החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שגיאות גאוניות

מאת:
מאנגלית: עמנואל לוטם | הוצאה: | 2013 | 328 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"מדענים שוגים כל הזמן. אבל שגיאות אלה לוטשו לעתים קרובות על ידי סיפורי האגדה האופפים את המגלים הדגולים. שגיאות גאוניות, ספר מעורר מחשבה, המתבסס על מחקר מעמיק, מציע נקודת מבט ייחודית — והרבה יותר אמיתית — על המסע אל התגליות המדעיות החשובות ביותר."
The Washington Post

כולנו שוגים. איש מאיתנו אינו מושלם. אפילו לא גדולי הגאונים בהיסטוריה. צ'רלס דרווין, לורד קלווין, ליינוס פולינג, פרד הויל ואלברט איינשטיין היו מדענים מזהירים, כולם כאחד. כל אחד מהם תרם תרומות כבירות לתחומו — אבל כל אחד מהם גם נכשל קשות בשגיאות.

דרווין, הוגה תיאוריית הברירה הטבעית, לא הבין כי כללי התורשה ששימשו אותו סתרו באופן מוחלט את התיאוריה שלו. לורד קלווין, גדול המאורות המדעיים של בריטניה בשעתו, שגה קשות בחישוב גילו של כדור הארץ. ליינוס פולינג, הכימאי המוביל בעולם (שהיה עתיד לזכות בפרס נובל בכימיה) בנה מודל שגוי לחלוטין של מולקולת הדנ"א. האסטרופיסיקאי פרד הויל שלל בתוקף את רעיון "המפץ הגדול" כנקודת ההתחלה של היקום זמן רב לאחר שהצטברו ראיות רבות לנכונותו. ואלברט איינשטיין, שם נרדף לגאוניות, העלה ספקולציות מופרכות על הכוחות המונעים את קריסת היקום — שבהמשך פילסו את הדרך לרעיונות חדשניים.

חמשת המדענים האלה הרחיבו את ידיעותינו על החיים עלי אדמות, על התפתחותו של כדור הארץ ועל התפתחות היקום, למרות שגיאותיהם — ודווקא בגללן. שגיאות הנובעות מחשיבה יצירתית ומחדשנות הן חלק חיוני של התהליך המדעי. כדי להשיג פריצות דרך דרושים האומץ להסתכן והיכולת להתייחס לשגיאות לא כאל מכשול אלא כזרז לפתיחת אופקים חדשים.

שגיאות גאוניות, ספרו המבריק של מריו ליביו, הוא סיור מאיר עיניים בעולם המדע — וסקירה מלאת תובנות של הגורמים הפסיכולוגיים שגרמו לשגיאותיהם של חמשת המדענים המופלאים הללו.

מקט: 4-55-2134
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


טעויות ושגיאות

שגיאות גדולות, בדומה לחבלים גדולים, עשויות מהמוני סיבים. הפרד את החבל חוט אחר חוט, הבדל בין כל המניעים הקטנים שביסודם של דברים, פרק אותם בזה אחר זה, ותאמר: זה הכול. כרוך אותם יחדיו ופתל אותם, והרי לך כּבּירוּת.

ויקטור הוגו, עלובי החיים

כשהגיע סוף־כל־סוף בובי פישר התזזיתי, שהיה בוודאי השחמטאי המפורסם ביותר בכל תולדותיו של משחק המלכים, לרייקיאוויק שבאיסלנד בקיץ 1972, והתייצב לטורניר אליפות העולם מול בוריס ספַּסקי, אווירתו של עולם השחמט הייתה מלאת דריכות עד־כדי־כך שהיה אפשר לחתוך אותה בסכין.1 אפילו אנשים שלא גילו עד אז שום עניין בשחמט עצרו את נשימתם לקראת מה שתואר כ"משחק המאה". אבל במסע העשרים ותשעה במשחק הראשון ממש, בעמדה שנראתה כמוליכה לקיפאון ולתיקו, בחר פישר במסע שאפילו שחקני שחמט חובבים היו פוסלים אותו אינסטינקטיבית כמשגה. ייתכן שהייתה זו דוגמה טיפוסית למה שמכנים בשם "עיוורון שחמט" — טעות שנוהגים לסמן אותה בספרות השחמט ב"??" — שגיאה שילד בן חמש במועדון שחמט מקומי היה מתבייש בה. ומה שהיה מדהים במיוחד הוא זה: את המשגה עשה האיש שפילס את דרכו למשחק נגד הרוסי ספסקי בשורה יוצאת דופן של עשרים ניצחונות רצופים, על טובי השחקנים בעולם. (ברוב משחקי השחמט ברמה העולמית, מספר תוצאות התיקו אינו נופל ממספר הניצחונות, ואולי אף עולה עליו.) האם "עיוורון" מסוג זה קורה רק בשחמט? או שמא יש תחומי אינטלקט נוספים, שגם בהם ייתכנו משגים מפתיעים שכאלה?

אוסקר ויילד כתב ש"ניסיון הוא השם שנותן כל אדם למשגים שעשה בחייו". ואמנם, כולנו שוגים שוב ושוב בחיי היומיום שלנו. אנחנו נועלים את המכונית כשהמפתחות בפנים, אנחנו משקיעים במניות הלא־נכונות (או אולי במניות הנכונות, אבל בזמן הלא־נכון), אנחנו מפריזים בהערכתנו את יכולתנו ליטול על עצמנו משימות מרובות בבת־אחת, ולרוב אנחנו תולים את קולר ביש־המזל שלנו בסיבות הלא־נכונות בפירוש. ההאשמה הזאת שלא־במקומה, אגב, היא אחת הסיבות לכך שכמעט לעולם איננו לומדים ממשגינו. בכל המקרים, אין צורך לומר, מתברר לנו שאלה היו משגים רק אחרי שעשינו אותם — ומכאן הגדרתו של ויילד את ה"ניסיון". זאת ועוד, אנחנו הרבה יותר טובים במתיחת ביקורת על אחרים מאשר בניתוח מעשינו שלנו. כדברי הפסיכולוג דניאל כהנמן, חתן פרס נובל בכלכלה, "אני לא ממש אופטימי ביחס ליכולתם של בני־אדם לשנות את אופן מחשבתם, אבל אני אופטימי למדי ביחס ליכולתם לזהות את המשגים של זולתם."

אפילו תהליכים שנבנו בשום שׂכל ובקפדנות, כמו למשל הליכיה של מערכת המשפט הפלילי, כושלים לפעמים — עד־כדי שברון לב, במקרים מסוימים. לדוגמה, ריי קרוֹן מפיניקס שבאריזונה ישב יותר מעשר שנים מאחורי סוגר ובריח וציפה להוצאתו להורג, אחרי שהורשע פעמיים ברצח אכזרי שלא הוא ביצע. בסופו של דבר, הוא זוכה לחלוטין (והרוצח האמיתי נתפס) הודות לראיות דנ"א.2

אבל הספר הזה אינו מתמקד במשגים מסוג זה, חרף כל חומרתם: עניינו הוא בשגיאות מדעיות חמורות. כשאני מדבר על "שגיאות מדעיות", כוונתי היא לטעויות מושגיות חמורות במיוחד, העלולות להעמיד בסכנה תיאוריות ותוכניות מחקר שלמות, ואפילו — לפחות עקרונית — לעכב את התקדמות המדע.

ההיסטוריה האנושית גדושה בסיפורים על שגיאות כבירות במגוון רחב של תחומים. אחדות מהטעויות הרות הגורל הללו מצויות כבר בכתבי הקודש ובמיתולוגיה היוונית. בספר בראשית, לדוגמה, המעשה הראשון ממש של חוה, אם כל חי, היה התפתות לדברי הנחש הערום שהשיא אותה לאכול את הפרי האסור. חוסר שיקול הדעת שהתגלה במקרה זה הוליך לגירוש אדם וחוה מגן עדן, לא פחות ולא יותר, ולדעתו של תומס אקווינס לפחות, התיאולוג בן המאה השלוש־עשרה, מאז נשללה לצמיתות גישת האנושות אל האמת המוחלטת. במיתולוגיה היוונית גילה פָּרִיס שיקול דעת פגום כשברח עם הלנה היפה, אשתו של מלך ספרטה, והמעשה גרר את ההשמדה הגמורה של עירו טרויה. אבל הדוגמאות האלה אינן אפילו טיפה בים. לכל אורך ההיסטוריה, מצביאים מהוללים, פילוסופים מפורסמים או הוגי דעות פורצי דרכים חדשות, איש מהם לא גילה חסינות מפני שגיאות קשות. במלחמת העולם השנייה, הפלדמרשל הגרמני פֶדוֹר פוֹן בּוֹק חזר על התקפתו בישת המזל של נפוליאון על רוסיה ב־1812. שני המצביאים לא העריכו נכונה את עוצמתו הבלתי־מעורערת של "הגנרל חורף" — החורף הרוסי הארוך והקשה, ששניהם, איש־איש בתורו, לא הכינו את עצמם להתמודדות עמו. ההיסטוריון הבריטי אג"פ טיילור סיכם את אסונות נפוליאון באלה המילים: "כמו רוב לומדי ההיסטוריה, הוא [נפוליאון] למד ממשגי העבר איך לעשות משגים חדשים."3

בזירה הפילוסופית, רעיונותיו המוטעים של אריסטו הדגול על הפיסיקה (כגון אמונתו שכל הגופים שואפים לנוע אל מקומם ה"טבעי") החטיאו את המטרה ממש כפי שהחטיאו אותה ניבוייו השגויים של קרל מרקס על התמוטטות הקפיטליזם. בדומה לכך, רבות מהספקולציות הפסיכואנליטיות של זיגמונד פרויד, למשל בעניין "אינסטינקט המוות" — הדחף שהוא ייחס לאדם, לחזור למצב הרגיעה שמלפני החיים — או בעניין תפקידו של תסביך אדיפוס הינקותי בנוירוזות של נשים, היו שגויות במידה מעוררת רחמים, שלא לומר יותר מזה.

אולי תאמרו, בסדר, כולנו שוגים, אבל בלי ספק, כשאנחנו מדברים על אחדים מגדולי המדענים של מאתיים השנים האחרונות, כמו של חתן שני פרסי נובל לַיינוּס פּוֹלִינג, או אלברט איינשטיין הדגול באדם — הם צדקו לפחות באותן תיאוריות שפרסמו את שמותיהם יותר מכול, נכון? אחרי ככלות הכול, הלא נבעה תפארתה האינטלקטואלית של העת המודרנית בדיוק מכאן, מכינונו של המדע כתחום אמפירי, ומהנהגת המתימטיקה החסינה מפני טעויות כ"שפתו" של המדע הבסיסי? ובכן, האם התיאוריות שהגו המוחות המזהירים הללו, ושאר הוגי הדעות הדומים להם בשיעור קומתם, היו חופשיות באמת ובתמים משגיאות קשות? בפירוש לא!

מטרת הספר הזה היא להציג בפירוט אחדות מהשגיאות המפתיעות ששגו כמה מדענים נישאים משכמם ומעלה, ולהתחקות אחר התוצאות הבלתי־צפויות של השגיאות האלה. בה בעת אני מבקש גם לנסות ולנתח את הסיבות האפשריות לאותן שגיאות, ועד כמה שאפשר, לחשוף את היחסים המרתקים בין השגיאות האלה לבין תכונות או מגבלות של נפש האדם. אבל בסופו של דבר, שאיפתי היא להראות שהדרך המוליכה לתגלית ולחידוש עשויה להיסלל אפילו דרך סבך בלתי־מתקבל־על־הדעת של שגיאות.

כפי שאנחנו עומדים לראות, חוט השני הענוג הקרוי אבולוציה שוזר את כל השגיאות שבהן בחרתי לבדיקה מפורטת בספר זה. כלומר, מדובר בשגיאות חמורות הנוגעות לתיאוריות על האבולוציה של החיים עלי אדמות, האבולוציה של כדור הארץ עצמו והאבולוציה של יקומנו בכללותו.

שגיאות של אבולוציה ואבולוציה של שגיאות

אחת מהגדרותיה של המילה "אבולוציה" במילון אוקספורד של השפה האנגלית היא זו: "התפתחות או גדילה של דבר־מה שאפשר להשוותו לאורגניזם חי, לפי נטיותיו העצמוּתיות… כמו כן, העלייה או ההופעה של דבר־מה בהתפתחות טבעית, להבדיל מייצורו במעשה מסוים." לא זו הייתה משמעותה המקורית של המילה. בלטינית, הפועל evolutio מתייחס לפרישׂה של דבר־מה כרוך, כגון קריאה במגילת ספר. וגם כשהתחילה המילה לקנות מהלכים בביולוגיה, היא שימשה בתחילה רק לתיאור גדילתו של עוּבּר. השימוש הראשון במילה "אבולוציה" בהקשר הופעתם של מינים מצוי בכתביו של חוקר הטבע השווייצרי בן המאה השמונה־עשרה שרל בּוֹנֶה, שטען כי אלוהים הסדיר מלכתחילה את הולדתם של מינים חדשים בתאי הנבט של צורות החיים הראשונות־ממש שברא.

במרוצת המאה העשרים נעשתה המילה "אבולוציה" כרוכה לבלי־הפרד בשמו של צ'רלס דרווין, ואולי תתקשו להאמין כי במהדורה הראשונה של יצירת המופת שלו, מוצא המינים (1859), דרווין אינו משתמש במילה "אבולוציה" עצמה אפילו פעם אחת! עם זאת, המילה האחרונה בספר היא צורת הפועל שלה, evolved.

בשנים שחלפו מאז פרסום מוצא המינים קיבלה האבולוציה את המשמעות הרחבה יותר המופיעה בהגדרה דלעיל, וכיום אנו יכולים לדבר על האבולוציה של דברים רבים ושונים, כמו השפה האנגלית, אופנה, מוסיקה ודעות, כמו גם על אבולוציה סוציו־תרבותית, אבולוציה של תוכנה, וכיוצא בזה. (תוכלו לבדוק ולהיווכח כמה דפי אינטרנט מוקדשים אך ורק לנושא the evolution of the hipster — האבולוציה של איש החוג הנוצץ.) נשיא ארצות הברית וודרו וילסון הטעים כי הדרך הנכונה להבין את חוקת ארצו היא דרך האבולוציה: "ממשל אינו מכונה, אלא דבר חי… הוא נותן את הדין לפני דרווין, לא לפני ניוטון."4

אין לפרש את התמקדותי באבולוציה של החיים, של כדור הארץ ושל היקום כאילו אלה הם תחומי המדע היחידים שבהם התגלעו שגיאות. אדרבה, בחרתי בשלושת הנושאים המסוימים האלה בגלל שתי סיבות עיקרית. ראשית, רציתי להציג סקירה ביקורתית של השגיאות ששגו אחדים מהמלומדים הכלולים ברשימת גדולי המוחות בהיסטוריה שהיה עורך כל אדם. שגיאותיהם של המאורות האלה, גם אם אירעו במאה הקודמת, עדיין רלוונטיות ביותר לשאלות הניצבות בפני המדענים (ובעצם בפני הציבור כולו) גם כיום. כפי שאני מקווה להראות, ניתוח השגיאות האלה יוצר מצבור חי של ידע, שהוא לא רק מרתק בזכות עצמו, אלא גם יש ביכולתו להנחות פעילויות בתחומים רבים, החל מהעיסוק במדע וכלה בהתנהגות מוסרית. הסיבה השנייה פשוטה מאוד: שאלות האבולוציה של החיים, של העולם ושל היקום סִקרנו את בני־האדם — ולא רק את המדענים מביניהם — מאז שחר הציוויליזציה, והניעו ניסיונות בלתי־נלאים לחשוף את מוצאנו ואת עברנו. הסקרנות האינטלקטואלית שמגלה האדם כלפי הנושאים האלה מצויה, לפחות חלקית, בשורשיהם של אמונות דתיות, של סיפורי מיתוס על הבריאה ושל חקירות פילוסופיות. בה בעת, הפן האמפירי יותר של הסקרנות הזאת, המבוסס על ראיות, הוא שהוליד בסופו של דבר את המדע. התקדמותה של האנושות לקראת פענוח אחדים מהתהליכים הסבוכים הכרוכים באבולוציה של החיים, של כדור הארץ ושל היקום הייתה פלאית, לא פחות. קשה להאמין, אבל אנחנו חושבים שיש ביכולתנו להתחקות אחר האבולוציה הקוסמית לאחור, עד למועד שבו היה יקומנו בן שבריר של שנייה. ובכל זאת, שאלות רבות טרם מצאו תשובה, ונושא האבולוציה עדיין שנוי במחלוקת אפילו בימינו אלה.

נדרש לי זמן לא מועט כדי להחליט אילו מדענים עלי לכלול במסע הזה במים אינטלקטואליים ומעשיים כה עמוקים, אבל בסופו של דבר התבייתּי על שגיאותיהם של חמישה אישים. רשימת ה"שוגים" המפתיעים שלי כוללת את חוקר הטבע המהולל צ'רלס דרווין; את הפיסיקאי לורד קֶלווין (שעל שמו קרוי סולם הטמפרטורות המדעי); את ליינוס פולינג, אחד הכימאים רבי־ההשפעה יותר מכול בהיסטוריה; את האסטרופיסיקאי והקוסמולוג האנגלי המפורסם פרד הוֹיל; ואת אלברט איינשטיין שאין שום צורך להציגו. בכל אחד מהמקרים, אטפל בנושא המרכזי משתי נקודות־ראות שונות למדי, אבל משלימות זו את זו. מצד אחד, זה יהיה ספר על אחדות מהתיאוריות של המלומדים הגדולים הללו ועל היחסים המרתקים בין התיאוריות האלה, בתצפית היוצאת בין השאר מנקודת־הראות יוצאת הדופן של חולשות המדענים הללו, ואפילו כישלונותיהם, לפעמים. מצד שני אבחן בקצרה את הסוגים השונים של שגיאות, ואנסה לזהות את הסיבות הפסיכולוגיות (וכמידת האפשר הנוירולוגיות) שגרמו אותן. כפי שאנו עתידים לראות, לא כל השגיאות נולדו שוות, ושגיאותיהם של חמשת המדענים ברשימתי היו שונות למדי בצביונן. שגיאתו של דרווין התבטאה בכך שהוא לא הבין את מלוא השלכותיה של השערה מסוימת. קלווין שגה בכך שהתעלם מאפשרויות שלא היה אפשר לחזותן מראש. שגיאתו של פולינג הייתה תוצאתו של ביטחון עצמי מופרז עקב הצלחה קודמת. הויל טעה בהיאחזותו העקשנית ברעיונות שחרגו מן הזרם המרכזי של המדע. איינשטיין נכשל בגלל תחושה מוטעית לגבי טיבה של פשטות אסתטית. אבל הנקודה העיקרית היא שלאורך הדרך, יתברר לנו שהשגיאות היו לא רק בלתי־נמנעות, אלא גם היוו חלק חיוני של התקדמות המדע. התפתחות המדע אינה מסע ישיר אל האמת. אלמלא ההתחלות הכושלות והמבואות הסתומים, המדענים היו מרחיקים לכת יותר מדי בדרכים מוטעות רבות. כל השגיאות המתוארות בספר הזה שימשו, בצורה זו או אחרת, כזרזים שחוללו פריצות דרך מרשימות — משום כך אני מתאר אותן כ"שגיאות גאוניות". השגיאות האלה הן שפיזרו את הערפל שבתוכו התקדם המדע בהתנהלותו הרגילה — עקב בצד אגודל, עם קפיצות מדרגה קדימה מפעם לפעם.

אשר לארגונו של הספר, בבואי לדון בכל אחד מהמדענים הללו אציג תחילה את התמצית של אחדות מהתיאוריות שבזכותן הוא ידוע יותר מכול. אלה הם סיכומים מצומצמים מאוד, שמטרתם לשמש כמבוא לרעיונותיהם של אותם מאורות וכרקע נאות לשגיאותיהם, בלי שום כוונה לספק תיאורים גורפים של התיאוריות השונות. ועוד בחרתי להתמקד רק בשגיאה גדולה אחת בכל מקרה, ולא לערוך רשימת קניות מפורטת של כל משגה שאולי ביצעו האישים הללו במהלך הקריירות שלהם. אפתח באיש שעליו כתב ניו יורק טיימס, ובצדק, בהספד שראה אור ב־21 באפריל 1882, ש"רבים קראו אותו, אבל רבים עוד יותר דיברו עליו".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שגיאות גאוניות”