החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שהתור

מאת:
הוצאה: | 2012 | 352 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בגיל שתים עשרה, לאחר שהתייתמה מהוריה, מוצאת עצמה שֶהתוּר אוֹן אֶלְיַסטוֹן נדחית מהחברה בה גדלה ונדחפת לעולם שהוריה השאירו מאחור. זהו עולם ערים תת קרקעיות מאובקות על פני מדבר שמם, ושל אנשים ששאיפותיהם מסתכמות בהגדלת היקף המכירות לערים שלמעלה. שם, בערים שמתחת למדבר, היא מגלה את מורשתה האמיתית ואת שליחותה. עכשיו היא חייבת לדחוף את עצמה ואת עולמה אל סף החורבן כדי לשבור את הכבלים שקושרים את אנשיה במשך מאות שנים.

"שהתור" הוא ספר מטרילוגיית "ראבאן" שנכתבו על ידי דן הרוניאן. דן הוא דוקטור לפיזיקה ומתמחה במערכות מיקרואלקטרומכניות, מרצה במכון לטכנולוגיה בירושלים ויזם שותף במספר חברות הזנק.

מקט: 9-62840-372-5
מסת"ב: 978-1-62840-372-5
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


החיישן קיפץ בעצבנות על צווארי. על שולחן רעוע עמד מסך, שהראה בקצהו העליון את הזמן שנותר. הוא ריצד במהירות מתוזמנת, עוקב אחר תנועות צווארי, עד שנעצר לרגע, כאשר שמונה פצלי ערבול יצאו לדרך. בעוד שעתיים תכבה התאורה בקניונים של קוֹלסָר, ומערכות הגיבוי ישותקו. פיצוץ השנאי הראשי בכל אחד מהקניונים יגרום לכולם לנוס לכל עבר, וכנראה גם לדרוס זה את זה. הפעם זה אמיתי. לא עוד דליפות, הפסקות חשמל או איבוד שליטה קצר על כורי אנרגיה. הפעם ייפגעו אנשים. הם כבר חושדים שמשהו קורה, אבל כעת הם ידעו בוודאות שזה איננו צירוף מקרים. ארבעים שניות נותרו. משכתי באפי וניגבתי את הדמעות מעיני. כבכל פעם בעבר כבר עדכנתי את הפצלים של הערבול הגדול. זה היה הדבר הראשון שעשיתי בכל פעם שהגעתי למערה, וארבעים השניות שנותרו בקושי הספיקו כדי לעדכן את שאר הערבולים. הם היו קטנים יותר, אבל גם הם היו יותר מסתם הפסקת חשמל. הם היו נשק האל-חזור שלי ואם לא אעדכן אותם, הם יתכנסו בזה אחר זה בהפרש של ימים אחדים ויכו בממפאס מכות אנושות. קיוויתי בכל מאודי שלא אאלץ להשתמש בהם, ובמיוחד לא בערבול הגדול, שהתכנסותו תמחק כליל את החיים בממפאס. קיוויתי, אבל חששתי שזו תקוות שוא.
אני אפופת פחדים ובכל זאת אני מצליחה לתפקד. הגישה למערה הייתה לא פשוטה, והיא נעשתה קשה מיום ליום. הממפאסים כבר מרגישים שמשהו קורה והזמנים נעשים צפופים. חששתי שיגלו אותי בסופו של דבר, לפני שאספיק להסביר לאנשי המדבר מה אני עושה. אני לא יודעת מאיפה אני שואבת את הביטחון שאצליח להסביר למישהו את כל זה. לעיתים, אני מתעוררת באמצע הלילה, כשהמחשבות מתבהרות פתאום, חושבת שאני מטורפת. מטורפת בגלל מה שאני עושה ומטורפת כי אני חושבת שאצליח לסחוף את אנשי המדבר אחרי. אחרי הכל, הם בממפאס כבר מאתיים שנה והם לא מכירים חיים אחרים. מצד שני, גם אני נולדתי כאן ובכל זאת אני חושבת, לא, לא חושבת, יודעת, שזה צריך להיות אחרת. אבל זו רק אני, אז אולי בכל זאת אני משוגעת.
זרועותי החשופות היו כהות, אך צבע עורי נטה לאדום, עדות לדיון שקפח על המדבר הגדול של ממפאס. גם הפעם שכחתי לקחת את התרופות שלי. התעטשתי, דמעתי ואפי נזל ללא הפסקה. לא היה לי ברור איך פיתחתי אלרגיה כזו. אבק המדבר הוא חלק מחייהם של המדבריים, ולפתח אלרגיה לאבק זה כמעט כמו להיות אלרגי לאוויר.
אני מדברית בנשמתי וכשיצאתי למדבר גם נראיתי כך; שערי השחור והארוך היה אסוף בתוך כובעי וחליפת העבודה שלי הייתה מוכתמת בכתמי שמן, כאילו הייתי אחד מאלפי המדבריים שעבודתם הניעה את כלכלת השבטים. אני מדברית בנשמתי, אבל תעבתי את חייהם. אולי זו הסיבה לאלרגיה שלי לאבק המדבר.
עשר שניות ועוד עדכון אחד נותר. עיני דמעו, אפי נזל ולעומתם שפתי הסדוקות בערו כמו אש. מצמצתי במהירות כדי לסלק את הדמעות. מבטי היה מרוכז במסך, וכול גופי קפא מהמאמץ. עוד שניה, ועוד שניה והגעתי. ביד אחת שלפתי את החיישן ובשניה ניתקתי את המסוף ממקור האנרגיה. המהום דועך נשמע מיד, ועמו, כתגובה אוטומטית, השתחרר גופי מהמתח. המסך השחיר ואני מחיתי את הדמעות שירדו על לחיי ומשכתי באפי. הצלקת במותני כאבה פתאום. אולי כאבה כל הזמן, אבל רק עכשיו הרגשתי בה. שלחתי את ידי ומיששתי אותה. הנפיחות כבר ירדה, אבל עדיין יכולתי לחוש בקפסולה שבלטה מעט. הקפסולה שהשתלתי בעצמי מתחת לעורי לפני חודש. ללא ספק אני משוגעת חשבתי לעצמי. אני משוגעת אם אני מסוגלת לעשות דבר מה מטורף שכזה. נשמתי נשימה קצרה, רציתי להאנח אבל חששתי לעורר את אפי הרגיש. מתחתי את צווארי ונעמדתי. הייתי מותשת אבל הייתי חייבת לעזוב את המערה במהירות האפשרית. הם לבטח חשו במשהו והם ייצאו למדבר, לא היה לי ספק בכך.
מיהרתי לעבר הפתח ודילגתי בזהירות מעל הריסות בטון וחלקי פח מעוכים. הם לא הונחו שם במקרה ושיוו למערה מראה מוזנח. האור בחוץ סנוור את עיני ובכל זאת יכולתי להבחין בשלל הצבעים של טבעות פוּסמֵי שנמתחו לאורך השמיים. שוב נזכרתי בצלקת ושוב מיששתי את הנפיחות. סערת החלקיקים שנשבה מדיון, אשר הולידה את הטבעות הייתה חזקה השנה יותר מאי-פעם בעבר עד שזקני השבט עצמם לא ידעו לומר מתי היו לאחרונה טבעותיו של פוּסמֵי בהירות ומרהיבות כל-כך. למרות שהידיעות ברשת היו סותרות, הייתה תמימות דעים שמדובר בעוצמה שכמוה לא הייתה מזה מאה וחמישים שנה לפחות. זמן קצר במונחים אסטרונומיים, אבל ארוך ביחס להיסטוריה שלנו בממפאס.
בעיני הייתה עוצמה זו עדות להגיון שבמעשי. אבל ההגיון שלי פעל בצורה שונה ומי שהיה מקשיב להסבר שלי היה אומר שהראש שלי עובד בצורה מעוותת, מה שהיה ללא ספק נכון.
"זו תהיה שנה של שיאים חדשים," מלמלתי וכיסיתי את פני. הסטתי את הסלע ממקומו בפתח למערה והבטתי אל עין-מצלמה קטנה שהייתה מוסווית בבליטה שבפתח. נקישה קלה סימנה לי שהמצלמה קלטה את המיקום החדש של הסלע, ושהמרעום שחובר לדלק המוצק שקברתי מתחת למערה, נדרך. מיד רצתי לעבר הרחפת שריחפה לפני הפתח, התיישבתי, הרכבתי את קסדתי ומיד האצתי קדימה. המנוע נחנק. הרחפת קיפצה קדימה אך נעצרה בפתאומיות, ואני, שעדיין לא הייתי חגוּרה, נהדפתי לעבר השמשה וכמעט נחבטתי בה. נשענתי לאחור, חגרתי את עצמי ושבתי לטפל בהגאי הרחפת. הבטתי סביבי מתוך הרגל ומתוך חשש שמישהו שמע את הרעש שאני מקימה במדבר. אבל המדבר של ממפאס היה מת ואינסופי ואם מישהו היה שם קרוב לוודאי שכבר הייתי יודעת.
ריחפתי על פני דיונות החול והרחפת קרטעה. הרחפת הייתה חד-מושבית ונראתה כגרוטאה. מידי פעם הפסיק המנוע את שריקתו, כאילו איים לשלוח אותי בגלישה קלה אל החולות. זה כבר קרה, יותר מפעם אחת, אבל כבכל פעם, כיאה לבת ראבאן, הייתי מיומנת מספיק כדי להחיות אותו ולשוב הביתה לפני שמישהו יעלה חשד.
מדבר ממפאס הקיף אותי מכל עבר. אורו של דיון הכה בחול וסנוור עד כדי עיוורון ואני שבתי להביט בשמים ולחשוב שלמרות הסנוור הזה, הטבעות של פוסמי זכות וחדות כאילו מדובר בחצות הלילה.
נזכרתי בבקבוק המים הקטן שהיה לצד הכיסא. שלפתי אותו משם ולגמתי את תוכנו החם בלגימה אחת. האוורור ברחפת ייבש את הזיעה והאף שלי אף הוא החל להתייבש. ידעתי שזה זמני, וברגע שאצא מהרחפת הרגישות תחזור.
שריקת המנוע התייצבה וכעבור כמחצית השעה נראו באופק סככות הפח, שציינו את הכניסות לעיר שמתחת למדבר. משמאל לסככות ראיתי פס שחור, צמוד לקרקע הצהובה, מרצד מחום המדבר. הפס השחור, שנמשך עד לקצה טווח הראייה, היה אזור התעשיה של ראבאן: אוסף שונה ומשונה של סככות, ערימות של חלקי רחפות ומעבורות שלהטו באור דיון היוקד. מראה זה העיד יותר מכל על חייהם העגומים של השבטים. תיעבתי את המקום, והתחושה הזו רק גברה עם הזמן. לאחר דקות אחדות והשתנקות נוספת של המנוע, הגעתי לכביש שחיבר את אזור התעשיה לעיר. כלי-רכב אחדים נסעו שם במהירות ואני האצתי, נעתי במקביל לכביש, וכשזה התפנה, סטיתי במהירות וריחפתי מעליו. ארבעת הגלגלים נשלפו מבטן הרחפת והשמיעו המהום. שריקה קלה ליוותה את נגיעתם בכביש. שריקה נוספת נשמעה כשמנוע הרחפת עבר למצב נסיעה על הקרקע, ואני האטתי כדי להתמזג בנוף העגום שמסביבי.
כשהתקרבתי לסככות ראיתי מימיני, על הדיונות האינסופיות של המדבר, אנשים משחקים ב'טבעות'. הייתה זו הקבוצה של ראבאן שהתאמנה לקראת הטורניר השנתי שהתקרב. למרות עליונותם הפיזית של הראבאנים הם מעולם לא זכו בתואר כלשהו. השנה כולם קיוו לנס ולניצחונות בכמה משחקים, אבל אני העדפתי לשמור את הנסים לדברים אחרים. אם יתרחשו הדברים כפי שתכננתי, הטורניר הזה אולי לא יתחיל, ואם יתחיל, לבטח לא יסתיים. אם אצליח להוציא את התכנית המטורפת הזו אל הפועל זה יהיה, ללא ספק, נס. זה יהיה, סוף-סוף, ניצחון לראבאן.
השחקנים התרכזו כעת ליד אחת הטבעות בסמוך לכביש. ראיתי את פניהם מבריקים מזיעה. מעולם לא הבנתי את הטעם במשחק הזה. בעיני, ריצה מטורפת של ארבעים אנשים על פני שטח של שני קילומטרים רבועים בשמש הקופחת, רק כדי לדחוק כדור קטן דרך טבעות בקוטר כונס אוויר של מנוע מעבורת גדולה, הוא שעשוע פסיכוטי. לא היה לי ספק שמי ששיחק במשחקים הללו, ומי שעקב אחריהם, עשה זאת בעיקר כדי לפצות על החסך במרחב ראוי בערים שמתחת למדבר. אפילו רוֹנבָאן, אבי המאמץ, הזכיר מספר פעמים את הקבוצה של ראבאן, אם כי לא זכרתי מתי דיבר עליהם לאחרונה. אולי בגלל שסיפקתי לו נושאים חדשים למחשבה.
שבוע אחרי שהגעתי לראבאן, הצטרפתי אליו לצפיה במשחק כזה. כנראה שהוא קיווה שהמשחק ומאות הצופים יקנו לי תחושת שייכות למשהו גדול ומסודר. כמעט שלא הבטתי לעבר הדיונות והאנשים שרצו בקרבת הטבעות. מצאתי עניין רב יותר בלבוש של האנשים שהיו סביבי ובהבדלים הפיזיים שהיו ביניהם. זה היה כל-כך חדש עבורי. רונבאן התאמץ להסביר לי את חוקי המשחק כדי לעורר בי עניין. הוא חשב שאני לא מבינה, אבל אני דווקא הבנתי. הייתי בת שתיים עשרה, המשחק לא היה מסובך להבנה ומספיק היה לראות מהלך אחד או שניים כדי להבין את הרעיון. מאז לא שבתי לצפות במשחקים ודי מהר מצאתי את עצמי מרוכזת בטבעת אחת בלבד – זו שתחנוק את ממפאס עד שתתרצה.

  1. :

    קראתי את הספר בגרסתו המודפסת.
    ספר זורם ומרתק.
    סוג של פרפרזה מדע-בדיונית נסתרת לאירועים היסטוריים מכוננים.

  2. :

    קראתי את הספר.
    מאוד נהנתי לקרוא את הספר. המחבר ממש בנה עולם שלם מקביל לעולם שלנו, וזה ממש שואב את הקורא פנימה.
    לי אישית הספר פתח צוהר לסגנון ספרים שלא הכרתי, ואני מאוד שמחה על כך!

  3. :

    מהנה ומעניין! הדמויות המרכזיות מורכבות ומפתיעות והקריאה זורמת.
    הכותב מצליח לצייר עולם דמיוני מלא ועשיר, עם מושגים, שפה, כללי התנהגות ותרבות מרתקים…
    שווה קריאה!

הוסיפו תגובה