החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שיר חדש

מאת:
הוצאה: | 2011 | 453 עמ'
קטגוריות: עיון, שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

מהו צחוקו הגדול של היער ששמע אביתר בנאי, וכיצד מסביר אותו רבי נחמן מברסלב? ומהו קול החצוצרות? אחרי מי הכלבים רודפים ומדוע הם רצים במעגל? מהו הסוד שגילה אביב גדג' במועדון הבארבי בתל אביב, אשר אברהם אבן עזרא כבר חשף שמונה מאות שנה קודם? מהם הצינורות בתוכם נמצא גבריאל בלחסן, ואת מי הוא פגש שם?
אוגוסטינוס פוגש את עמנואל לוינס בתיווכו של מאיר אריאל. אלדד הדני מגיע לוועידת קטוביץ של חובבי ציון באדיבות ”אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי. עובדיה הגֵר מנורמנדיה (המאה ה־11) רואה את הירח המוכתם בדם של להקת אלג'יר. המשורר עמנואל הרומי (המאה ה־13) פוגש את גבריאל בלחסן על גשר גבוה. דניאלה ספקטור פוגשת את טוני מוריסון ושתיהן מתכתבות עם איזופוס. אל השיחה מצטרף האמורא הארץ־ישראלי רבי חנינא בר פפא (המאה ה־4), בעזרתה של להקת פונץ'. רמי פורטיס, סיון שביט ואהוד בנאי מציירים את השמים עבור הרב גרשון חנוך ליינר, האדמו"ר מראדזין.
בשיר חדש הדרשה המסורתית משמשת ככלי לניתוח יצירות רוק ישראליות. תרבות והיסטוריה, יהדות ופילוסופיה, קבלה וחסידות, ספרות ושירה, מותכות יחד ליצירה החושפת את החלומות הסמויים של החברה הישראלית באור חדש ומקורי. אור שנברא בבריאת העולם וזרח במתן תורה, נשבר לאלף מראות באספקלריה של חכמי התלמוד והמדרש, והוא הולך ומאיר בתוך התרבות הישראלית בת־זמננו עד קץ הימים.

מקט: 4-249-2187
מהו צחוקו הגדול של היער ששמע אביתר בנאי, וכיצד מסביר אותו רבי נחמן מברסלב? ומהו קול החצוצרות? אחרי מי הכלבים […]

1. גבר בעיר

בא החושך ויהי לילה

בו תִרמוש כל חַייתוֹ יער

שוב רומזת: בוא הלילה

ואתה נפתח כתער

צא לדרך, צא אליה

ואחר־כך תצטער

שיכולת מול גליה

גם להישאר…

 

כבר הייתָ וראיתָ

ונשארתָ בחיים

וטעיתָ וניסיתָ

ונשארתָ בלי חיים

רק עוד פעם את הטעם

של הדעת בנשמה

אם אתה לא מת הפעם

אז אחר־כך מה…

 

היא מחכה לך

תלך או לא תלך

היא מחכה שתעלה

היא מחכה לך, תעלה אליה

היא מחכה שתעלה

 

והלילה, שוב הלילה

ורומזת ומושכת

רק עוד פעם

רק הלילה

ואסור לך ללכת

שלושת פרשי הצער

שוב רוכבים לחטוף שמחה

חושך וּשנֵי ים ויער

ישמחו בך…

 

היא מחכה לך…

 

פתחה דלתה, לחשה

ונעה כחיה

ובקולה כיחשה

כיער וכים

עטפה, הציפה, צעקה

וכמו קליפה אותך

ירקה, זרקה

 

היא מחכה לך

אתה נראה הולך

היא מחכה שתעלה

היא מחכה לך, תעלה אליה

היא מחכה שתעלה

 

גידי גוב / גבר בעיר

(מאיר אריאל; לחן: יהודה פוליקר)

 

השיר “גבר בעיר” נכתב על־ידי מאיר אריאל לאלבום דרך ארץ של גידי גוב והולחן על־ידי יהודה פוליקר, שגם ביצע איתו את השיר במופע משותף באמפי קיסריה, ביצוע שנכלל באלבום של גידי גוב שירים שהתפזרו.

הכותרת “גבר בעיר”, שמאיר אריאל נתן לשיר ושאינה מופיעה בשיר עצמו, מתאימה יפה לתוכנו. השיר מתאר מהלך שלם של פיתוי: הפיתוי (שוב רומזת), ההתלבטות (כבר היית וראית… רק עוד פעם… תלך או לא תלך), הדחף וקוצר־הרוח של הגבר מול הסבלנות של האשה המפתה (היא מחכה לך), האזהרה (ואסור לך ללכת) והתוצאות הידועות מראש (שלושת פרשי הצער…). זו הסיטואציה הקלאסית של הפיתוי, שלכאורה לא השתנתה מאומה אלפי שנים, לפחות מאז שתיאר אותה החכם בספר משלי בצורה כה עסיסית, צבעונית ומפורכסת:

 

אמור לחוכמה אחותי אַת ומוֹדָע לבינה תקרא, לִשְׁמָרְךָ מאשה זרה, מנוכריה אמָריהָ החליקה.

כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי, וארא בפְּתָאים, אבינה בבנים, נער חסר לב. עובר בשוק אצל פינה, ודרך ביתה יצעד. בנשף בערב־יום, באישון לילה ואפלה. והנה אשה לקראתו, שית זונה ונצורת לב. הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ פעם ברחובות, ואצל כל פינה תארוב. והחזיקה בו, ונשקה לו, העזה פניה ותאמר לו:

“זבחי שלמים עלי, היום שלמתי נדרי. על־כן יצאתי לקראתך, לשחֵר פניך, ואמצאך. מרבדים רָבדתי ערשי, חטובות אֵטוּן מצרים. נַפְתִי משכבי מור אֲהָלים וקנמון. לכה נִרוֶה דודים עד הבקר, נתעלסה באהבים. כי אין האיש בביתו, הלך בדרך מרחוק. צרור הכסף לקח בידו, ליום הכֶּסֶא יבוא ביתו”.

הִטתוּ ברוב לִקחה, בחֵלֶק שפתיה תדיחנו. הולך אחריה פתאום, כשור אל טבח יבוא, וכעֶכס אל מוּסר אוִיל. עד יפלח חץ כבדו, כמהֵר צפור אל פח, ולא ידע כי בנפשו הוא. (משלי ז, ד-כג)

 

כלום לא השתנה.

א. העיר והיער

בא החושך ויהי לילה

בו תִרמֹשׂ כל חַיתוֹ יער

 

תחילה עניין נוסח קטן: ‘תרמושׂ’, כפי שכתוב בחוברת האלבום דרך ארץ ובקובץ שיריו של מאיר אריאל נֶשל הנחש, ולא ‘תרמוס’ כמו שכתוב בטעות בחוברת האלבום שירים שהתפזרו. אלה כמובן שני פעלים שונים, עם משמעות הפוכה לגמרי: רמישׂה היא פעולה שקטה, חשאית, מלאת זדון ועורמה, כמעשה הנחש הקדמון שנתקלל “על גחונך תלך”. החיה הרומשת אינה נראית ואינה נשמעת, רק רחש קל בין העלים והטחב מעיד עליה, ואז היא יוצאת בתנועה מהירה כברק ומכישה: “הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב” (בראשית ג, טו). איבת עולם בין החיה הרומשת לבין האדם. לעומת זאת הרמיסה היא פעולה המתאימה לעדר פילים הדוהר ורומס את היער בדרכו. פעולה לא מחושבת, לא זהירה, שאינה חוששת מכלום ואינה מאיימת כלום. הפילים הרומסים כל דבר בדרכם אינם חוששים, ולכן אין גם סיבה לאדם לחשוש מהם. בלילה כמו ביום, הם אינם מסתתרים, אלא דורכים ברגל גאווה, מנופחים מתחושת ביטחון וחשיבות עצמית, ואדישים לחלוטין לסביבתם. “והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף, ואין מציל” (מיכה ה, ז). אבל מאיר אריאל פותח את השיר בציון זמן שהוא הכרחי לעלילה: בא החושך ויהי לילה. בדיוק כמו בתיאור במשלי: בנשף בערב־יום, באישון לילה ואפלה. המילה ‘נשף’ במשמעותה המקראית המקורית פירושה ‘ערב’ או ‘לפנות בוקר’. זהו הזמן ההכרחי למעשה הפיתוי והניאוף, כמו שמציין איוב: “ועין נואף שמרה (כלומר ציפתה, המתינה ל־) נשף, לאמור לא תשורני עין, וסתר פנים ישים” (איוב כד, טו). לכן “בו תרמושׂ כל חַיתוֹ יער”, תרמושׂ דווקא.

 

אמנם באמת איננו צריכים לכל הדיון הזה, שכן מאיר אריאל מצטט בפתיחת שירו פסוק מפורש מהמזמור “ברכי נפשי” בספר תהלים, המספר את שגב הבריאה:

 

עשה ירח למועדים, שמש ידע מבואו.

תָּשֶת חושך ויהי לילה, בו תרמושׂ כל חַיתוֹ יער.

הכפירים שואגים לטרף, ולבקש מאֵל אוכלם.

תזרח השמש יֵאָספון, ואל מעונותם ירבצון.

יֵצא אדם לפועלו, ולעבודתו עדי ערב. (תהלים קד, יט-כג)

 

ומזמור התהלים מעניק הֶקשר חדש לשיר. כי באמת יש לתמוה: אם שם השיר הוא “גבר בעיר”, מהיכן היער צץ פה פתאום? אכן המילים ‘עיר’ ו’יער’ מורכבות מאותן אותיות, אבל הן הרי בעלות משמעויות הפוכות. העיר היא מקום היישוב, סביבה מלאכותית ומתורבתת שהאדם ברא בעצמו לעצמו. לעומתה, היער הוא מקום הטבע הפראי, האפל, הלא־ידוע. מדוע נתן אפוא מאיר אריאל את הכותרת “גבר בעיר” לשיר שממוקם כולו ביער? אלא שהמזמור בתהלים מלמד שהעיר והיער אינם ציונים גיאוגרפיים, אלא ציוני זמן! שניהם מתרחשים באותו מקום, אלא שהלילה הוא זמן היער, ועם זריחת השמש, היער נעלם והעיר מופיעה. מי שפועל בלילה פועל אפוא בתוך היער, גם אם הוא לכאורה בעיר. לכן האשה בשיר “נעה כחיה”. גם בספר משלי מודגש שהאשה המפתה אינה יושבת בית, אלא דומה לחיית־יער: “הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ פעם ברחובות, ואצל כל פינה תארוב”. כמו חיה האורבת לטרף.

ועדיין אפשר לשאול: אם כך הוא, כיצד אנו יודעים על קיומו של היער? אם היער מתעורר בעת שאנו נאספים לבתינו ונעלם ברגע שאנו יוצאים מהם, כיצד אנו יודעים שהוא בכלל קיים? ואולי הוא אינו מתרחש אלא בדמיוננו? על זה משיב המשורר: “הכפירים שואגים לטרף”. לעולם אין אנו רואים את הכפירים, אולם אנו שומעים בלילה את שאגותיהם. לכן על אף שקיומם אינו מוטל בספק עבורנו, בכל־זאת אין לנו ידיעה ברורה על עצם מהותם, חוץ מקולם החודר אלינו בשנתנו דרך החלומות, כאשר הדמיון מלביש אותם בצורות אגדיות ומפלצתיות. לעומת ההכרה הישירה והבהירה, הרציונלית והמדעית שיש לנו ביחס ליצורי היום הממלאים את העיר, הכרתנו את יצורי היער היא תוצאה של הדמיון אף שעצם קיומם כפוי על שׂכלנו. ואותה ידיעה חסרה הפונה אל הדמיון היא היא המפתח למעשה הפיתוי של היער, של הלילה.

 

שוב רומזת: בוא הלילה

ואתה נפתח כתער

 

כאן הפיתוי שמתאר מאיר אריאל שונה באופן מהותי מהתיאור בספר משלי. בניגוד לגישה הישירה שנוקטת האשה במשלי, תיאור סדיני המשי, הקטורת שהדליקה לבשם את החדר, וההבטחה המפורשת “נרווה דודים עד הבוקר, נתעלסה באהבים”, בשיר של מאיר אריאל האשה רק רומזת, והפיתוי מספיק חזק, ואולי אף חזק יותר. יותר מאלפיים חמש מאות שנה מפרידות בין התיאורים, אלפיים וחמש מאות שנים של תרבות שהעמיסו מטען ענק של אסוציאציות וזיכרון אנושי על כל תנועה, על כל מחווה, ועידנו את מעשה הפיתוי לרמז בלבד, וכבר “אתה נפתח כתער”. כמו סכין מנתחים דקה וחדה כקרן לייזר, שניגשת אל הגוף בתנועה מהירה ובוטחת וקורעת בו פתח נקי ועמוק ישר אל הלב, כמעט ולא מרגישים בכאב ואפילו דם לא יוצא אבל הסכין בפנים, כך אותה רמיזה פוגעת בך. לא מכה סתמית שפוצעת בלי הבחנה ומשאירה אחריה פצע גדול ומכוער, אלא תנועה אלגנטית, מהירה וחדה אליך פנימה, בלי סימנים, בלי כאב, “עד יפלח חץ כבֵדו”.

 

צא לדרך, צא אליה

ואחר־כך תצטער

שיכולתָ מול גליה

גם להישאר…

 

הדילמה שבפניה עומד הגבר אינה קשורה למטרת הפיתוי, להבטחה המרומזת, למעשה המיני עצמו. הדילמה היא האם לצאת לדרך או להישאר, כלומר האם להיכנע לפיתוי או לא. ציר העלילה הוא הפיתוי עצמו, ולא תכליתו. מהרגע שהגבר יצא לדרך, יצא אליה, אין לנו כבר עניין לא בו ולא באשה. מעתה זה כבר עניין לצהובונים, פורנוגרפיה גסה, מציצנות זולה. מעתה אין מה לחדש כלום, ההמשך ידוע ומוכר לכול ואין צורך להיכנס לפרטים. כל העלילה של השיר עומדת רק על אותו רגע לפני הכניסה ליער, ייכנס או לא ייכנס, רגע לפני איבוד הבחירה החופשית, הרגע בו אתה עדיין שולט בגורלך ויכול לקבל עליו אחריות.

ב. פיתוי הפיתוי

כבר היית / וראית / ונשארת בחיים

וטעית / וניסית / ונשארת בלי חיים

רק עוד פעם / את הטעם / של הדעת בנשמה

אם אתה / לא מת הפעם / אז אחר כך מה…

 

מהו אותו ניסיון שמאיר אריאל מדבר עליו “כבר היית וראית”? ואם “נשארת בחיים” אז איך “נשארת בלי חיים”? ובעיקר, מהו הטעם של הדעת בנשמה, וכיצד אותו טעם, אותה דעת, קשורים לנושא השיר?

אם הנושא של השיר הוא הפיתוי, מה מתבקש יותר מהסיפור הראשון על הפיתוי, הפיתוי של הנחש את חוה, הפיתוי של חוה את אדם, האכילה מעץ הדעת והגילוי לאחר מעשה שהאיוּם “כי ביום אכלך ממנו מות תמות” היה איום סרק, “כבר הייתָ וראיתָ, ונשארתָ בחיים”, אמנם בכל־זאת החיים נשללו ממך, אבל בצורה אחרת “ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם”, ולכן “וטעיתָ וניסיתָ, ונשארתָ בלי חיים”, עץ החיים נשלל ממך, ואם כבר הדבר נעשה, אז למה לא לחזור עליו: “רק עוד פעם את הטעם של הדעת בנשמה, אם אתה לא מת הפעם, אז אחר־כך מה…”. בפעם הקודמת שטעמת מעץ הדעת לא מַתָ, אז אפשר לנסות שוב, מה עוד שהטעם של הדעת בנשמה כל־כך מתוק ששווה למות בשבילו פעם ועוד פעם ועוד פעם…

ועדיין שום דבר אינו ברור. השיר מתחיל בסיפור של אשה הרומזת: בוא אלי הלילה, וכולנו מבינים שלא מדובר בהזמנה לכוס קפה. אז איך מאיר אריאל מגיע מכאן לחטא עץ הדעת, ובכלל מה כל־כך שלילי בלטעום את הדעת בנשמה? האם הבורות עדיפה על הדעת? והאם על־ידי בילוי מפוקפק של לילה אחד עם אשה מפוקפקת האדם טועם את הדעת, או שהוא טועם דברים אחרים? ומדוע הדרך אל הדעת עוברת דרך הפיתוי? שאלות אלו כבר אינן מופנות דווקא אל השיר של מאיר אריאל, אלא חוזרות אל הסיפור המקראי עצמו. מהו פשרו של חטא האכילה מעץ הדעת?

 

הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס (1906-1995) נמנה עם הפילוסופים הבולטים של המאה ה־20 בצרפת. בספרו תשע קריאות תלמודיות מכונסות תשע הרצאות פילוסופיות שניתנו בשנות הששים והשבעים בפריז, ונקודת המוצא של כל אחת מהן היא סוגיה תלמודית. כותרתה של ההרצאה השנייה היא “פיתוי הפיתוי”, ונקודת המוצא שלה היא סוגיה ממסכת שבת (דף פח) העוסקת במשמעות האמירה “נעשה ונשמע” בה קיבלו עליהם ישראל את התורה במעמד הר סיני. בין השאר הוא אומר שם: “פיתוי הפיתוי, זו הפילוסופיה”.

מה פירוש “פיתוי הפיתוי”? וכיצד הפיתוי מתקשר לפילוסופיה?

“פיתוי הפיתוי” פירושו הפיתוי שאנו מוצאים בחוויה של הפיתוי עצמה, ולא בהנאה שהפיתוי מבטיח לנו. כאשר גבר עומד מול אשה מפתה וחומד אותה, זהו הפיתוי עצמו. אולם כאשר אין לו שום ידיעה על האשה, הוא אינו מכיר אותה ולא ראה אותה, הוא אינו יכול לחמוד אותה. אם בכל־זאת הוא מתפתה אחר דבר שהוא עדיין אינו יודע מהו, לא האשה מפתה אותו, אלא הפיתוי עצמו קורץ לו, הריגוש בחוויית הפיתוי מעורר אותו, וללא שום תלות בדמות של אשה ספציפית שהוא עדיין אינו מכיר ולא יודע. הפיתוי מפתה אותו, ולא האשה – זהו הפיתוי שבפיתוי, פיתוי הפיתוי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.