כולנו אוכלים. הרבה או מעט, מתוק או מלוח, בשרי או טבעוני, דיאטטי או עתיר קלוריות. אבל כמה מאיתנו עוצרים לחשוב […]
הקדמה
בשנת 1968 קיבלו עליהם שישה גברים צעירים בקמפוס ברקלי של אוניברסיטת קליפורניה לעשות מעשה חריג וחסר תקדים. למרות הסביבה והאקלים החברתי של אותם ימים, המעשה לא היה כרוך במרי אזרחי או בחומרים משני תודעה. מאחר שהתרחש במחלקה למדעי התזונה, אפילו אינני יכולה לומר בביטחון שהמשתתפים לבשו מכנסי פעמון או שהיו להם פאות לחיים גדולות מן הרגיל. אני רק יודעת את העובדות הבסיסיות: ששת הגברים נכנסו לתוך תא מטבולי ונשארו שם יומיים, ובחנו ארוחות שהוכנו מחיידקים מתים.
זה היה השחר הקודח של חקר החלל: נאס’א חשבה על מאדים. חללית עמוסה בכל כמות המזון הנחוצה למסע של שנתיים תהיה כבדה מדי ולא יהיה אפשר לשגר אותה. מכאן הלחץ לפתח מנות שאפשר לייצרן ב’בִּיורֶגֶנֶרַציה’, כלומר לגדל אותן על מרכיבי ההפרשות של האסטרונאוטים. כותרת המאמר סיכמה יפה את התוצאות: ‘אי סבילות אנושית לחיידקים בתור מזון’. אם נשים בצד את ההקאות ואת הסחרחורת, את שלוש עשרה פעולות המעיים של נבדק H בשתים־עשרה שעות, יש לקוות שהאסתטיקה לבדה הורידה מהפרק את המשך המחקר. חיידק אֶנטֶרובַּקטר אפור בהיר, שהוגש כ’תרחיף’, תואר כרירי ולא נעים. לחיידק H. eutropha היה ״טעם דמוי הלוגן״.
כמה אנשים בתחום התבוננו במחקר בספקנות. מצאתי את הציטטה הזאת בפרק על מזונות חלל מיוצרים: ‘גברים ונשים… אינם מעכלים חומרי תזונה, הם צורכים מזון. יתרה מזאת, הם… אוכלים ארוחות. אף על פי שלביוכימאי או לפיזיולוג הדבקים במטרתם ייראה אולי הצד הזה של ההתנהגות האנושית לא רלוונטי ואפילו טיפשי, אף על פי כן, זהו חלק עמוק ומושרש של המצב האנושי.’
אמת ויציב. בקנאותם למצוא פתרון, נדמה שאנשי צוות ברקלי איבדו קצת פרספקטיבה. כשאתה יכול לזהות את טעמה של תאורת רחוב, אולי הגיע הזמן לקחת פסק זמן מתזונה ניסויית. אבל אני מבקשת לומר כמה מילים להגנתם של ‘הביוכימאי או הפיזיולוג הדבקים במטרתם’. בתור כותבת ספרים, אני חיה למען הגברים והנשים האלה, המדענים שעוסקים בשאלות שאיש מלבדם לא העלה על דעתו – או לא אזר אומץ – לשאול: חלוץ חקר הקיבה ויליאם בּוֹמוֹנט, שלשונו תחובה בתוך החור הפיסטולי בקיבת המשרת שלו; הרופא השוודי אלגוּט קי־אוֹבֶּרג, שמושיב גופות על כיסאות חדר אוכל כדי לחקור את יכולת האחיזה שלהן; פרנסואה מַזֵֶנדי, האדם הראשון שזיהה את המרכיבים הכימיים של גזי המעיים ונעזר בחקירתו בארבעה אסירים צרפתים שהומתו בגיליוטינה בעודם מעכלים את סעודתם האחרונה; דייוויד מץ, המומחה להפרעות עיכול מפילדלפיה, שצילם ברנטגן אכלן תחרותי שדחס נקניקיות שתיים־שתיים כדי לראות מה יוכל ללמוד מכך על קשיי עיכול; וכמובן, התזונאים שלנו מברקלי, שיצקו בכף חיידקים אל כלי אוכל ופסעו לאחור כמו שפים עצבניים והמתינו לראות איך זה הולך. הארוחות היו כישלון, אבל הניסוי, לטוב ולרע, עורר את כתיבת הספר הזה.
כשמדובר בספרות על אכילה, קצת קשה לשמוע את המדע בתוך המולת אומנות הבישול. כמו שאנו מקשטים את המין בתכשיט הזהב המהודר של האהבה, כך אנו מלבישים את הצורך במזון במחלצות הבישול ואנינות טעם. אני מעריצה את הכתיבה של מפ’ק פישר ושל קלווין טרילין, אבל אני מעריצה לא פחות את מייקל לֵויט (‘מחקרים במטופל שסובל מנפיחות’), את ג’ק דלטון (‘חקירות ניסוייות לקבוע אם חלזון הגינה יכול לחיות בקיבת אדם’) ואת פ’ב ג’ונסן (‘לקסיקון מתארֵי טעם וריח של שפמנון בריכות’). אני לא אומרת שאיני מעריכה ארוחה טובה. אני אומרת שהציוד של האדם – והאנשים המרנינים והבלתי־רגילים שחוקרים אותו – מעניינים לפחות כמו סידורי המזון הפוטוגניים שאנחנו דוחפים דרכו.
כן, גברים ונשים אוכלים ארוחות. אבל הם גם מעכלים חומרי תזונה. הם טוחנים ומגלפים אותם לבֶּלַע לח, שמועבר ב’גל אצטדיונים’ של התכווצויות רצופות לתוך שקית לישה עצמית של חומצה הידרוכלורית, ואחרי כן מושלך לבור ספיגה צינורי, ושם נהפך לטאבו החזק ביותר בתולדות האדם. ארוחה היא רק מופע חימום.
ההיכרות שלי עם האנטומיה של האדם הייתה חסרה חלק גדול מעצמה. היא לבשה צורה של מודל פלסטי של גֵו חסר ראש וגפיים בכיתת המדעים של גברת קלפלין. החזה ובית החזה נחתכו והוצאו, כמו בתאונת עבודה מבעיתה, ונשאר סט של קרביים ניתקים, גלויים ובוהקים לעין. הגֵו עמד על שולחן בירכתי הכיתה, ונשא יום־יום את הוצאת קרביו והרכבתם מחדש בידיהם של תלמידי כיתה ה’. הרעיון היה להציג לפני המוחות הצעירים את הגאוגרפיה של קרביהם, ובכך הוא נכשל כישלון חרוץ. האיברים התאימו זה לזה כמו חלקי תצרף, מסודרים יפה, כמו במקרר תצוגה של קצב. מערכת העיכול התפרקה לחלקים – הוושט מופרד מהקיבה, הקיבה מופרדת מהמעיים. עֵזֶר־לימוד טוב יותר הייתה יכולה להיות מערכת העיכול הסרוגה שהסתובבה באינטרנט לפני כמה שנים: צינור אחד מהפה עד החלחולת.
״צינור״ הוא לאו דווקא הדימוי הנכון, כי משתמע ממנו שוויון לכל אורך הדרך. מערכת העיכול דומה יותר לדירת רכבת: מבנה ארוך, שבו כל חדר נפתח אל החדר הבא, אף שלכל אחד מהם יש מראה ומטרה משלו. כמו שלא תבלבלו לעולם בין המטבח לחדר השינה, כך, מנקודת מבטו של נוסע־עיכול זעיר, לא תבלבלו בין הפה לקיבה ובין הקיבה למעי הגס.
אני מסיירת בצינור הזה מנקודת המבט של הנוסע הזעיר הזה, באמצעות ‘פּילקַם’: מצלמה דיגיטלית מוקטנת, שצורתה כצורת גלולת מולטי־ויטמין מוגדלת. פּילקַם מתעדת את מסעה כמו נער מתבגר עם טלפון חכם, ודופקת צילומים שנייה אחר שנייה לאורך הדרך. בתוך הקיבה התמונות הן בצבע ירוק עכור עם פיסות של סחוֹפֶת צפה, כמו צילומים מסרט תעודה על הטיטאניק. חומצות, אנזימים והחיבוץ השרירי של הקיבה הופכים בתוך שעות את כל המזון, חוץ מהפיסות המוצקות ביותר (והפּילקַמים), לדייסה שנקראת עיסה.
בסופו של דבר, אפילו הפּילקַם נדחפת הלאה. כשהיא פורצת אל השוער – פתח הקיבה אל המעי הדק – התפאורה משתנה באחת. דופנות המעי הדק, צבען ורוד־נקניק והן גדושות בבליטות באורך מילימטר ששמן סיסים. הסיסים מגדילים את שטח הפנים הזמין לספיגת חומרי התזונה. אלה הן הלולאות הקטנות על אריג המגבת. פני השטח הפנימיים של המעי הגס, לעומת זה, חלקים ונוצצים כמו פלסטיק נצמד. הם לא יצלחו לשמש מגבת. המעי הגס והחלחולת – המחוזות הרחוקים ביותר של מערכת העיכול – הם בראש ובראשונה מתקנים לטיפול בפסולת: הם מאחסנים אותה ומייבשים אותה.
התפקוד לא נרמז באיש הטורסו הלימודי של מיסיס קלפלין. פני השטח הפנימיים היו חבויים. המעי הדק והמעי הגס הוצגו כתסבוכת ממוזגת אחת, כמו מוח שהוטח בקיר. ובכל זאת, אני מכירה לבחוּר טובה. חציית דופן הבטן, ולו רק דופן מפלסטיק, הרימה את המסך מעל החיים עצמם. הם נראו לי מבעיתים ומרתקים כאחד, ורושם זה עוד גבר מפני שידעתי שעולם דומה קיים בתוך גופי הוורדרד. אני מציינת את אותו חדר כיתה ה’ כנקודה שבה החלה סקרנותי לדחוף הצידה את הגועל או את הפחד או את מה שזה לא יהיה שמסיט ביעילות רבה כל כך את הנפש מהגוף.
לאנטומיסטים הראשונים הייתה סקרנות שכזאת בטונות. הם נכנסו אל גוף האדם כמו אל יבשת לא נודעת. איברים קיבלו שמות כמו אלמנטים בגאוגרפיה: מֵצַר בלוטת התריס, איי הלבלב, מצָרי־הים ולשונות־הים של אגן הירכיים. מערכת העיכול נקראה במשך מאות שנים alimentary canal, תעלת הזנה. כמה נחמד לדמיין את ארוחת האדם עושה את דרכה בנתיב מים שלֵו ומתפתל, והעיכול וההפרשות אינם מזעזעים או דוחים יותר משיט על הריין. את הלך הרוח הזה, את הרגשות האלה – ההתרגשות שבחקר וההפתעות וההנאות שבנסיעה אל מקומות זרים – אני מקווה לעורר בספר הזה.
זה לא יהיה פשוט. הגישה השלטת היא גישה של גועל. יש אנשים, האנורקטים, שהמחשבה שמזונם נמצא בתוכם מגעילה אותם כל כך עד שאין הם יכולים להניע את עצמם לאכול. במסורת ההינדית הברהמינית, הרוק הוא מזהם פולחני חזק כל כך עד שטיפת ריר על השפתיים היא מעין טומאה. אני זוכרת שדיברתי, לצורך כתיבת ספרי הקודם, עם צוות יחסי הציבור שבוחר מה להציג בטלוויזיה של נאס’א. פעמים רבות המצלמות מתעכבות על פעילות אנשי מרכז הבקרה. אם מישהו מבחין באיש צוות שאוכל ארוחת צוהריים ליד שולחנו, הוא משנה מייד את מקום המצלמה. במסעדה שמחת החברותא מסיחה את דעתנו מן המציאות הביולוגית של הכנסת חומרי תזונה לפה ועיבודם בו. אבל אדם שאוכל כריך לבדו נראה כהווייתו – אורגניזם שמספק צורך. כמו בביצוע ציוויים אחרים של הגוף, אנחנו מעדיפים שלא יסתכלו בנו. ההזנה, ולא כל שכן הפעולות הדוחות הכרוכות בה, הן טאבּו לא פחות מההזדווגות ומהמוות.
הטבּואים היו בעזרי. בגומחות העיכול מסתתרים אֶלף ואחד סיפורים בלתי רגילים, ורובם לא נחצבו מעולם. סופרים תיארו את המוח, את הלב, את העיניים, את העור, את הפין ואת הגאוגרפיה הנשית, אפילו את השיער,· אבל מעולם לא את הקרביים. הג’ורה ומשפך ההזנה הם המחצבה שלי.
כמו בִּיס ממעדן, תתחילו בקצה אחד ותתקדמו לקצה השני. אף שאין זה ספר הדרכה שימושי בענייני בריאות, שאלותיכם היותר דוחקות בענייני תזונה יקבלו מענה. וגם כמה מהפחות דוחקות. האם לעיסה יסודית יכולה להקטין את החוב הלאומי? אם הרוק מלא חיידקים, למה בעלי חיים מלקקים את פצעיהם? למה מחבלים מתאבדים אינם מבריחים פצצות בחלחולת? למה הקיבות אינן מעכלות את עצמן? למה מזון פריך טעים כל כך? האם עצירות יכולה להרוג? האם הרגה את אלביס?
מפעם לפעם לא תאמינו לי, אבל מטרתי אינה להגעיל. ניסיתי, בדרכי שלי, לנקוט איפוק. אני מודעת לקיומו של האתר www.poopreport.com [דוח קקי], אבל לא ביקרתי בו. כשנתקלתי במקרה במאמר ‘ריח צואה של קיפוד חולה גורם למשיכה הרחתית אצל הקרצייה’ ברשימת המקורות של מאמר אחר, בלמתי את הדחף להזמין עותק שלו. אני לא רוצה שתאמרו, ‘זה דוחה.’ אני רוצה שתאמרו, ‘חשבתי שזה יהיה דוחה, אבל זה ממש מעניין.’ אוקיי, ואולי קצת דוחה.
אין עדיין תגובות