החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שדים

מאת:
מרוסית: גרשון חזנוב | הוצאה: | 2003 | 610 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

"שדים" הוא הרומן האוטוביוגרפי והאישי ביותר של דוסטוייבסקי. ביצירתו זו, שנתקבלה ברוסיה בדרך שונה מאוד משנתקבלה במערב אירופה, הגיע דוסטוייבסקי לשיא הישגו האמנותי. ב"שדים" דוסטוייבסקי חודר לנפש הגיבורים – שותפים לתנועות השחרור המחתרתיות ולתאים של התנועות הרדיקליות, שהתרבו ברוסיה מאז שנות הֿ70 של המאה הֿ19. השקפת עולמו של סרגיי נצ'אייב (1847-1882) שעיקרה הקרבה מוחלטת של היחיד למען המטרה – החלפת המשטר וארגון מחדש של החברה, היא שמדריכה את גיבורי הרומאן. "שדים" הוא רומן נבואה של דוסטוייבסקי, משום שהוא מתאר את המהפכה על כפל פניה: הפן הבוגדני, השפל, ולעומתו הפן הטהור, האוטופי, המבוסס על חוסר עניין בתועלת אישית. גיבורי "שדים" מגלמים קטבים של מהפכנים פרובוקטורים מרקע חברתי שונה – דמויות חלשות שחולשותיהם מלוות בכוח עז, לעתים היפנוטי, שגורר את בני חוגם ואותם עצמם.

הריאליזם של "שדים" הופך את הרומן לספר אקטואלי גם היום. במידה מרובה דוסטוייבסקי מתאר את הסכנות של האידאולוגיה ואת סופה הבלתי נמנע. הוא מתאר את התוצאות הנוראות, ליחיד ולחברה, של טשטוש ההבחנה בין המוסר הציבורי למוסר היחיד, וממחיש עד כמה כוונות טובות עלולות להביא לידי תוצאות הרות אסון.

לספר נוספו הערות ואחרית דבר מאת פרופ' דימיטרי סגל מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

מקט: 978-965-407-311-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון
במקום מבוא: פרטים אחדים מקורות חייו של סטֶפּן טרוֹפימוֹביץ’ וֶרחוֹבֶנסקי נשוא-הפנים

1

בבואי לתאר את המאורעות האחרונים, והמוזרים כל-כך, אשר התרחשו בעירנו שלא הצטיינה במאומה עד כה, אני אנוס, מחמת חוסר ניסיון בכגון אלה, להתחיל ממרחק-מה, וליתר דיוק – בפרטים ביוגרפיים אחדים על-אודות סטפן טרופימוביץ’ ורחובנסקי עתיר הכשרון והכבוד. ישמשו נא פרטים אלה כמבוא ותו לא לספר דברי הימים המוצע, ואילו הפרשה עצמה שבכוונתי לתאר אותה עודה לפנינו.

אומַר גלויות: סטפן טרופימוביץ’ ורחובנסקי גילם בקרבנו בקביעות כמין תפקיד מיוחד במינו ואיך לומר, אזרחי,י[1] ואהב את תפקידו זה עד כדי להט – אפילו, כך נדמה לי, לא יכול לחיות בלעדיו. ואין כוונתי להשוות אותו לשחקן תיאטרון: אלוהים ישמור, מה גם שאני עצמי רוחש לו כבוד. ייתכן שהכול היה כאן עניין של הרגל או, מוטב לומר, של נטיית לב מתמדת ונאצלת, משחר ילדותו, לחלומות נעימים על שליחותו האזרחית הנאה. הוא, למשל, אהב עד מאוד את מצבו כ”נרדף” וגם, כמו שאומרים, כ”גולֶה”. לשתי המלים האלה נלווה זוהר קלאסי מיוחד במינו ששבה את לבו אחת ולתמיד, ולאחר שרומם אותו בהדרגה בעיני עצמו במשך שנים כה רבות, העלה אותו לבסוף למעין בימה מרוממת למדי ומחמיאה לו. ברומאן אנגלי סאטירי אחד מהמאה שעברה פלוני גוליבר,י[2] בשובו מארץ הליליפּוּטים, שגובה אנשיה היה רק כתשעה סנטימטרים, התרגל עד כדי כך לראות את עצמו כענק ביניהם, שבהתהלכו ברחובות לונדון צעק שלא מדעת לעוברים ושבים ולעגלונים שיסטו מדרכם לפניו ויישמרו לבל ידרוס אותם איכשהו – הוא דימה לעצמו שעודנו ענק והם קטנטנים. על כך זכה לקיתונות של לעג וגידופים, והעגלונים הגסים אפילו הצליפו בענק בשוטיהם; אך האם זה הגיע לו? שמא יש דבר-מה שהרגל לא יכול לו? ההרגל הביא כמעט לידי כך גם את סטפן טרופימוביץ’, אך בצורה תמימה ובלתי-מזיקה עוד יותר, אם ניתן להתבטא כך, משום שהוא היה אדם נפלא מן הנפלאים.

אני אפילו חושב שלבסוף כולם ובכל מקום שכחו אותו; אך בשום אופן לא ניתן לומר שגם קודם-לכן לא שמעו כלל את שִׁמעוֹ. אין ספק שגם הוא השתייך זמן-מה לאותה פמליה מפורסמת של אנשי המעשה המהוללים בני הדור שלנו, אשר עבר מן העולם, ובזמנו – אולם רק למשך רגע קט, ממש שניה, לא יותר – אותם אנשים נחפזים ונמהרים של אז ביטאו את שמו כמעט בנשימה אחת עם שמותיהם של צַ’אדַיֵיב, בֶּלינסקי, גרַנוֹבסקי והֶרצֶן,י[3] שרק החל אז את פועלו בחוץ-לארץ. אך פעילותו של סטפן טרופימוביץ’ הסתיימה כמעט באותו הרגע ממש שבו החלה בשל, איך לומר, “מערבולת צירוף הנסיבות”. ומה מתברר? ככלות הכול, לא רק שלא הייתה “מערבולת”, גם ה”נסיבות” כלל לא היו, לכל הפחות במקרה זה. רק לא מכבר, לפני ימים אחדים, גיליתי, לתדהמתי העצומה אבל כעת כבר בוודאות גמורה, שסטפן טרופימוביץ’ לא רק שלא חי בקרבנו, בפלך שלנו, כגולֶה, כמו שהיה מקובל אצלנו לחשוב, אלא אפילו במעקב לא היה מעולם. אחרי ככלות הכול, מה רב כוחו של הדמיון של אדם עצמו! כל חייו הוא האמין באמונה שלמה שבחוגים מסוימים חוששים ממנו דרך קבע, כל צעדיו ידועים ונרשמים ללא הרף, וכל אחד משלושת מושלי המחוז שהתחלפו אצלנו בעשרים השנים האחרונות הביא עמו בבואו למשול במחוז רעיון מסוים וטורדני ביחס אליו, שהחדירו בו בחלונות הגבוהים מיד עם העברת המחוז לידיו. אילו רק הוכיח מישהו באותות ובמופתים לסטפן טרופימוביץ’ ישר-הדרך שאין לו כלל וכלל ממה לחשוש, היה נעלב בלי ספק. והלוא אדם נבון היה וברוך כשרון עד בלי די, אפילו, איך לומר, איש מדע, אף-על-פי שבמדע, אגב… נו, בקיצור, במדע הוא לא פעל רבות, וכנראה לא עשה מאום. אבל אצלנו בארץ רוסיה זה קורה לאנשי המדע על ימין ועל שמאל.

הוא שב מחוץ-לארץ, והבריק כמרצה בקתדרה אוניברסיטאית כבר בשלהי שנות הארבעים. בסך-הכול הספיק לתת רק הרצאות אחדות – כמדומה, על בני ערב; והספיק גם להציג מחקר מזהיר שזיכה אותו בתואר, על תחילת עליית חשיבותה האזרחית של העיירה הגרמנית האנאוּ,י[4] בהיותה חבֵרה בהַנזה,י[5] בתקופה שבין השנים 1413 ל-1428, ובה-בעת גם על אותן סיבות מיוחדות במינן ומעורפלות, שבגללן לא הגיעה חשיבותה לכלל מימוש. מחקר זה עקץ יפה-יפה, עקיצה כואבת, את הסלאבוֹפיליםי[6] דאז, והקים לו באחת אויבים רבים ונזעמים מקרבם. אחר-כך – אם כי כבר לאחר אובדן המשרה בקתדרה – הספיק לפרסם (כנקמה, כמו שאומרים, למען יידעו את מי הפסידו) בירחון בעל השקפת-עולם מתקדמת שהדפיס תרגומים של דיקנס ועשה נפשות לז’ורז’ סאנד, התחלה של מחקר מעמיק ביותר. מחקרו עסק, נדמה לי, בסיבות לאצילות מוסרית שלא היה לה אח ורע, של אי-אלו אבירים בתקופה כלשהו, או משהו מהסוג הזה.י[7] מכל מקום, הועלה בו רעיון נשגב ואצילי מאין כמותו. אחר-כך סיפרו שעל המשכו של אותו מחקר מיהרו להטיל איסור, וגם הירחון בעל הדעות המתקדמות נשא בתוצאות חמורות על פרסום חציו הראשון. ייתכן מאוד שכך אמנם היה, ושמא יש דבר שלא היה ייתכן אז? אבל במקרה הנוכחי סביר יותר להניח שלא היה דבר, והמחבר עצמו פשוט התעצל לסיים את מחקרו. ואילו את הרצאותיו על בני-ערב הפסיק מפני שמישהו (כנראה, אחד מאויביו הריאקציוניים) הניח איכשהו את ידו על מכתב שכתב לאדם כלשהו, ובו פורטו “נסיבות” כלשהן, ובעקבות זאת מישהו תבע ממנו הבהרות כלשהן. אינני יודע אם אמת היא, אבל היו גם שטענו שבפטרבורג התגלתה ממש באותה עת איזו אגודה ענקית, הנוגדת את הטבע והעוינת את המדינה, בת שלושה-עשר איש, שכמעט וערערה את כל האושיות והיסודות. סיפרו שהם התכוונו, כביכול, לתרגם את פוּריֶהי[8] בכבודו ובעצמו. כמו להכעיס, באותה עת עצמה נתפסה במוסקבה גם פואמהי[9] של סטפן טרופימוביץ’, שהוא כתב אותה עוד שש שנים קודם-לכן, בברלין, בשחר נעוריו ממש, והיא הועברה מיד ליד, מועתקת בכתב-יד, בין שני חובבי שירה וסטודנט אחד. הפואמה הזאת מונחת כעת גם במגירת שולחני; קיבלתי אותה לא מכבר, רק בשנה שעברה, מסטפן טרופימוביץ’ בכבודו ובעצמו, בגרסה חדשה יחסית המועתקת בכתב-ידו, עם הקדשתו ובכריכה אדומה הדורה של עור תחש. אגב, אינה נטולת פיוט ואפילו אינה נטולת כישרון מסוים; מוזר, אבל אז (כלומר, בשנות השלושים, אם נדייק) שרבטו תכופות דברים באותה רוח. אתקשה לספר את עלילתה, מפני שלמען האמת, אינני מבין אותה כלל. זוהי כמין אלגוריה בלבוש לירי-דרמטי, המזכירה את חלקו השני של “פאוסט”. המסך עולה על מקהלת נשים, אחר-כך נכנסת מקהלת גברים, אחר-כך מקהלת כוחות שונים ומשונים ולבסוף, מקהלת כל הנשמות שעדיין לא חיו אך חושקות מאוד בחיים. כל אותן מקהלות שרות על דבר-מה לא מוגדר ממש, על-פי-רוב על קללה הרובצת על מישהו, אך עם קורטוב של הומור נשגב. אבל פתאום מתחלפת התמונה, ומתחיל דבר-מה המכונה “חג החיים”, שבו שרים אפילו הרמשים, מופיע צב ובפיו אי-אלו מלות קודש לטיניות ואפילו, למיטב זיכרוני, גם מַחצָב מזמר שם משהו, כלומר, עצם דומם לכל הדעות. בכלל, כולם שם שרים ללא הרף ואם כבר מדברים, אז במעין גידופים לא ברורים, אבל גם הם בלוויית-חן של משמעות נשגבת. לבסוף, התמונה שוב מתחלפת ומתגלה נוף פראי, ובין המצוקים משוטט לו בן-תרבות צעיר הקוטף ומוצץ מיני עשבים. לשאלת הפיה, מדוע הוא מוצץ עשבים אלה, הלה משיב שהוא חש שהחיים בקרבו עולים על גדותיהם, ועל-כן מחפש הוא אחר השִכחה ומוצא אותה במיציהם של אותם עשבים; ואולם שאיפתו העיקרית – לאבד במהרה את שכלו (שאיפה מיותרת, ככל הנראה). אחר-כך נכנס פתאום ברכיבה עלם בעל יופי בל-יתואר על סוס שחור, ובעקבותיו המון עצום של כל העמים. העלם מסמל את המוות, וכל העמים כמהים אליו. ולבסוף, ממש בתמונת הסיום, מתגלה פתאום מגדל בבל, וכל מיני אתלטים משלימים סוף-סוף את בנייתו בשיר של תקווה חדשה על השפתיים. כשהבונים כבר משלימים את בניית ראש המגדל, אדוני העולם (או שמא אדון האולימפוס) נמלט ויש לו אותה שעה מראה נלעג, ואילו האנושות המנחשת זאת תופסת את מקומו ופוצחת תכף ומיד בחיים חדשים, עם הבנה מעמיקה חדשה של מהות הדברים. ובכן, זוהי הפואמה שאז מצאו אותה מסוכנת. בשנה שעברה הצעתי לסטפן טרופימוביץ’ לפרסם אותה, בשל תמימותה הגמורה בימינו אלה, אך הוא דחה את הצעתי באי-רצון גלוי. דעתי על תמימותה הגמורה לא נראתה לו, ואני אפילו מייחס לכך את קרירותו המסוימת כלפי, שהוא התמיד בה חודשיים תמימים. ובכן מה? פתאום, כמעט באותה עת שבה הצעתי לפרסם את הפואמה כאן, מפרסמים אותה, שם, כלומר בחוץ-לארץ, באחד הקבצים המהפכניים, ולגמרי בלי ידיעתו של סטפן טרופימוביץ’. בתחילה הוא נבהל, רץ אל מושל הפלך וכתב מכתב הצטדקות נאצל עד מאוד לפטרבורג, הקריא אותו באוזניי פעמיים אבל לא שלח, מפני שלא ידע אל מי להפנות אותו. קיצורו של דבר, היה טרוד ודאוג חודש שלם; ואולם אני בטוח שבסתרי לבו הנפתלים החמיא לו הדבר עד בלי די. כמעט שישן עם עותק של הקובץ שהביאו לו, ובימים החביא אותו מתחת למזרן התבן ואפילו לא הניח למשרתת להחליף את המצעים. אף-על-פי שחיכה מיום ליום למברק ממקום כלשהו, זקף את ראשו בגאווה. שום מברק לא הגיע. אז הוא התפייס גם אתי, מה שמעיד על נדיבות ללא גבול של לבו השקט, שאינו נוטר טינה לאיש.

2

אינני בא לטעון שהוא לא סבל שום רדיפות כלל; בסך-הכול השתכנעתי כיום די הצורך שהיה יכול להמשיך לעסוק בבני-ערב שלו כאוות נפשו, אילו רק נתן את ההבהרות הדרושות. אבל הוא נתקף אז שאפתנות, ובנמהרות יתרה שקד להבטיח לעצמו אחת ולתמיד שהקריירה שלו מנותצת לכל ימי חייו “במערבולת הנסיבות”. אך אם לומר את כל האמת, הסיבה האמיתית לתמורות בקריירה שלו הייתה הצעה מחודשת ועדינה עד מאוד, שבאה בעקבות הצעה קודמת, מצִדה של וַרווארָה פֶּטרוֹבנָה סטַברוֹגינָה, רעייתו של גנרל-לויטננט שהייתה עשירה במידה לא מבוטלת. היא הציעה לו לקבל על עצמו את חינוכו ואת כל התפתחותו השכלית של בנה-יחידה, בתור מחנך ראשי וחבר-נפש, שלא לדבר על גמול מזהיר. הצעה זו הוצעה לו לראשונה עוד בברלין וממש בעת הזו עצמה, כשהתאלמן לראשונה. רעייתו הראשונה הייתה עלמה אחת קלת-דעת מהפלך שלנו, שאִתה התחתן עוד בראשית ימי צעירותו הסחרחרים וחסרי-הבינה. צער מרובה מאוד ידע, כך נראה, בחברת אותה אשה – אגב, מושכת מאוד הייתה במראֶהָ – מחמת חסרון האמצעים לתמוך בה ויותר מכך, בשל נסיבות אחרות, בחלקן עדינות ביותר. היא נפטרה בפריס, לאחר שהייתה פרודה ממנו בשלוש שנות חייה האחרונות, והשאירה לו את בנה בן החמש, “פרי אהבתם הראשונה, הנלבבת, שלא הועבה עדיין”, כפי שהודה בפנַי פעם סטפן טרופימוביץ’ מוכה העצבת. הגוזל שוגר לרוסיה עוד מן הימים הראשונים, והתחנך שם כל השנים על ברכיהן של כל מיני דודות רחוקות, במקום נידח כלשהו. סטפן טרופימוביץ’ דחה את הצעתה דאז של ורווארה פטרובנה והזדרז להתחתן שנית, תוך פחות משנה, עם גרמנייה ברלינאית אחת שלא הרבתה בדיבורים והעיקר, ללא כל צורך מיוחד בכך. אבל מתברר שפרט לזאת, היו עוד סיבות לכך שדחה מעליו את משרת המחנך: תהילתו של פרופסור אחד בלתי-נשכחי[10] שהדהדה הרחק באותם ימים הילכה עליו קסם והוא, בתורו, התכונן היטב והתעופף היישר אל הקתדרה, כדי שיוכל לבחון גם הוא את כנפי הנשר אשר לו. והנה כעת, כשכנפיו כבר היו חרוכות, נזכר באורח טבעי בהצעה שהפך בה עוד קודם-לכן. מותה הפתאומי של רעייתו השנייה, שלא הוציאה את שנתה עמו, הכריע הכול. אומַר גלויות: הכול התאפשר בזכות השתתפותה הנלהבת וידידותה היקרה-מפז ואיך לומר, הקלאסית, של ורווארה פטרובנה כלפיו, אם מותר לאפיין ידידות בתארים אלה. הוא נפל אל זרועותיה של אותה ידידות, וכל העניין תם ונחתם ליותר מעשרים שנה. השתמשתי בביטוי “נפל אל זרועותיה”, אבל בל יעלה בדעתו של איש – אלוהים ישמור – לחשוב כאן על דבר-מה בטֵל או ריקני; זרועות אלו יש לתפוש אך ורק במובן המוסרי הנשגב ביותר. שני היצורים הנפלאים האלה נקשרו ביניהם בקשר הדק-מדק והעדין ביותר – לעולמים.

סטפן טרופימוביץ’ קיבל את משרת המחנך גם מפני שהאחוזה – הקטנה מאוד – שנותרה מרעייתו הראשונה, הייתה ממוקמת סמוך מאוד לסקבוֹרֶשניקי, אחוזתה המפוארת של סטברוגינה בפלך שלנו, בעיבורי העיר. נוסף על כך יכול תמיד, בדומיית חדר העבודה, ובלי שכובד העיסוקים האוניברסיטאיים יסיח את דעתו, להקדיש את עצמו למדעים ולהעשיר את אוצר הספרות הלאומית שלנו במחקרים מעמיקים. מחקרים לא יצאו תחת ידיו; לעומת זאת, יצא גם יצא לו לעמוד ניצב כל שארית חייו, למעלה מעשרים שנה, “כהתגלמות התוכחה” אל מול פני האומה, כמאמר המשורר הלאומי:

כהתגלמות התוכחה

………………………..

ניצבת מול האומה,

ליברל-אידאליסט.י[11]

אבל אפשר שלדמות שאליה כוּונו דבריו של המשורר הלאומי הייתה זכות לעמוד כל חייה בתנוחה ממין זה, אילו רק רצתה בכך, אף-על-פי שזה משעמם למדי. ואילו סטפן טרופימוביץ’ שלנו היה, למען האמת, רק חקיין בהשוואה לדמויות כגון אלו, וגם נלאה מלעמוד ניצב ולעתים קרובות היה רובץ על צדו. אבל אף-על-פי שרבץ על צדו, נשתמרה התגלמות התוכחה, ניתנה האמת להיאמר, גם במצבו השכוב – מה גם שבפלך היה די גם בכך. אילו רק ראיתם אותו במועדון שלנו, כשהתחיל במשחק קלפים. כל חזותו אמרה: “קלפים! אני משחק אתכם בהבלים האלה! האם זה הולם אותי? מי אחראי לזה? מי ניפץ את פעילותי והפך אותה להבלים? אֵיי, מות תמות רוסיה”, והיה פותח בהדרת-כבוד במלך-לב.

אך למען האמת, אהב מאוד לשלוח ידו במשחקי קלפים ובשל כך נתגלעו, בייחוד בזמן האחרון, עימותים תכופים ולא נעימים בינו לבין ורווארה פטרובנה, מה גם שהפסיד בקביעות. אך על כך בהמשך. רק אציין שסטפן טרופימוביץ’ היה אפילו אדם בעל מצפון (כלומר, לפעמים), ולכן התעצב תכופות. במשך כל עשרים שנות ידידותו עם ורווארה פטרובנה היה נתקף בקביעות, שלוש ואף ארבע פעמים בשנה, במה שכונה בינינו “יגון ציבורי”, זאת אומרת, פשוט מרה שחורה, אבל ביטוי זה נשא חן בעיני ורווארה פטרובנה הנכבדה. לאחר זמן החל להיתקף, פרט לאותו יגון ציבורי, גם בתאווה יתרה לשמפניה; אבל ורווארה פטרובנה, שלבה היה קשוב תמיד, שמרה עליו כל חייו מכל אותן נטיות טריוויאליות. ובלאו-הכי נזקק לאומנת, כי לפעמים היה נעשה משונה מאוד: בעיצומו של היגון הנשגב ביותר היה פורץ פתאום בצחוק רם, כאחד מפשוטי העם. היו רגעים, שאפילו על עצמו היה אומר דברים בנימה הומוריסטית. ואולם, לא היה דבר שהילך אימה על ורווארה פטרובנה יותר מנימה הומוריסטית. היא הייתה אשה-קלאסיקנית, אשה הנותנת חסות לאמנים, שפעלה אך ורק לאורם של השיקולים הנשגבים ביותר. מכרעת הייתה השפעתה בת עשרים השנים של גבירה נעלה זו על ידידהּ האומלל. אבל ראוי להקדיש לה, לעצמה מקום נפרד, כפי שאמנם אעשה.

3

ישנן ידידויות מוזרות: שני הידידים כמעט מוכנים לטרוף זה את זה, חיים כך כל חייהם, אך יחד עם זאת אינם מסוגלים להיפרד. וגם אסור להם להיפרד בשום אופן: הידיד שינתק ראשון ברוב גחמתו את הקשר יהיה הראשון לחלות, ואולי אף למות אם זה יקרה. אני יודע בוודאות שפעמים אחדות, ולפעמים אחרי ההשתפכויות האינטימיות ביותר בארבע עיניים עם ורווארה פטרובנה, היה סטפן טרופימוביץ’ מזנק מהספה ומתחיל לחבוט באגרופיו בקיר.

זה קרה כלל לא על דרך משל, עד שאפילו פעם אחת נשר טיח מהקיר מעוצם מהלומותיו. שמא תשאלו: כיצד הצלחתי לגלות פרט עדין שכזה? ומה אם אני עצמי הייתי עד לכך? מה אם סטפן טרופימוביץ’ עצמו התייפח לא אחת על כתפי וגילה אותה שעה בפני את כל סתרי לבו, מצייר אותם בצבעים עזים? (ומה לא אמר תוך כדי כך!). אבל כמעט תמיד זה מה שאירע אחרי אותן התייפחויות: למחרת היום כבר היה מוכן לצלוב את עצמו על כפיות-הטובה, נחפז להזמין אותי אליו או רץ אלי בעצמו, אך ורק כדי לבשר לי שוורווארה פטרובנה הִנָה “מלאך הכבוד ועדינות-הנפש, ואילו הוא ההפך הגמור מזה”. ולא רק שרץ אלי, אלא גם תיאר כל זאת פעם אחַר פעם בפניה במכתבים נמלצים ונאים והתוודה, בחתימת ידו המלאה, שאך אתמול, למשל, סיפר לאדם זר שהיא מחזיקה בו מתוך רדיפת הכבוד, מקַנאה בלמדנותו ובכשרונותיו, שונאת אותו ופוחדת לחשוף את שנאתה בגלוי רק בשל החשש שמא יעזוב אותה ויזיק בכך למוניטין הספרותיים שלה; כתוצאה מכך הוא בז לעצמו והחליט לשים קץ לחייו, ורק מחכה למלה אחרונה ממנה שתכריע הכול, וכו’ וכו’, הכול ברוח זו. ככלות הכול, אפשר לתאר לאיזו היסטריה הביאו לפעמים עצביו הרופפים את אותו התם שבכל העוללים בני החמישים! אני עצמי קראתי פעם אחד מהמכתבים הללו שלו, אחרי איזו מריבה ביניהם, שסיבתה הייתה פעוטה אך לבושה ארסי. התחלחלתי והתחננתי שלא ישלח את המכתב.

“אי-אפשר… היושר מחייב.. החובה האישית… אני אמות אם לא אתוודה בפניה על הכול, על הכול!” השיב כמעט אחוז קדחת, ואמנם שלח את המכתב.

בזאת בדיוק היה ההבדל ביניהם: ורווארה פטרובנה מעולם לא הייתה שולחת מכתב שכזה. אמנם אמת היא שהכתיבה הייתה חביבה עליו כנפשו, והוא כתב לה אפילו כשגר אִתה באותו בית, ובשעת ההתפרצויות ההיסטריות אפילו שני מכתבים ביום. אני יודע בוודאות שהיא נהגה תמיד לקרוא מכתבים אלה בתשומת-לב מרובה, אפילו כשקיבלה שני המכתבים ביום, ולאחר סיום קריאתם הייתה מסדרת אותם במגירה מיוחדת, מסומנים וממוינים. פרט לכך, נצרה אותם בלבבה. אחר-כך, לאחר שמנעה מידידהּ מענה במשך יום תמים, הייתה נפגשת אִתו כתמול-שלשום, כאילו שום דבר מיוחד לא אירע אמש. קמעה-קמעה אילפה אותו עד כדי כך, שלא העז עוד גם בעצמו להזכיר את אירועי יום אתמול, ורק היה מציץ זמן-מה לתוך עיניה. אבל היא לא שכחה דבר, בעוד שהוא היה שוכח לפעמים מהר מדי, ומאושש משלוות רוחה, לעתים צחק והתפרחח בו-ביום על כוס שמפניה, אם ידידים באו לבקרו. באיזה ארס, בוודאי, הביטה בו באותם רגעים, בעוד הוא אינו מבחין בדבר! אך יש שכעבור שבוע, כעבור חודש או אפילו כעבור חצי שנה היה נזכר באקראי ברגע מיוחד כלשהו באחד הביטויים ממכתב שכזה, ובעקבות זאת – במכתב כולו ובכל הנסיבות הכרוכות בו, והיה נשרף פתאום מבושה ולעתים התייסר עד כדי כך, שהיה נופל למשכב בשל התקפי הכמו-כולרה שלו. אותם התקפים מיוחדים שלו, דמויי-הכולרה, היו במקרים מסוימים תולדה רגילה של התמוטטויות העצבים שלו, והיוו תכונה מסקרנת, בדרכה שלה, של מבנהו הגופני.

ואמנם, ורווארה פטרובנה בוודאי שנאה אותו לעתים תכופות למדי; אך רק בדבר אחד לא הבחין אצלה ממש עד הסוף, בזה שהיה לה לבסוף לבן, ליציר כפיה ואפשר לומר, אפילו להמצאתה; הוא נעשה בשר מבשרה, והיא מחזיקה בו ותומכת בו כלל לא רק מתוך “קנאה בכשרונותיו”. עד כמה, כפי הנראה, עלבו בה השערות שכאלה! בינות לשנאה, קנאה ובוז הבלתי-פוסקים לחשה בקרבה כמין אהבה קשה-משׁאת אליו. היא גוננה עליו מכל גרגיר אבק, טיפלה בו כבעולל עשרים ושתיים שנה והייתה מסוגלת לא לישון לילות תמימים מדאגה, אילו רק היה מדובר במוניטין שלו כמשורר, כמלומד או כדמות ציבורית. היא המציאה אותו, והייתה הראשונה להאמין בהמצאתה. הוא היה מעין חלום שלה… אבל בתמורה לכך באמת תבעה ממנו הרבה, ולפעמים אפילו שעבוד גמור. היא הייתה נוטרנית עד להדהים. ואגב כך, הבה ואספר שתי מעשיות.

4

פעם, כשאך נפוצו השמועות הראשונות על שחרור האיכרים, כשרוסיה כולה התרוננה לפתע והתכוננה להיוולד מחדש, ביקר אצל ורווארה פטרובנה בּרוןי[12] עובר-אורח אחד מפטרבורג, אדם בעל קשרים בחלונות הגבוהים ביותר, שהיה קרוב למדי לסוד העניינים. ורווארה פטרובנה הוקירה עד מאוד ביקורים כגון אלה, מפני שעם מות בעלה קשריה בחברה הגבוהה הלכו והתרופפו, עד שלבסוף התנתקו לגמרי. הבּרון ישב אצלה כשעה והתכבד בתה. לא היו שם אורחים נוספים, אך את סטפן טרופימוביץ’ טרחה ורווארה פטרובנה להזמין ולהציג. הבּרון אפילו שמע עליו דבר-מה קודם לכן, או העמיד פנים ששמע, אבל בשעת התה מיעט לפנות אליו. לא ייתכן כמובן שסטפן טרופימוביץ’ היה מתבזה בפניו, וגם הליכותיו היו מעודנות ביותר. מוצאו אמנם לא היה מבני האצולה הגבוהה, כמדומה, אך נתנה יד המקרה שהתחנך משנותיו הרכות בבית אצילים מוסקבאי ידוע מאוד ובזכות זאת קיבל חינוך נאה: דיבר צרפתית כפריסאי. לפיכך, הבּרון היה אמור להבין ממבט ראשון באילו אנשים מקיפה את עצמה ורווארה פטרובנה, אפילו בבדידותה הפרובינציאלית. ואולם, הדברים לא עלו כרצונה. כשהבּרון אישר את מהימנותן הגמורה של השמועות שזה עתה נפוצו אז על הרפורמה הגדולה, סטפן טרופימוביץ’ לא התאפק וצעק פתאום “הידד!”, ואפילו החווה מעין מחוות התפעלות בידו. צעקתו לא הייתה רמה ואפילו היה בה חן מסוים; וייתכן אפילו שההתפעלות הייתה מתוכננת והמחווה שוננה במתכוון מול המראָה, כחצי שעה לפני שתיית התה; אבל כנראה דבר-מה כאן לא עלה יפה, מפני שהבּרון הרשה לעצמו לחייך טיפ-טיפה, אף כי מיהר להכריז באדיבות עילאית על ההתמוגגות הכללית, כראוי לגודל המאורע, של כל הלבבות הרוסיים נכחוֹ. ואחַר מיהר לעזוב, ובצאתו לא שכח להושיט לסטפן טרופימוביץ’ שתי אצבעות. בשובה לחדר האורחים ורווארה פטרובנה שתקה תחילה כשלוש דקות, כמחפשת דבר-מה על השולחן, אבל פתאום הסתובבה אל סטפן טרופימוביץ’, חיוורת, בעיניים רושפות, וסיננה בלחש:

“לעולם לא אשכח לך את זה!”

למחרת היום קיבלה את פני ידידהּ כתמול-שלשום; מעולם לא הזכירה את אשר אירע. ואולם, ככלות שלוש-עשרה שנה, ברגע טראגי אחד, הזכירה לו זאת והוכיחה אותו, והחווירה ממש כשם שהחווירה שלוש-עשרה שנה קודם-לכן, כשהוכיחה אותו לראשונה. רק פעמיים במשך כל חייה אמרה לו: “לעולם לא אשכח לך את זה!” המקרה עם הבּרון היה כבר המקרה השני מסוגו; אבל גם המקרה הראשון אופייני כמותו, וכמדומה, השפיע כה רבות על גורלו של סטפן טרופימוביץ’, שאעז להזכיר גם אותו.

זה היה בשנת חמישים וחמש, באביב, בירח מאי, סמוך למועד שבו הגיעה לסקבוֹרֶשניקי ידיעה על פטירתו של הגנרל-לויטננט סטַברוֹגין, זקן קל-דעת שנפטר כתוצאה מקלקול קיבה בדרך לקרים,י[13] לשם מיהר להגיע לאחר שהוצב בחילות הנלחמים בחזית.י[14] ורווארה פטרובנה נותרה אלמנה, והתעטפה בבגדי אבל. אמנם לא יכלה להתעצב יתר על המידה, אמת הדבר, שהרי בארבע השנים האחרונות חיה בפירוד גמור מבעלה, בשל ניגודי האופי, ושלחה לו קִצבה (לגנרל-לויטננט עצמו היו בסך-הכול מאה וחמישים נפשותי[15] ומשכורת, ונוסף על אלה מעמד וקשרים; ואילו סקבורשניקי וכל העושר היו שייכים לוורווארה פטרובנה, בתו היחידה של חוכר מסיםי[16] עשיר מאוד). אף-על-פי-כן הפתאומיות שבידיעה זעזעה אותה, והיא בחרה לפרוש כליל מן החברה ולהתבודד. מובן מאליו שסטפן טרופימוביץ’ לא מש ממנה.

מאי עמד במלוא פריחתו; הערבים היו נפלאים. ענביות פרחו. זוג הידידים נפגשו מדי ערב בגן וישבו עד רדת הלילה בסוכה, חולקים זה עם זה את מחשבותיהם ורגשותיהם. היו רגעים רבי-פיוט. ורווארה פטרובנה דיברה יותר מהרגיל, תחת רושם המפנה בגורלה. היא כמו התרפקה על לב ידידה, וכך זה נמשך ערבים אחדים. מחשבה מוזרה פקדה פתאום את סטפן טרופימוביץ’: שמא יש לאלמנה הממאנת להתנחם תוכניות לגביו והיא מצפה שבתום שנת האבל יבקש את ידה? רעיון ציני; אבל הרי נשגבוּת המבנה הנפשי אפילו מגבירה לפעמים את הנטייה למחשבות ציניות, ולו רק בשל רב-צדדיותה של האישיות. הוא החל להתעמק בדבר ומצא שכמדומה, אינו טועה. ואז שקע במחשבות: “הרכוש עצום, זו אמת, אבל…” ואמנם, ורווארה פטרובנה לא הייתה מה שנקרא יפהפייה: אשה גבוהה, צהובת עור, גרומה, בעלת פנים ארוכות יתר על המידה, מה ששיווה להן מראה סוסי. חיבוטיו של סטפן טרופימוביץ’ הלכו וגברו, הוא התייסר בספקותיו, ופעם או פעמיים אפילו הזיל דמעה מעוצם הלבטים (הוא בכה לעתים תכופות למדי). בערבים, כלומר בסוכה שבגן, פניו החלו כבעל-כורחו לעטות הבעה גחמנית ומגחכת קמעה, מצטעצעת ומתנשאת בה-בעת. דרכם של דברים כגון אלה שהם נעשים בלי משים, בעל-כורחו של אדם, וככל שהוא יותר נאצל, ניכרים אפילו ביתר-שאת. אלוהים היודע כיצד אפשר לשפוט כאן, אבל קרוב לוודאי, בלבה של ורווארה פטרובנה לא נבטו ולוּ ניצני הרגש שיכלו לאשש די הצורך את חשדותיו של סטפן טרופימוביץ’. פרט לכך, גם לא הייתה מחליפה את שמה, שם של סטַברוֹגינים, בשמו, מהולל ככל שיהיה. ייתכן שזה היה בסך-הכול משחק מצדה, כדרכן של נשים, ביטוי לדחף נשי לא מודע, שהוא כל-כך טבעי באי-אלו מצבים קיצוניים שאשה עלולה להיקלע אליהם. ואולם, לא אשבע על כך: הלב הנשי נשאר עמוק מני חֵקר עד עצם היום הזה! אך אמשיך בסיפורי.

מותר לשער שבמהרה פענחה בלבה את פשר הבעת פניו המוזרה של ידידהּ; היא הייתה קשובה וידעה להתבונן, ואילו הוא תמים מדי, לעתים קרובות. אך הערבים התנהלו כרגיל, והשיחות היו פיוטיות ומעניינות כקודם. והנה פעם אחת, עם רדת לילה, לאחר שיחה ערה ופיוטית ביותר, הם נפרדו כידידים ולחצו ידיים בלהט ליד מדרגות המובילות אל האגף שבו התגורר סטפן טרופימוביץ’. מדי קיץ עבר להתגורר באותו אגף, אשר נמצא כמעט בגן, מבית-האחוזה הענקי של סקבורשניקי. אך שב למעונו, נטל סיגר בחיפזון מהורהר ולא הספיק להציתו, ונעמד עייף ללא ניע לפני החלון הפתוח, מתבונן בעננים הלבנים הקלים כפלומה, שגלשו סביב הירח הבהיר. רחש קל שנשמע לפתע העביר בו רעד והוא הסתובב. לפניו שוב ניצבה ורווארה פטרובנה, שפרש ממנה רק ארבע דקות קודם-לכן. פניה הצהובות כמעט הכחילו, שפתיה היו חשוקות ורטטו בקצותיהן. כעשר שניות תמימות התבוננה בעיניו בשתיקה, במבט קשה, אטום לרחמים, ופתאום לחשה בחופזה:

“לעולם לא אשכח לך את זה!”

כשסטפן טרופימוביץ’ סיפר לי בלחש, כבר מקץ עשר שנים, את אותו מעשה עצוב, לאחר שנעל תחילה את הדלת, הוא נשבע לי שעד כדי כך קפא אז במקומו, שלא ראה ולא שמע כיצד ורווארה פטרובנה נעלמה. מכיוון שלא רמזה לו לאחר-מכן ולוּ פעם אחת על שאירע, והכול התנהל כאילו לא היו דברים מעולם, כל חייו נטה לחשוב שזו הייתה הזיה שלפני המחלה ותו לא, מה גם שממש באותו הלילה באמת נפל למשכב למשך שבועיים תמימים, מה שאגב שם קץ גם לפגישות בסוכה שבגן.

ואולם, למרות חלומו על ההזיה, כמו ייחל מדי יום, כל ימי חייו, להמשכו וגם, איך לומר, להתרתו של אותו מאורע. הוא לא האמין שכל העניין הסתיים בכך! ואם אמנם כן הוא, כמה מוזרים היו ודאי המבטים ששלח מפעם לפעם בידידתו.

5

היא עצמה אפילו המציאה לו תלבושת שבה התהלך כל חייו. התלבושת הייתה נאה וגחמנית: זיג שחור ואֶרך-כנפות, שהיה מכופתר כמעט עד למעלה אך מונח עליו בגִנדוּר; מגבעת רכה (בקיץ מגבעת קש) רחבת תיתורה; עניבה לבנה, ממַלמלה, עם קשר גדול, שקצותיה משתלשלים; מקל המעוטר בגולה כסופה ונוסף על כל אלה, שערות עד הכתפיים. שערו היה חום-כהה, ורק לאחרונה החל להאפיר קמעה. את זקנו ושפמו נהג לגלח. מספרים שבנעוריו יפה-תואר היה להפליא, אך לדעתי, גם בזקנתו הייתה לו הדרת-פנים יוצאת-דופן. וגם איזו מין זִקנה זאת, גיל חמישים ושלוש? ואולם, בשל הצטעצעות אזרחית מסוג כלשהו, לא רק שלא ניסה להצעיר את עצמו, אלא אף התהדר לכאורה בנכבדות שנותיו. במלבושו – גבוה, צנום, שערו מגיע עד כתפיו – דמה למין פטריארך או, נכון יותר, לדיוקנו של המשורר קוּקוֹלניק,י[17] שגלופה ממנו הודפסה בשנות השלושים בספר כלשהו, בייחוד כשישב בקיץ בגן, על ספסל, מתחת לשיח הלילך הפורח, שעון בשתי ידיו על מקלו, עם ספר פתוח לצדו, שקוע בהרהורים פיוטיים על שקיעת החמה. בעניין הספרים אציין, שלקראת הסוף החל להסתלק מן הקריאה. אם כי זה היה כבר ממש לקראת הסוף. את העיתונים וכתבי-העת, שוורווארה פטרובנה הייתה מנויה עליהם בהמוניהם, קרא בקביעות. גם בהישגיה של הספרות הרוסית לא חדל להתעניין, בלי לאבד עם זאת מאומה מכבודו העצמי. פעם כמעט התמסר לחקר מדיניות הפנים והחוץ של מדינתנו בימינו אלה, כפי שהיא מתנהלת בדרגים הגבוהים, אך במהרה ויתר והניח לכל המפעל. וקרה גם זאת: היה נוטל עמו לגן את טוֹקווילי[18] ובכיסו נשא בסתר את פּוֹל דה-קוֹק.י[19] ואולם, אלה הן זוטות.

אעיר במאמר מוסגר גם בעניין דיוקנו של קוקולניק: אותה תמונה נפלה בפעם הראשונה לידי ורווארה פטרובנה כששהתה, בעודה נערה, בפנימייה לבנות אצולה במוסקבה. היא התאהבה בדיוקן תכף ומיד, כדרכן של כל נערות הפנימייה המתאהבות בכל הבא ליד, ובכלל זה גם במוריהן, על-פי-רוב לכתיבה תמה ולציור. אך המעניין כאן אינו תכונותיה של הנערה, אלא זה, שגם בהיותה בת חמישים שמרה ורווארה פטרובנה על אותה תמונה בין חפצי הערך הקרובים ביותר ללבה. אפשר שרק בשל כך המציאה לסטפן טרופימוביץ’ תלבושת הדומה במקצת לזאת המוצגת בתמונה. אבל גם זהו דבר פעוט, כמובן.

בשנים הראשונות, או ליתר דיוק, במחצית הראשונה לשהותו אצל ורווארה פטרובנה, עדיין הגה סטפן טרופימוביץ’ בחיבור כלשהו, ובכל יום התכוון במלוא הרצינות לכתוב אותו. אך במחצית השנייה כבר נשכחו מלבו, קרוב לוודאי, אפילו היסודות לחיבורו. לעתים תכופות יותר ויותר שינן לנו: “לכאורה, מוכן לעבוד, החומר נאסף, והנה – זה לא הולך! שום דבר לא מתקדם!”, והיה מרכין את ראשו בתוגה. דווקא דבר זה נועד, ללא ספק, להוסיף לו גדוּלה בעינינו, כמי שמקריב את חייו על מזבח המדע; אולם הוא עצמו חשק בדבר-מה אחר. “שכחו אותי, איני נחוץ לאיש!” נפלט לו לא אחת. אותה מרה שחורה מועצמת השתלטה עליו ביתר-שאת ממש בשלהי שנות החמישים. ורווארה פטרובנה הבינה סוף-סוף שהמצב חמור. מה גם שלא יכלה לשאת את המחשבה שידידהּ נשכח מלב ומיותר. כדי לשעשעו, וגם כדי לחדש את תהילתו כקדם, לקחה אותו עִמה אז למוסקבה, שם היו לה כמה מכרים נאים מקרב אנשי הספרות והמדע; אך התברר שגם מוסקבה אינה מסַפקת.

הייתה אז עת מיוחדת; דבר-מה חדש החל, לא דומה בכלל לשקט שלפניו, דבר-מה מוזר מאוד שהיה ניתן לחוש בו בכל מקום, אפילו בסקבורשניקי. הגיעו שמועות שונות. העובדות בכללותן היו פחות או יותר ידועות, אך היה ברור שפרט לעובדות הופיעו גם אי-אלו רעיונות שהתלוו אליהן, והעיקר, בכמויות יתרות. וזה מה שבלבל והביך: בשום אופן לא היה אפשר להעריך ולגלות במדויק מה פירושם של רעיונות אלה. ורווארה פטרובנה, עקב המבנה הנפשי המיוחד לנשים, נטתה בהכרח לראות בהם סוד. היא ניסתה לקרוא עיתונים וכתבי-עת, פרסומים אסורים מחוץ-לארץ ואפילו מנשריםי[20] שהחלו להופיע אז (כל זה הובא לה), אבל רק נתקפה סחרחורת. אחר-כך החלה בכתיבת מכתבים: מיעטו לענות לה, וככל שנקף הזמן נעשו התשובות יותר מעורפלות. סטפן טרופימוביץ’ הוזמן ברוב חגיגיות להסביר לה “את כל הרעיונות האלו” אחת ולתמיד; אך הסבריו לא הניחו כלל את דעתה. סטפן טרופימוביץ’ השקיף על התכונה הכללית ביהירות עצומה: הכול הסתכם אצלו בכך, שהוא עצמו נשכח מלב ואינו נחוץ לאיש. לבסוף נזכרו גם בו. תחילה כתבו עליו בפרסומים שראו אור בחוץ-לארץ, כעל גולֶה מעונה, ומיד אחר-כך גם בפטרבורג, כעל כוכב לשעבר במערכת כוכבים מפורסמת; אפילו השוו אותו משום-מה לרַדישצֶ’ב.י[21] אחר-כך מישהו פרסם שהוא כבר מת, והבטיח לכתוב עליו דברי הספד. סטפן טרופימוביץ’ קם לתחייה כהרף-עין וקומתו הזדקפה פלאים. כל השקפתו היהירה על בני זמנו נשרה ממנו באחת, וניצת בו חלום: להצטרף אל התנועה ולהראות במה כוחו רב. ורווארה פטרובנה מיד התמלאה אמונה חדשה בכול ונתקפה בהילוּת עצומה. הוחלט שייסעו לפטרבורג ללא שמץ של התמהמהות, יבררו הכול לגופו של עניין, ייכנסו לעובי הקורה אישית ויירתמו לפעילות החדשה בכל מאודם, אם זה יתאפשר. בין היתר הכריזה ורווארה פטרובנה שהיא מוכנה לייסד ביטאון משלה, ולהקדיש לו מעתה את כל חייה. בראותו שהדברים הגיעו לידי כך, סטפן טרופימוביץ’ נעשה יהיר עוד יותר, וכבר בדרך החל להתייחס אל ורווארה פטרובנה כמעט בפטרונות – מה שרשמה מיד על לוח לבה. ואולם, הייתה לנסיעתה עוד סיבה חשובה למדי, דהיינו, חידוש הקשרים בחברה הגבוהה. היה עליה להזכיר את נוכחותה בחברה, במידת האפשר, או לפחות לנסות. האמתלה המוצהרת למסעה הייתה פגישה עם בנה-יחידה, שעמד לסיים אז את חוק לימודיו בבית-הספר התיכון בפטרבורג.

6

הם נסעו לפטרבורג ושהו בה במשך כמעט כל עונת החורף. ואולם, עד לתחילת הצום הגדולי[22] הכול פקע כמו בועת סבון ססגונית. התקוות נגוזו, ובכל האנדרלמוסיה לא רק שלא נמצא סדר כלשהו, היא נעשתה עוד יותר נתעבת. ראשית, קשירת הקשרים בחברה הגבוהה כמעט נכשלה. הדבר צלח רק בממדים מיקרוסקופיים ואגב מאמצים משפילים. אז ניסתה ורווארה פטרובנה הפגועה להתמסר בכל מאודה ל”רעיונות החדשים”, והחלה לקיים בביתה ערבים מיוחדים. היא הזמינה אנשי ספרות, ומיד הביאו לה אותם בהמוניהם. אחר-כך הם כבר באו בעצמם, בלי שהוזמנו; איש הביא את חברו. מעולם קודם-לכן לא ראתה אנשי ספרות מסוגם. הם היו רודפי כבוד במידה שהדעת אינה סובלת, אך בצורה גלויה לחלוטין, כממלאים בכך חובה כלשהי. אחדים (אם כי בהחלט לא כולם) אפילו התייצבו בביתה שיכורים, ואולם כמו ראו בכך כמין יופי מיוחד, שאך אתמול נתגלה. כולם התנהגו בגאוותנות מוזרה למדי. על פני כולם נחרתה הבעת אנשים, שגילו זה עתה סוד חשוב להפליא. הם גידפו, בחושבם זאת לכבוד לעצמם. היה קשה למדי לגלות מה בדיוק כתבו; אך היו בהם מבקרים, מחברי רומאנים, מחזאים, סטיריקנים ונביאי זעם. סטפן טרופימוביץ’ הצליח לחדור אפילו לחוג הגבוה ביותר שלהם, למקום שממנו הונהגה התנועה. מנהיגיה שכנו במרומים שׁגיאים לבלי די, אך הקבילו את פניו בסבר פנים יפות, אף כי איש מהם, כמובן, לא שמע את שמעוֹ ולא ידע עליו דבר, פרט לכך שהוא “מייצג את הרעיון”. כל-כך טוב התברג ביניהם שהצליח להביא גם אותם פעמיים לסלון של ורווארה פטרובנה, למרות כל נשגבותם האולימפית. הם היו רציניים ואדיבים עד מאוד והתנהגותם נאה; השאר פחדו מהם בעליל; אך ניכר בהם שאין להם פנאי. באו אפילו כמה אנשי ספרות שהיו בעבר בעלי-שם, אשר הזדמנו אז לפטרבורג וּורווארה פטרובנה כבר מזמן שמרה אִתם על יחסים מעודנים ביותר. אולם, להפתעתה, אותם בעלי-שם אמיתיים ללא עוררין היו ענוותנים מעשב ושקטים ממים, ואחדים מהם פשוט נכרכו אחרי כל האספסוף החדש הזה, והחניפו לו בלי בושה. בתחילה התמזל מזלו של סטפן טרופימוביץ’: נאחזו בו והחלו להציגו בכינוסים ספרותיים פומביים. כשעלה לראשונה על במה כאחד הקוראים באחד מערבי הקריאה הפומביים, נשמעו מחיאות כפיים סוערות, שלא שככו במשך כחמש דקות. דמעות עלו בעיניו כשנזכר בכך כחלוף תשע שנים; אם כי יותר בשל טבע האמן אשר לו מאשר מתוך הכרת תודה. “אני נשבע לכם ומתערב אִתכם,” אמר לי בעצמו (אך ורק לי, ובסוד), “שאיש מכל הקהל הזה ידוֹע לא ידע עלי כהוא-זה!” זוהי הודאה ראויה לשמה: אין זאת כי אם היה לו שכל חריף אם בה-בשעה, על הבמה, היה מסוגל להבין את מצבו בבהירות כה רבה, למרות שיכרון-החושים שהיה שרוי בו; ואין זאת כי אם לא היה בעל שכל חריף דיו, אם אפילו לאחר תשע שנים לא היה מסוגל להיזכר בכך ללא תחושת עלבון. הכריחו אותו לחתום על שתיים או שלוש עצומות מחאה קיבוציות (הוא עצמו לא ידע נגד מה); הוא חתם. גם את ורווארה פטרובנה הכריחו לחתום על איזה “מעלל מחפיר”, והיא חתמה.י[23] אגב, רוב אותם אנשים חדשיםי[24] אמנם פקדו את ביתה של ורווארה פטרובנה, אך משום-מה ראו חובה לעצמם להשקיף עליה בבוז ובלגלוג גלויים. סטפן טרופימוביץ’ רמז לי אחר-כך, ברגעים מרים, שמאותה עת החלה לקנא בו. היא הבינה, כמובן, שאסור לה להתרועע עם האנשים האלה, ואף-על-פי-כן אירחה אותם בתאוותנות, במלוא קוצר-הרוח הנשי ההיסטרי, והעיקר, הוסיפה כל העת לצפות לדבר-מה. בערבים שערכה מיעטה לדבר, אף-על-פי שיכלה; אך לרוב האזינה ברוב קשב. דיברו שם על ביטול הצנזורה והאות “יאט”,י[25] על החלפת האותיות הרוסיות באותיות לטיניות,י[26] על פלוני שהגלו אותו אתמול,י[27] על איזו שערורייה בפסאז’,י[28] על התועלת שבחלוקתה של רוסיה לעממים שיקימו ביניהם פדרציה-מרצון, על חיסול הצבא והצי, על כינונה מחדש של פולין הגדולה שתשתרע עד נהר הדנייפר,י[29] על הרפורמה בענייני איכרים ועל המנשרים, על ביטול הירושה, המשפחה, הילדים והכמרים, על זכויות האשה, על ביתו של קרַיֵיבסקי,י[30] שאיש מעולם לא יכול לסלוח עליו לאדון קרייבסקי, וכו’ וכו’. היה ברור שרבים מתוך הערב-רב הזה של אנשים חדשים הם נוכלים, אולם לא היה ספק שרבים גם הטיפוסים הישרים, ואפילו נעימים ומעוררי עניין, למרות דקויות וגוונים מסוימים שבכל-זאת עוררו פליאה. הישרים היו הרבה פחות מובנים מהרמאים וגסי-הרוח, אולם לא היה ברור מי נוהג במי. כשוורווארה פטרובנה הכריזה על הרעיון שלה בדבר ייסוד הביטאון, החל לנהור אליה קהל רב עוד יותר, אך מיד הוטחו בפניה האשמות, שהיא קפיטליסטית ומנצלת עמלים. ישירותן חסרת הגינונים ובושה של ההאשמות השתוותה רק למידת ההפתעה שבהן. הגנרל הבא-בימים איבן איבנוביץ’ דרוֹזדוֹב, שהיה ידידו וחברו לשירות של הגנרל סטברוגין המנוח, אדם כליל-המעלות (בדרכו שלו) שכולנו כאן מכירים אותו, איש-סרבן ועיקש עד בלי די ורגזן גדול, שהִרבה לאכול ונורא פחד מאתיאיזם, נסחף באחד הערבים אצל ורווארה פטרובנה לוויכוח עם עלם מפורסם אחד. הלה זרק לו מיד: “אתה בטח גנרל, אם ככה אתה מדבר”, במובן זה שאין לך מלת גידוף גרועה מגנרל. חמתו של איבן איבנוביץ’ בערה בו: “כן, נכבדי, אני גנרל, ואפילו גנרל-לויטננט, ושירתי את קיסרי, ואילו אתה, נכבדי, פרחח וכופר!” התחוללה מהומה שהדעת אינה סובלת. למחרת היום הוקעה התקרית בעיתונות, והוחל באיסוף חתימות לעצומה נגד “המעלל המחפיר” של ורווארה פטרובנה, שמיאנה לסלק את הגנרל תכף ומיד. בכתב-עת מאויר אחד הופיעה קריקטורה שבה צוירוּ במין ארס ורווארה פטרובנה, הגנרל וסטפן טרופימוביץ’, בציור אחד, בדמות שלושה חברים ריאקציוניים; לציור נלוו גם חרוזים שכתב משורר עממי במיוחד לרגל המאורע. אעיר, מצדי, שלאישים רבים בדרגת גנרל באמת יש הרגל להתבטא בצורה משעשעת: “שירתי את קיסרי…”, משמע, כאילו אין דין קיסרם כדין קיסרנו, נתיני הממלכה הפשוטים, אלא יש להם קיסר מיוחד משלהם.

המשך השהות בפטרבורג לא בא, כמובן, בחשבון. מה עוד שגם סטפן טרופימוביץ’ נחל י[31]fiasco סופי. הוא לא עצר ברוחו והחל להשמיע הכרזות על הסגולה המיוחדת שקיימת רק באמנות, וזכה לקולות צחוק ולעג רמים אף יותר. בערב הקריאה האחרון שהשתתף בו גמר בלבו להשפיע על שומעיו בתפארת המליצה האזרחית שלו, דימה שירעיד לבבות והסתמך על יראת-כבוד ל”הגלייתו”. הוא הסכים ללא עוררין עם חוסר התועלת והגיחוך שבמלה “מכוֹרה”; הסכים גם עם הרעיון בדבר הנזק שבדת, אך הכריז בקול גדול ובתקיפות שהמגפיים אינם משתווים בערכם לערכו של פושקין, ואפילו נופלים ממנו בהרבה.י[32] שרקו לו בוז ללא רחם, עד אשר בו-במקום, בפומבי, בלי לרדת מהבמה, החל למרר בבכי. ורווארה פטרובנה הביאה אותו הביתה בקושי חי: “On m’a traité comme un vieux bonnet de coton!”י[33] מלמל בבלי דעת. היא טיפלה בו כל הלילה, נתנה לו טיפות הרגעה, ועד עלות השחר שיננה באוזניו: “עוד יש בך תועלת, אתה עוד תתגלה; עוד יעריכו אותך… במקום אחר”.

למחרת היום, מוקדם בבוקר, התייצבו אצל ורווארה פטרובנה חמישה אנשי ספרות, שלושה מתוכם זרים לחלוטין, שלא ראתה אותם מימיה. הם הודיעו לה בארשת חמורה שבחנו את עניין הביטאון שלה, ושהגיעו לידי החלטה באותו עניין. ורווארה פטרובנה כלל ומעולם לא הטילה על איש לבחון ולהחליט איזה דבר בעניין ביטאונה. ההחלטה התמצתה בכך שעם ייסוד הביטאון, עליה למסור אותו ללא שיהוי לידיהם, עם כל ההון הנלווה, בתורת התאגדות חופשית; והיא עצמה צריכה לפרוש לסקבורשניקי, בלי לשכוח לקחת אִתה את סטפן טרופימוביץ’, “שהתיישן זה כבר”. הם ניאותו ברוב רגישות להכיר בזכותה לרכושה, ולשלוח לה מדי שנה שישית מהפדיון הנקי. הנוגע ללב מכול היה שארבעה מאותם חמישה בלי ספק לא רדפו בכך כל מטרת רווח, אלא טרחו אך ורק ל”טובת הכלל”.

“יצאנו לדרך במין טמטום חושים”, סיפר סטפן טרופימוביץ’. “לא יכולתי לתפוש שום דבר, ואני זוכר שרק מלמלתי ללא הרף בקצב שקשוק גלגלי הקרון:

“וֶק ווֶק ולֶב קַמבֶּק,

לב קמבק ווק ווק…” י[34]

והשד יודע מה עוד בדומה לזה, ממש כל הדרך עד מוסקבה. רק במוסקבה התעשתי – וכי באמת יכולתי למצוא בה משהו אחר? “הוי, ידידיי!” יש שהכריז באוזנינו ברוב השראה, “אפילו לא תוכלו לתאר לעצמכם, כמה עזים הצער והזעם אשר אופפים את כל נשמתכם כשעניים-ממעש נוטלים את הרעיון הגדול שכיבדתם וקידשתם זה שנים רבות, ומציגים אותו בחוצות העיר בפני אווילים כמותם, ולפתע אתם פוגשים אותו בשוק, מרובב ברפש לבלי הכר, מוצג במגושמות נלעגת, בזווית משונה, ללא כל יחס, בלי שום הרמוניה, כצעצוע בידיהם של ילדים טיפשים! לא! זה היה שונה בזמננו, ולא לכך חתרנו. לא, לא, כלל לא לכך. אינני מזהה עוד דבר… אך יומנו שוב יגיע, ויכוון את כל העכשווי, המעורער לדרך סלולה ואיתנה. כי אחרת, מה יהיה?…”

7

מיד לאחר שובם מפטרבורג ורווארה פטרובנה שלחה את ידידהּ לחוץ-לארץ: “לנפוש”. מה גם שהיו מוכרחים להיפרד זמנית, היא חשה זאת. סטפן טרופימוביץ’ נסע נפעם. “שם אקום לתחייה!” הכריז. “שם סוף-סוף אתמסר למדע!” אבל כבר במכתב הראשון מברלין פצח בזמירותיו הקבועות. “לבי שבור”, כתב לוורווארה פטרובנה, “אינני יכול לשכוח דבר! כאן, בברלין, הכול מזכיר לי את קדמותי, את עברי, את ייסוריי הראשונים ואת התפעמויות-הלב הראשונות. איה היא? איה שתיהן כעת? איֵה אתן, צמד מלאכים, שמעולם לא הייתי ראוי להם? איה בני, בני האהוב? ואיה, סוף כל סוף, אני, אני עצמי, אני כפי שהייתי אז, חסון כפלדה ואיתן כצוק, שכיום איזה Andrejeff, איזה מוקיון פרבוסלאבי עם זקן,peut briser mon existence en deuxי[35] וכו’, וכו’. בכל הנוגע לבנו של סטפן טרופימוביץ’, הרי הוא ראה אותו בסך-הכול פעמיים בחייו, בפעם הראשונה עם לידתו, ובפעם השנייה לא מזמן, בפטרבורג – הבחור הצעיר התכונן בה לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. כל חייו, כפי שכבר אמרנו, התחנך הנער אצל דודותיו במחוז אוֹ על חשבון ורווארה פטרובנה, כשבע מאות וֶרסטאותי[36] מסקבורשניקי. באשר ל-Andrejeff, כלומר אַנדרֵיֵיב, הרי הלה היה, בתכלית הפשטות, סוחר מקומי שלנו, חנווני, תמהוני גדול, ארכיאולוג-אוטודידקט, אספן נלהב של עתיקות רוסיות, שמדי פעם התפלמס עם סטפן טרופימוביץ’ בנוגע לידיעותיו והעיקר, לתפישת-עולם. אותו סוחר נכבד, עטור זקן שיבה וחבוש משקפיים כסופים גדולים, לא סילק לסטפן טרופימוביץ’ חוב של ארבע מאות רובלים תמורת כמה דֶסיאַטינוֹתי[37] של יער לבירוא שקנה באחוזתו (הסמוכה לסקבורשניקי). אמנם כשוורווארה פטרובנה שילחה את ידידהּ לברלין, היא ציידה אותו באמצעים למכביר, אך לפני הנסיעה סטפן טרופימוביץ’ תלה תקוות מיוחדות בארבע מאות הרובלים האלו, כנראה למימון הוצאותיו החשאיות, וכמעט פרץ בבכי כש-Andrejeff ביקש ארכה של חודש, אף-על-פי שהייתה לו, אגב, זכות לדחיית מועד התשלום, היות ששילם את כל התשלומים הראשונים כמעט חצי שנה מראש, בשל מצבו הדחוק במיוחד אז של סטפן טרופימוביץ’. ורווארה פטרובנה קראה בשקיקה את אותו מכתב ראשון, הדגישה בעיפרון את הקריאה: “איה שתיכן?”, ציינה את התאריך ונעלה אותו בתיבה. הוא נזכר, כמובן, בשתי נשותיו המנוחות. במכתב השני שהתקבל מברלין הזמירות השתנו קלות: “עובד שתים-עשרה שעות ביממה (“הלוואי שלפחות אחת-עשרה”, רטנה ורווארה פטרובנה), נובר בספריות, מצטט, מאמת, מתרוצץ; ביקרתי אצל פרופסורים. חידשתי את ידידותי עם משפחת דוּנדַסוֹב הנפלאה בכל המעלות. נַדֶז’דָה ניקוֹלַיֵיבנָה שובה את הלב עד עצם היום הזה! היא דורשת בשלומך. בעלה הצעיר וכל שלושת אחייניה נמצאים בברלין. בערבים אנו משוחחים עם בני-הנוער עד אור הבוקר, וממש מבלים זמננו בערבים אתונאים, אך רק במובן האנינות ועידון.י[38] הכול נאצל: מוסיקה לרוב, נעימות ספרדיות, תקוות להתחדשות כלל-אנושית, אידיאל היופי הנצחי, המדונה הסיסטינית,י[39] אור שבתוכו צל, אך הלוא אפילו השמש מכוסה כתמים! הו, ידידתי, ידידתי הנאצלת, הנאמנה! בלבי אני אתך ושלך, ורק אתך תמיד, en tout pays,י[40] ולו גם dans le pays de Makar et י[41]de ses veaux שעליו דיברנו כה תכופות, ברטט, טרם הנסיעה בפטרבורג, האם את זוכרת? אני נזכר בכך בחיוך. משעברתי את הגבול, אני חש עצמי בטוח, תחושה מוזרה, חדשה, לראשונה לאחר שנים כה ארוכות…” וכו’, וכו’.

“אָה, הכול הבלים!” פסקה ורווארה פטרובנה כשקיפלה גם את המכתב הזה. “אם הם עסוקים בערבים אתונאים עד אור הבוקר, אז הוא בטח לא יושב שתים-עשרה שעות ביממה רכון על ספרים. האם הוא היה בגילופין כשכתב זאת? דוּנדַסוֹבָה הזאת, איך היא מעיזה לשלוח לי דרישות שלום? אבל ניחא, שיבלה קצת…”

פירושו של המשפט “dans le pays de Makar et de ses veaux” היה “מקום שגם מקאר עם העגלים שלו לא הגיע אליו”. סטפן טרופימוביץ’ היה מתרגם לפעמים במתכוון פתגמים ומכתמים רוסיים שורשיים לצרפתית בצורה האווילית ביותר, אף-על-פי שהיה מסוגל ללא ספק להבין ולתרגם יפה הרבה יותר; אך הוא עולל זאת מתוך התהדרות מיוחדת במינה, ומצא את תעלוליו שנונים.

ואולם, הוא לא האריך לבלות. לא החזיק מעמד גם ארבעה חודשים, ומיהר לסקבורשניקי כל עוד רוחו בו. מכתביו האחרונים היו כל-כולם וידויי אהבה רגשנית ביותר בפני ידידתו הנעדרת והיו טבולים, פשוטו כמשמעו, בדמעות פרידה. יש נפשות הנקשרות לבית בכל מאודן, כמו כלבי שעשועים. פגישת הידידים הייתה נפעמת. כעבור יומיים הכול התנהל כלפנים, ואפילו יותר משעמם מלפנים. “ידידי”, אמר לי סטפן טרופימוביץ’ כעבור שבועיים, בסוד גדול, “ידידי, גיליתי… תגלית חדשה איומה עבורי: je suis unי[42] אוכל לחם חסד פשוט et rien de plus! Mais r-r-rien de plus!”י[43]

8

ככלות כל אלה השתררה אצלנו הפוגה זמנית, ונמשכה ברציפות כמעט כל תשע השנים האלו. ההתפרצויות ההיסטריות וההתייפחויות על כתפי, שנמשכו כסדרן, לא הפריעו במאומה את חיינו, שהתנהלו על מי מנוחות. אני מתפלא, כיצד זה סטפן טרופימוביץ’ לא השמין באותה עת. רק אפו האדים מעט, והוא הוסיף נחת-רוח. קמעה-קמעה התגבש סביבו חוג של ידידים, אם כי הוא תמיד נשאר קטן. אמנם נגיעתה של ורווארה פטרובנה לחוג הייתה מעטה, אך כולנו הכרנו בה כבפטרוניתנו. לאחר לקחי פטרבורג היא השתקעה בעירנו סופית: בחורף התגוררה בביתה העירוני, ואילו בקיץ באחוזתה שבעיבורי העיר. מעולם לא היו לה משקל והשפעה כה רבים בקרב החברה הגבוהה בפלך שלנו כמו בשבע השנים האחרונות, כלומר, ממש עד למינויו של המושל הנוכחי. אל המושל הקודם שלנו, איבן אוֹסיפּוֹביץ’ רך-המזג והבלתי-נשכח, הייתה קשורה בקשרי משפחה קרובים, והרעיפה עליו פעם מטוּבה ומחסדה. רעייתו התחלחלה מעצם המחשבה פן לא תרַצה את ורווארה פטרובנה, והערצת החברה הגבוהה של הפלך אליה הגיעה עד כדי כך שכמעט הזכירה עבודה זרה. לכן היה טוב גם לסטפן טרופימוביץ’: הוא היה חבר במועדון, הפסיד בקלפים בהדרת-קומה וזכה לכבוד ויקר, אף כי רבים ראו בו אך ורק “מלומד”. מאוחר יותר, כשוורווארה פטרובנה הרשתה לו לגור בביתה השני, רווח לנו עוד יותר. התאספנו אצלו פעמיים בשבוע לערך: היה שמח, בעיקר כשלא קימץ בשמפניה. היין הובא מחנותו של אותו אנדרייב עצמו. את החשבון סילקה ורווארה פטרובנה מדי חצי שנה, ויום התשלום היה כמעט תמיד יום שבו נתקף סטפן טרופימוביץ’ בכעין-כולירה שלו.

הוותיק שבחברי החוג היה ליפּוּטין, פקיד בפלך, כבר אדם לא צעיר, ליברל גדול שקנה לו בעיר שם של אתאיסט. הוא היה נשוי בשנית לצעירונת חמודה, קיבל נדוניה בעבורה ומלבד זאת, גם היו לו שלוש בנות מתבגרות. על כל משפחתו הילך פחד אלוהים והחזיק אותה סגורה על מנעול ובריח, היה קמצן לאין שיעור וצבר לו בעבודתו בית קטן והון כלשהו. הוא היה אדם חסר מנוחה, ולא הגיע לדרגה גבוהה בשירות המדינה; בעיר לא זכה להרבה כבוד, ולחוגים הגבוהים לא קיבלו אותו. נוסף על כך, היה רכלן מוּעד וכבר נענש על כך לא פעם, עונש קשה וכואב: פעם מידי קצין, ופעם אחרת מידי אבי משפחה מכובד, בעל אחוזה. אבל אנחנו אהבנו את שכלו החריף, את תאוות הדעת שלו ואת עליצותו המרושעת המיוחדת במינה. ורווארה פטרובנה לא אהבה אותו, אך הוא ידע תמיד ליישר את ההדורים אִתה.

היא לא אהבה גם את שאטוֹב, שנעשה חבר החוג רק בשנה האחרונה. שאטוב היה לפנים סטודנט, והורחק מהאוניברסיטה לאחר פרשה סטודנטיאלית כלשהי; בילדותו היה תלמידו של סטפן טרופימוביץ’, אולם נולד כצמית של ורווארה פטרובנה, בנו של שרתה המנוח פּאבֶל פיוֹדורוֹב, והיא הרעיפה עליו מחסדה. היא לא אהבה אותו בשל הגאווה וכפיות הטובה שלו, ובשום אופן לא יכלה לסלוח לו על שעם סילוקו מהאוניברסיטה, לא התייצב אצלה תכף ומיד אלא להפך, אפילו על מכתבה שנשלח עם שליח מיוחד אליו לא השיב דבר והעדיף להשתעבד לאיזה סוחר מתורבת, כמחנך לילדיו. הוא נסע לחוץ-לארץ עם משפחתו של אותו סוחר, יותר כמשרת-מטפל מאשר כמחנך; כה גדול היה אז רצונו לבקר בחוץ-לארץ. לילדים הייתה צמודה גם אומנת, עלמה רוסייה תוססת, שנתקבלה גם היא לביתו של הסוחר ערב הנסיעה ממש, בעיקר בזכות השכר הנמוך שהסתפקה בו. כעבור כחודשיים גירש אותה הסוחר בגלל “חירות יתרה של מחשבה”. גם שאטוב נשרך אחריה, ובמהרה בא אתה בברית הנישואין בז’נבה. הם חיו כזוג כשלושה שבועות ואחר-כך נפרדו, כיאה לאנשים חופשיים שדבר אינו כובל את ידיהם; אבל כמובן גם בשל עוניים. אחר-כך הוא נדד בגפו באירופה ימים רבים וחי אלוהים היודע ממה; מספרים שצחצח מגפיים ברחובות והיה סַוור באחד הנמלים. לבסוף, לפני כשנה, שב אלינו לקן המשפחתי והשתכן עם דודתו הזקנה; כעבור חודש כבר קבר אותה. יחסיו עם אחותו דאשָה, שהייתה גם היא חניכתה של ורווארה פטרובנה וגרה אצלה כבעלת מעמד מועדף ברמה האצילית ביותר, היו מרוחקים ביותר והם התראו רק לעתים נדירות. בחברתנו היה עגום ושתקן תמיד; אך לעתים נדירות, כשפגעו באמונותיו, היה מתפרץ בעצבנות חולנית ומתיר כל רסן מלשונו. “את שאטוב צריך תחילה לקשור, ורק אחר-כך לדבר אתו”, נהג להתלוצץ סטפן טרופימוביץ’; אבל הוא אהב אותו. בחוץ-לארץ שינה שאטוב אחדות מהאמונות הסוציאליסטיות שהחזיק בהן לפנים מהקצה אל הקצה, ועבר לקוטב הקיצוני שכנגד. הוא היה אחד מאותם בריות אידאליסטיות רוסיות שרעיון רב-עוצמה כלשהו מכה אותם לפתע בתדהמה ותכף, באחת, כמו מוחץ אותם תחתיו, לפעמים אפילו לעולמים. להתמודד עם הרעיון שכזה – זה תמיד מעבר לכוחותיהם, אך הם דבקים בו באמונה לוהטת, וכל חייהם עוברים כמו בפרפורי גסיסה תחת הסלע שהתמוטט עליהם וכמעט מחץ אותם תחתיו. מראהו החיצוני של שאטוב תאם כליל את אמונותיו: הוא היה מגושם, מחלפות שערו הסתור בהירות, נמוך-קומה, כתפיו רחבות, שפתיו עבות, גבותיו צפופות מאוד, סבוכות ובהירות, מצחו קודר ומבטו זעפני, מושפל בעקשנות, משל תמיד בוש במשהו. מחלפה אחת משערותיו מעולם סירבה להתיישר והזדקרה על ראשו. כבן עשרים ושבע או עשרים ושמונה היה. “אני כבר לא מתפלאת יותר שאשתו ברחה ממנו”, העירה פעם ורווארה פטרובנה, לאחר שבחנה אותו במבט נוקב. הוא השתדל להקפיד על לבוש נקי, למרות עוניו העצום. לעזרת ורווארה פטרובנה שוב לא פנה, אלא חי ממה שנתן אלוהים, וגם נשכר לעבוד אצל סוחרים. זמן-מה ישב בחנות, אחר-כך עמד להפליג באוניית סוחר, כעוזרו של המנהלן, אבל חלה לפני ההפלגה עצמה. קשה לתאר איזו דלות היה מסוגל לשאת, אפילו בלי לתת עליה כלל את דעתו. אחרי מחלתו ורווארה פטרובנה שלחה לו בחשאי ובעילום-שם מאה רובל. ואולם, הוא פענח את סודה, קיבל את הכסף לאחר שהקדיש לדבר מחשבה, ובא אל ורווארה פטרובנה להודות לה. היא קיבלה אותו בחום, אבל גם הפעם הכזיב באופן מביש את ציפיותיה: ישב אצלה רק חמש דקות, דוּמם, נועץ מבט אטום ברצפה ומחייך חיוך אווילי ופתאום, בלי להקשיב לה עד הסוף ובמקום המעניין ביותר בשיחה, קם, קד לה קידה עקמומית, גולמנית, בוש עד עפר ואגב כך גם נתקל בשולחן העבודה היקר שלה המעוטר פסיפס והפיל ושבר אותו ברעש, ויצא בקושי חי מרוב בושה. ליפוטין גער בו אחר-כך קשות על שלא דחה אז בבוז את מאה הרובל ההם, כמתנת גבירתו-עריצתו לשעבר, ולא די שקיבל אותם, אלא עוד זחל אליה להודות לה. הוא חי פרוש מהבריות, בשולי העיר, ולא אהב כשמישהו מאתנו נכנס לדירתו. לערבים אצל סטפן טרופימוביץ’ נהג לבוא בקביעות, והיה שואל ממנו עיתונים וספרים לקריאה.

לאותם ערבים נהג להגיע עוד איש צעיר אחד, פלוני וירגינסקי, פקיד מקומי בעל דמיון מסוים לשאטוב אם כי, למראית-עין, גם מנוגד לו לחלוטין מכל הבחינות; אולם גם הוא היה “איש משפחה”. איש צעיר עלוב ושקט באורח יוצא-דופן, שהיה אמנם כבר כבן שלושים, בעל השכלה ניכרת אך בעיקר אוטודידקט. הוא היה עני, נשוי, עבד ופרנס את דודתה ואת גיסתו. רעייתו, וגם כל שאר הגבירות, החזיקו באמונות העדכניות ביותר, אבל הן קיבלו אצלן גוון מחוספס משהו – ליתר דיוק, היה כאן “רעיון שהוצא לחוצות העיר”, כפי שהתבטא פעם סטפן טרופימוביץ’ בעניין אחר. הן שאבו הכול מהספרים, ועל-פי השמועה הראשונה מפינות-הסתר המתקדמות שלנו בבירה, היו נכונות להשליך מהחלון כל דבר שהוא, ובלבד שיעצו להן להשליכו. M-me וירגינסקַיָה עסקה בעירנו במקצוע המיילדוּת; לפני נישואיה גרה זמן רב בפטרבורג. וירגינסקי עצמו היה אדם בעל טוהר לבב נדיר, ואך לעתים רחוקות נתקלתי בלהט נפשי כן משלו. “לעולם, לעולם לא אזנח תקוות מזהירות אלה”, שח לי בעיניים מאירות. על “התקוות המזהירות” דיבר תמיד בשקט, בחמדה, בחצי-קול, כממתיק סוד. הוא היה גבה-קומה למדי, אך דק וצר כתפיים עד מאוד, ושערותיו דלילות להדהים, בעלות גוון אדמדם. את כל לגלוגיו המתנשאים של סטפן טרופימוביץ’ על אחדות מדעותיו קיבל בהכנעה, אך לעתים ערער על דבריו ברצינות רבה, ובנושאים רבים אף דחק אותו לפינה. סטפן טרופימוביץ’ נהג בו ברכּוּת ובכלל, התייחס לכולנו באבהיות.

“כולכם לא הספקתם לשבת מספיק”,י[44] נהג להעיר לווירגינסקי בלשון הלצה, “אתה וכל דומיך, אם כי בך, וירגינסקי, לא גיליתי את אותה צ-רות-מו-חין, שנתקלתי בה בפטרבורג chez ces séminaristes;י[45] ואף-על-פי-כן כולכם ‘לא ישבתם מספיק’. שאטוב היה לו חשק עז לשבת יותר זמן, אבל גם הוא ‘לא ישב מספיק'”.

“ומה אתי?” שאל ליפוטין.

“ואתה פשוט שביל הזהב, שישרוד בכל מקום… בדרכו שלו”.

ליפוטין נעלב.

סיפרו על וירגינסקי, ולמרבה הצער, הדברים היו מהימנים למדי, שרעייתו הודיעה לו לפתע, כשלנישואיהם החוקיים לא מלאה גם שנה, שהיא דוחה אותו מעל פניה ומעדיפה עליו את לֶביאַדקין. לאחר זמן התברר שאותו לביאדקין, אורח-לרגע, הוא טיפוס חשוד למדי, ובּכלל אינו שטאבּס-קפיטןי[46] בדימוס, כפי שהכתיר את עצמו. הוא ידע רק לסלסל את שפמו, לשתות לשוכרה ולפטפט פטפוטים אוויליים ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת. בו-במקום אותו אדם, ללא כל גינונים, עבר להתגורר בביתם, שמח להיזון מלחמם של אחרים, אכל וישן אצלם, ולבסוף החל לזלזל בבעל-הבית ולהביט עליו מלמעלה למטה. הבריות טענו שווירגינסקי, לאחר שאשתו הודיעה לו על הדחתו, אמר לה: “יקירתי, עד עתה רק אהבתי אותך, מעכשיו אני גם מכבד אותך”,י[47] אולם ספק אם באמת השמיע אז אִמרה שכזאת, ברוח רומא העתיקה; להפך, מספרים שגעה בבכי. פעם אחת, כשבועיים לאחר ההדחה, הם נסעו, כל “המשפחה”, אל מחוץ לעיר, לחורשה, להתכבד בתה עם מכריהם. וירגינסקי היה שרוי בכמין עליצות קדחתנית והשתתף בריקודים; אך לפתע, ללא כל התגרות מוקדמת, תפס בשתי ידיו את לביאדקין הענק, שרקד קנקאן סולו, בשערותיו, כופף והחל לגרור אותו על הארץ בצווחות, בדמעות ובצעקות. הענק נתקף פחד כה גדול שאפילו לא ניסה להתגונן, ובמשך כל זמן הגרירה כמעט לא הפר את שתיקתו; אך לאחר עונש זה נעלב במלוא הלהט של אדם נאצל. וירגינסקי התחנן כל הלילה על ברכיו בפני אשתו שתמחל לו; אך מחילה לא השיג בתחנוניו, משום שלמרות הכול לא הסכים ללכת ולהתנצל בפני לביאדקין; יתר על כן, הואשם בצרות אופקים ובטמטום. לכינוי של מטומטם זכה מפני שעמד על ברכיו שעה ששטח את תחינתו בפני אשה. השטאבּס-קפיטן מיהר להיעלם והופיע שנית בעירנו רק בעת האחרונה ממש, עם אחותו ועם מטרות חדשות; אבל עליו ידובר בהמשך. לא פלא ש”איש המשפחה” האומלל מצא אצלנו מנוח-מה לנפשו, והיה זקוק לחברתנו. עם זאת, יש לומר שמעולם לא דיבר בפנינו על ענייניו המשפחתיים. רק פעם אחת, כשחזר עמי מאצל סטפן טרופימוביץ’, החל לדבר על מצבו ברמזים מרוחקים, אך מיד תפס בזרועי והכריז בלהט:

“זה לא כלום; זה רק מקרה פרטי; הוא לא יפריע במאומה, במאומה ל’עניין הכללי!'”

את החוג שלנו פקדו גם אורחים מזדמנים: היה מגיע ליאַמשין היהודון, וגם קפיטן קַרטוֹזוֹב. זמן-מה בא גם קשיש סקרן אחד, אך הוא נפטר. ליפוטין ניסה לצרף לחוג את הכומר הפולני הגולה סלוֹנצֶבסקי, וזמן-מה קיבלו אותו מתוך עיקרון, אבל אחר-כך הפסיקו לקבלו.

9

תקופת-מה סיפרו עלינו בעירנו, שהחוג הקטן שלנו הוא חממה לטיפוח מרדנות, הפקרות וכפירה; והשמועה הזאת הלכה והתחזקה. ובתוך כך היה אצלנו רק אותו הפטפוט הליברלי התמים, החביב, העליז והרוסי למהדרין. “הליברליזם הנשגב” ו”הליברל הנשגב”, כלומר ליברל החסר כל מטרה, ייתכנו אך ורק ברוסיה. לסטפן טרופימוביץ’, כמו לכל אדם שנון, היו נחוצים מאזינים ופרט לכך, הייתה נחוצה לו ההכרה שהוא ממלא את החובה העליונה של עשיית נפשות לרעיונות. ולבסוף, הייתה נחוצה חברה כדי ללגום בה שמפניה בצוותא ולהחליף, על כוס של יין, הגיגים מרנינים מן הסוג הידוע על רוסיה ועל “הנשמה הרוסית”, על אלוהים בכלל ועל “האל הרוסי” בפרט, ולחזור בפעם המאה על כל הפרשיות השערורייתיות הרוסיות, הידועות לכולם והשגורות בפי כול. לא בחלנו גם ברכילות העירונית, ויש שהגענו תוך כדי כך גם לתוכחות מוסר חמורות. גם עניינים כלל-אנושיים העסיקו את מחשבותינו. דנו בכובד-ראש בעתידה של אירופה ובעתיד האנושות; ניבאנו בפסקנות שצרפת הבּתר-קיסריתי[48] תרד באחת לדרגה של מדינה בעלת חשיבות משנית, והיינו בטוחים לחלוטין שהדבר עשוי לקרות בקלות ובמהירות איומות. לאפיפיור ניבאנו כבר עידן ועידנים תפקיד של בישוף פשוט באיטליה המאוחדת,י[49] והיינו משוכנעים כליל שבמאה ההומאנית שלנו, מאה של תעשייה ומסילות-ברזל, כל אותה סוגיה בת אלף השנים תיפתר כלאחר-יד. אך הלוא זו הייתה דרכו של “הליברליזם הרוסי הנשגב” לאמוד את הדברים. סטפן טרופימוביץ’ השיח לפעמים על אמנות, דברים יפים למדי, אך בצורה מופשטת במקצת. יש שנזכר בחברי נעוריו – תמיד היו אלה אישים החקוקים בתולדות התפתחותנו התרבותית – נזכר בהם בחמדה וברטט של יראה, אך גם בכעין שמץ של קנאה. ואם השעמום היה גובר עלינו, היהודון ליאַמשין (פקיד דואר זוטר), אמן הנגינה בפסנתר, ישב לנגן, ובהפסקה היה מציג ומחקה חזיר, סערת ברקים, לידה, כולל צווחת התינוק הראשונה וכו’, וכו’. הלוא רק לשם כך הוזמן. ואם שתינו כדבעי ואף למעלה מזה – הדבר קרה, אם כי לא לעתים תכופות – היינו נפעמים ופעם אפילו זימרנו במקהלה, בליוויו של ליאמשין, את “מרסלייז”, אלא שאינני יודע אם יפה זימרנו. את פני היום הגדול של תשעה-עשר בפברוארי[50] קיבלנו בהתפעמות, ועוד זמן רב קודם-לכן התחלנו לשתות ולשאת נאומים לכבודו. זה היה מזמן, באותם ימים רחוקים כשלא היו עוד שאטוב ווירגינסקי, וסטפן טרופימוביץ’ גר עדיין באותו בית עם ורווארה פטרובנה. כבר זמן-מה לפני היום הגדול החל סטפן טרופימוביץ’ למלמל לעצמו חרוזים ידועים, גם אם מוזרים במקצת, שככל הנראה חיבר אותם בעל אחוזה ליברלי כלשהו בימים עברו:

“הולכים איכרים ונושאים גרזינים/

דבר-מה נורא עתיד לקרות”.

נדמה לי שזה היה משהו ברוח זו, אינני זוכר בדיוק. ורווארה פטרובנה צותתה לו פעם וצעקה: “הבלים, הבלים!” ויצאה בחמת-זעם. ליפוטין, שהזדמן למקום בשעת מעשה, העיר לסטפן טרופימוביץ’ בארס:

“חבל, אם הצמיתים לשעבר באמת יסבו לאדונים בעלי האחוזות אי-נעימות מסוימת, מרוב שמחה”.

והעביר את אצבעו המורה על צווארו.

“Cher ami,י[51] העיר לו סטפן טרופימוביץ’ בנועם, “האמן לי שזה (הוא חזר על המחווה סביב הצוואר) לא יועיל במאומה לבעלי האחוזות שלנו, ולכולנו בכלל. גם בלא הראשים לא נצליח לכונן דבר, אף-על-פי שהראשים שלנו מפריעים להבנתנו יותר מכול”.

אציין, שרבים אצלנו הניחו שביום המנשר יקרה דבר-מה יוצא מגדר הרגיל, ברוח הדברים שניבא ליפוטין וגם כל אלה המתקראים לכאורה מומחים לעם ולמדינה. נדמה שגם סטפן טרופימוביץ’ היה שותף למחשבות האלו, עד כדי כך שסמוך לערבו של היום הגדול החל להתחנן בפני ורווארה פטרובנה שתשלח אותו לחו”ל; קיצורו של דבר, התחיל לדאוג. אך היום הגדול חלף, חלף עוד זמן-מה, והחיוך הזחוח הופיע שוב על שפתותיו של סטפן טרופימוביץ’. הוא חלק עמנו הגיגים מרשימים אחדים על אופיו של האדם הרוסי בכלל, והאיכר הרוסי בפרט.

“אנחנו אנשים בהולים מטבענו, ולכן נחפזנו מדי עם האיכרים שלנו”, סיכם את סדרת הגיגיו המרשימים. “הכנסנו אותם לאופנה, ומדור שלם בספרות טיפח אותם במשך כמה שנים ברציפות כמו איזה אוצר שנתגלה זה עתה. עיטרנו ראשים מכונמים בזרי דפנה. הכפר הרוסי, במשך אלף שנים תמימות, נתן לנו רק את מחול קוֹמַרינסקי.י[52] המשורר הרוסי הנפלא, שאגב, אינו משולל שנינות, קרא בהתפעמות, בראותו לראשונה על הבמה את ראשל הגדולה:י[53] “לא אמיר את ראשל בשום מוז’יק!” כשלעצמי, אעז להרחיק לכת יותר ממנו: את כל המוז’יקים הרוסים מוכן אני לתת תמורת ראשל אחת. הגיע הזמן להביט על הדברים בצורה יותר מפוכחת, ולא לבלבל בין זפת המסריחה של מכורתנו לבין bouquet de l’impératrice.י[54]

ליפוטין מיהר להסכים עמו, אולם העיר שלמען שינוי המגמה, הכרחי היה בשעתו לעשות שקר בנפשנו ולהלל את המוז’יקים; אפילו נשות החברה הגבוהה הזילו דמעות כמים שעה שקראו את “אַנטוֹן ביש-המזל”,י[55] ואחדות מהן כתבו אפילו מפאריס למנהלי אחוזותיהן, שמעתה ואילך יתייחסו לצמיתים באנושיות רבה ככל האפשר.

רצה הגורל שדווקא עתה, לאחר שחלפו השמועות על אנטון פֶּטרוֹב,י[56] אירע גם במחוז שלנו, במרחק של כחמש-עשרה וֶרסטאות בלבד מסקבורשניקי, איזה מקרה מצער, עד אשר מרוב בהילות שיגרו לשם צבא, להרגעת הרוחות. הפעם סטפן טרופימוביץ’ היה כה נסער, עד שהצליח להבהיל גם אותנו. הוא צעק במועדון שנחוץ כוח יותר גדול, ושיזעיקו אותו מנפה אחרת בטלגרף; רץ אל מושל הפלך והבטיח לו שאין לו כל נגיעה לעניין; ביקש לבל יזכרו לו את עברו ויקשרו אותו לפרשה, והציע שיכתבו מיד על הצהרתו לפטרבורג, לגורמים המוסמכים. מזל שכל זה חלף במהרה והסתיים בלא-כלום; אבל סטפן טרופימוביץ’ התמיה אותי אז לא מעט.

כעבור כשלוש שנים, כידוע, התחילו לדבר על הלאומיות,י[57] ונולדה “דעת הקהל”. סטפן טרופימוביץ’ צחק עד מאוד.

“ידידיי”, הורה לנו, “הלאומיות שלנו, אם אמנם היא באמת ‘נולדה’, כמו שהם מבטיחים שם עכשיו בעיתוניםי[58] – עוד יושבת על ספסל הלימודים באיזה פֶּטֶרשוּלהי[59] גרמני, רכונה על ספר גרמני ומשננת את תלמודה הגרמני הנצחי, והמורה הגרמני מעמיד אותה על ברכיה, כשיש צורך. כל הכבוד למורה הגרמני; אולם סביר להניח שדבר לא קרה ושום דבר ממין זה לא נולד, אלא הכול מתנהל כדרך העולם, כלומר, תחת חסות האל. לדעתי, די בכך לרוסיה, pour notre sainte Russie.י[60] ובנוסף לכך, כל אותה פאן-סלאביותי[61] ולאומיות – כל זה מיושן מכדי להיות חדש. הלאומיות, אם תרצו, מעולם לא לבשה אצלנו דמות אחרת מאשר תעלול של מועדוני אדונים, ועוד מוסקבאי, נוסף לכול. איני מדבר, כמובן, על ימיו של איגוֹר.י[62] ולבסוף, הכול מתוך בטלה. אצלנו הכול מבטלה, גם כל הדברים הטובים וההגונים! הכול מבטלת האדונים החביבה, המשכילה, הגחמנית! כבר שלושים אלף שנה שאני חוזר ושונה זאת. איננו יודעים לחיות מפרי עמלנו. ומה הם מתמזמזים עכשיו עם איזו דעת-קהל ש’נולדה’ אצלנו – ככה פתאום, כרעם ביום בהיר, מהשמים קפצה עלינו? האוּמנם אינם מבינים שלרכישת הדעה נחוץ קודם-כול עמל, עמלנו שלנו, יוזמה משלנו, ניסיון משלנו! דבר לעולם אינו מושג בחינם. אם נעמול, תהיה לנו גם דעה משלנו. אך כיוון שלעולם לא נעמול, גם בדעה יחזיקו במקומנו אלה שעבדו במקומנו עד היום, כלומר אותה אירופה עצמה, אותם הגרמנים עצמם – מורינו זה מאתיים שנה. פרט לכך, רוסיה היא תסבוכת גדולה מכדי שנתיר אותה בכוחות עצמנו, בלי גרמנים ובלי עמל. הנה, זה עשרים שנה שאני מתאמץ להשמיע קול אזהרה מצלצל בכל הפעמונים, וקורא לעמול. הקדשתי את חיי לאותה קריאה וגם האמנתי, מטורף שכמוני! כיום כבר אינני מאמין, אך מוסיף לצלצל בפעמון ולהזעיק את העם, ואמשיך לצלצל עד הסוף, עד הקבר; אוסיף למשוך בחבל, עד שהפעמון יבשר על הלווייתי!”

אבוי! אנחנו רק הנהנו. הרענו למורנו, ועוד באיזה להט! ושמא תאמרו, רבותי, שאותם הבלים רוסיים “חביבים”, “חכמים”, “ליברליים” ישנים לא נשמעים בכל מקום גם היום, לפעמים על ימין ועל שמאל?

באשר לאלוהים, המורה שלנו דווקא האמין בו. “אינני מבין מדוע כולם מציגים אותי כאן ככופר?” נהג לומר לפעמים. “אני מאמין באלוהים, mais distinguons,י[63] אני מאמין בו רק כבישות המזהה בי את עצמה. הרי לא אוכל להאמין כמו נַסטסיָה שלי (המשרתת), או כמו איזה אדון המאמין “על כל צרה שלא תבוא”, או כמו שאטוב חביבנו. אבל לא, שאטוב לא נחשב. שאטוב מאמין מאונס, כדרכו של סלאבופיל מוסקבאי. בכל הנוגע לנצרות, אז על אף הכבוד שאני רוחש לה מקרב לב, אני אינני נוצרי. אם כבר, אני עובד אלילים קדמוני, כמו גתה הגדול או כמו היווני הקדמון. ולוּ רק משום שהנצרות לא הבינה את האשה – נושא שז’ורז’ סאנד כה הפליאה לפתח באחד מהרומאנים הגאוניים שלה.י[64] ובעניין הקידות, הצומות וכל השאר, הרי שאינני מבין מה זה נוגע לאחרים. ולמרות כל מאמצי המלשינים שלנו, איני מתכוון להיות ישועי. בֶּלינסקי, בהיותו בחוץ-לארץ, שלח לגוגול בשנת ארבעים ושבע את מכתבו המפורסם, שבו גער בו בלהט על שהוא מאמין “באיזה אלוהים”. Entre nous soit dit,י[65] אינני יכול לתאר לעצמי רגע מגוחך יותר מזה שבו גוגול (גוגול דאז!) קרא את הביטוי הזה ואת… המכתב כולו! ואולם, אם נתעלם מהמגוחך, והיות שאני בכל-זאת מסכים עם מהות הדברים, אומר ואורֶה: אלה היו אנשים משכמם ומעלה! הרי ידעו לאהוב את עמם, וידעו גם לסבול למענו, וידעו גם להקריב הכול למענו, ובה-בשעה ידעו גם לחלוק עליו בשעת הצורך, לא לנהוג כלפיו סלחנות יתרה במה שנוגע לדברים מסויימים. הרי לא אדם כבלינסקי יחפש את גאולתו בשמן צמחי או בצנון עם אפונים!…”י[66]

אבל כאן היה מתערב שאטוב.

“האנשים האלה שלך מעולם לא אהבו את העם, לא סבלו למענו ולא הקריבו למענו דבר, גם אם הרבו לדמיין זאת לעצמם, לנחמתם-הם!” רטן קדורנית, משפיל מבט ומסתובב בקוצר-רוח על כיסאו.

“הם לא אהבו את העם!” הצטווח סטפן טרופימוביץ’. “הו, כמה הם אהבו את רוסיה!”

“לא את רוסיה, ולא את העם!” הצטווח גם שאטוב, עיניו בורקות. “אי-אפשר לאהוב את מה שאינך מכיר, והם לא הבינו מאומה בעם הרוסי! הם כולם, ואתה יחד אתם, השמיטו את העם הרוסי משדה הראייה שלהם, ובלינסקי במיוחד; הרי זה ניכר באותו המכתב עצמו שכתב לגוגול. בלינסקי, בדיוק כמו הסקרן של קרילוֹב, לא הבחין בפיל בבית-נכוֹת,י[67] ואת כל תשומת-לבו מיקד בחיפושיות הסוציאליות הצרפתיות;י[68] ובהן גם סיים. והוא עוד, אולי, היה יותר חכם מכולכם! אתם, לא רק שפסחתם על העם במבטכם – התייחסתם אליו בבוז ובסלידה, ולוּ רק מפני שלשיטתכם, ראיתם כעם אך ורק את העם הצרפתי, וגם בו את הפאריסאים לבדם, והתביישתם שהעם הרוסי אינו כמוהו. זוהי האמת העירומה! ומי שאין לו עם, גם אלוהים אין לו! הֱיו סמוכים ובטוחים, שכל אלה המפסיקים להבין את עמם וחשים שנקרעו הנימים שקשרו אותם אליו, מאבדים בהעלם אחד, בה-בשעה, גם את אמונת אבותיהם ונעשים אתאיסטים או שווי-נפש. אמת אני מדבר! זוהי עובדה שעוד תוכח. משום כך אתם כולכם, ועתה כולנו כאחד – אתאיסטים נתעבים או טינופת אדישה, מופקרת, ותו לא! וגם אתה, סטפן טרופימוביץ’, אין לי כל כוונה להוציא אותך מהכלל, דבריי אפילו התייחסו ישירות אליך, שתדע לך!”

על-פי-רוב, לאחר שהשמיע מונולוג מעין זה (וזה קרה לו תכופות!), שאטוב היה תופס את כובע המצחייה שלו ומזנק לעבר הדלת, בביטחון מלא שכעת כבר הכול נגמר והוא ניתק כליל ולעולמים את יחסי הידידות שלו עם סטפן טרופימוביץ’. אלא שהלה תמיד הספיק לעצור בעדו בעוד מועד:

“ושמא נתפייס, שאטוב, אחרי כל מלות החיבובים האלה?” היה אומר, ומושיט לו בנועם את ידו מן הכורסה.

שאטוב המגושם, אך הביישני, נרתע מגילויי חיבה. אדם גס למראה, הוא היה בתוך-תוכו, כמדומה, בעל נפש עדינה ביותר. אף כי איבד תכופות את חוש המידה, הוא עצמו סבל מכך בראש ובראשונה. למשמע הפצרותיו של סטפן טרופימוביץ’ היה רוטן לעצמו דבר-מה, מדשדש בכבדות, כמו דוב, על מקומו, ופתאום מחייך חיוך עקמומי, מניח את כובע המצחייה שלו ומתיישב על הכיסא שישב בו קודם, מבטו קבוע בעקשנות ברצפה. אז, כמובן, הגישו יין, וסטפן טרופימוביץ’ היה נושא איזו ברכת משתה הולמת, ולוּ, למשל, לזכרו של מי מאנשי המופת של ימים עברו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שדים”