא הדין בחזיתות הבניינים והמשכם של הרחובות והשדרות. אני מסוגל להעריך פרטים מסוימים, לזהות דגימות בעלות ערך מעשורים ומאות שחלפו, על פי רוב מטושטשות וכבר די פגומות גם אם שמורות היטב, נופים עירוניים, גינונים חברתיים והרגלים שמעוררים את סקרנותי ושהם ייחודיים, וכו'. אבל הגרירה של צעידתי האוטומטית, שמבקשת רק לטרוף את המדרכות עד שיחשיך, כמו מפוגגת אותי ואני שוכח מיד את כל מה שראיתי ורשמתי זה עתה, נכון יותר זורק הכול לפינה נידחת של הזיכרון, שבה הכול מתגבב ללא מיון וארגון.

כך, אני מסוגל אמנם לנצור קרנות רחוב, תמונות, אירועים, ובכלל פיסות קטנות של מציאות, אבל לא להעמיד אותם ברצף, שלא לדבר על איזה הקשר הגיוני, נקודת התייחסות. הדבר שהתבוננתי בו לפני שני רחובות שווה בערכו לדבר כלשהו שראיתי אתמול, למשל, או לפני כמה חודשים. למרות זאת אני ממשיך ללכת קדימה, נדחף, נכון יותר נגרר הלאה בתחושה של טשטוש, של אותה מצוקה שדובר בה. אולי החוויה כולה איננה אלא זאת; כלומר, מרוב הליכה הצטמצם אצלי הכושר להתפלא או להתפעל. הרחוב הראשון בעיר כלשהי מפעיל בי מנגנון זכירה והשוואה שמחבל בתקווה ובאמון שאדם מרגיש כלפי המכלול הנצפה. הדברים חדלים להיות יחידאיים ומתגלים כחוליות בשרשרת.

בטלוויזיה בדיוק התחילה תוכנית ראיונות עם דמויות ידועות מאזור הכפר, שסיפרו על ההתחלות שלהם, על המשפחות שלהם ועל מנהגי האתמול, כפי שהציגו את הדברים בכותרות. ברגע ההוא חשבתי שהגיע הזמן להתכונן לשינה. הלכתי לחדר האמבטיה, ושוב הרשים אותי האור המושלם שבחדר, כמו חדר ניתוח ללא צל. כשיצאתי דיבר איש שעל פי גון קולו הנחתי שהוא מבוגר. הוא אמר שאף על פי שכל חייו עברו עליו בכפר, מעולם לא התגבר על הפחד מהחשכה, ומאז ילדותו הוא תופש את עבודות היום – לא רק שלו, אלא של כולם – כניסיון לחמוק מהלילה או לדחות את בואו. ניכר באיש שיש לו כושר דיבור, אמרה המראיינת בטון רב-חשיבות. עם זאת, לא הצלחתי להבחין באיזו מידה זו מחמאה או הזמנה להמשיך לדבר; האיש הפוחד מהחושך שתק, ניסה לחשוב על תשובה; זה מה שחשבתי בהתחלה, אבל משחלפו דקות אחדות והוא לא המשיך לדבר, אמרתי לעצמי שאולי נגמר השידור בפתאומיות. בינתיים הספקתי לחזור לחדר האמבטיה, לצאת, לקפל את המפה, להכניס אותה לתרמיל, להיכנס למיטה ולכבות את האור. פעולתי הפיזית האחרונה, ככל שזכור לי, הייתה כיבוי הטלוויזיה בעזרת השלט, למקרה שהשידור יתחדש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שני העולמות שלי”