שאלת פתיחה (2006) שרואה אור עכשיו הוא ספרו הראשון של ניקולס – קומדיה מבריקה על התבגרות, על אהבה, ועל הפער בין מה שקורה לנו בראש לבין החיים שקורים שם בחוץ. במרכז הספר עומד ברייאן, תלמיד שנה ראשונה באוניברסיטה, בן למשפחת פועלים, שמתאהב באליס הרבינסון. אליס היא יפהפייה ממשפחה עשירה ומיוחסת. כשהשניים מתקבלים לנבחרת הסטודנטים שנשלחת לחידון טלוויזיוני בתחום יֶדע כללי – החיים נראים לברייאן כמושלמים, והניצחון בלתי נמנע. אלא שככל שבראיין נפתח אל העולם, מתברר שהיֶדע הכללי שלו לא שווה הרבה כשמדובר בחיים עצמם. כמו יום אחד, גם שאלת פתיחה זכה לביקורות נלהבות בחו"ל: "רענן, קצבי ומצחיק ביותר… ניקולס ניחן בכישרון לדיאלוגים שנונים ובחוש מחודד ביותר לגיחוך שבחיים." יו-אס-איי טודיי "מקסים ביותר!… סיפור התבגרות מושלם ומחמם לב, מפחיד ומצחיק עד כאב. תענוג מובטח!" פיפל, בחירת המבקרים
שאלת פתיחה
מאת: ניקולס דיוויד
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי | הוצאה: כנרת זמורה-ביתן דביר | 2014-03 | 400 עמ'
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
28.00 ₪
1
שאלה: איזה אציל, שהיה בנו החורג של רוברט דאדלי ולפנים אחד ממקורביה של אליזבת הראשונה, אירגן מרד רופף וכושל נגד המלכה ובעקבותיו הוצא להורג ב־1601?
תשובה: אֵסֶקס.
צעירים תמיד דואגים מכל דבר, זה טבעי ומובן וחלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות, ובגיל שש־עשרה הדאגה הכי גדולה שלי בחיים היתה שלעולם לא אגיע שוב להישג מרשים יותר, או טהור, או אצילי, או ממשי, כמו הציונים שלי בבחינות הבגרות.
בזמנו לא עשיתי מהבחינות עניין גדול, כמובן; לא מיסגרתי את התעודה או משהו, ואני לא אתחיל עכשיו לפרט את הציונים, כי זה סתם יהיה תחרותי מצדי, אבל בהחלט שמחתי לקבל אותה; תעודה. הייתי בן שש־עשרה, ובפעם הראשונה בחיים קיבלתי אישור שאני טוב במשהו.
כמובן, כל זה היה מזמן, ממש מזמן. עכשיו אני בן שמונה־עשרה, ואני די חושב שאני הרבה יותר חכם והרבה פחות מתרגש מדברים כאלה. אז הציונים שלי בבחינות הבגרות הם, יחסית, לא כזה סיפור גדול. חוץ מזה, המחשבה שאפשר איכשהו לכמת אינטליגנציה לפי איזו מערכת מגוחכת ומיושנת של בחינות בכתב בטעות יסודה. עם זה, אלה היו הציונים הכי טובים בבית הספר המקיף ברחוב לנגלי בשנת 1985, למעשה הציונים הכי טובים בחמש־עשרה השנים עד אז, שלושה מצוינים וטוב מאוד אחד, כלומר 19 נקודות — הנה, עכשיו אמרתי — אבל אני באמת־באמת לא חושב שזה כזה רלוונטי, אני רק מציין את זה דרך אגב. ובכל מקרה, לעומת תכונות אחרות כמו אומץ פיזי, או פופולריות, או יופי, או עור טוב, או חיי מין פעילים, אז סתם לדעת המון דברים זה לא כזה חשוב.
אבל כמו שאבא שלי תמיד אמר, מה שהכי חשוב בחינוך זה ההזדמנויות שהוא נותן, הדלתות שהוא פותח, כי סתם יֶדע כשלעצמו זה דרך ללא מוצא, בייחוד אצל מי שיושב כמוני, כאן, ביום רביעי אחר הצהריים לקראת סוף ספטמבר, במפעל לייצור טוסטרים.
ביליתי את כל החופשה בעבודה במחלקת השילוּח של “אַשווֹרת מוצרי חשמל”, מה שאומר שהתפקיד שלי היה לשים את הטוסטרים בקופסאות לפני ששולחים אותם לחנויות. כמובן, יש מספר די מוגבל של דרכים שבהן אפשר לשים טוסטר בקופסה, אז בסך הכול עברו עלי כמה חודשים די משעממים, אבל הצד החיובי שבכל הסיפור הוא שהרווחתי 1.85 פאונד לשעה, שזה לא רע, ויצא לי לאכול כמה טוסטים שאני רוצה. זה היום האחרון שלי כאן, ואני פוקח עין לאתר התארגנות חשאית של כולם לכתיבת ברכת פרידה ואיסוף כסף לקניית מתנה, ורק מחכה לגלות לאיזה פאב נלך לכבוד השתייה, אבל כבר שש ורבע, אז מן הסתם אפשר בהחלט להניח שכולם פשוט הלכו הביתה.
אבל בעצם עדיף ככה, כי ממילא היו לי תוכניות אחרות, אז אני לוקח את הדברים שלי, שולף כמה עטים וגליל של נייר דבק מארון הציוד ויוצא למזח, שם קבעתי להיפגש עם ספנסר וטוֹן.
מזח סאוּת’אֶנד, שאורכו 2,360 יארד או 2.158 קילומטר, הוא רשמית המזח הכי ארוך בעולם. האמת היא שהוא קצת ארוך מדי, בייחוד כשאתה סוחב איתך הרבה בירות. הבאנו איתנו שתים־עשרה פחיות “סְקוֹל” גדולות, כדורי פּוֹרק חמוץ־מתוק, אורז מטוגן ומנה של צ’יפס ברוטב קארי — טעמים מכל העולם — אבל כשאנחנו מגיעים לקצה המזח, הבירות חמות והאוכל קר. וכיוון שאנחנו חוגגים אירוע מיוחד, טון סחב גם את הטייפ שלו, שהוא בערך בגודל של ארון קטן, אבל עם צליל של קופסת נעליים. כרגע מושמעת בטייפ קלטת שטון הקליט לבד, אוסף של “מיטב הלהיטים של ה’זֶפּ'”, ואנחנו מתיישבים על ספסל בקצה המזח ומסתכלים על השמש השוקעת ברוב הדר על מזקקת הנפט.
“אתה לא תתחיל עכשיו להיות לנו איזה סבון, נכון?” שואל טון ופותח בקבוק בירה.
“מה זאת אומרת?”
“הוא מתכוון שלא תתחיל עכשיו להיות כאילו רק סטודנט וכל זה,” אומר ספנסר.
“תראו, אני סטודנט. כלומר, אני אהיה סטודנט, אז…”
“לא, אבל אני מתכוון שלא תתחיל עכשיו להשתחצן ולהרים את האף ולהגיע הביתה בחג המולד עם גלימה ולדבר רק לטינית ולהגיד דברים כמו ‘סביר להניח’ ו’הדעת נותנת’ וכאלה…”
“כן, טון, זה בדיוק הדברים שאני מתכוון להגיד.”
“אז אל תגיד אותם. כי גם ככה אתה מספיק סנוב, ואנחנו לא צריכים שתהיה אפילו יותר סנוב.”
טון קורא לי הרבה פעמים “סנוב” או “נאד נפוח”, אבל הסוד הוא לעשות מין היפוך לשוני ולנסות לראות בזה כינוי חיבה, בדיוק כמו שבני זוג קוראים אחד לשני “מותק” או “חומד”. טון התחיל עכשיו לעבוד במחסן מוצרי החשמל של “קֶריס” ומקים עסק צדדי קטן של מכירת טֵייפּים ניידים גנובים, כמו זה שאנחנו מקשיבים לו עכשיו. גם הקלטת של “לד זפלין” היא שלו; טון אוהב לקרוא לעצמו “מטאליסט”, שזה נשמע יותר מקצועי מ”רוקיסט” או סתם “חובב הֶבי־מטאל”. הוא גם מתלבש כמו מטאליסט; המון ג’ינסים בהירים ושיער בלונדיני ארוך ושופע שמשוך אחורה, כמו מין ויקינג נשי. השיער של טון הוא בעצם הדבר היחיד הנשי שיש בו. הרי אנחנו מדברים פה על בנאדם ששקוע עמוק באלימות. אם היה לך ערב מוצלח עם טון, זה אומר שחזרת הביתה בלי שהוא תקע לך את הראש בתוך אסלה.
עכשיו אנחנו שומעים את “Stairway to Heaven”.
“תגיד, טון, אנחנו חייבים לשמוע את ההיפים המפגרים האלה?” שואל ספנסר.
“סְפֶּנְס, אנחנו מדברים כאן על ‘הזפ’.”
“אני יודע שזה ‘הזפ’, טון, ובגלל זה אני רוצה שתכבה את החרא הזה.”
“אבל ‘הזפ’ שולטים.”
“למה? כי אתה אומר שהם שולטים?”
“לא, כי הם היו להקה עם המון השפעה וכוח.”
“הם שרים על שדונים, טוני. זה מביך…”
“לא שדונים…”
“אז אֶלפים,” אני אומר.
“זה לא סתם שדונים ואֶלפים, זה טולקין, זה ספרות…” טון מת על הדברים האלה; ספרים עם מפה בהתחלה, ועל הכריכה ציורים של נשים גדולות ומפחידות עם תחתונים מברזל וחרבות ענקיות ביד, מסוג אלה שבעולם אידיאלי הוא היה מתחתן איתן. וכשחושבים על זה, אז כאן בסאות’אנד דווקא די הגיוני שהוא ימצא אישה כזאת.
“מה בעצם ההבדל בין שדון לאֶלף?” שואל ספנסר.
“אין לי מושג. תשאל את ג’קסון, הוא הסבון עם התעודות.”
“אני לא יודע, טון,” אני אומר.
הסולו גיטרה התחיל, וספנסר ממש מתכווץ בגועל. “זה כאילו ייגמר מתישהו, או פשוט ימשיך וימשיך וימשיך וימשיך…”
“זה שבע דקות ושלושים ושתיים שניות של גאונות מושלמת.”
“עינוי מושלם,” אני אומר. “ולמה בכלל אתה תמיד בוחר את השירים?”
“כי זה הטייפ שלי…”
“שסחבת בלי רשות. טכנית, זה הטייפ של ‘קֶריס’.”
“כן, אבל אני קונה את הבטריות…”
“לא, אתה סוחב את הבטריות…”
“לא את אלה, את אלה קניתי.”
“אז כמה עלו הבטריות?”
“פאונד תשעים ושמונה.”
“אז אם אני אחזיר לך את הכסף, אנחנו יכולים לשמוע משהו נורמלי?”
“מה, כמו קייט בוש? בסדר, ג’קסון, מעולה, בוא נשמע קצת קייט בוש, נקשיב בכיף לקייט בוש, וממש כאילו נרקוד בכיף ונעשה חיים ונשיר ביחד עם קייט בוש…” ובזמן שאני וטון מתווכחים, ספנסר מתכופף אל הטייפ, מוציא בשיא השלווה את הקלטת של “מיטב הלהיטים של ‘הזפ'” וזורק אותה לים.
טון צועק “לא!” וזורק עליו את פחית הבירה שלו בזמן ששניהם מתחילים לרוץ על המזח. הכי טוב לא להתערב כשהם מתחילים ללכת מכות. טון הרבה פעמים יוצא משליטה, כאילו השתלטה עליו הרוח של אוֹדין או משהו, ואם אני אתערב, די ברור שאני אגמור בזה שספנסר יֵשב לי על הידיים בזמן שטון יפליץ לי בפרצוף, אז אני יושב בלי לזוז, שותה מהבירה ומסתכל איך טון מנסה להרים את הרגליים של ספנסר מעל המעקה של המזח.
אמנם רק ספטמבר, אבל בערב כבר מתחיל להיות טיפה קריר, ויש תחושה שעוד מעט ייגמר הקיץ, ואני שמח שלבשתי את המעיל הצבאי הגדול שלי. תמיד שנאתי את הקיץ; איך שהשמש מאירה על הטלוויזיה אחרי הצהריים, וכל הזמן לוחצים עליך שתלבש חולצות טריקו ומכנסיים קצרים. אני שונא חולצות טריקו ומכנסיים קצרים. אני נראה דביל בחולצות טריקו ומכנסיים קצרים.
לא, העונה שאני הכי מחכה לה היא הסתיו, לבעוט בעלי השלכת בדרך להרצאה, לדבר בהתרגשות על המשוררים המטאפיזיים עם סטודנטית שקוראים לה אמילי, או קתרין, או פרנסואז, או משהו, שלובשת גרבונים שחורים אטומים מצמר והולכת עם קארה קצר
כמו של לואיז ברוקס, ואחר כך ללכת איתה לחדר הקטן שלה
בעליית גג ולהתעלס מול תנור ספירלה. אחרי כן נקרא בקול את
ת”ס אליוט ונשתה יין משובח בכוסות קטנטנות בעודנו מקשיבים למיילס דיוויס. ככה לפחות אני מדמיין שזה יהיה. החוויה האוניברסיטאית. אני אוהב את המילה חוויה. היא נשמעת כמו נסיעה ברכבת הרים.
הם מפסיקים ללכת מכות, וטון מוציא את האגרסיה שעוד נשארה לו על כדורי הפּוֹרק חמוץ־מתוק, שאותם הוא זורק לכיוון השחפים. ספנסר חוזר לספסל, מכניס את החולצה פנימה, מתיישב לידי ופותח עוד פחית בירה. ספנסר מצליח איכשהו להיות מאוד אלגנטי עם פחיות בירה; כשמסתכלים עליו, ממש אפשר לחשוב שהוא לוגם מכוס מרטיני.
מכולם, לספנסר אני הכי אתגעגע. הוא לא מתחיל ללמוד באוניברסיטה, אפילו שהוא אחד האנשים הכי חכמים שפגשתי, וגם הכי יפים, והכי קשוחים, והכי מגניבים. את כל זה אני לא אגיד לו אף פעם, כמובן, כי זה בטח יישמע די ביזארי, אבל ממילא לא נראה שאני צריך להגיד לו, הוא יודע את זה לבד. אם הוא היה רוצה, אין ספק שהוא היה יכול ללמוד באוניברסיטה, אבל הוא דאג לפשל במבחנים; לא ממש במתכוון, אבל לכולם היה ברור שזה מה שהוא עושה. הושיבו אותו לידי כשהיה לנו מבחן בניתוח טקסט ספרותי, וראו לפי התנועות של העט שלו שהוא לא כותב אלא מצייר. בשאלה על שקספיר הוא צייר את “נשות וינדזור העליזות”, ובחלק של השירה הוא צייר ציור וקרא לו “וילפרד אוֹוֶן חוֹוה על בשרו את אֵימֵי החפירות”. ניסיתי כל הזמן לתפוס את העיניים שלו כדי שאוכל לעודד אותו במין מבט של “בחייך, חבר, אל תעשה שטויות”, אבל הוא השאיר את הראש למטה ורק צייר וצייר, ואז, אחרי שעה בערך, הוא קם ויצא מהכיתה, ובדרך החוצה קרץ לי; לא קריצה שחצנית, אלא קריצה עייפה ועצובה קצת, כמו של חייל אמיץ בדרכו אל כיתת היורים.
אחרי המבחן הזה הוא פשוט הפסיק לבוא למבחנים. מאחורי גבו הושמע הביטוי “התמוטטות עצבים” לא פעם ולא פעמיים, אבל ספנסר הוא טיפוס מגניב מדי בשביל התמוטטות עצבים. בכל אופן, לפחות בעיני, כל הקטע של הקיום המיוסר בסגנון ג’ק קרואק הוא סבבה, אבל לא אם זה מתחיל לקלקל לך את הציונים.
“אז מה אתה מתכוון לעשות, ספנס?”
הוא מצמצם את העיניים ומסתכל עלי. “מה זאת אומרת, ‘ לעשות’?”
“אתה יודע. עבודה, כאילו.”
“יש לי עבודה.” ספנסר חותם בלשכה, אבל גם עובד מהצד, במזומן, בתחנת דלק שפתוחה כל הלילה על כביש A127.
“אני יודע שיש לך עבודה. אבל בעתיד…”
ספנסר מסתכל על שפך הנהר, ואני מתחיל להתחרט שבכלל התחלתי לדבר על זה.
“הבעיה שלך, בראיין ידידי, היא שאתה לא מעריך מספיק את החיים בתחנת דלק שפועלת כל הלילה. אני יכול לאכול כמה ממתקים שאני רוצה. יש לי מפות כבישים שאני יכול לקרוא. אדי דלק מרתקים שאני יכול לשאוף. כוסות יין בחינם…” הוא לוגם לגימה ארוכה מהבירה ומחפש דרך לשנות את הנושא. הוא מכניס יד למעיל ומוציא משם קלטת, שלתוך הקופסה שלה הוכנס כרטיס בכתב יד: “הכנתי את זה בשבילך. כדי שתוכל להשמיע את זה לחברים שלך מהאוניברסיטה ולעבוד עליהם שיש לך טעם ששווה משהו.”
אני לוקח את הקלטת שעל צדה כתוב באותיות גדולות מצוירות בתלת־ממד, “אוסף לכבוד האוניברסיטה של בְּרַיי”. ספנסר הוא ממש אמן.
“שמע, ספנסר, זה מדהים, באמת תודה…”
“תירגע, ג’קסון, זה רק קלטת מהשוק שעולה שישים ותשעה פני, לא צריך להתחיל לבכות עכשיו מהתרגשות.” הוא אומר את זה, אבל שנינו יודעים שאוסף שירים באורך תשעים דקות מייצג לפחות שלוש שעות עבודה, ואפילו יותר אם כוללים את הכרטיס שהוכנס לקופסה. “שים אותה עכשיו, בסדר? לפני שהליצן ההוא חוזר.”
אני מכניס את הקלטת לטייפ, לוחץ על פּלֵיי ושומע את קרטיס מייפילד שר “Move On Up”. ספנסר אהב פעם להקות מוֹד, אבל עבר למוזיקת נשמה מפעם; אל גרין, גיל סקוט־הרון, כאלה. ספנסר כל כך מגניב, שהוא אפילו אוהב ג’ז. ולא רק שאדֵיי ו”The Style Council”, ממש לא; ג’ז אמיתי, מהסוג הכי משעמם ומעצבן שיש. אנחנו יושבים ומקשיבים קצת. טון מנסה עכשיו לשחרר מטבעות מהמשקפות שמותקנות על המזח באולר שהוא קנה בטיול שנתי לקאלֶה, וספנסר ואני מסתכלים עליו כמו שני הורים שמתייחסים בסלחנות לילד שלהם הסובל מבעיות התנהגות קשות.
“אז מה, תחזור הביתה בסופי־שבוע?” שואל ספנסר.
“אני לא יודע. נראה לי שכן. אבל לא כל סוף־שבוע.”
“אז אל תשכח לחזור, בסדר? אחרת אני סתם אתקע פה עם קונן הברברי…” וספנסר מחווה בראש לכיוון טון, שעכשיו פשוט מסתער על המשקפות.
“אנחנו לא צריכים להרים כוסית או משהו?” אני שואל.
ספנסר מכווץ את השפתיים. “להרים כוסית? לְמה?”
“אתה יודע — לעתיד או משהו כזה?”
ספנסר נאנח ומקיש את הפחית שלו בפחית שלי. “לעתיד. בתקווה שיעברו לך החצ’קונים.”
“לך תזדיין, ספנסר,” אני אומר.
“לך תזדיין, בראיין,” הוא אומר, אבל צוחק.
כשאנחנו שותים את הפחיות האחרונות, אנחנו כבר די שיכורים, אז אנחנו נשכבים על הגב ולא אומרים כלום, רק מקשיבים לגלי הים ולאוטיס רדינג ששר “Try A Little Tenderness”, ובלילה הבהיר הזה של סוף הקיץ, כשאני מרים את העיניים אל הכוכבים ושני החברים הכי טובים שלי נמצאים לידי, אני מרגיש כאילו סוף־סוף מתחילים החיים האמיתיים, ושבאמת־באמת הכול אפשרי.
אני רוצה להגיע למצב שבו אוכל להקשיב להקלטות של סונטות לפסנתר ולזהות מי מנגן. אני רוצה ללכת לקונצרטים ולדעת מתי אמורים למחוא כפיים. אני רוצה להגיע למצב שאני מסוגל “להבין” ג’ז מודרני בלי שזה יישמע לי כמו סדרה של זיופים, ואני רוצה לדעת מי הם בדיוק “וֶלוֶוט אנדרגראונד”. אני רוצה לקרוא מההתחלה ועד הסוף את “עולם הרעיונות”, אני רוצה להבין עקרונות מסובכים של כלכלה ולדעת מה אנשים מוצאים בבוב דילן. אני רוצה שיהיו לי אידיאלים פוליטיים רדיקליים אבל הומניסטיים ומנומקים, ואני רוצה לנהל ויכוחים סוערים אבל רצופים טיעונים הגיוניים סביב שולחנות מטבח מעץ, ולהגיד דברים כמו “אז זה עניין של הגדרה!” ו”הנחת היסוד שלך מוטעית ומטעה!” ואז פתאום לגלות שהשמש כבר זרחה ודיברנו כל הלילה. אני רוצה להשתמש במילים כמו “אפונימי” ו”סוליפסיסטי” ו”אפיסטמולוגי” בביטחון. אני רוצה ללמוד להעריך יינות טובים, וקוקטיילים אקזוטיים, ובירות סינגל מאלט משובחות, ולדעת איך לשתות אותם בלי להשתכר על המקום, ולאכול מאכלים מוזרים ואקזוטיים כמו ביצי שׂלָיו ולובסטר תֶרמידוֹר, דברים שבכלל לא נשמעים כמו משהו שאפשר לאכול, או שאני לא יודע לבטא אותם. אני רוצה להתעלס עם נשים יפהפיות, מתוחכמות ומאיימות, בשעות היום או אפילו עם אורות דולקים, וכשאני פיכח, ולא פוחד, ואני רוצה לדבר ברהיטות הרבה שפות, ואולי אפילו איזו שפה עתיקה או שתיים, ולהסתובב עם פנקס קטן בכריכת עור שבו אוכל לשרבט מחשבות עמוקות והבחנות חריפות, ופה ושם גם שורה של שיר. בעיקר אני רוצה לקרוא ספרים; ספרים עבים כמו דפי זהב, ספרים עם כריכות עור ודפים דקים כל כך שזה לא ייאמן, ומין סרטים כאלה בצבע בורדו שמתפקדים כמו סימנייה; ספרים זולים, משומשים ומלאי אבק, שמכילים אסופות שירים, ספרים יקרים להפליא מחו”ל שמכילים מאמרים בלתי מובנים שנכתבו באוניברסיטאות מעבר לים.
בשלב מסוים הייתי רוצה לחשוב על איזה רעיון מקורי. והייתי רוצה שמישהי תהיה דלוקה עלי, ואפילו תאהב אותי, אבל עם זה אני עוד צריך לחכות ולראות. ובקשר לעבודה, אני עדיין לא לגמרי בטוח מה אני רוצה לעשות, אבל אני רוצה שזה יהיה משהו שאני לא אתעב, ושלא יעשה אותי חולה, וזה אומר משהו שיחסוך ממני את הדאגה התמידית לכסף. וכל אלה הם הדברים שההשכלה האוניברסיטאית תעניק לי.
אנחנו גומרים את הבירות, ואז העניינים קצת יוצאים משליטה. טון זורק לי את הנעליים לים, ואני צריך לחזור הביתה בגרביים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שאלת פתיחה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות