שמונה איגרות שכתב הרב צבי יהודה קוק לעלמה הלנה בר (לימים ברט) בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בכתב יד קשה […]
מבוא
רקע היסטורי
בשנים 1915–1919 (תרע”ה–תרע”ט) התכתב הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891–1982, להלן: הרצי”ה) עם בחורה בשם הלנה בֶּר מהעיר הלברשטט (Halberstadt) שבגרמניה. האיגרות שאותן כתבה לא נותרו בידינו, אבל היא שמרה את האיגרות ששלח לה הרצי”ה – וחיבור זה מאפשר עיון מואר בהן.
הרצי”ה נולד בעיירה זוימל (Zaumel) במחוז קובנא שבליטא, לאביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935, להלן: הראי”ה) ולאימו ריזא רבקה. בשנת 1904 (תרס”ד) עלתה המשפחה לארץ ישראל בעקבות מינויו של הראי”ה כרב של יפו והמושבות, אך כעבור עשר שנים, בשנת 1914 (תרע”ד), נסע הרצי”ה להלברשטט, שם המשיך לעסוק בתורה וללמדה לאחרים ונוסף על כך הרחיב את השכלתו הכללית.
“על מצב דלות התורה כאן הלב כואב ודואב ממש”, כותב הרצי”ה לאביו, לכן הוא מתחבר אל הצעירים במטרה לנסות ולהשפיע עליהם. הוא אף יוצא איתם לטיולים אל מחוץ לעיר, אבל מבקש שיחליפו ‘את שירי הטיול הגרמנים ב”שיר המעלות” “לדוד ברוך” ו”אדון עולם”‘.
תקופה זו חשובה בהתפתחותו של הרצי”ה, משום שהיא המאפשרת לו היכרות ראויה עם הפילוסופיה והמחשבה הכללית. המתח שבו הוא שרוי בין התפתחות תורנית ראויה לבין התפתחות הגותית וכללית ראויה, זוכה לביטוי רחב בחילופי המכתבים שבינו ובין אביו. הוא מעלה על הכתב את ההתלבטויות המלוות אותו בלימודיו על אודות הצורך בשיטתיות בלמידה הפילוסופית והתרבותית הכללית; על אודות היחס והאיזון הראויים שבין הלימוד התורני ללימוד הכללי; הלימוד המסודר האקדמי או המשך לימודים אוטודידקטיים. הסובבים אותו דווקא מעודדים ללימוד מסודר ושיטתי, אולי אפילו אקדמי, ‘בפרוגרמה ראויה מכוונת’, ואף אביו כותב לו: ‘על דבר ההכשרה לאוניברסיטה הלא אמרתי כמה פעמים שתעשה כנטיית רוחך הטהור’. בסופו של דבר הרצי”ה בוחר ללמוד באופן פרטי, שאותו הוא מתאר כסידור ‘לימודי החול על ידי בעלי הבתים’.
נושאי הלמידה הכללית של הרצי”ה כוללים, על פי עדותו, לימודי מתמטיקה וגאומטרייה, צרפתית וגרמנית. והוא מפרט מעט: ‘כרך אחד מכתבי קאנט הקטנים, שבו הנחות והשערות שיטת הקוסמולוגיה ואסטרונומיה שלו עם רעיונות וגם רגשות נכבדים כלליים בעניינים רוחניים ונבדלים השייכים לזה’. כפי הנראה, הכוונה למאמרו המוקדם של קאנט ‘Allgemeine Naturgeschichte und Theorie des Himmels’ (‘היסטוריה כללית של הטבע ותאוריה של הרקיע’), משנת 1755, כאשר עיקר עיסוקו התמקד במדעי הטבע – פיזיקה מתמטית, כימיה, אסטרונומיה, ומה שאנו מכנים היום מדעי כדור הארץ; ‘ומאמר אחד של לצרוס בענייני “פסיכולוגיית העמים”, מתוך עתונם שהיה מיוחד לעניינים אלה’, הכוונה לכתב העת Zeitschrift für Völkerpsychologie und Sprachwissenschaft (כתב עת לפסיכולוגיית העמים ולמדע הלשון), שנוסד בשנת 1859 על ידי מוריץ לצרוס (Lazarus, 1824–1903) וגיסו הימן שטיינתל (Stinethal, 1823–1899), מייסדי ‘פסיכולוגיית העמים’ (Völkerpsychologie), המניחה את קיומה של רוח לאומית (Volksgeist) וגורסת כי לא רק לאינדיבידואל ישנה פסיכולוגיה אלא אף לקבוצות גדולות יותר כמו קבוצות לאומיות כאלו ואחרות. אומנם פסיכולוגיית העמים נשכחה זה מכבר, בייחוד לאור העובדה שהאחרון שעסק בה היה וילי הלפך (Hellpach, 1877–1955) מתוך רצון לבסס את השקפת העולם של הרייך השלישי מבחינה פילוסופית, ובכל זאת פסיכולוגיית העמים תפסה מקום מרכזי במשנתו הלאומית של הרצי”ה, במאמריו ובשיעוריו.
ניתן לומר כי בעוד הראי”ה בוחר לתאר את עצמו כמי ש’כל מקורות מחשבותיו מפכים הם רק מאהלי שם’, הרי הרצי”ה בוחר לתאר את עצמו כמי שמכיר את ההגות הכללית מכלי ראשון וקרא אותה במקורה: אני ‘מחותן גדול עם התרבות הצרפתית והגרמנית’, כך אמר.
באותה העת יצא הראי”ה לכינוס תנועת אגודת ישראל בגרמניה, אך הכינוס בוטל בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האב והבן, ששהו באופן זמני בעיר באד־קיסינגן (Bad-Kissingen) כאורחיו של רב העיר הרב ד”ר יצחק זעקל במברגר (1863–1934), היו בעלי אזרחות רוסית ולכן נאסרו בשל היותם נתיני מעצמה אויבת. הרב במברגר הצליח לשחרר את הראי”ה, שתכף לאחר מכן נסע לסנט־גאלן (St. Gallen) שבשווייץ, וכעבור שבוע הצליח לשחרר גם את הרצי”ה שהצטרף לאביו.
בשנת 1916 (תרע”ו) עבר הראי”ה ללונדון, שם כיהן כרב קהילת ‘מחזיקי הדת’, אך הרצי”ה נשאר בעיר נוישאטיל (Neuchatill) שבשווייץ, שם, ובעיר בֶּה (Bex) הסמוכה, לימד במוסד לנערים: ‘כשלש שעות ביום אני עסוק עם אחרים’. את תוכני ההוראה עם הנערים הוא מתאר במגוון תחומים: משנה, גמרא יבמות, סנהדרין, מכות וחולין, תנ”ך, עיונים רוחניים וכן ‘ענייני לשון עברית בסיוע מעט דקדוק וכתיבה וקריאה בספרות’. אולם עיקר זמנו מוקדש ללמידה עצמית, במגוון התחומים של הספרות היהודית הקלאסית: גמרא בבלי וירושלמי, כמה מסכתות בו זמנית, שולחן ערוך, ספרי מחשבה ומוסר כמו כוזרי, מורה נבוכים, חובות הלבבות, מסילת ישרים, שערי קדושה. במכתבו הוא מוסיף ברמיזה על אודות ‘איזו הסתכלות בספרי קודש מדרשי חכמים של סתרי חכמה ואורה’.
בשנת 1917 (תרע”ז) שב הרצי”ה לסנט־גאלן והיה סמוך על שולחנו של אברהם קמחי, ‘מראשי אצילי היהדות אשר במדינת שויץ’. אולם בשנת 1919 (תרע”ט), לאחר שהראי”ה נפל למשכב, נזקק לניתוח ואף כתב צוואה, נסע הרצי”ה ללונדון כדי לסעוד אותו על מיטת חוליו ולאחר מכן שהה איתו בעיר וסטקליף (Westcliffe) עד החלמתו.[25]
הרצי”ה שב עם הוריו לארץ ישראל בתאריך ג’ באלול תרע”ט (29.8.1919), שם נתמנה הראי”ה לרבה של ירושלים.
אין עדיין תגובות