החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שנת הארבה

מאת:
מערבית: עדו כהן | הוצאה: | 2018-12 | 277 עמ'
זמינות:

88.00

רכשו ספר זה:

באמצעות היומן יוצא הדופן נחשפים הקוראים לתקופה דרמטית ומכוננת בהיסטוריה של הארץ: משלהי האימפריה העות'מאנית, דרך מאורעות מלחמת העולם הראשונה והשפעותיה, ועד לתחילתו של עידן חברתי ופוליטי חדש.

"כך יושב אני אל השולחן ומשחק בשפמי, כמוני כאלפי חיילים".

אלקֻּדְס – ירושלים, מלחמת העולם הראשונה

 

אחסאן אלתורג'מאן, צעיר בעל השכלה תיכונית, מגויס כלבלר לצבא העות'מאני. בהשפעת מורו הנערץ, ח'ליל אלסכאכיני, הוא מחליט לכתוב יומן, ובו הוא כותב על אהבותיו ושנאותיו, על התנהלות השלטון הצבאי, על השמועות הנפוצות בעיר ועל השתנותה של הארץ. מאה שנים אחר כך מתגלה היומן במדפי הספרייה הלאומית באגף ספרי ה-AP ("רכוש נטוש"), שלשם הועברו הספרים שהופקעו מספריות בתיהם של פלסטינים אחרי מלחמת 1948. היומן ראה אור בערבית ובאנגלית והוא מתורגם כאן לראשונה לעברית מהמקור הערבי.

סלים תמארי (יליד יפו, 1945) משמש כמנהל המכון ללימודים פלסטיניים וכעורך הראשי של כתב העת האקדמי  Jerusalem Quarterly. מחקריו עוסקים בין השאר בתרבות העירונית במזרח התיכון, בסוציולוגיה הפוליטית וההיסטוריה החברתית של המזרח התיכון בכלל ובהיסטוריה החברתית הפלסטינית בפרט.

מקט: 4-1307-69
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

מה יהיה גורל פלסטין לאחר המלחמה?
יום ראשון, 28 במרס 1915, 15 במארת 1331 [עות’מאני],
החל ב־11 ג’ומאדא אלאולא 1333 [להג’רה]
[1] לפני שנתיים כתבתי את זיכרונותי ביומן, אבל לא עבר זמן רב עד שהזנחתי זאת. הייתי כותב בו יום אחד ועוזב אותו לימים, לשבועות ולחודשים, עד שהפסקתי לכתוב בו. הערב הלכתי לבית ח’ליל אֶפֶנדי

*    הערת המערכת: תודה מקרב לב לד”ר אביגיל יעקבסון על העריכה המדעית ועל הליווי האקדמי שהעניקה לפרויקט. יעקבסון איתרה את היומן בעקבות הערת שוליים בספרו של יהושע פורת, צמיחת הלאומיות הערבית הפלסטינית, 1918–1929 (עם עובד, 1976), והייתה הראשונה שעשתה בו שימוש לצרכים אקדמיים. תודה לדויגו אטלס על הייעוץ הלשוני בתורכית, לרבות התקנת המונחון, לגל קרמרסקי על התיאום מול הספרייה הלאומית בנוגע לצילום הדף המקורי מהיומן, ולבסוף תודה מקרב לב לאיילת קמאי שטרחה במסירות ובמקצועיות על התקנת הנוסח הסופי של היומן ואחרית הדבר.
**    בעמוד ממול: טוראי אחסאן אלתורג’מאן במדי הצבא העותמ’אני, אלקֻדס־ירושלים 1915. אוסף משפחת תורג’מאן.
אלסכּאכּיני בחברת חסן אלח’אלדי ועומר אלצאלח [אלבּרגוּתי].  ח’ליל אפנדי קרא לנו דבר־מה מיומנו, והדבר שימח אותי ועורר בי געגועים לכתיבה ביומני. גם אם לא אכתוב בכל יום, אכתוב את הדברים החשובים שעולים בדעתי ושעוברים עלי. דברים שאם אכתוב אותם ואשוב לקרוא בהם בעתיד, יהיו בשבילי בילוי שאין טוב
ממנו.
שיחתנו נסבה על המלחמה הארורה ומועד סיומה, ועל גורלה של המדינה העות’מאנית, ומחשבותינו בנושא זה היו כולן תואמות. ימיה של המדינה קצרים, ללא ספק, והיא עתידה להתפרק במוקדם או במאוחר, וברור כשמש שהיא תחולק. אבל אני תוהה מה יעלה בגורל פלסטין? התשובה לשאלה פשוטה: או עצמאות או סיפוח למצרים, והאפשרות השנייה סבירה יותר ממתן העצמאות. הסיבה היא ששום מדינה מלבד האנגלים לא באה לכבוש את הארץ, ואנגליה לא תעניק עצמאות מוחלטת לפלסטין ולא תהפוך אותה לממשלה עצמאית. אלא מה שתעשה הוא שתספח אותה למצרים ותיצור משתיהן ממשלה אחת תחת שלטונו של החֶ’דיו במצרים. זאת מפני שמצרים שכֵנה לפלסטין, ותושבי פלסטין רובם מוסלמים ערבים, כך שסיפוחם אליה והפיכת הח’ליף המצרי למלך עליה ועל חיג’אז, סביר ביותר. השמועות היום רבות. מביניהן, הפגזת חיפה על ידי הצי האנגלי, חציית כמה כלי שיט אנגליים את מְצָרֵי הדרדנלים והגעתם למרמרה. אם הידיעה האחרונה אינה נכונה היום, היא תהיה נכונה בקרוב. זאת מפני שההתקפות על הדרדנלים נעשו תכופות, ואין אפשרות עמידה [מילה לא קריאה] זאת מול הצי. העיר [מילים לא קריאות] באוסטריה נפלה, ואין ספק שהדבר ישנה את מהלך המלחמה, ותבוא לנו ישועה בקרוב.

תפקידי במפקדת המטות עם עלי רוּשֶן בֵּיי
יום שני, 29 במרס 1915
[2] אנשים שואלים אותי: איפה אתה היום, ובמה אתה עוסק? השאלה הזו חוזרת כל יום מספר פעמים. על השאלה הראשונה אני עונה להם: במַנְזִל אלעסכּרי, אצל רושן ביי. על השנייה אני מתלבט מה לענות, מפני שאינני יודע בעצמי מה תפקידי. אם אגיד שאני לבלר, אשקר, מפני שאיני כותב כלום. ואם אומר שאני דוור ושליח, גם זה יהיה שקר. אבל אשוב ואומר: אני לבלר, מפני שנלקחתי ממקומי הקודם על מנת לכתוב, וכשהקצין שלי ראה שכתב ידי אינו ראוי להיכתב בפנקסים ובניירות הרשמיים, הוא בחר בעבורי בישיבה על כיסא ליד שולחן. מדי פעם הוא מטיל עלי לקחת כמה ניירות, להחתים אותם ולחלקם במחלקות. לפעמים הוא מעסיק אותי בקניית כמה מצרכים מהשוק ומטיל עלי כמה עבודות פרטיות [מילה חסרה], פעם בחודש אני כותב לו מעט דברים, אבל זה נדיר. כך יושב אני אל השולחן ומשחק בשפמי, כמוני כאינספור חיילים במדינה העות’מאנית שאין להם תעסוקה חוץ מלתפוס כיסא ושולחן ובסוף החודש הם מקבלים משכורת. מדינה שזהו מצבה מובטח לה שהיא צפויה לחלוף מן העולם בקרוב. אני הוספתי עצלות על עצלותי הרגילה.
היום היו שמועות על הפגזה של הצי האנגלי בעזה והפגזת עוד כפר בין יפו לעזה.

חיילים גונבים עצים מאדמתנו בכרם אלאערג’
אותו יום
יש לנו חלקת אדמה שנקראת כַּרְם אלאַעְרַג’ — כרמו של הצולע — אין לי מושג למה, וחלקה נוספת קטנה יותר. בשתי החלקות נטועים עצי זית ויש בורות מים. הבור הגדול יותר נמכר מדי שנה בסכום של לא פחות מעשרים לירות צרפתיות. בשנה שעברה הציעו לאבי מחיר שהוא לא הסכים לו, כי חשב שימכור במחיר גבוה יותר. אחר כך התחילו תושבי העיר לבוא לשאוב את מימיו ולמכור אותם עד שאזלו, ולא קיבלנו תמורתם אפילו פארא. השנה החיילים ירדו לאדמתנו והתחילו לשבור את עצי הזית ולמוכרם כאילו היו שאריות שהותירו אחריהם הצבא או הסולטאן. אבל אם היו כאלה, אף אחד לא היה מעז לגעת בהם, אלא היו שומרים עליהם.
[3] החיילים לא הסתפקו בכריתת ענפי העצים לשימושם, אלא החלו סוחרים בהם ומוכרים את העץ למאפיות. למי תתלונן? כשאנחנו מדברים עם הקצינים הם אומרים “איננו יכולים לשלוט בחיילים”, וכשאנו מדברים עם אלו שמעליהם, הם חושבים שזה חלק מרכושם ויש להם זכות לעשות זאת, כי כל דבר שהחייל עושה הוא מותר. אני מתבייש לכתוב על הקצינים שהם לא יכולים לשלוט בחייליהם. איך המפקד יהיה מפקד אם אין לו יכולת לשלוט בחייליו? אבל התשובה לכך פשוטה: המפקד נטש את חייליו ואינו מתעניין בהם. הוא הולך אל השווקים ובתי־המרזח וממלא את בטנו באוכל, ואת ראשו בשיכר. אחר כך הוא הולך אל בתי־ההפקר, וכך הוא מבלה את כל ימיו. איך יכול המפקד לשלוט בחייליו בצורה כזו? המילה מפקד פירושה מי שפוקד ומנהיג ומארגן את ענייני חייליו, האחראי עליהם. לְמה ניתן לצפות מקצינינו אם הם במצב כזה, ובנוסף לזאת הם אינם יודעים לנהל את חייליהם. לְמה אפשר לצפות ממדינה במצב כזה?
יורד היום גשם שוטף, ואנחנו זקוקים לו. הארבה התפשט בכל הארץ. הוא הגיע לפני שבעה ימים מכיוון מזרח וכיסה את השמיים. באותו יום לקח יותר משעתיים עד שכולו חלף, אללה ריחם עלינו. מלחמה, יוקר, ארבה ומגפות פושטות בארץ. מר גורלך, אתה העני. אנא, אלי, רחם עלינו. מפעם לפעם מבקר אותנו [שלוש שורות לא קריאות] אבל מה התועלת בזאת?

תליית החיילים בשער יפו
יום שלישי 30 במרס 1915
[4] בדרכי אל המנזל בבוקר פגש אותי דודי מצד אמי סעד אלדין אפנדי אלח’לילי, ושאל אותי אם שמעתי על תלייתם של שניים בשער יפו הבוקר. לקחתי את העניין ברצינות, והלכתי בלי לדעת אם לפקפק או להאמין בו. התחלתי לשאול אם השמועה נכונה, וכל מי ששאלתי אישר לי את הדבר. כל כך התרגשתי למשמע הידיעה העצובה הזאת. הקטל וההוצאה להורג נהיו קלים כל כך בימים אלה, עד כדי כך שאנחנו שומעים על גזר דין של אדם ואיננו מתרגשים, מפני שהתרגלנו לשמוע ידיעות כאלו. הדבר הפך לשגרתי מרוב שהוא חוזר על עצמו. אלוהים, כמה קשה ליבו של אדם הגוזר גזר דין מוות על חייל שערק לכמה ימים או שבועות. אבל כשהם עושים זאת הם אינם עושים דין צדק. אילו היו בוחנים את הדבר לעומק, והיו יודעים את הסיבות שאילצו אותו לערוק, לא היו גוזרים עליו שום עונש. אם לחייל אוזל הכסף, מה עליו לעשות, לגנוב? הרי החוק אינו מתיר זאת. או שאולי ימכור את הבגדים שקיבל מהמדינה? לא ולא. אילו הייתה המדינה נותנת שכר חודשי המספיק לצורכי החיילים, איש לא היה בורח. אבל הם הקציבו לכל חייל משכורת של חמישה גרושים מצרִיים, שהלוואי שהיו משלמים אותם! אני יודע שרוב החיילים, אם לא כולם, לא קיבלו אפילו מֶטֶליק מאז שהוכרז הגיוס הכללי. החייל הוא גבר שזקוק לכסף לו ולמשפחתו, כמו שזקוק לזה הקצין. אם כך, מדוע לא מעריכים אותם? ונוסף על כך יחסם הרע של הקצינים כלפיהם.
אומרים שסיבת הוצאתם להורג של אותם שניים היא שהם גילו כמה סודות והתכתבו עם האנגלים והפצירו בהם לכבוש את הארץ. אינני חושב שזה מה שהיה. אם הממשלה האנגלית, או כל ממשלה אחרת, הייתה רוצה מרגלים בארץ, האם הייתה מקבלת ידיעות מאנשים כמותם? זה לא ייתכן, מפני שהאנשים שהוצאו להורג הם מן ההמון. האם מדינה כמו אנגליה תסמוך על דברי אנשים כאלה? דבר ראשון, אם הם יכתבו לא יבינו מה שיכתבו, ואם ידברו לא יבינו מה יאמרו, ואם ישמעו דבר ישבשו אותו. אז איך אפשר להאמין שאנגליה השתמשה בהם, זה בהחלט בלתי אפשרי. רחמי אללה עליהם.

פרסומת סינמטוגרפית לצבא העות’מאני
יום רביעי, 31 במרס 1915
[5] שמעתי אתמול שבכוונת הצבא לצלם את המשרתים במנזל בצילום סינמטוגרפי, כשהם מעמיסים את אוטומובילי המטען ועגלות המשא, ואת הסוסים, הפרדות והגמלים, כדי להראות את הכנות המדינה העות’מאנית למתקפה על מצרים. כולם הלכו לשועפאט, כפר מצפון לאלקדס־ירושלים. חלקם נסעו באוטומובילים, וחלק נסעו בעגלות, אלה בסוסים, ואלה בגמלים. שמחתי שמחה גדולה כשיצאו, כי ידעתי שאלך ואהיה חופשי. מייד כשיצאו הלכתי לשער יפו. השעה הייתה עשר וחצי. פגשתי שם את עומר אלצאלח [ברגותי] את ג’ורג’ [פֶּטרוּ] ואת אנטון מוּשַבִּכּ. עמדנו בשער יפו וחיכינו לבואו של ח’ליל אפנדי סכּאכּיני. הוא הלך אל ראש העירייה לבקש ממנו עזרה בתשלום כופר כסף. הוא הגיע, ובישר לנו שעוד היום ישלם את הכופר, וכולם שמחו. אחר כך הלכנו תוך כדי שיחה.
בדרכי הביתה אחרי תפילת הלילה, ראיתי את בן דודתי מצד אִמי חסן אלח’אלדי, ואת עומר אלצאלח, ואת האשם יחיא, שהוא בעל דרגה ותלמיד משרד הרפואה הצבאי באיסטנבול. מאחוריהם היו חאג’ ראע’ב אפנדי אלח’אלדי ודודי מצד אמי מוחמד תופיק אפנדי אלח’לילי. הלכתי עם האפנדים, וצעדתי איתם עד שהגעתי לבאב אלעאמוד [שער שכם]. דודי הזמין אותי לאכול איתו ארוחת ערב, וכך עשיתי. הלכתי אל בית הדוד עם חסן, דודי מצד אבי החאג’, עומר והאשם. משם חזרנו והלכנו אל בית המורה ח’ליל אפנדי סכאכיני, היו שם עאדל אפנדי גַ’בְּר ועומר אלצאלח. השיחה נסבה סביב בתי־הדין בארץ. חאג’ ראע’ב אפנדי אלח’אלדי טען שיש ליקויים עצומים בבתי־הדין, ואילו התיקונים שהוכנסו הם מועטים. עאדל ג’בר ביטל את דבריו לחלוטין, ואמר שהתיקונים השיגו את מטרתם, ואין לאיש סיבה למתוח ביקורת. אחר כך התחילו לדבר על מצבה הפנימי של המדינה ועל הליקויים שיש בה. הם דיברו קצת על המדינות הלוחמות ועל גרמניה, צרפת ואנגליה. חאג’ ראע’ב אמר: אילו צרפתי היה מאבד נעל, הוא היה נותן את כל גרמניה פרס למוצא. כאן כולם החלו לצחוק על הדברים. ובשעה עשר וחצי בשעון פרנג’י הלך כל אחד
לביתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שנת הארבה”