החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שמי נייר בוערים

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2018-10 | 448 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

היא הסיטה מבט לרגע — והילד נעלם.

רייצ'ל אכולת רגשות אשם וחוששת לגורל בנה. התקשורת והציבור יוצאים נגדה ודורשים צדק. רייצ'ל במצוקה: האם יש לה על מי לסמוך? האם נותר מי שיסמוך עליה?

גם ג'ים, מפקח בילוש במחלקה לחקירות פליליות, חושד ברייצ'ל ובבני משפחה אחרים. אבל כשהחקירה מסתעפת הוא מגלה שככל שמעמיקים לצלול אל הנפש האנושית — מתגלות תפניות, בחירות ודפוסים חדשים.

ד"ר פרנצ'סקה מָנֵלי, הפסיכולוגית שמנסה להבין בדיעבד את האירועים הקשורים בתיק, לעומת זאת, מפקפקת בג'ים ובכשירותו. היא מנסה להבין לא רק מה קרה, אלא גם מדוע בחרו ג'ים ורייצ'ל  בנתיב בו בחרו ללכת.

במותחן פסיכולוגי עוצר נשימה ג'ילי מקמילן שולחת את הקורא למסע מהיר של תפניות עלילה, שהזניק אותה לרשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס וגרם למבקרים הבריטים לסמן אותה ואת ספריה הבאים כהבטחה שמתממשת.

מקט: 15100955
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


רייצ’ל

האופן שבו אנשים אחרים רואים אותנו שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו חושבים שאנחנו נראים.

במפגש הראשון שלנו עם אדם חדש אנחנו יכולים לנסות להתחיל ברגל ימין, ולתאר את עצמנו בצורה הטובה ביותר, ועדיין להיכשל לגמרי.

זה אחד הפחים שהחיים טומנים לנו.

יצא לי לחשוב על זה הרבה מאז שהבן שלי בן נעלם, ובכל פעם שאני חושבת על זה עולה אותה שאלה: אם אנחנו לא מי שאנחנו חושבים, האם מישהו כן כזה? אם יש כל כך הרבה מרווח לטעות באופן שבו אחרים שופטים אותנו, איך נוכל להיות בטוחים שהאופן שבו אנחנו מעריכים אותם דומה בצורה כלשהי לאדם האמיתי שמסתתר שם?

אתם מבינים לאן אני חותרת.

האם לבטוח במישהו או להסתמך עליו רק מכיוון שהוא דמות סמכותית או בן משפחה? האם משהו מהחברויות וממערכות היחסים שלנו מבוסס באמת על יסודות איתנים?

כשאני במצב רוח מהורהר, אני חושבת כמה שונים היו חיי אילו היתה בי התבונה לחשוב על דברים כאלה לפני ההיעלמות של בן. כשמצב הרוח שלי קודר, אני מכה על חטא מכיוון שלא עשיתי זאת, והמחשבות שלי, החוזרות על עצמן במידה משתקת, מייסרות אותי במשך ימים שלמים.

לפני שנה, ממש לאחר ההיעלמות של בן, השתתפתי במסיבת עיתונאים ששודרה בטלוויזיה. התפקיד שלי היה לבקש עזרה באיתורו. המשטרה נתנה לי תסריט להקריא. הנחתי שהאנשים שצופים בשידור יבינו אוטומטית מי אני, שהם יראו אמא שהבן שלה נעדר ושלא מעניין אותה דבר מלבד להחזיר אותו.

רבים מהאנשים שצפו, והקולניים ביותר מביניהם, חשבו בדיוק ההפך. הם האשימו אותי בדברים איומים. לא הבנתי למה עד שצפיתי בעצמי בהקלטה — כשהיה מאוחר מדי למזער את הנזק — אבל ברגע שצפיתי בה, הסיבה התבררה לי מיד.

זה בגלל שנראיתי כמו טרף.

לא טרף קוסם לעין, איילה פעורת עיניים שמתנודדת על רגליים דקות, אלא טרף שניצוד זמן ממושך והוא תשוש וקרוב לסופו. הצגתי בפני העולם פנים מעוותות מרגש, ופגועות ושטופות נימי דם, גוף רועד מצער וקול שנשמע כאילו גורד בכוח מתוך פה חרב. אם חשבתי שהצגה כנה של עצמי ושל הרגשות שלי, חשופים ככל שיהיו, עשויה לעורר אהדה כלפי ולדרבן אנשים לעזור לי לחפש את בן, טעיתי.

הם ראו בי מופע אימים. הפחדתי אנשים כי הייתי מישהי שהגרוע ביותר קורה לה, והם תקפו אותי כמו עדת כלבים.

מאז שהסיפור נגמר, מציעים לי מדי פעם להופיע שוב בטלוויזיה. אחרי הכול, זה היה תיק סנסציוני. אני תמיד מסרבת. הנכווה ברותחין נזהר בצוננין.

אבל זה לא מונע ממני לדמיין איך הראיונות האלה היו מתנהלים. אני רואה בעיני רוחי אולפן טלוויזיה נוח ומראיין חביב־למראה שאומר, ‘ספרי לנו קצת על עצמך, רייצ’ל.’ הוא נשען לאחור בכיסא, שמוצב בזווית ידידותית לשלי, כאילו נפגשנו לפטפט בפאב. ההבעה על פניו מזכירה מישהו שמסתכל איך מכינים לו קוקטייל, או מנת גלידה אם תעדיפו. אנחנו מפטפטים והוא מקדיש את הזמן הדרוש לגרום לי להיפתח, ומאפשר לי לספר את הצד שלי בסיפור. אני נשמעת בסדר. אני בשליטה. הדמות שלי תואמת דמות קבילה של אם. התשובות שלי כולן שקולות. הן לא מאתגרות. בשום שלב אני לא מעוררת חשד בגלל פליטות פה שנשמעו טוב בתוך הראש שלי. אני לא מתחבטת ושוקעת.

הפנטזיה הזאת עשויה להעסיק אותי דקות ארוכות. התוצאה תמיד זהה: הריאיון הדמיוני מתנהל היטב, בצורה נפלאה למען האמת, והדבר הטוב ביותר בכל העניין הוא שהמראיין לא שואל אותי את השאלה השנואה עלי יותר מכולן. מספר מפתיע של אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת. הם עשויים לנסח אותה כך: ‘לפני שגילית שבן נעלם, היתה לך תחושת בטן כלשהי שמשהו רע עומד לקרות לו?’

אני שונאת את השאלה הזאת כי היא מרמזת על הזנחה כלשהי מצדי. היא רומזת שאילו הייתי אמא אינסטינקטיבית יותר, אמא טובה יותר, הייתי מרגישה שהילד שלי בסכנה, או שהייתי אמורה להרגיש בזה. איך אני עונה? אני פשוט אומרת ‘לא.’

זאת תשובה פשוטה, אבל לעתים קרובות היא גורמת לאנשים להסתכל עלי מבולבלים, עם המצח מקומט בהבעה המסוימת הזאת כשהרצון לגרד ממישהו פיסת רכילות עסיסית גובר על האהדה כלפיו במצוקתו. מצח מקומט בעדינות ועיניים חקרניות שואלים אותי, באמת? את בטוחה? איך זה יכול להיות?

אני לעולם לא מנמקת את התשובה שלי. הם לא צריכים לדעת יותר מאותו ‘לא’.

אני מגבילה את התשובה שלי כי מה שקרה שחק את האמון שלי באחרים, כמובן. ברַבּות ממערכות היחסים שלי נותר ספק, כמו רסיסי זכוכית שבורה שאי אפשר לראות ושעלולים להקיז דם גם לאחר שחשבת שסילקת את כולם.

ישנם כיום אנשים מעטים מאוד שאני יודעת שאוכל לבטוח בהם, והם מעגנים אותי למציאות שלי. הם מכירים את כל הסיפור שלי.

חלק ממני חושב שאהיה מוכנה לדבר עם אחרים על מה שקרה, אבל רק אם אוכל להיות בטוחה שהם יקשיבו לי. הם יצטרכו לאפשר לי להגיע אל סוף הסיפור שלי בלי לקטוע אותי, או לשפוט אותי, ויצטרכו להבין שאת כל מה שעשיתי, עשיתי למען בן. כמה מהפעולות שלי היו פזיזות, כמה מסוכנות, אבל כולן נעשו למען הבן שלי, כי האמת היחידה שידעתי היתה רגשותי כלפיו.

אם מישהו יהיה מסוגל להקשיב לי כפי שאורח החתונה האזין ליורד הים הישיש, בתמורה למתנה הזאת של זמנו וסבלנותו והבנתו, אני מבטיחה לתאר כל פרט. אני חושבת שזאת עסקה טובה. אחרי הכול, כולנו אוהבים לחוש ריגוש מכלי שני דרך החיים המחרידים של אנשים אחרים.

באמת, אני מעולם לא הבנתי למה אין באנגלית מילה לשאדנפרוידה, שמחה לאיד. אולי אנחנו נבוכים להודות שאנחנו מרגישים את זה. מוטב לשמר את האשליה שאנחנו לא כאלה בכלל.

אין ספק שהסיפור שלי יפתיע את המאזין הנדיב, כי הרבה ממה שקרה לא דווח מעולם. זה יהיה כמו סיפור חדשותי בלעדי. כשאני מדמיינת את עצמי מספרת למאזין הבדיוני הזה את הסיפור שלי, אני חושבת שאתחיל בכך שאענה כמו שצריך זו הפעם הראשונה על השאלה השנואה ההיא, כי היא רלוונטית. אני אתחיל את הסיפור שלי כך:

כשבן נעלם, לא היתה לי שום תחושה מוקדמת. שום דבר. משהו אחר העסיק אותי. דעתי הוסחה על ידי אשתו החדשה של בעלי לשעבר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שמי נייר בוערים”