החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שירת סרטני הנהר

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2020 | 368 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"מעולם לא נתקלתי בספר כזה… אי-אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר."

ג'קי אפדייק, נשיאת מכירות, פנגווין רנדום האוס

 

במשך שנים שמועות על 'ילדת הבִּיצות' רדפו את בַּרקלי קוֹב, כפר שקט לחופי קרוליינה הצפונית. כששני נערים מגלים את גופתו של צ'ייס אנדרוז – הכוכב המקומי – במי בּיצה מתחת למגדל התצפית, התושבים חושדים מיד בקאיה קלרק, היא ילדת הביצות. הדעות הקדומות שלהן רודפות אחריה, אבל קאיה הרגישה והאינטליגנטית אינה מה שאומרים עליה. היא שרדה שנים לבדה בבִיצת החוף, לומדת מחיות הבר, מוצאת נחמה בשחפים, שומרת תמיד על נתיב בריחה.

קאיה מתבגרת, נואשת למעט חום או אהבה. כשהיא נתקלת בשני צעירים מהכפר שנמשכים אל יופייה הפראי וההרפתקני,  היא מרשה לעצמה להיפתח לחיים חדשים – עד להתרחשותו של הבלתי ייאמן.

שירת סרטני הנהר הוא בעת ובעונה אחת שיר הלל  לטבע, סיפור התבגרות שובר לב ומעשיית מתח מפתיעה על רצח שהתרחש. או שלא.

דליה אוונס, ילידת 1949, בילתה עשרות שנים במדבריות בוצוואנה וזמביה – את רוב חייה העבירה הרחק מבני אדם, קרוב ככל האפשר לבעלי החיים בטבע. היא מחברת-שותפה של שלושה רבי-מכר תיעודיים בינלאומיים במסגרת פעילותה כמדענית חיות-הבר באפריקה ופירסמה חיבורים בשלל כתבי עת. זהו הרומן הראשון שלה, שזה 60 שבועות מככב כרב-מכר #1 של הניו יורק טיימס, ועד כה נמכר ביותר מ-4.5 מיליון עותקים. זכויות התרגום שלו נמכרו ל-41 מדינות.

"אני אפילו לא מסוגלת לתאר עד כמה אני אוהבת את הספר הזה! לא רציתי שהסיפור ייגמר!" ריס וית'רספון

"מקצבי ביצת החוף וצלליה אופפים את הרומן הפראי והמשכר הזה, שבמוקדו סיפורה הקורע-לב של קאיה הלומדת לבטוח בקשרי אנוש; סיפור ששזור בתעלומת רצח מטלטלת החושפת אמיתות אכזריות." פיפל

"רומן ביכורים יפה עד כאב שהוא בה בעת תעלומת רצח, סיפור התבגרות וחגיגה של טבע פראי… אוונס סוקרת את ביצות החוף הנידחות מבעד לעיניה של ילדה נטושה, שבבידודה פוקחת את עינינו אל פלאותיו וסכנותיו של עולמה הפרטי."         הניו יורק טיימס

"הספר הזה קורא תיגר על כוח הכבידה!"   פיטר הידליק-סמית, נשיא קודקס גרוּפּ

"מעולם לא נתקלתי בספר כזה, במהלך 30 השנים האחרונות. הוא שובר את כל החוקים. אנחנו נוהגים לערוך השוואות בין ספרים כדי לצפות את תחזית המכירות שלהם, אבל אי-אפשר להשוות את הספר הזה לשום דבר אחר."  ג'קי אפדייק, נשיאת מכירות, פנגווין רנדום האוס

 

 

 

מקט: 15101174
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.
אמא

1952

הבוקר בער בחום־אוגוסט נורא, ההבל הלח של ביצת החוף אפף את האלונים והאורנים בערפל. חלקות הדקלים הננסיים עמדו שקטות שלא כהרגלן, להוציא את נפנופן האיטי והשקט של כנפי אנפה שהתרוממה מהלגונה. ואז קאיָה, רק בת שש באותה עת, שמעה את דלת הרשת נטרקת. ממקומה על השרפרף היא הספיקה לקרצף שאריות דייסה מהסיר והנמיכה אותו אל תוך כיור של בועות מהוהות. שום קול עכשיו להוציא נשימתה שלה. מי יצא מהצריף? לא אמא. היא אף פעם לא הניחה לדלת להיטרק.

אבל כשקאיה רצה למרפסת הכניסה, היא ראתה את אמה בחצאית חומה ארוכה, בועטת בקפלים המלחכים את קרסוליה בעודה צועדת בשביל החולי על עקבים גבוהים. הנעליים הקטומות היו עשויות עור תנין מזויף. נעלי היציאה היחידות שלה. קאיה רצתה לצעוק אליה אבל ידעה שאסור לה להעיר את אבא, ולכן פתחה את הדלת ועמדה על מדרגות העץ־ולבֵנים. משם היא ראתה את תיק הרכבת הכחול שאמא החזיקה בידה. בדרך כלל, בביטחון של גוּר, קאיה ידעה שאמא תחזור עם בשר עטוף בנייר חום שמנוני או עם תרנגולת, שראשה מידלדל כלפי מטה. אבל היא אף פעם לא נעלה את נעלי התנין, אף פעם לא לקחה תיק.

אמא תמיד הסתובבה להביט במפגש השביל עם הכביש, בזרוע מונפת אל־על, כף יד לבנה מנופפת, כשפנתה אל הדרך שהתפתלה בין יערות ביצה, לגונות סוּף, ואולי — ברצות הגאות — בסופו של דבר העירה. אבל היום היא המשיכה ללכת, מתנודדת בינות לתלמים החרוצים. דמותה הגבוהה הגיחה מפעם לפעם מבעד לפרצות ביער, עד שרק רצועות צעיף לבן הבזיקו בין עלים. קאיה רצה במהירות אל הנקודה שבה ידעה שאפשר לראות את הדרך; אמא בלי ספק תנופף משם, אבל היא הגיעה בדיוק בזמן לראות את התיק הכחול — הצבע כל כך לא התאים ליער — נעלם. כבדוּת, עבה כמו בוץ אדמה שחורה, הדפה את חזהּ כשחזרה למדרגות לחכות.

קאיה היתה הצעירה בחמישה אחים, השאר מבוגרים ממנה בהרבה, אבל בהמשך היא לא תזכור את גילם. הם גרו עם אמא ואבא, דחוסים יחד כמו ארנבים במכלאה, בצריף הגולמי שמרפסת הכניסה המרושתת שלו לטשה עיניים גדולות מתחת לאלונים.

ג’וֹדי, האח הכי קרוב לקאיה, אבל עדיין מבוגר ממנה בשבע שנים, יצא מהבית ונעמד מאחוריה. היו לו אותם עיניים שחורות ושיער שחור; הוא לימד אותה ציוצי ציפורים, שמות כוכבים, איך לנווט את הסירה בתוך העשב הדוקרני.

‘אמא תחזור,’ הוא אמר.

‘אנ’לא יודעת. היא לובשת ת’נעלי תנין שְלה.’

‘אמא לא עוזבת ת’ילדים שְלה. זה לא קורה.’

‘סיפרת לי שהשועלה הזאתי עזבה ת’גורים שְלה.’

‘כן, אבל השועלה הזאתי נחתכה לה כל הרגל. היא היתה מתה מרעב אם היתה מנסה להאכיל תַ’צמה ות’גורים שְלה. היה לה טוב יותר לעזוב ‘תם, להתרפא, ואז ל’מליט עוד כשתוכל לגדל ‘תם כמו שצריך. אמא לא מתה מרעב, היא תחזור.’ ג’ודי בכלל לא היה בטוח כמו שהוא נשמע, אבל אמר את זה בשביל קאיה.

גרונה התכווץ, היא לחשה, ‘אבל אמא סוחבת ת’תיק הכחול כאילו היא הולכת לאַנשוּ גדול.’

הצריף ניצב מאחורי הדקלים הננסיים, שהשתרעו על מישורי החול עד למחרוזת לגונות ירוקות, ומרחוק — כל ביצת החוף שמעבר. קילומטרים של להבי עשב עמיד כל כך, שהוא גדל במים מלוחים שנקטעו רק בידי עצים כפופים כל כך עד שלבשו את צורת הרוח. יערות אלונים הצטופפו משאר עברי הצריף וחיפו על הלגונה הקרובה יותר, שפניה תססו מרוב חיים שרחשו בהם. אוויר מלוח ושירת שחפים ריחפו בין העצים מהים.

תביעת חזקה על שטח לא השתנתה הרבה מאז המאה השש־עשרה. חלקות האדמה הפזורות בביצת החוף נעדרו תיאור משפטי, רק נתחמו טבעית — גבול נחל פה, אלון מת שם — בידי המנודים. אדם לא הקים לו מחסה מכּפות דקל בביצה, אלא אם נמלט ממישהו או הגיע לקצה דרכו שלו.

מן הים גונן על ביצת החוף קו־חוף קרוע, שמגַלים קדומים כינו ‘בית הקברות של האוקיינוס האטלנטי’ כי זרמים חזקים, רוחות זועמות ושוניות רדודות טרפו ספינות כמו כובעי נייר לאורך מה שעתיד להיות חופי קרוליינה הצפונית. באחד מביטאוני הימאים נכתב, ‘שייטנו מול החוף… אך שום כניסה לא נמצאה לנו… סערה עזה תפסתנו… אילצתנו לצאת אל הים, לביטחוננו וביטחון ספינתנו, ומהירות הזרם החזק נשאתנו…

‘הארץ… כולה ביצה ושדות־מים, חזרנו לספינתנו… רפיון רוח לכל שיבקש להתיישב באזורים אלה’.

מי שחיפשו קרקעות רציניות המשיכו לפנים הארץ, וביצת החוף הנודעת לשמצה הזאת היתה לרשת, שגרפה ערב־רב של מלחים מרדנים, מנודים, בעלי־חוב ועריקים ממלחמות, של נָסים מפני מיסים וחוקים שלא היטיבו עמם. מי שלא הרגה המלריה ולא בלעה הביצה, התרבו לכדי שבט של שוכני יערות בני גזעים אחדים ותרבויות מרובות, שכל אחד מהם ידע לכרות פיסת יער קטנה בגרזן ולסחוב צבי שנצוד כמה קילומטרים. כמו חולדות נהר, לכל אחד היתה טריטוריה משלו, ובו בזמן היה עליו להשתלב איכשהו בשוליים או פשוט להיעלם יום אחד בביצה. מאתיים שנה לאחר מכן הצטרפו אליהם עבדים נמלטים, שברחו לתוך ביצת החוף וכונו מָרוּנים, ועבדים שיצאו לחופשי, חסרי כול ורדופים, שנפוצו אל מישורי המים בהיעדר אפשרויות.

אולי היתה זאת ארץ אכזרית, אבל לא ענייה. שכבות של חיים — סרטני־חול משורבטים, סרטני־נהר שוכני בוץ, עופות מים, דגים, חסילונים, צדפות, צבאים ואווזים שמנמנים — נערמו ביבשה או במים. אדם שאינו מתבייש לחפש את מזונו, לא ירעב בה לעולם.

השנה היתה עכשיו 1952, כך שאחדות מהחלקות הוחזקו בידי שורה של אנשים בלתי קשורים ובלתי מתועדים על פני ארבע מאות שנה. רובן לפני מלחמת האזרחים. אחרים פלשו לאדמות בתקופה מאוחרת יותר, במיוחד לאחר מלחמות העולם, כשגברים חזרו מרוששים ונשברו. ביצת החוף לא תחמה אותם אבל הגדירה אותם, וכמו כל אדמה קדושה, שמרה את סודותיהם במעמקיה. לאיש לא היה אכפת שהם החזיקו בקרקע, כי אף אחד אחר לא רצה בה. אחרי הכול, היה מדובר באדמות־בּוּר מוצפות מים.

בדיוק כמו את הוויסקי, שוכני ביצת החוף ייצרו בעצמם גם את חוקיהם — לא חוקים כמו אלה החקוקים בלוחות אבן או כתובים במסמכים, אלא עמוקים יותר, טבועים בגֶנים. עתיקים וטבעיים, כאילו בקעו מיונים ונצים. כשאדם מוצא את עצמו נדחק לפינה, נואש או מבודד, הוא נסוג אל האינסטינקטים המכוונים להישרדות. מהירים וצודקים. תמיד יהיו בנמצא קלפים שליטים, כי הם מועברים מדור לדור בתדירות גבוהה מגֶנים מעודנים יותר. זו לא מוסריות, אלא מתמטיקה פשוטה. בינן לבין עצמן, יונים נלחמות לא פחות מנצים.

אמא לא חזרה באותו היום. אף אחד לא דיבר על זה. פחות מכול אבא. מסריח מדגים ואלכוהול חבית, הוא קירקש במכסי סירים. ‘איפה הארוחת ערב?’

בעיניים מושפלות, האחים והאחיות משכו בכתפיים. אבא קילל כמו כלב וצלע החוצה בחזרה לתוך היער. היו ריבים בעבר; אמא אפילו עזבה פעם־פעמיים, אבל תמיד חזרה, גרפה לזרועותיה את כל מי שאפשר לחבק.

שתי האחיות הגדולות בישלו ארוחה של שעועית אדומה ולחם תירס, אבל אף אחד לא ישב לאכול ליד השולחן, כמו שהיו עושים עם אמא. כל אחד דלה שעועית מהסיר, זרק עליה חתיכת לחם תירס, והלך לאכול על מזרן הרצפה שלו או על הספה הדהויה.

קאיה לא היתה מסוגלת לאכול. היא ישבה על מדרגות הכניסה, הסתכלה על השביל. גבוהה לגילה, רזה כמו עצם, עורה שחום עמוק ושערה חלק, שחור ועבות כמו כנפי עורב.

חשֵכה שמה קץ לתצפיתה. צפרדעים מקרקרות יטביעו את קולם של צעדים; למרות זאת היא שכבה על מיטת המרפסת שלה והקשיבה. רק הבוקר התעוררה לרחש רצועות חזיר מיטגנות במחבת הברזל וניחוח לחמניות משחימות בתנור העצים. היא לבשה את האוברול שלה ורצה למטבח לערוך את הצלחות והמזלגות. לדלות את החיפושיות מדייסת התירס. ברוב הבקרים אמא חיבקה אותה בחיוך רחב — ‘בוקר טוב, ילדתי המיוחדת’ — ושתיהן ביצעו את המטלות כבריקוד. לפעמים אמא שרה שירים עממיים או דיקלמה שירי ילדים: ‘החזירון הקטן הזה הלך לשוק’. או היתה סוחפת את קאיה לג’יטֶרבּאג, רגליהן היו חובטות ברצפת הדיקט עד שהמוזיקה שבקעה מהרדיו המופעל בסוללות גוועה, נשמעת כאילו היא שרה לעצמה מקרקעית חבית. בבקרים אחרים אמא דיברה על דברים של מבוגרים שקאיה לא הבינה, אבל היא הבינה שהמילים של אמא צריכות מקום ללכת אליו, אז היא ספגה אותן דרך עורה בעודה תוחבת עוד עץ מתחת לכיריים. הינהנה כאילו היא מבינה.

ואז, המהומה של הקמת כולם והאכלתם. אבא לא שם. היו לו שני מצבים: שקט וצעקות. אז זה היה מאה אחוז כשהוא ישן לאורך הארוחה, או לא חזר הביתה בכלל.

אבל הבוקר אמא היתה שקטה; חיוכה אבוד, עיניה אדומות. היא קשרה לעצמה צעיף לבן כמו של פיראטים, נמוך על המצח, אבל השוליים הסגולים והצהובים של חבּוּרה נשפכו החוצה. מיד אחרי ארוחת הבוקר, עוד לפני שהכלים נשטפו, אמא הכניסה כמה חפצים אישיים לתיק הכחול והתרחקה בשביל.

למחרת בבוקר קאיה שבה ותפסה עמדה על המדרגות, עיניה הכהות חופרות בַּשביל כמו מנהרה שמחכה לרכבת. על ביצת החוף שמעבר התפרש צעיף ערפל נמוך כל כך, שתחתיתו הרכה נחה ממש על הבוץ. קאיה רקעה ברגליה היחפות, שיחקה בעלי־עשב בטחביות, אבל ילדה בת שש לא יכולה לשבת זמן ארוך, וכעבור זמן קצר היא התחילה לצעוד במישורים המוצפים, בהונותיה מעלים קולות יניקה. היא רכנה בשולי המים הצלולים והביטה בדגיגונים מתרוצצים בין כתמי אור לצל.

ג’ודי צעק לה מבין הדקלים. היא לטשה עיניים; אולי יש לו חדשות. אבל בזמן שהתפתל בין הכפות הדוקרניות, היא ידעה לפי צורת ההליכה שלו, אגבית, שאמא לא בבית.

‘רוצה לשחק מגלֵי ארצות?’ הוא שאל.

‘אמרת ש’תה גדול מדי לשחק מגלי ארצות.’

‘לאאא, סתם אמרתי את זה. אין גדול מדי. תחרות!’

הם קרעו את המישור, ואחר כך רצו דרך היער אל החוף. היא צווחה כשעקף אותה וצחקה עד שהגיעו לאלון הגדול שפרש זרועות עצומות מעל החול. ג’ודי ואחיהם הגדול, מֶרף, דפקו במסמרים כמה לוחות על הענפים על תקן של מגדל תצפית ומצודת עץ. הרבה מזה כבר קרס, השתלשל עכשיו ממסמרים חלודים.

בדרך כלל, אם הרשו לה להשתתף בכלל, זה היה בתור ילדה שפחה שמביאה לאחֶיה לחמניות חמות שסחבה מהתבנית של אמא.

אבל היום ג’ודי אמר, ‘את יכולה להיות הקפטן.’

קאיה הרימה את זרועה הימנית לאות הסתערות. ‘גרשו את הספרדים!’ הם שברו מקלות־חרב ופרצו בין השיחים הקוצניים, צועקים ודוקרים את האויב.

לאחר מכן — העמדת פנים באה והולכת בקלות — היא ניגשה אל בול עץ טחוב והתיישבה. הוא הצטרף אליה בשקט. הוא רצה להגיד לה משהו כדי שלא תחשוב על אמא, אבל שום מילים לא יצאו, אז הם צפו בצלליהם השוחים של רצֵי־מים.

מאוחר יותר קאיה חזרה למדרגות הכניסה וחיכתה הרבה זמן, אבל גם כשישבה והביטה בקצה השביל, היא לא בכתה. פניה היו דוממות, שפתיה קו פשוט ודק תחת עיניה הסורקות. אבל גם ביום הזה אמא לא חזרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שירת סרטני הנהר”