החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שהות

מאת:
מאנגלית: גילי בר-הלל | הוצאה: | 2011 | 368 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

תשוקה.
סם וגרייס מצאו זה את זה ועכשיו עליהם להילחם כדי להישאר יחד. אבל סם שוקע בהרהורים על עברו כזאב, וגרייס מתמודדת עם עתיד שהופך להיות פחות ופחות בטוח .

אובדן.
לתוך עולמם נכנס קול, זאב חדש שעברו מלא כאב וסכנה. הוא נאבק בשדים הפנימיים שלו, נלהב לקראת חייו החדשים כזאב ומכחיש את קשריו הקודמים כאדם.

שהות.
עבור גרייס, סם וקול החיים הם המאבק תמידי בין שני כוחות – זאב ואדם. גם האהבה חושפת שני פנים – נוסכת שלווה ומטלטלת, משחררת ולוכדת. כשעולמם הולך ומתמוטט סביבם, רק האהבה שעדיין משתהה תוכל להציל אותם. אך האם היא חזקה מספיק?

הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת איגואנה.

מקט: 15100578
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
תשוקה. סם וגרייס מצאו זה את זה ועכשיו עליהם להילחם כדי להישאר יחד. אבל סם שוקע בהרהורים על עברו כזאב, […]

פרק 1

• סם •

העיירה מרסי פולז במינסוטה נראית שונה מאוד כשאדם יודע שיישאר אדם כל חייו. בעבר זה היה מקום שקיים רק בחום הקיץ, מדרכות בטון ועלים המסתלסלים כלפי השמש, הכול מריח מאספלט חם ומדיף עשן אגזוז של משאיות.

כעת, כשענפי האביב כולם נושאים סלסולים נדירים של ורוד עדין — כאן מקומי.

בחודשים שחלפו מרגע שאיבדתי את עור הזאב שלי, ניסיתי ללמוד איך להיות שוב נער. חזרתי לעבוד בחנות “המדף העקום”, מוקף מילים חדשות ורחש עלעול בדפים. החלפתי את רכב השטח שירשתי, המלא בריח של בק ושל חיי עם הזאבים, במכונית פולקסווגן גולף שהיה בה בדיוק מספיק מקום בשבילי ובשביל גרייס ובשביל הגיטרה שלי. השתדלתי לא להתכווץ כשהרגשתי בקור הפורץ פתאום מבעד לדלת שנפתחה. ניסיתי לזכור שכבר אינני לבדי. בלילות, גרייס ואני היינו מתגנבים אל חדרה, ואני הייתי מתכרבל לצד גופה, נושם את ריח חיי החדשים ומתאים את קצב הדופק שלי לפעימות לבה.

ואם משהו התכווץ לי בחזה כששמעתי את יללות הזאבים האיטיות הנישאות ברוח, לפחות יכולתי להתנחם בחיים הפשוטים והרגילים הללו. יכולתי לחשוב על שנים של חגי מולד שעוד יבואו עם הנערה הזאת בזרועותי, על הזכות להזדקן בעורי זה הלא מוכר לי. את זה ידעתי. היה לי הכול.

מתת הזמן מוכלת בתוכי

פתאום חשוף הוא עתידי

התחלתי להביא איתי את הגיטרה לחנות הספרים. העסק התנהל בעצלתיים, ושעות חלפו בלי שאיש שמע אותי מזמר את שירַי לקירות המכוסים בספרים. המחברת הקטנה שגרייס קנתה לי התמלאה אט־אט במילים. כל תאריך חדש שנרשם בראש עמוד היה ניצחון על החורף המתפוגג.

היום היה יום לא שונה מהימים שקדמו לו: רחובות רטובים בבוקר, ריקים מצרכנים. מעט אחרי שפתחתי את החנות, הופתעתי לשמוע שמישהו נכנס. השענתי את הגיטרה על הקיר מאחורי השרפרף שלי והרמתי את מבטי.

“היי, סם,” אמרה איזבל. היה מוזר לראות אותה לבדה, בלי גרייס שתיתן לה הקשר, ומוזר עוד יותר לראות אותה כאן, בחנות, מוקפת במציאות הרכה של מערת הספרים שלי. מות אחיה בחורף הקודם עשה את קולה קשה יותר ואת עיניה חדות יותר משהיו בפעם הראשונה שפגשתי אותה. היא הביטה בי — מבט ערמומי ואדיש שגרם לי להרגיש פתי.

“מה העניינים?” אמרה והתיישבה על השרפרף הפנוי שלצדי, משכלת את רגליה הארוכות לפניה. אילו היתה זאת גרייס, היא היתה מחביאה את רגליה מתחת לשרפרף. איזבל ראתה את התה שלי ולגמה ממנו ואחר נאנחה אנחה עמוקה.

הבטתי בתה הנגזל. “שום דבר מיוחד. יש לך תספורת חדשה?”

תלתלי הבלונד המושלמים שלה נגזרו, ובמקומם נותרה תספורת קצרה ואכזרית ששיוותה לה מראה יפהפה ופגום.

איזבל הרימה גבה. “לא חשבתי שאתה מהסוג שנאחז במובן מאליו, סם,” אמרה.

“אני לא כזה,” אמרתי ודחפתי לעברה את כוס התה שלא אגע בה יותר, שתגמור היא לשתות. הרגשתי כאילו עשויה להיות משמעות עמוקה לכך שאשתה אחריה מאותה כוס. “אחרת, הייתי אומר לך, ‘היי, את לא אמורה להיות עכשיו בבית הספר?'” הוספתי.

“שתי נקודות לזכותך,” אמרה איזבל והשתלטה על המשקה שלי כאילו היה שלה מלכתחילה. היא התרווחה בחן על השרפרף שלה. אני ישבתי על שלי, כפוף כמו נשר. השעון שעל הקיר ספר את השניות. בחוץ, עננים כבדים ולבנים שעדיין נראו כמו ענני חורף היו תלויים באופק מעל הרחוב. צפיתי בטיפת גשם שחלפה על פני החלון, אך ניתרה כשהוטחה במדרכה, קפואה לגמרי. מחשבותי נדדו מהגיטרה החבוטה שלי אל העותק של מנדלשטם שהיה מונח על הדלפק (“גוף נתן לי. מה אעשה לגופי / כל כך אחד וכל כך שלי?”) לבסוף רכנתי קדימה ולחצתי על כפתור “הפעל” במערכת החבויה מתחת לדלפק, והפעלתי מחדש את מוזיקת הרקע.

“לאחרונה אני רואה זאבים ליד הבית שלי,” אמרה איזבל. היא סיחררה את הנוזל בתוך הכוס. “יש לזה טעם של דשא קצוץ.”

“זה בריא,” אמרתי. הצטערתי מאוד שהיא לקחה לי אותו; הנוזל החם היה כמו רשת ביטחון בשבילי במזג האוויר הקר הזה. אף שידעתי שזה כבר לא נחוץ לי, הרגשתי אנושי יותר עם התה בידי. “כמה קרוב לבית שלך?”

היא משכה בכתפיה. “מהקומה השלישית, אני רואה אותם ביער. ברור שאין להם שום חוש הישרדות, שומרים מרחק מאבא שלי. שהוא לא בעדם.” עיניה מצאו את הצלקת המשוננת על צווארי.

“אני זוכר,” אמרתי. גם לאיזבל לא היתה סיבה להיות בעדם. “אם מישהו מהם מגיע אליכם במקרה בדמות אדם, את תעדכני אותי, נכון? לפני שתיתני לאבא שלך לפחלץ אותו ולתקוע אותו אצלכם בפוּאָיֶה?” ניסיתי לשוות קלילות לדברי בכך שדיברתי במבטא צרפתי מעושה: “פוּאָיֶה”.

איזבל תקעה בי מבט מצמית שהיה הופך גברים חלשים ממני לאבן. “אם כבר מדברים על ‘פוּאָיֶה’,” אמרה, “אתה מתגורר עכשיו לבדך בבית הגדול ההוא?”

זהו, שלא. חלק בי ידע שאני אמור להיות בבית של בק, ולקבל את פניהם של חברי הלהקה האחרים כשישילו מעליהם את החורף ויחזרו לצורת האדם שלהם. במיוחד היה חשוב לשים לב לארבעת הזאבים החדשים שוודאי עומדים להחליף צורה. אבל החלק האחר בי שנא את המחשבה שאהיה שם, לבדי בבית, מקרקש כמו מטבע בודד בכד, בלי שום תקווה לראות שוב את בק.

בכל מקרה זה לא היה הבית בשבילי. גרייס היתה הבית.

“כן,” אמרתי לאיזבל.

“שקרן,” אמרה וחייכה חיוך מושחז. “גרייס שקרנית הרבה יותר טובה ממך. תגיד לי, איפה ספרי הרפואה. אל תיראה מופתע כל כך — יש סיבה לזה שבאתי לכאן.”

“לרגע לא חשבתי שבאת לכאן בלי סיבה,” אמרתי, והצבעתי אל אחת הפינות. “פשוט, עוד לא עמדתי על מהות הסיבה שלך.”

איזבל החליקה וירדה מעל השרפרף, והלכה אל הפינה שעליה הצבעתי. “באתי כי לפעמים ויקיפדיה פשוט לא מספקת את הסחורה.”

“אפשר לכתוב ספר על כל מה שאי־אפשר למצוא ברשת,” אמרתי, ועכשיו שוב יכולתי לנשום, משקמה והתרחקה ממני. התחלתי לקפל העתק חשבונית לצורת ציפור.

“מי יֵדע אם לא אתה,” אמרה איזבל. “אתה זה שהיה פעם יצור דמיוני.”

עשיתי פרצוף והמשכתי לקפל את הציפור שלי. הברקוד שעל החשבונית הקנה לאחת הכנפיים פסים מונוכרומטיים, מה שגרם לכנף השנייה להיראות גדולה יותר. נטלתי עט, בכוונה לצייר פסים על הכנף השנייה כדי שהציפור תהיה מושלמת, אבל ברגע האחרון התחרטתי. “מה את מחפשת, בעצם? אין לנו ממש ספרי רפואה. סתם כמה ספרים על עזרה עצמית ועל טיפול הוליסטי, בעיקר.”

איזבל, רכונה ליד המדף, אמרה, “אני לא יודעת. אדע כשאמצא את זה. איך קוראים לדבר ההוא — הספר ההוא שנראה כמו מעצור לדלת? זה שכתוב בו על כל מה שיכול להשתבש בבן אדם?”

“‘קנדיד’,” אמרתי. אבל לא היה איש בחנות שיבין את הבדיחה, לכן אחרי שתיקה רגעית הצעתי, “אולי ‘מדריך מֶרְק’?”

“כן, זהו.”

“אין לנו במלאי. אני יכול להזמין בשבילך,” אמרתי, ולא הייתי צריך לבדוק את המדף כדי לדעת שאני צודק. “הוא לא זול אם קונים חדש, אבל בטח אוכל למצוא לך עותק משומש. למרבה הנוחות, מחלות לא נוטות להתעדכן עם השנים.” השחלתי חוט בגבו של עגור הנייר שלי וטיפסתי על הדלפק כדי לתלות אותו מעלי. “זה קצת כבד עלייך, לא? אלא אם כן את מתכננת ללמוד רפואה.”

“שקלתי את זה ברצינות,” אמרה איזבל באופן ישיר כל כך, שכלל לא הבנתי שהיא משתפת אותי בסוד, עד שהדלת השמיעה עוד “דינג” ולקוח נוסף נכנס.

“תכף אבוא,” אמרתי, ונעמדתי על קצות אצבעותי על הדלפק כדי לזרוק את לולאת החוט מעבר לגוף התאורה שמעלי. “תשמיע קול אם אתה צריך משהו.”

אף שההפסקה נמשכה רק כאורך פעימת לב, נוכחתי שאיזבל השתתקה באופן שהשתיקה רעמה לעברי. הורדתי את זרועותי לצדדי בהיסוס.

“אל תיתן לי להפריע לך,” אמר הלקוח שנכנס, קולו יציב ומקצועי להפליא. “אני אמתין.”

משהו בנימת קולו גרם לי לאבד את החשק לשטויות, אז הסתובבתי וראיתי שוטר עומד ליד הדלפק ומרים אלי מבט. מעמדת התצפית שלי ראיתי את כל מה שתלוי לו מהחגורה: אקדח, מכשיר קשר, תרסיס פלפל, אזיקים, טלפון נייד.

כשיש לך סודות, אפילו אם לא מדובר בסודות פליליים, ראיית שוטר במקום העבודה שלך משפיעה עליך לרעה, מאוד.

ירדתי לאט מהדלפק ואמרתי, בתנועת יד לא מתחייבת לעבר העגור שלי, “זה לא בדיוק הצליח לי, בכל מקרה. אני יכול אולי… לעזור לך למצוא משהו?” היססתי בניסוח השאלה, כי ידעתי שהוא לא נמצא כאן כדי לדבר איתי על ספרים. חשתי שהדופק בצווארי חזק ומהיר. איזבל נעלמה, ולכל צורך ועניין החנות נראתה ריקה.

“בעצם, אם אתה לא עסוק, הייתי רוצה לדבר איתך רגע,” אמר השוטר בנימוס. “אתה סמואל רוֹת, נכון?”

הינהנתי.

“אני השוטר קוניג,” הוא אמר. “אני עובד על המקרה של אוליביה מרקס.”

אוליביה. בטני התכווצה. אוליביה, אחת החברות הטובות של גרייס, ננשכה בניגוד לרצונה בשנה שעברה, ושהתה בחודשים האחרונים כזאבה ביער הגבול. משפחתה חשבה שהיא ברחה מהבית.

חבל שגרייס לא פה. אם השקר היה ספורט אולימפי, גרייס היתה אלופת העולם. בתור מי ששנאה כתיבה יצירתית, היא היתה מספרת סיפורים יוצאת מן הכלל.

“אה,” אמרתי, “אוליביה.”

נלחצתי מנוכחותו של השוטר, מהשאלות שישאל, אבל באופן מוזר, הייתי לחוץ עוד יותר בגלל איזבל, שכבר ידעה את האמת והיתה בטווח שמיעה. יכולתי לדמיין אותה כורעת מאחורי אחד המדפים, זוקפת גבה בבוז כשאיזה שקר נמלט בסרבול מבין שפתי חסרות הניסיון.

“אתה הכרת אותה, חיובי?” הבעת הפנים של השוטר היתה ידידותית, אבל כמה ידידותי כבר יכול להיות אדם שמסיים משפט במילה “חיובי”?

“קצת,” אמרתי. “פגשתי אותה בעיר כמה פעמים. אבל אני לא לומד בבית הספר שלה.”

“ואיפה אתה כן לומד?” שוב, קולו של קוניג היה נעים וסתמי לחלוטין. ניסיתי לשכנע את עצמי ששאלותיו נשמעות לי חשודות רק מפני שיש לי מה להסתיר.

“קיבלתי חינוך ביתי.”

“גם אחותי,” אמר קוניג. “זה הטריף את אמא שלי. טוב, אבל את גרייס בריסביין אתה מכיר טוב יותר, חיובי?”

שוב ה”חיובי” הזה? תהיתי אם הוא התחיל בכוונה בשאלות שכבר ידע את התשובות עליהן. ושוב הייתי מודע לנוכחותה של איזבל, המצותתת בחשאי.

“כן,” אמרתי. “היא החברה שלי.”

זאת פיסת מידע שאולי עדיין לא היתה להם ומן הסתם גם לא היתה חיונית להם, אבל זה היה משהו שמשום־מה רציתי שאיזבל תשמע.

הופתעתי לראות את קוניג מחייך. “רואים,” אמר.

אף שחיוכו נראה כן לחלוטין, הוא גרם לי להידרך, לתהות אם עושים לי איזה תרגיל.

“גרייס ואוליביה היו חברות טובות,” המשיך קוניג. “אתה יכול לספר לי על הפעם האחרונה שראית את אוליביה? אני לא זקוק לתאריך המדויק, אבל תאריך קרוב ככל האפשר יעזור לי.”

כעת הוא פתח פנקס קטן כחול, והעט ריחף מעליו.

“אממ.” חככתי בדעתי. ראיתי את אוליביה, פרוותה הלבנה מנוקדת פתיתי שלג, לפני שבועות ספורים בלבד, אבל לא חשבתי שזה המידע שהכי מועיל לתת לקוניג. “ראיתי אותה במרכז העיר. כאן, בעצם. מול החנות. גרייס ואני סתם העברנו את הזמן, ואוליביה היתה כאן עם אחיה. אבל זה בטח היה לפני המון חודשים. נובמבר? אוקטובר? ממש לפני שהיא נעלמה.”

“אתה חושב שגרייס ראתה אותה מאז?”

ניסיתי להביט בעיניו. “אני די בטוח שזאת גם הפעם האחרונה שגרייס ראתה אותה.”

“קשה מאוד לבני נוער להסתדר בכוחות עצמם,” אמר קוניג, והפעם הרגשתי ממש כאילו הוא יודע עלי הכול, ושהמילים שלו טעונות במשמעות במיוחד בשבילי, לבד בעולם בלי בק. “במיוחד קשה למי שברח מהבית. יש המון סיבות שבגללן ילדים בורחים, ולפי מה ששמעתי מהמורים של אוליביה ומבני משפחתה, ייתכן שמדובר גם בדיכאון. הרבה פעמים בני הנוער האלה בורחים רק מפני שהם צריכים להתרחק קצת מהבית, אבל הם לא יודעים איך לשרוד בעולם הגדול. אז לפעמים הם רק בורחים אל הבית של השכנים. לפעמים —”

קטעתי אותו לפני שהמשיך. “השוטר… קוניג? אני יודע מה אתה מנסה לרמוז, אבל אוליביה לא נמצאת בבית של גרייס. גרייס לא מעבירה לה אוכל או סיוע. בשביל אוליביה, הייתי שמח אילו זה היה פשוט כך. גם בשביל גרייס הייתי שמח לו זה היה כך. הייתי מת להגיד לך שאני יודע בדיוק איפה אוליביה נמצאת. אבל אנחנו רוצים לדעת מתי היא תחזור לא פחות ממך.”

תהיתי אם גם גרייס מפיקה כך את השקרים הכי שימושיים שלה — על ידי עיצובם למשהו שקל לה להאמין בו.

“אתה מבין שזו חובתי לשאול,” הוא אמר.

“אני יודע.”

“טוב, אז תודה על זמנך, ואנא ממך, עדכן אותי אם תשמע משהו.” קוניג עמד לפנות, ואז נעצר. “מה אתה יודע על היערות כאן בסביבה?”

קפאתי. הייתי זאב חסר ניע שמסתתר בין העצים, מתפלל שלא יראו אותו.

“סליחה?” אמרתי בקול חלוש.

“במשפחה של אוליביה סיפרו שהיא צילמה המון תמונות של הזאבים ביערות, ושגם גרייס התעניינה בהם. גם אתה מתעניין בזאבים?”

כל שיכולתי לעשות היה להנהן, ללא מילים.

“אתה חושב שיש סיכוי שהיא ניסתה להתקיים שם ביער לבדה, במקום לברוח לעיר אחרת?”

אימה אחזה בי כשדמיינתי את השוטרים ואת בני המשפחה של אוליביה סורקים דונם אחרי דונם ביער, מחפשים בין העצים ובמחסן של הלהקה אחר ראיות למגורי אדם. ואולי גם מוצאים אותן. ניסיתי לשמור על קלילות בקולי. “אוליביה מעולם לא נראתה לי טיפוס של חיק הטבע. קשה לי להאמין.”

קוניג הינהן, כאילו לעצמו. “טוב, שוב תודה,” אמר.

“אין בעד מה,” אמרתי. “בהצלחה.”

הדלת השמיעה עוד “דינג” כשיצא; ברגע שראיתי את ניידת המשטרה שלו מתרחקת מהחניה, נתתי למרפקים שלי לצנוח על הדלפק וטמנתי את פני בידי. אלוהים.

“ניהלת את זה היטב, ילד פלא,” אמרה איזבל, הזדקפה מבין ספרי העיון והשמיעה קולות של גרירת רגליים על השטיח. “לא נשמעת פסיכוטי כמעט בכלל.”

לא עניתי. כל השאלות שהשוטר עלול היה לשאול אותי עוד התרוצצו בראשי, עד שהרגשתי עוד יותר לחוץ עכשיו משהייתי לפני שהלך. הוא היה יכול לשאול אותי איפה בק. או אם שמעתי על שלושה בני נוער נעדרים מקנדה. או אם ידוע לי משהו על מותו של אחיה של איזבל קאלפֶּפֶּר.

“מה הבעיה איתך?” שאלה איזבל, הרבה יותר קרובה אלי הפעם. היא הניחה ערמת ספרים על הדלפק ובראשה כרטיס האשראי שלה. “ניהלת את זה נכון לגמרי. הם סתם עורכים בדיקות שגרתיות. הוא לא באמת חושד. אלוהים, הידיים שלך רועדות.”

“אילו הייתי פושע, הייתי פושע ממש גרוע,” השבתי — אבל לא זאת הסיבה לכך שידי רעדו. אילו גרייס היתה שם, הייתי אומר לה את האמת: שלא דיברתי עם שוטר מאז שהורי נשלחו לכלא על כך שחתכו לי את הוורידים. עצם המראה של השוטר קוניג העלה בי אלף דברים שכבר שנים לא חשבתי עליהם.

קולה של איזבל נטף בוז. “איזה מזל שאתה לא עוסק בשום פעילות פלילית. תפסיק להתחרפן ותתחיל לתפקד כמו קופאי. אני צריכה חשבונית.”

הזנתי את הספרים שלה לקופה והכנסתי אותם לשקית, מציץ מדי פעם לרחוב הריק. בראשי השתולל בלגן שלם של מדי משטרה, זאבים ביערות וקולות שלא שמעתי כבר עשור.

כשהושטתי לה את השקית, הצלקות הישנות על מפרקי ידי פעמו מרוב זיכרונות מודחקים.

לרגע נראתה איזבל כאילו יש לה עוד משהו לומר, אבל היא רק ניענעה בראשה ואמרה, “יש אנשים שפשוט לא נולדו לרמות אף אחד. להתראות, סם.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שהות”