סיפורים הם מעוף בשמים זרים, הם המראה לעולמות חדשים. העולמות האלה נמצאים בכל סביבנו, אפשר למצוא אותם בזווית העין, בחדרי […]
‘מאה ועשרים כללים בסיסיים לאנתרופולוג’
(פורסם ב”היה יהיה” 2009)
סמל קָאיילוּ מֵיהוֹ כיוון שוב את המשקפת. אבן קטנה דקרה אותו בחלק התחתון של הבטן, אבל הוא לא יכול היה לזוז. ההוראות בחוברת ההדרכה קבעו כי ‘לאחר שנבחרה תנוחת מעקב אין לשנותה אלא במקרה חירום’. קאיילו נשף באטיות כדי לא להזיז את המשקפת, והמשיך לצפות בעמק.
נחל זרם בצדו הצפוני, וקבוצת בתים חומים היו פזורים בעמק במעין אליפסה. מאחורי כל חמישה בתים הייתה חלקה חקלאית. הקרקע הייתה פורייה, וברוב הערוגות נראו ניצנים כחולים וסגולים של הצמחייה המקומית. נשים כרעו ליד הנחל. בתקריב ראה קאיילו שהן מכבסות. נשים עבדו גם מאחורי הבתים, חלקן עודרות, חלקן שותלות בצלים חומים בעלי עלים סגולים.
בתדרוך המוקדם לפני הנחיתה הובהר לכל התצפיתנים כי מדובר בדמויי אדם בלבד, אולם הצורה האנושית הקשתה על קאיילו לזכור כי מדובר במין זר שהתפתח על כוכב לכת שונה מכדור הארץ.
ילדים עירומים שיחקו בין הבתים, זורקים אבנים על אחד מהיצורים המקומיים. קאיילו התמקד ביצור הקטן. היו לו ארבע רגליים, זנב ואוזניים זקורות והוא הזכיר לו חתול. צבעיו הם שהבדילו אותו מהחתולים שבבית – הוא היה ירוק וזהוב, אוזניו לוהטות בארגמן עמוק. פרוותו הסתמרה.
לא, רגע. קאיילו הגביר את ההפרדה. זו לא פרווה, אלה נוצות. הוא חייך. תגלית מדהימה כבר בשעה הראשונה של היום הראשון לתצפית. המפקד בוודאי יתרשם. אולי הוא אפילו יצליח לקבל חופשה של יומיים על הספינה לקראת סוף השבוע, במקום לבלות את כל החודש על הכוכב הזה. קאיילו ניסה במחשבתו שמות שונים לחתולים המקומיים. הוא שלל את השמות ‘חתפורים’ ו’ציחלים’ בגלל דמיון רב מדי לקללות ששמע ביחידות שדה שונות. כמובן, הוא רצה לקרוא להם ‘קאיילורים’, אבל לרוב חיילים לא זכו שמינים ייקראו על שמם. הוא כנראה יצטרך להתפשר על ‘ציפתולים’.
זמזום עדין הודיע לו ששעת התצפית נגמרה.
הוא מיהר אל האוהל המוסווה במערה הקטנה, התיישב ליד שולחן התקשורת, הניח את המשקפת בזהירות ושלח את התמונות שצילם אל הספינה שחגה מעל, מסמן אותן כ”דחוף,” בתקווה להיות הראשון שידווח על המין החדש. הוא היה כל כך נרגש שכמעט סימן אותן בתור “בהול,” אך ברגע האחרון נזכר ברב”ט ששלח שדר בהול לספינת הפיקוד, ובילה כעת את השבוע האחרון משלושים ימים רצופים בתורנויות גירוז מחיצות ההדף בספינה, שנגזרו עליו עקב ‘שימוש בלתי ראוי בסיווגי דיווחים’.
פניו של מפקדו התממשו מולו, וקאיילוּ הניח את כף ידו והזדהה כדי להקים את הקשר.
“סמל מֵיהוֹ כאן, תחנת קרקע שלוש-שבע-חמש.”
“כן, סמל, מה רצית לדווח?”
קאיילו התחיל להצדיע, אך נזכר שכך ינתק את הקשר. הוא ענה בקול ענייני ככל שיכול להפיק לאור תגליתו המרעישה, “המפקד, מצאתי מין יונק בעל נוצות, המפקד.”
“באמת?” סגן-משנה לותר הרים את גבותיו, וקאיילו חשב שהוא רואה בדל חיוך, “ואתה חושב שזה מיוחד?”
“כן, המפקד.” קאיילו כבר לא היה בטוח בחשיבות הממצא, אך המשיך, מונע על ידי זיכרון המיטה החמימה נטולת האבנים שבתאו, “ליונקים אין נוצות, המפקד. רק פרווה, או…”
המפקד רכן לפנים, כל גבשושית על אפו מודגשת, “אני מבין, סמל, שאתה מתחיל להתגעגע לקרקעית של פיר הביוב המרכזי.”
“לא… המפקד,” קולו של קאיילו רעד מעט.
“אתה לא נשלחת כדי לקטלג את מיני החיות על הכוכב. אתה נשלחת לשם כדי לצפות על התרבות המקומית. זה ברור?”
“אבל, המפקד…” מחאתו של קאיילו גוועה למול המבט שמילא את כל מסך התקשורת כעת.
סגן-משנה לותר הצליף, כל מילה יוקדת בהתנשאות קפואה, “אתה מנסה לשכנע אותי שאתה טיפש יותר ממה שאתה נראה, סמל?”
“לא, המפקד.” קאיילו השפיל את ראשו.
“תשמע, סמל,” קולו של סגן-משנה לותר התרכך, “זו המשימה הראשונה שלך, ולכן אני אהיה נחמד הפעם ואשכח את התקרית הקטנה הזאת, בסדר?”
קאיילו הנהן במהירות, אסיר תודה על שאלוהי הצבא העניק לו מפקד כה רחום ונפלא.
“ועוד משהו, סמל,” הקצין נשען לאחור, פניו חוזרים למידותיהם התקינות, “אנחנו כבר יודעים שהיונקים בכוכב הזה התפתחו מהציפורים ולא במקביל להן, כמו על כדור הארץ. יש להם גם עצמות חלולות, וחלקם שימרו יכולות תעופה בסיסיות. אז במקום לגלות…” הוא ביטא את המילה ‘לגלות’ בבוז, כאילו זה הדבר הטיפשי ביותר שחייל על כוכב לכת זר יכול לעשות, “…מינים חדשים, עדיף שתמשיך לצפות על הכפר שהוקצה לך, כמו כל אנתרופולוג טוב. קראת את החוברת, נכון?”
הוא התכוון ל’מאה ועשרים כללים בסיסיים לאנתרופולוג’, החוברת הרשמית של הצי, שנופקה לכל חייל במטרה לחסוך באנשי מקצוע.
קאיילו הנהן שוב, וסגן-משנה לותר ניתק את הקשר, והותיר את הסמל לבדו.
***
הימים נמסכו זה בזה, הזמן מוכתב על ידי זמזום שעון התצפית. מאז הכישלון הראשון שלו, סמל קאיילו מסר רק דיווחים כתובים, מציית לכללים בחוברת האנתרופולוגיה שלו, ששכנה לבטח בכיס הימני במכנסיו, ביחד עם תחבושת אישית קטנה, סרט כחול לכומתה ומחוג נוסף לשעון היד שלו. כל הדברים שמעולם לא השתמש בהם אך תמיד לקח עמו, בהתאם לתקנות. בכיסו השמאלי היה מכשיר ניווט זעיר, דסקית זיהוי, וכמובן חטיף אנרגיה תלת-שלבי שבלעדיו מעולם לא נטש את האוהל.
זמזום עדין הפריע לו בזמן שמנה את התלמים מאחורי אחד הבתים. מטלה זו הייתה על פי כלל מספר שלושים ושבע בחוברת, שנועד לעזור לאנתרופולוגים האמתיים להקיש לגבי יכולות החקלאות של האוכלוסייה המקומית.
קאיילו קילל, הוא יאלץ להתחיל את הספירה מחדש, וקיווה שהפעם לא יתחיל גשם באמצע הספירה כמו אתמול. הוא תמיד דבק בהנחיות שבחוברת, ואתמול הדבקות במשימה עלתה לו במדים מרובבי בוץ, גרביים ספוגי מים ועיטוש טורדני. הוא התיישב ליד שולחן התקשורת, שכבר לא היה נקי כמו ביום הראשון. הוא כוסה בספלים מלאים למחצה בתחליף קפה קר, בבדלי סיגריות נטולות ניקוטין ובניירות מקומטים. נמלולים זחלו בטור אחיד אל עטיפה ריקה של חטיף אנרגיה שנשכח על השולחן. אלה היו זחלים שעירים שנישאו על שמונה רגליים, אורכם כארבעה סנטימטרים, מפוספסים בצהוב ובכסף, מתיזים ריר לכל עבר. הם נמשכו לשאריות אוכל, ואם קאיילו שכח לסגור את המזון שלו, בבוקר למחרת לא נותר דבר פרט לאריזות ריקות ושלוליות ריריות. הרחרחן שלו קבע שהריר שלהם לא רעיל, והזחלים עצמם סווגו כ’אפשרי לאכילה’.
קאיילו הניח את ידו בשקערורית המתאימה, ויצר קשר עם הספינה.
“סמל מיהו כאן, תחנת קרקע שלוש-שבע-חמש.”
סגן-משנה לותר נראה מוטרד, עגולים שחורים תחת עיניו, מצחו קמוט, “סמל, יש לי בשורות לא כל כך טובות בשבילך.”
קאיילו הצטמרר, “זה לא קשור לדיווח ההוא, נכון?”
“מה? איזה דיווח?” הסגן-משנה הסתכל בו כאילו ניסה להיזכר בשמו והמשיך, “לא, תהיה לנו בעיה לפנות אותך בעוד שלושה ימים. הוריקן נוצר מעל האוקיינוס הדרומי.” הוא שפשף את עיניו והמשיך באטיות, “הצלחנו לאסוף את חמשת התצפיתנים האחרים, אבל המחסה שלך קרוב מדי למערכת, ולא נוכל להנחית מעבורת. הסערה אמורה להגיע אליך בעוד עשרים דקות, ולהימשך בערך עשרה ימים.”
קאיילו הצליח לשאול, בקול יציב יחסית, “מה אני אמור לעשות, המפקד?”
“תתחפר באוהל שלך, הוא יגן עליך מגשם ומרוחות,” הסגן-משנה ענה. “נבוא לחלץ אותך אחרי שהסערה תעבור. לא קראת את החוברת?”
קאיילו הנהן, והקשר ניתק.
הוא התרומם ובחן את מקום המסתור שלו. שק שינה צבאי ליד הקיר הרחוק מהפתח, בהתאם לתקנות, מאגר חירום אטום, מקור כוח קטן מחובר לשולחן תקשורת, מפנה פסולת תקני, טור נמלולים. על כל אלה האוהל אמור להגן.
הוא ניגש אל הפתח, והשקיף על סביבתו. טור הנמלולים נמשך אל העצים שלימינו ונעלם בין השיחים הזהובים הצמריריים. ההר מאחוריו, ומולו – מעבר לקצה הצוק – עמק ארוך. הוא תהה מה יישאר מהכפר אחרי שההוריקן יעבור. להם לא היו אוהלי סערה עמידים.
לא הייתה אפילו רוח קלה, אבל קאיילו האמין לסגן-משנה. כלל מספר חמש בחוברת התקנות קבע: ‘אין להתריע על שינויי מזג אוויר ללא סימוכין משני מקורות שונים’. קאיילו כבר ננזף כאשר ציין באחד הדיווחים הראשונים שלו שנשבה רוח מזרחית, מכיוון שהיה יחיד, ולא שניים.
קאיילו אסף את שני חטיפי האנרגיה שהיו בנקודת התצפית שלו, וגלגל את השמיכה הצבאית. היא הייתה מנוגדת לתקנות, שכן תצפיתן אמור להסוות את עצמו בסביבה, והשמיכה הירוקה בלטה על רקע הקרקע האדומה, אבל קאיילו החליט ששכיבה יומיומית על אבנים חדות מנוגדת לתקנה מספר עשרים ושתיים, ‘תצפיתן ישמור על שלמות הרכוש הצבאי שברשותו’. הרי המדים שלו היו רכוש צבאי, והאבנים קרעו בהם חורים קטנים.
הוא נכנס לאוהל ואטם את הפתח. אוזניו התפוקקו כאשר הלחץ הפנימי עלה מעט, לווידוא אטימה מלאה. קירות האוהל היו צמודים לקירות המערה, ולאחר הסגירה קאיילו חש כאילו הוא נמצא ברחם פלסטיק לבן וחמים. קאיילו פרש את השמיכה על שק השינה, הכניס את חטיפי האנרגיה למאגר המזון, והתיישב על הקרקע לצפות בטור הנמלולים שנעצר ליד הדלת.
הם ניסו לטפס על דופן האוהל, ולאחר מכן נעמדו בשורה מול הכניסה האטומה. קאיילו ריחם עליהם, אבל הוא כבר שמע את פצפוצי הברקים בחוץ, והחליט שלא לפתוח את האוהל. הוא הוציא חטיף אנרגיה, והניח פירור אחד ליד הנמלולים. הם כיסו את הפירור במהירות וכילו אותו לחלוטין. לאחר מכן הם חזרו לעמוד ליד הכניסה לאוהל ובהו בחוסר אונים בקרקעית האוהל.
“מצטער, חברים,” קאיילו התיישב על השמיכה הצבאית ופתח חוברת מקומטת שהציגה נשים עירומות בתנוחות מיוחדות, “אנחנו תקועים כאן עד שההוריקן יעבור.”
הנמלולים התעלמו ממנו, והחלו לצעוד בטור לאורך שולי האוהל. הם הקיפו את כל האוהל בעשרים דקות, ולאחר מכן נעמדו שוב ליד הכניסה, הפעם במעגל.
קאיילו העיף בהם מבט נוסף, וחזר לחוברת. היו כאלה שהצליחו להגניב לספינה מקרנים צבעוניים, ואפילו סרטים תלת ממדיים, מלווים בחיבור מוחי ישיר שיצר ריחות וטעמים מתאימים. קאיילו היה צריך להסתפק ב’חוברת תקנית לחייל הבודד’. מצד שני, תמונות נשים דו ממדיות היו עדיפות על חודש ללא תמונות נשים כלל.
קאיילו היה שקוע כל כך בחוברת שכמעט והחמיץ את הבריחה המפוארת של הנמלולים. הם החלו להזיל ריר ויצרו שלולית גדולה במרכז המעגל שלהם, קרוב לשולי האוהל. קאיילו הרים את עיניו מהחוברת בדיוק כשהנמלול הראשון נכנס לשלולית ונעלם.
קאיילו נעמד והתקרב אל הנמלולים. הוא כרע מעליהם והסתכל בהשתאות כיצד הריר ממיס את הקרקע, יוצר מחילה קטנה המאפשרת הזדחלות של נמלול אחד בכל פעם אל מחוץ לאוהל. הטור צעד אל ההוריקן המשתולל בחוץ. קאיילו המתין עד שכולם יצאו, והוציא מכיסו את התחבושת האישית המינאטורית. הוא ספג את הריר והניח את התחבושת במפנה הפסולת הקטן. היא נשרפה בלהבה תכולה. מעט הריר שנותר על אצבעותיו נספג בעורו. קאיילו הוציא תחבושת חדשה מארגז התחבושות והכניס אותה לכיסו הימני, בהתאם לתקנות. לאחר מכן חזר לחוברת שלו, בידיעה שהחומר האורגני ממנו עשוי האוהל יאטום את המחילה הקטנה בתוך דקות.
***
ביום השמיני לסערה מסך התקשורת זמזם, והעיר את קאיילו. הוא שפשף את עיניו והתמתח לפני שהניח את ידו בשקע המתאים. תחליף הקפה באחד הספלים הצמיח שכבה ירקרקה זוהרת, מוכיח אחת ולתמיד כי אכן יש חומרים מזינים בנוזל הדלוח.
“סמל מיהו כאן, תחנת קרקע שלוש-שבע-חמש.”
פניו של הסגן-משנה התממשו מולו, “סמל, יש לנו בעיה.”
קאיילו פיהק, “מה הבעיה, המפקד?”
סגן-משנה לותר היסס לרגע ואמר, “הוזעקנו בדחיפות לפתרון סכסוך באזור קסטור.”
קאיילו התעורר באחת, “המפקד?”
“זה לא אמור לקחת יותר מחודשיים-שלושה, ותקבל בונוס על שהייה ארוכה במיוחד בתנאי שטח,” פלט הסגן-משנה במהירות, מנסה למנוע מקאיילו לחשוב על המשמעות הנלווית.
“אבל המפקד, נשארו לי רק מנות לעוד יומיים.”
זעם חלחל לקולו של סגן-משנה לותר, “תקצוב אותן, סמל. בשביל מה עברת הכשרה בסיסית?”
“כבר קצבתי אותן,” קאיילו שמע את קולו רועד, “והצמחייה באזור המחנה שלי מסווגת כ’אכיל במקרה חירום בלבד’.”
“אז תאכל את הצמחים המזורגגים, סמל,” הסגן-משנה רכן לפנים, מבטו מכווץ את סמל קאיילו ובעיותיו לגודל נמלול, “האוכלוסייה המקומית אוכלת את הצמחים, והמדענים האמיתיים אומרים שמערכת העיכול שלהם דומה לשלנו. בכל מקרה, אני מצפה ממך לשמור על תזונה נאותה עד שנחזור לאסוף אותך, או שתקבל שבועיים תורנות בניקוי תאי הלחץ.” הסגן-משנה חייך, והוסיף מילה יחידה, “מבחוץ.”
סמל קאיילו התמתח והצדיע בידו החופשית, והסגן-משנה ניתק את הקשר.
קאיילו נעמד ופתח את מאגר המזון. היו שם חמישה חטיפי אנרגיה, כל אחד מהם הכיל מאתיים קלוריות, ושלושה ספלי תחליף קפה מהיר חימום, שהכילו ארבע קלוריות בסך הכל.
קאיילו נאנח. כלל מספר חמישים ושתיים קבע ‘על תצפיתן לוודא כי יאכל לפחות אלפיים קלוריות ביום תצפית’.
הוא נשלח למשימה של חודש בלבד, עם מזון שנקצב בהתאם. הארכת המשימה בשבוע נוסף הכבידה על מלאי המזון שברשותו, אך הוא עדיין שרד. כעת היו לו שתי בררות – למות ברעב, או לאכול את השיחים מחוץ לאוהל. ‘אכיל במקרה חירום בלבד’ משמעו שהוא יקבל את הקלוריות הדרושות, אבל יסבול מתופעות לוואי בלתי נעימות, החל מפריחה וכלה בשלשול. והוא חיבב את הנמלולים מכדי לאכול אותם.
קאיילו נאנח שוב.
הוא הוציא את הרחרחן שלו ופתח את כנף האוהל. היה קר ולח מחוץ לאוהל המחומם והאטום, וגשם הכה בפניו של קאיילו כשיצא ממנו.
הוא ניגש אל השיחים הזהובים הצמריריים, והעביר עליהם את הרחרחן. הוא עדיין קיבל את אותה קריאה. העצים סווגו כ’רעיל’. מתוך שעמום ניסה להעביר את הרחרחן על האבנים הקטנות באזור התצפית שלו. הן סווגו כ’אכיל במקרה חירום בלבד’.
קאיילו נשף. הרחרחן הדפוק שלו התקלקל.
הוא היה תקוע על כוכב לכת זר, בלי אוכל, באמצע סערה, ועם רחרחן מקולקל.
הוא הסתכל מעבר לשפת הצוק. לא היו אנשים בכפר. כולם כנראה מתחבאים מפני הגשם.
קאיילו חזר אל האוהל. הוא אפסן את הרחרחן במגירת שולחן התקשורת, לצד שעון היד שלו ו’כללי האתיקה של הצי’, חומר קריאה שנופק לכל חייל. הוא פתח את מאגר המזון שלו שוב, ואכל שני חטיפי אנרגיה, בפרץ מרד כנגד העולם. לאחר מכן נשכב על שק השינה ומשך מעל ראשו את השמיכה הירוקה המגרדת, מתעלם משלולית המים שנקוותה מתחתיו.
אחרי שהבחילה ממתיקות חטיפי האנרגיה עברה בחשיכה היחסית, הוא הצליח לשרטט לעצמו תכנית פעולה, וחלקה אפילו התבסס על תקנה מאה ועשרים בחוברת, ‘על התצפיתן לדאוג לשלומו האישי, בתנאי שאיננו מסכן את משימתו’.
קאיילו נשם עמוקות וספר עד עשר. זו עדיין הייתה התכנית היחידה שהצליח למצוא. הוא התרומם ויצא מתחת לשמיכה. הוא הפעיל את משואת החילוץ הקבועה. לאחר מכן הכניס את החוברת לאנתרופולוג לכיסו הימני, את שלושת חטיפי האנרגיה הנותרים לכיסו השמאלי, ואטם את מאגר המזון. הוא הניח את הכומתה על ראשו, גולל את קצותיה כך שיכסו את האוזניים, והפעיל את המשדר הנייד שבתוכה, כך שכל ספינה עוברת תוכל לקלוט את מיקומו ולשלוח מעבורת. הוא קיווה שהנמלולים מאושרים ביער. קאיילו העיף מבט אחרון באוהל, נפרד מהבית הזמני שלו. זהו, סמל קאיילו מיהו היה מוכן להתמודד עם תרבות זרה, בהתאם להוראות בחוברת שלו.
בייחוד תרבות זרה שבה לא היו גברים בסביבה.
עמוס דימויים מ’החוברת התקנית לחייל הבודד’, התחיל קאיילו במסע במורד ההר. הוא בחר שביל שיביא אותו לתחתית לפני החשיכה. הגשם התחזק והרוח ניסתה לחטוף את הכומתה שלו. קאיילו הידק את צווארון המעיל התקני, וחזר על התכנית שלו. זו הייתה תכנית מצוינת, מלאה במחוות רומנטיות ונשות כפר דשנות הנופלות לזרועותיו. הוא דמיין כיצד ילמד את הנשים לדבר בשפת בני אדם, ויחזר אחריהן בלהט ובתשוקה עד שהן יתמסרו לו. הוא ראה את עצמו הופך למושא סגידה. נשים מכל קצות היבשת יגיעו ללמוד את דרכי בני האדם, לתנות עמו אהבים ולהשקות אותו בתחליף קפה אמיתי.
קאיילו היה שקוע בהכנת הנאום הראשון שלו, כאשר יציג את עצמו בפני הנשים הנפעמות, ולא הבחין בסלע בצד השביל. הוא פסע לפנים, איבד את שווי המשקל שלו ונפל, התגלגל במורד השביל, נחבט מספר פעמים בקרקע עד שנעצר, חבול ודואב, בתחתית ההר. הוא הספיק לשמוע קריאות בקולות גבוהים, בשפה גרונית משונה, אך חשיכה עטפה אותו לפני שהקולות התקרבו, והוא איבד את הכרתו.
***
אור זרם דרך פתח הבקתה ומילא את החדר, מתדפק על עפעפיו הסגורים של קאיילו. הוא התמתח והתכווץ מייד, כאשר צלעותיו מחו על התנועה.
קאיילו שכב מול פתח הבקתה על מצע דמוי קש, מכוסה בשמיכה רכה וזהובה, ארוגה מחומר דומה לזה שממנו היה עשוי המצע שלו. לימינו היה מצע נוסף, זהוב. לידו הייתה קערה אדומה מלאה בנוזל, מצקת נשענת על צדה, וקערה קטנה יותר, כסופה, עליה נערמו פירות בגוונים משונים, מסגול-אדמדם, דרך ורוד-ירקרק וכלה בחום בהיר. פרט לכך הבקתה הייתה ריקה לחלוטין.
אישה נכנסה לבקתה, וחייכה אליו משהבחינה שהוא ער. היו פסים לבנים בשערה האדום, אך פניה היו חלקים מקמטים, וגופה נראה דשן וצעיר. שדיה הטלטלו כשהלכה. בד אדמדם עטף את גופה, מגלה רק כתף וצוואר ארוך. קאיילו עקב אחרי גזרתה, משרטט את תווי ירכיה מתחת לבד. היא כרעה לידו, והחוותה אל קערת הפירות, מדברת בשפה מוזרה.
קאיילו הניד בראשו, “אני לא מבין, מצטער.” הוא חייך אליה חזרה, “תרגומון מונפק רק לתצפיתנים בדרגת רב סמל ומעלה.” זה לא היה כלל מהחוברת לאנתרופולוג, אלא החלטה של האפסנאי הראשי בספינה. כאשר קאיילו תהה איך הוא אמור לציית לכלל מספר חמישים ושתיים בלי תרגומון (‘תצפיתן יעשה כמיטב יכולתו להכיר את התרבות המקומית’), האפסנאי הזהיר אותו שהוא עלול להיתקל בקרוב בכלל מספר שלוש מתוך עלון ההמלצות לחוגר, ‘לא יכעיס סמל את האפסנאי הראשי או שתחליף הקפה שלו יוחלף בנוזלי גוף’. קאיילו לא המשיך לנסות להשיג תרגומון, ותחליף הקפה שלו נשאר בטעם של תחליף קפה.
האישה חייכה, והרימה את אחד הפירות, מחקה תנועות לעיסה. שפתיה היו אדומות, וקאיילו ראה את עצמו נושק להן וכובש את לבה בסערה.
קאיילו הנהן, והאישה תמכה בו, עוזרת לו להתרומם, משעינה אותו על הקיר. הוא התנשף, והיא הפשילה את השמיכה שבה היה מכוסה ובחנה את צדו. ידיה היו עדינות על עורו, וקאיילו הצטמרר כאשר נגעה בו, מקווה שהיא לא תפשיל את השמיכה לחלוטין. עדיין לא, בכל אופן, לא לפני שיצליח להקסים אותה, כמו בחוברת ‘איך לגרום לאישה ליפול לרגלי החייל הסדיר’.
האישה הצביעה על החבורה בצדו הימני, ולאחר מכן הרימה את הפרי החום מערימת הפירות. קאיילו הושיט את ידו אל הפרי, אך היא רק חייכה ומנעה ממנו את האוכל. היא נגסה בפרי, לעסה אותו, וירקה לכף ידה. לאחר מכן היא מרחה את התערובת על החבורה, לפני שקאיילו הספיק לעצור אותה.
“תשמעי,” אמר לה, מרים את קולו, “אין לי כאן אנטיביוטיקה. אני לא מתכוון למות בגלל עבודת האלילים שלכם.” הוא הרים את ידו השמאלית, וניסה לקלף את התערובת החומה מעורו, אך היא נדבקה אליו. האישה אחזה בידו, מונעת ממנו להמשיך לגרד את התערובת. היא ליטפה את צדו שוב, וקאיילו הבחין שהוא לא מרגיש את המגע.
הוא נגע בעצמו, “זה חומר מאלחש,” קרא.
האישה חייכה אליו, והושיטה אליו את שאר הפרי, חוזרת על תנועות הלעיסה והבליעה.
“הסגן-משנה אמר שמערכת העיכול שלכם דומה לשלנו,” אמר קאיילו, יודע שהיא לא מבינה אותו. “אני מניח שאת לא מטפלת בי כדי להרעיל אותי.”
קאיילו נטל ממנה את הפרי. הוא היה רך, כמו אפרסק בשל מדי, קליפתו קשיחה כתפוח, וריחו… הוא לא הצליח להחליט למה הריח דומה. קאיילו נגס בפרי ולעס. הוא היה מעט חריף, טעמו דומה לחטיפי האנרגיה, וקאיילו סיים את כל הפרי.
האישה הרימה את המצקת ומילאה אותה בנוזל האדמדם שבקערה. היא החוותה תנועת שתייה, והגישה את הנוזל לשפתיו של קאיילו. הוא שתה, ומחה את סנטרו מהטיפות הספורות שנזלו עליו.
זה היה מאמץ גדול, ככל הנראה, שכן הוא החל לחוש עייפות שוב. קאיילו פיהק, והאישה חייכה, ועזרה לקאיילו לשכב. היא כיסתה אותו בשמיכה, שדיה מיטלטלים מעל ראשו, אך הפעם הוא היה עייף מכדי שתנועתם תעורר בו דחפים של חייל בודד, נטוש על כוכב לכת זר. הוא עצם את עיניו, והניח לעצמו להיסחף שוב לשינה.
***
כנפיים בצבע זהב וארד התנופפו מעליו, פנים גאים הביטו בו בסקרנות, קריאות גרוניות הקיפו אותו, מעודדות אותו.
קאיילו התעורר באחת, מתנשם. היה חשוך בבקתה. הוא שפשף את עיניו ונע בזהירות בצדו הימני. המקום שפעם בכאב לפני שעות אחדות כעת רק גירד מעט. קאיילו הפשיל את השמיכה, אך לא היה מספיק אור כדי לבחון את החלמת הפצע. קאיילו התכסה שוב, בדיוק כאשר האישה נכנסה.
הוא ניסה להיזכר בכלל שדיבר על מגע ראשון עם המקומיים. דיברו על כך ביום ההדרכה לגבי מפגש עם תרבויות זרות. הוא קיווה שהמשדר הנייד החבוי בכומתה שלו לא יהווה השפעה הרסנית מדי על הילידים נטולי התרבות.
האישה כרעה לידו, ועזרה לו להתרומם, מושיטה לו פרי שונה, ריחו מתקתק, וטעמו חמוץ, במרקם שהזכיר אבטיח. הוא אכל, ושתה, ונרדם שוב.
***
החלומות הגיעו בגלים, חלקם ברורים יותר, חלקם מעורפלים. בכולם נראו הפנים שראה בחלום הראשון, אך צבעי הכנפיים השתנו, מזהב ועד ארגמן זוהר. החלומות לוו בתחושת חופש מרטיטה, וקאיילו התעורר מהם מיוזע, לבו הולם במהירות, החמצה וגעגועים ממלאים אותו.
הפצע בצדו נרפא במהירות, ולאחר מספר ימים קאיילו כבר הצליח להתיישב ללא עזרה.
מבחר הפירות שבקערה השתנה עם הזמן. היה פרי ירקרק בטעם פפריקה, פרי אדמדם בטעם מסטיק קפה, ומספר פירות קטנים וורודים בטעם חול.
בבוקר היום החמישי לשהותו בכפר האישה הגיעה עם כד קטן ויריעת בד ארוכה זהובה, והדגימה לקאיילו כיצד הוא אמור לכרוך את הבד סביבו. הפעם הייתה לבושה בבד בגוון כהה יותר, שחשף את כתפה הימנית. קאיילו הבחין בנקודת חן קטנה בחלק העליון של זרועה החשופה.
“איפה המדים שלי?” שאל. אך האישה רק הגישה לו את הבד והתיישבה, ממתינה שיתלבש.
קאיילו הסמיק, “אני יכול להתלבש לבד.” הוא החווה אל האישה, ולאחר מכן אל פתח הבקתה, אך היא רק חייכה אליו והמתינה.
קאיילו נעמד, אוחז בשמיכה סביבו, וניסה לחשוב על דרך שבה יצליח להתלבש מבלי לחשוף את עצמו בפניה.
האישה חייכה ונעמדה. היא התקרבה אליו, והושיטה את ידה, מחווה אל השמיכה. קאיילו נאחז בבד בעוצמה, אך האישה התגברה עליו בקלות, משכה את השמיכה הזהובה, והושיטה לו את הבד הארוך בצבע הזהה.
קאיילו נכנע וכרך את הבד סביב עצמו בגמלוניות, מנסה לחקות את תנועותיה של האישה. היא צחקקה, התקרבה אליו, פרמה וקשרה את הבד שוב, בתנועות מודגשות. קאיילו התקרב אל האישה, אך היא רק חייכה והתרחקה ממנו. זו הייתה הדרך שבה נשים חייזריות דשנות ב’חוברת לחייל הבודד’ הראו לחייל הבודד שהן מעוניינות בו. כך גם סיפרו לו כל חבריו בספינה, והם היו בעלי ותק רב משלו בשירות הצי. קאיילו הרים את ידו וליטף את זרועה של האישה. היא עקבה אחרי ידו, ומשקאיילו הפסיק ללטף אותה, פסעה לאחור, הרימה את הכד הקטן והובילה את קאיילו מחוץ לבקתה. היא אחזה בזרועו, מובילה אותו בין הבקתות החומות. הנשים האחרות בכפר חייכו אליו, חלקן נדו בראשן כאשר הוא עבר, גורמות לו להזדקף, להבליט את חזהו, כאילו עמד במסדר המפקד על הספינה. גופו פעם בציפייה להתעלסות המיוחלת.
הם הגיעו עד הנהר, שם קבוצה של חמש נשים כרעו וכיבסו את בגדיהן. קאיילו נופף אליהן, אך הן היו שקועות בעבודתן ולא התייחסו אליו. האישה משכה בזרועו, והם המשיכו לאורך הנהר, הרחק מהכפר.
קאיילו החל להתרגש, כוונותיה של האישה נראו ברורות מתמיד. אחרי שיחזור לספינה, גם הוא יוכל להשתתף בסבב הסיפורים של סוף השבוע, אחרי שכולם מסיימים את מנת האלכוהול שלהם, וחולקים את חוויותיהם מהפלנטות הזרות אליהן הגיעו בתקופת השירות.
הם הלכו עד שקולות הנשים המפטפטות ליד הנהר נמוגו, והגיעו אל שפך הנהר ואל האגם שמעבר לו. האישה עצרה לפתע, מחווה אל סלע גדול על גבול העצים לימין השביל. קאיילו התקרב אל הסלע, נלהב. הוא הושיט את ידיו אל האישה, אך היא התעלמה ממנו והתיישבה על הסלע, טופחת לידה. היא בוודאי מעוניינת שיתקדמו לאט יותר.
קאיילו התיישב. הדברים לא התקדמו כמו בחוברת, אבל היא בכל זאת הייתה חייזרית, ואולי מנהגי החיזור שלהם שונים. האישה הרימה את הכד לפיה, ולאחר מכן הושיטה את הכד אל קאיילו. הוא שתה, וגילה שהיה צמא משחשב. הוא סיים את כל הנוזל בכד והאישה נראתה מרוצה. כעת היא בוודאי תיענה לו, חשב קאיילו, ונשען לאחור על הסלע.
העולם השתנה. האור סביבם הבהיק, הצבעים נראו עמוקים יותר, הירוק ברור יותר, פכפוך המים השתלב בפעימות לבו של קאיילו.
האישה עצמה את עיניה, פקחה אותן והחוותה אל עיניו. קאיילו עצם אותן וכיווץ את שפתיו, ממתין לנשיקה. הפסקת הגירויים החיצוניים הסבה את תשומת לבו לתנועת העולם תחת רגליו, תנודות עמומות המהדהדות בתוכו. קאיילו שאף, חש את האוויר ממלא את ריאותיו, את הרוח מערבלת את שערו, נושבת דרכו, זורמת סביבו. הוא הרגיש קל, מרחף.
לאחר רגעים אחדים התחושה המופלאה התפוגגה, אך קאיילו השאיר את עיניו עצומות, בניסיון להיאחז בה. לבסוף, כמו בחלומותיו, הוא נותר עם תחושת ההחמצה והגעגועים.
קאיילו פקח את עיניו. האישה לא הייתה לידו, והשמש החלה לשקוע, צובעת את העולם בכחול עמוק. הוא בוודאי נרדם בישיבה. הוא התרומם מהסלע, והתפלא לגלות שאבריו לא נוקשים כפי שציפה לאחר ישיבה ממושכת. קאיילו פסע במעלה הנחל, שאריות מתחושת הריחוף עדיין כלואות בגופו, מתפוגגות עם הצעדים האטיים. הוא התבונן בצמחים שלצד הדרך, רואה באמת לראשונה את העולם המקיף אותו.
האישה המתינה לו מחוץ לכפר, יושבת בשיכול רגליים על הקרקע. היא הרימה את ראשה כאשר התקרב, והתרוממה, כשהיא מחייכת אליו ומושיטה אליו את ידה. קאיילו חייך חזרה ואחז ביד המושטת.
הם צעדו יחדיו אל הבקתה. לשם שינוי מחשבות הזימה נעדרו ממוחו של קאיילו, מותירות מאחוריהן חלל נינוח של רכות.
***
החלומות חזרו, חזקים יותר. באחד מהם קאיילו הצליח לדבר עם הדמות המכונפת, אך משהתעורר לא זכר את שנאמר לו. בכל פעם החלום התארך, עד שהאישה נאלצה להאכיל אותו כשהוא עדיין רדום, וקאיילו התעורר כשפרי לעוס כבר מונח בפיו.
הוא לא הצליח לדובב אותה, ובסופו של דבר ויתר על הניסיון להשתמש בכללים שב’חוברת לאנתרופולוג’, אלא שקע בשגרה הנעימה של שינה ארוכה, ארוחות מתוקות, ושתיקה. הוא מצא את הכומתה שלו באחת הגומחות בבקתה, וניסה להפעיל את המשדר הנייד שבה, אך גילה כי המצבר התרוקן. הוא תכנן לחזור לאוהל שלו להטעין את המצבר, שכן אסור לתצפיתן לשהות על כוכב זר בלי משדר נייד פעיל, אך בכל פעם שהתכוון לצאת מהבקתה האישה הופיעה, וקאיילו החליט שהכלל ‘על התצפיתן לעשות כמיטב יכולתו על מנת להיטמע בין ילידי הפלנטה’ גובר על הכלל ‘על התצפיתן לדאוג לשלמות הרכוש שברשותו’. אחרי הכל, המשדר הנייד היה שלם. הוא פשוט לא פעל.
קאיילו העריך שעברו לפחות שבועיים מאז שהגיע לכפר, אך לא יכול היה לוודא זאת. הימים התערבלו, סוחפים אותו לנינוחות שאפיינה את הכפר. החלומות באו בקלות יתרה כעת, משתלטים על רוב שעות היממה. היו ימים בהם קאיילו התעורר פעם אחת בלבד, וגם זאת רק כדי לשתות, ומיד לאחר מכן נרדם. עולם החלום הפך למציאותי יותר ויותר, אך קאיילו עדיין לא הצליח לזכור דבר מחלומותיו כאשר התעורר, פרט לתחושת תעופה ורוח.
באחד הימים האישה נכנסה, נושאת בידה את הבד הארוך הזהוב. קאיילו התלבש והלך בעקבותיה לאותו הסלע עליו ישבו בפעם הקודמת. ליד הסלע היו מונחים כבר קנקן עם הנוזל האדמדם וקערת פירות אפורים. האישה החוותה על הסלע, וקאיילו התיישב, ממתין שתתיישב לידו. היא חייכה ונדה בראשה, הסתובבה והלכה.
“רגע,” קרא אחריה, אך היא נעלמה בין העצים, והותירה אותו לבד לראשונה.
קאיילו התבונן סביבו. הכל היה שקט, הוא לא ראה אף לא נמלול אחד. זו הייתה הזדמנות מצוינת לחזור לאוהל. עכשיו, כשהוא יודע מהם הפירות המותרים לאכילה, הוא צריך לנסות להקים קשר ארוך טווח עם הספינה. עבר זמן רב מדי. אולי כבר חזרו לחפש אותו והוא לא ענה. הוא חייב לחזור. קאיילו נאנח. חבל, הוא הרגיש שהוא מצליח להתקדם עם האישה. דקירת רעב עצרה את הרהורי החרטה. הוא הרים אחד מהפירות האפורים. ריחם היה כפריחת הדרים, וטעמם היה מתקתק עם שמץ מרירות שנותר על הלשון לאחר הבליעה. הוא נעשה צמא. החזרה לאוהל תוכל לחכות עד אחרי שישתה. הוא שתה, מרוקן את תוכן הקנקן כרגיל.
העולם נמס והחשיך.
***
היער שינה את צבעו לכחול כהה, כצבע השקיעה שעטפה אותו.
קאיילו חש גירוד בין שכמותיו. הוא התמתח, מרוקן את המתח מאבריו המכווצים מישיבה ארוכה. גבר עמד מולו, גבוה ממנו וצנום. תווי פניו חדים. כנפיים אדירות נישאו מגבו של הגבר, גופו מכוסה בנוצות זהב וארד.
קאיילו שפשף את עיניו.
“אתה גבר.” אמר קאיילו. הוא תהה האם האדם שמולו יהווה איום על תכניותיו לכבוש את לב נשות הכפר. מצד שני – קאיילו הרי עמד לחזור לאוהל שלו, ולספינה, ולכללים שלו.
“בוא,” הדמות המכונפת משכה בידו.
“אתה מבין מה אני אומר?” שאל קאיילו, וניסה להיזכר מה נכתב בחוברת לאנתרופולוג לגבי ילידים שמפסיקים לדבר בשפה גרונית ומתחילים לדבר כלל-עולמית במבטא מושלם. הוא היה משוכנע למדי כי לא הוזכר שם מפגש עם אנשים גבוהים עם כנפיים.
הגבר הנהן והושיט לו את ידו.
קאיילו לא הצליח לחשוב על תגובה ראויה. במקום זאת הוא התרומם.
“לאן אנחנו הולכים?”
הגבר חייך, וכנפיו נפרשו, זוהרות. קאיילו ניסה להיזכר. הוא ראה את הגבר הזה בעבר. הגבר ליטף את סנטרו והמהם. “נערים מפחדים לחצות נהרות רדודים אשר ילדים מקפצים מעליהם בחדווה.”
קאיילו הבין מיד מה אירע. כנראה שהדרו הקורן של המין האנושי נותר בקאיילו, ובלבל את דעתו של היליד המסכן. מה שהוא אמר לא נשמע לו הגיוני. “הכל יהיה בסדר,” לחש, מנסה לנחם אותו.
הגבר חייך, “ודאי. הרי כל נער סופו להתבגר ולגלות כי הנהר אינו אלא שלולית.”
קאיילו הנהן, היות ולא נותר לו דבר אחר לעשות.
“בוא,” הגבר המכונף הושיט לו את ידו שנית, כנפיו פרושות בהזמנה אילמת, “זה קל, אפילו הטיפשים ביותר מצליחים ללמוד לעוף.”
“ל…לעוף?” קאיילו פרץ בצחוק. הדובר היה מטורף, כמובן. “בני אדם לא עפים,” הסביר לו קאיילו, מתעלם ככל יכולתו מהגירוד המציק בשכמותיו ומהתחושה המעומעמת שמרכז הכובד שלו נע לאחור ולמעלה. עתה הוא נזכר מהיכן הגבר מוכר לו. “אתה האיש מהחלומות שלי!” הזדעק.
האיש גירד בראשו.
קאיילו חייך, הכל התברר לו. זהו חלום, כמובן. אין במציאות אנשים עם כנפיים ונוצות. הוא אמר זאת לגבר.
הגבר העווה את פניו, “מציאות?” הוא כמעט ירק את המילה, כאילו הייתה נמלול שמצא את דרכו לתוך פיו.
“מה שקיים באמת.” אמר קאיילו, נזהר שלא להישמע קצר רוח כפי שהרגיש. הוא ידע כי לא כל החייזרים מהתרבויות הזרות בהם בני אדם נתקלו היו חכמים, אבל הוא לא ציפה למישהו עד כדי כך אטי.
הגבר החווה בראשו אל מעבר לגבו של קאיילו. הוא הסב את פניו. כנפיים אדומות מנומרות בצבע ירוק זית תקני נמשכו מגבו, נפרשות לשני צדדיו. ידיו היו מכוסות בפלומה בגוון זהה, וכך גם רגליו. הוא לא רצה לבדוק מה קרה לשאר גופו. לשונו התייבשה, והוא נזכר שעליו לסגור את פיו.
עתה היה תורו של הגבר לצחוק.
קאיילו התנשם. ריחו של הגבר היה זר לנחיריו, והוא ניסה לשייך אותו לניחוחות מוכרים מכדור הארץ שננטש מאחור. דבר לא התאים. הוא היה לבדו, על כוכב זר, ללא אפשרות לחילוץ, המדים התקניים שלו הפכו לכנפיים וכל הגוף שלו התכסה בפלומה. הוא לא ידע מה העונש על כך, אך היה משוכנע כי הסגן-משנה יחשוב על משהו יצירתי במיוחד. הוא נזכר בשלושת הימים אותם בילה בקרצוף רצפת המטבח, באזור שמתחת לתנורים, לאחר שאיבד את כיס הירך הנתיק שלו.
קאיילו התחיל לבכות.
הייצור שמולו הרים יד אנושית למראה ונגע בלחיו. מגעו היה עדין, מרפרף. “השבר צפוי,” אמר.
“אני רוצה לחזור לאוהל שלי,” אמר קאיילו ומשך באפו.
“הילדות קשה היא, ועזיבתה מכבידה על הנפש, אך כל נער סופו להתבגר,” כנפיו של הגבר נפרשו.
הגבר אחז בידו, “הפעוט לא יודע כיצד לעמוד, אך בכל זאת הוא הולך.”
קאיילו נזכר שהרס”ר תמיד אמר שאפילו הסמל הזוטר ביותר בכל זאת מהווה אות ומופת לשאר המינים בגלקסיה, ואותות ומופתים לא בוכים. הוא אמר לו את זה ביום הראשון של קאיילו על הספינה, לפני התקנות והכללים, כאשר המדים עדיין היו טריים ונקיים והכיס הנתיק עדיין לא אבד בתוך סיר מרק הירקות התקני של יום שישי.
קאיילו ניגב את דמעותיו. כאשר הספינה תחזור, הרס”ר יהיה גאה בו.
“והנה, אתה רץ.” אמר הגבר, ונצמד אל קאיילו. רחש הכנפיים מילא את עולמו, והקרקע נשמטה מתחת לרגליו באחת. קאיילו ייבב ועצם את עיניו. הגבר לצדו צחק, והידק את אחיזתו בקאיילו. כאשר הבחילה הראשונית חלפה הוא פקח את עיניו. היער נגלה אליהם, צמרותיו הכחולות מנוקדות באדום, ולעיתים צבר שיחים זהוב. קאיילו חש מתיחה של שרירים קשיחים בגבו. אחיזתו של הגבר התרופפה מעט, ובתגובה אינסטינקטיבית נופף קאיילו בכנפיו. קאיילו מצמץ, עיניו דומעות, רגליו משוכות לאחור. נראה היה שחוקי הפיזיקה הרפו מסמל קאיילו מיהו, וכעת הוא יכול היה לרחף עד שייזכרו בו שנית.
קאיילו ניסה לארגן את תחושותיו לרצף מובן. כנפיו נמתחו מאחוריו. או מעליו. הוא לא הצליח להחליט. הוא הניח שאם ינסה לחשוב כיצד הוא מצליח לעוף – הוא ייפול. הוא הרגיש את הרוח נושבת דרך הנוצות. או הפלומה. או הבד התקני של מדיו. הוא לא הצליח להחליט. נוצותיו של הגבר שהוביל אותו התבדרו ברוח.
“אנחנו לא יכולים ללמד את הצעירים לעוף. הפחד מנפילה מושרש עמוק מדי,” אמר הגבר, פניו מופנים אל קאיילו, כנפיו חותרות באוויר, “הנשים אורגות את המציאות.” הוא הפנה את גופו אל הרוח, אוחז כעת רק בכף ידו של קאיילו, מושך אותו אחריו, “עולם החלום הוא שלנו.”
“אז זה כן חלום?” אם כך, ברור מדוע הוא יכול לעוף.
הגבר נד בראשו, “מציאות נוספת שוכנת בצד זו הנתפשת בחושים. הילדים והנשים מודעים לה רק כשהנם חולמים.”
“אני לא מבין.”
הגבר חייך, “גם אני לא הבנתי.”
“אתה יודע לדבר ברור,” אמר קאיילו וחייך חזרה. הגבר הסב את פניו, וקאיילו יכול היה לחזור להתרכז בתעופה המקרטעת שלו.
הגבר כיוון את קאיילו לכתם צבעוני במרכז היער. הם דאו במעגלים, מאטים את מעופם בהדרגה עד שקאיילו הצליח להפריד את הכתם למרכיביו – אנשים מכונפים בשלל גוונים, החל מארגמן אדמתי ועד לכתום שמֵימי. חלקה קטנה בקצה קרחת היער הייתה פנויה מאנשים, והגבר נחת שם, מנחה את קאיילו לנחות עמו. קאיילו פשט את רגליו, בחיקוי של הגבר, וקיפל את כנפיו. הוא לא הצליח לאזן את שארית התנופה, רגליו התקפלו תחתיו, והוא קרס במקומו. הגבר כרע מולו, צוחק.
“הנחיתה כואבת היא, אך עם השנים אפילו הגוזל הצעיר לומד לנחות.”
קאיילו הסתכל סביב. אף אחד מהגברים האחרים לא הסתכל אליהם. הגבר הושיט את ידו, וקאיילו נעזר בו כדי להתרומם. רגליו מחו על חזרת המשקל.
אחד מהגברים הירוקים נופף אליהם. הגבר שלצד קאיילו נופף אליו חזרה, והגבר הירוק התקרב אליהם. קאיילו העביר את משקלו מרגל לרגל, מנסה להקל על ברכיו.
הגבר הירוק הגיע, וחיבק קלות את הגבר שלצד קאיילו. לאחר מכן הוא פנה אל קאיילו.
“אני מניח שזה הנער ששַסְקירה מצאה.”
הגבר לצד קאיילו הנהן.
הגבר הירוק הקיף את קאיילו והמהם בקול שדמה בעיניו לאישור. “כנפיים מעניינות היא טוותה לו,” אמר כשסיים את ההקפה. הוא פנה אל קאיילו ואמר, “אני שמח על שבאת בקהלנו.”
“תודה,” אמר קאיילו.
“מבטא משונה יש לזה,” אמר הגבר הירוק.
“לכולנו היה פעם,” אמר הגבר שליד קאיילו, והשניים צחקו.
לפני שקאיילו הספיק למחות על כך, הגבר סחף אותו לקרב האנשים הצבעוניים. כל אדם שפגשו קרא לקאיילו “נער,” והיו כמה שפנו אליו כילד. כאשר קאיילו מחה על כך, הגבר רק חייך ונד בראשו, “הכנפיים הן שעושות את האדם,” אמר לו, “וכנפיך צעירות מאוד.”
קאיילו כמעט הצליח להבין למה הגבר מתכוון, אך אז פנה אליהם עוד אדם, אדמדם הפעם, והוא איבד את חוט המחשבה שלו. הגבר הוביל אותו בין הנוכחים, מערב אותו בחלקי שיחות. היה נדמה לקאיילו כי הוא נמצא במעין מועצה בלתי מסודרת שבה לכל אחד יש זכות דיבור בו זמנית, ואיש לא מקשיב לאחר, אך כולם נהנים מכך.
טל התעבה על עלי הדשא הרמוסים שתחתם. כאשר השמים החלו להתבהר, גל עבר בין הנוכחים. הקבוצה הגדולה התפרקה לזוגות ולשלשות, ולבסוף בודדים החלו לעזוב את קרחת היער. אחרונים נותרו קאיילו, הגבר שאתו, והגבר הירוק.
“תבוא שוב?” הגבר הירוק שאל.
“בוודאי, עתה משלבן החסות שלי כנפיים יציבות.”
הגבר הירוק הנהן והשניים התחבקו שוב. הוא פנה מהם, פרש את כנפיו ועף בכיוון הפוך ממנו הגיעו קאיילו והגבר שאתו. הגבר אחז בזרועו של קאיילו, והשניים המריאו גם כן. המעוף הפעם היה שורקני יותר, הרוח מאחוריהם מוסיפה מהירות לטיסתם. השמים האפירו, וקאיילו הצליח לזהות צורות על הקרקע. את היער, הנחל, ובאופק – את ההר עליו המתין לו המחסה שלו. הוא לא הצליח לראות את הכפר, אך הניח כי הוא פשוט לא מתורגל דיו.
הגבר כיוון את קאיילו לנחיתה ליד הסלע בו הם נפגשו. השמים כבר היו בהירים לגמרי. לאור השמש העולה צבעיו של הגבר נראו קלושים, וכנפיו התעמעמו.
“עלי להשאירך כאן,” אמר הגבר.
“אתה לא רוצה לחזור אתי לכפר?”
הגבר נד בראשו, “הגבול ניצב במקומו, ואל לנו להפר אותו שלא בעתו.”
קאיילו רצה לשאול מתי הוא יוכל לפגוש אותו ואת השאר שוב, אך הגבר רק אחז בו קצרות ונפנה ממנו. הוא פרש את כנפיו והתרומם ממנו, לא מביט לאחור. קאיילו עקב אחרי מעופו, אך הסתנוור, מצמץ, וכאשר פקח את עיניו שוב הגבר נעלם.
הוא נאנח. עייפות פשתה באבריו. הוא התיישב על הסלע והניח את ראשו על ברכיו. הגירוד בין שכמותיו נעלם, ומבלי להסתכל לאחור קאיילו ידע כי לא היו שם כנפיים.
קאיילו נעמד, והחל לצעוד חזרה אל הכפר. תחושת המעוף עדיין נותרה בו מעט, והוא חייך ושרק לעצמו שיר זימה אהוב.
***
הפעם השנייה הגיעה מהר. כבר לאחר יומיים הוא הובל אל הסלע, והושאר שם בחברת קנקן השתייה ומעט פירות. קאיילו השתדל להישאר ער הפעם, אך עיניו נעצמו מעצמן. המעוף השני היה קצר מהראשון, והגבר ציין כי הוא מתקדם היטב יחסית למי שלמד לעוף רק לפני שלושה ימים. הוא אמר זאת בנוסח המעורפל האופייני לו, אך קאיילו חש מוחמא בכל זאת.
הם עפו מעל האי, נישאים על הרוחות החמימות מהים. חרקים מעופפים התבלטו כזהרורים כתומים על רקע השקיעה הכחולה. הגבר תיאר את ההרים במרכז האי, משלב בדבריו סיפורים על ענקים קדומים ונימפות שיצרו את בני העולם הזה. השיחה הזכירה לקאיילו כלל מהחוברת לאנתרופולוג, כלל שהצחיק אותו במבט לאחור: ‘בעת יצירת קשרים עם הילידים חשוב להקדיש תשומת לב לפולקלור המקומי, לצורכי תיעוד למקרה השמדה בלתי מתוכננת’. קאיילו פקפק אם מי שכתב את החוברת לאנתרופולוג התכוון כי שמיעת הפולקלור תעשה בזמן מעוף בגובה מאות מטרים מעל פני הקרקע.
הוא החל להבין כי המעוף מעוגן בחלקו ברצונו לעוף, וחלקו ביכולת של חוקי הפיזיקה להסיט את מבטם בזמן שסמל קאיילו מיהו מנצל את חוסר תשומת הלב שלהם ומרחף.
בפעם השלישית והרביעית הגיע האיש הירוק. הוא מסר כי אחיו מתנצל שאינו יכול להגיע, אך הוא יחזור ברגע שיוכל.
עבר זמן. קאיילו התרגל לשגרה חדשה. שינה במשך מחצית היום, הליכה אל הסלע ובילוי לילי בחברת גברים צבעוניים מכונפים שקוראים לו “נער” ומדברים באופן לא מובן. בסופו של דבר, האנשים לא היו שונים בהרבה מהחיילים על הספינה, רק שאף אחד לא הטיל עליו עונשים או דרש ממנו לעמוד במסדר. מדי פעם חש צביטות געגועים לספינה, אך אלו הלכו ונמוגו אל תוך שגרת המעוף, והפכו לתחושה מעורפלת של קיום אחר, בעולם תחום בקירות ופלדה.
***
בוקר זהוב אחד, לאחר שיעור תעופה ארוך מהרגיל שהסתיים בנחיתה מכאיבה במיוחד, קאיילו התעורר בבקתה וגילה את האישה יושבת בקצהּ האחר ומביטה בו. עיניה היו אדומות ונפוחות.
“הכל בסדר?” שאל. בעולם המציאות הוא לא יכול היה לדבר עם הנשים, כמובן. רק בחלומות הצליח להבין את כולם, כאילו כל חייזר בעולם מדבר את שפתו.
האישה התקרבה אליו, ועיניה החלו לדמוע שוב. קאיילו התיישב ומולל את קצה השמיכה בידו. ניסיונו עם נשים התמצה בסיפורי חבריו לספינה ובתוכן ‘החוברת לחייל הבודד’, ואף אחד מאלו לא דיבר על ניחום נשים חייזריות שבוכות בבוקר.
האישה כרעה לידו, חייכה ומחתה את עיניה בכף ידה.
קאיילו הבחין לראשונה כי עיניה זהובות-אדמדמות, וחיוכה נעים במיוחד. קאיילו חייך חזרה. היא התקרבה אליו. ניחוחה הזכיר את הפרי בטעם חטיף האנרגיה שהוא אכל בעבר. היא הצביעה על חזהו, ולאחר מכן על חזה. הוא עקב אחרי האצבע המורה. היא הניחה את האצבע על שפתה, ועל שלו. קאיילו התנשם. הוא החל להבין את רצונה. שיטות הפיתוי שלמד מ’החוברת לחייל הבודד’ עבדו בסופו של דבר, אף-על-פי שלא ניסה אף אחת מהן.
היא התקרבה אליו ונישקה את מצחו. לבו החל לפעום בחוזקה. שפתיה של האישה רפרפו על לחיו. ידיו של קאיילו התרוממו, והוא ניסה להצמיד אותה אליו. היא נסוגה. קאיילו רכן לפנים, והיא התרוממה. היא הרימה את ידה בתנועה ברורה, וקאיילו נעצר. היא חייכה אליו, והושיטה את הבד הזהוב. הוא התלבש, כעת כבר לא נזקק לעזרתה על מנת לכרוך אותו סביב גופו. האישה הובילה אותו מחוץ לכפר, אל הסלע המבודד. היא הושיבה אותו והושיטה לו את הקנקן הרגיל. הוא דחה אותו. היא הושיטה אותו שנית, חיוכה מפתה מתמיד.
קאיילו נטל את הקנקן ולגם ממנו מעט. הוא חש ערני מהרגיל. סוף-סוף לא מסממים אותו. אולי מדובר במשקה מעורר חשק מסוג כלשהו. קאיילו שתה את תוכן הקנקן עד תומו. היא הנהנה והתרחקה מעט. קאיילו חייך והרשה לגופו להירגע על הסלע. דמיונו הופך למציאות. הוא עומד לכבוש את לבה.
“קום,” יד טלטלה את קאיילו, והוא כמעט נפל מהסלע. ישבנו כאב מהישיבה הארוכה. הוא התמתח, וחש את הגירוד המציק בין שכמותיו. למרגלות הסלע היו מונחים פירות אחדים. קנקן השתייה לא היה שם. האישה לא נראתה בסביבה. מול קאיילו עמד הגבר הזהוב, מחייך. קאיילו הניח לזכרה של האישה המפתה. הוא אפילו לא הבחין שהוא נרדם. הוא יראה אותה בבוקר וימשיך את שהתחילו.
קאיילו חייך חזרה, “באת.”
“בוודאי, הרי לא אוכל לנטוש אותך. לימודיך באחריותי.”
“עבר שבוע מהפעם הקודמת,” קאיילו אמר, משתדל שלא להישמע כאילו הוא מאשים את הגבר.
“האומנם?” הגבר הושיט את ידו, “מוכן?”
הם נחתו בצד סלע שהזדקר במרכז החוף, במקום בו גלים לחכו את החול בתאווה, חוברים אליו בחושניות. קאיילו התנער. תאווה? חושניות? הוא חשב שהוא השאיר את האישה מאחוריו.
הגבר הפנה את מבטו אל קאיילו, חייך, והסיט את פניו שוב. הפעם היו מעט גברים מהרגיל, אך כולם נראו נרגשים מאוד. הגבר הירוק היה שם, והוא התקרב אליהם ברגע שבו נחתו.
“לא ידעתי שאתה מתכוון להביא אותו אתך.”
“הכנפיים שלו מוכנות,” אמר הגבר הזהוב.
הגבר הירוק צקצק בלשונו, “הוא ידע בכלל מה לעשות? לא יעלה על הדעת שהוא יפריע לכולנו.”
“הנער בשל,” אמר הגבר הזהוב, לא מותיר מקום לדיון.
הגבר הירוק הקיף את קאיילו, “הכנפיים שלו לא חזקות מספיק.”
“הן יחזיקו אותו די זמן. והוא מסומן.”
הגבר הירוק התקרב אל הגבר הזהוב, “מסומן? על ידי מי?”
הגבר הזהוב הצביע על חזהו של קאיילו, על מצחו ועל לחיו. קאיילו התנשם. הגבר הירוק בחן אותו היטב. קאיילו התכווץ, ממתין לביקורת או לאמרה נטולת פשר שתמנע ממנו להצטרף לשאר במשימה הלילית שלהם. במקום זאת הגבר הירוק חייך וטפח על כתפו של קאיילו, “אם כך, הוא מוכן.”
לזאת קאיילו לא ציפה. הוא חייך, וחיוכו של הגבר הירוק התרחב. הוא הושיט את זרועו אל הגבר הזהוב, ואמר, “בוא, אחי. עבר זמן רב מאז שעפנו ביחד.”
הגבר הזהוב חייך, “הדגים הרצים עם הזרם מאבדים את היכולת להציץ מבעד לו.” השניים צחקו, וקאיילו גירד במצחו. הוא הניח שהגבר הזהוב אמר שהוא עסוק מדי, ובגלל זה הם לא הספיק לפגוש את אחיו. אבל למה הוא לא יכול להשתמש במילים פשוטות יותר?
קאיילו נאנח. שני הגברים חדלו מצחוקם והביטו בו.
“אל דאגה,” אמר הגבר הירוק, “העולמות ישיקו בקרוב.” הוא חייך אליו, וקאיילו נאלץ לחייך חזרה.
הם נותרו לעמוד בשולי הקבוצה. השמים השחירו מעליהם, וקאיילו חש רטט עובר בגבו. הגברים השתתקו ויצרו מעגל סביב הסלע המתנשא מעליהם. הגבר הירוק נעמד מצדו השמאלי של קאיילו והגבר הזהוב מימינו. הגבר הזהוב נשא את ראשו אל הסלע שסביבו התקבצו, ואז הסתכל בגברים. שקט השתרר, וכל הגברים נשאו את עיניהם אליו.
“אחיי,” אמר, וקאיילו קיווה שהפעם הוא יצליח להבין את רוב הנאמר, “הגבול התפורר.”
הקהל הריע. קאיילו חש את כנפיו נשמטות. הוא לא הצליח להבין.
“שובו לבתיכם ואהבו, למען ילבלבו הדורות הבאים,” אמר הגבר הזהוב, קולו נישא בלילה השקט.
משק כנפיים נשמע מכל עבר. הגבר הזהוב שרק פעם אחת, וקול הכנפיים התחזק. כל הגברים התרוממו לאוויר בבת אחת. הם חגו באוויר מעל לסלע, ולאחר מכן כל אחד פנה לכיוון שונה, מתפזרים לכל עברי היבשת.
קאיילו נשאר לבד. הוא ניסה לעוף בעקבות הגבר הזהוב, אך הוא נעלם מעיניו מהר מדי. הוא חש את הפחד הזוחל במעלה גבו. הוא קיווה כי מדובר במבחן קטן, בדיקה האם הוא מסוגל להסתדר בעצמו באוויר, אך חשד כי למעשה הוא נשכח מאחור. הוא נחת חזרה על החול.
רחש כנפיים נשמע, וקאיילו נשא את מבטו, מקווה לראות את גופו הזהוב של הגבר המוכר. אך לידו נחת הגבר הירוק. “אחי ממהר, מקומות רבים לו לבקר. לי רק מעט, אך כל אחד יקר ביותר.”
קאיילו הסתכל על הגבר הירוק, לא מבין.
“גם לך מחכה מישהי, האין זאת כך?”
קאיילו חשב. הייתה את האישה בכפר, אך הוא לעולם לא יצליח למצוא את דרכו חזרה לשם בעצמו. הוא תהה האם הוא יכול לבקש מהגבר הירוק שיראה לו את הדרך.
הגבר הירוק רכן אל קאיילו ואמר, “לך בעקבות השביל. אל דאגה, הזמן עוצר כאשר העולמות נפגשים.”
קאיילו הביט בו, בלי להבין מילה ממה שנאמר לו. הוא הרגיש כי מדובר במשהו חשוב, אך לא הצליח לחבר את המילים למשפט ברור.
הגבר לחץ את זרועו ועף. קאיילו נותר לבדו על החול, מתבונן בגלים הממהרים לנטוש את החוף ולברוח לחמימות הים המוכר. קאיילו נאנח. החוף הסתיים ביער עבות, והוא ידע שלא יצליח לחצות אותו ברגל. הוא ייאלץ לעוף. אבל לאן?
ואז הוא נזכר. המחסה שלו נמצא על ההר, ואת ההר הוא יכול לאתר בקלות. הוא פשוט יחזור אל ההר, ובבוקר ירד חזרה אל הכפר. את הדרך הזו הוא מכיר כבר.
קאיילו פרש את כנפיו והמריא. הוא ריחף מעל הסלע והחל לעוף לכיוון מרכז היבשת. לחייו התקררו מהמעוף, אך לבו הלם, והוא חש זיעה מתקבצת על מצחו. השמים היו צלולים, ולראשונה מאז שהחל לחלום, קאיילו חש כי הוא זה שעף, לבדו וללא עזרה.
הוא הסתחרר על משבי אוויר אקראיים, מתענג על מגע הרוח בגופו העירום. הוא היה חופשי. צווחת ניצחון בקעה משפתיו, והוא השתתק באחת. רק לאחר רגע הבין כי הוא לבדו, והרשה לרגשותיו להציף אותו לפני ששחרר אותם בצווחה ארוכה יותר.
הוא שאף עמוקות, וחש בניחוח קלוש, מוכר קלות. הריח משך אותו, והוא רחרח את האוויר, מנסה למצוא את מקורו. היה כיוון שנראה מלא בריח יותר מהשאר, והוא פנה אליו. הניחוח שיחק עמו, מסתתר מאחורי משבי רוח פתאומיים, מתרכז מחדש בכיסים בלתי צפויים. קאיילו התלהט. הריח משך אותו, מפתה אותו לעקוב אחריו. הוא לא זכר עוד את תכניתו המקורית. כל שרצה היה לעוף אחרי הריח, למצוא את מקורו ו…
הוא לא ידע מה יעשה כשימצא את מקור הריח, אבל הוא רצה למצוא אותו יותר מכל דבר אחר שרצה בחייו. גופו פעם במקצב כנפיו, והוא עף, חוצה יערות ונחלים, כולו מרוכז בריח המתחזק. הוא היה שבוי, נטול יכולת או רצון להתנגד. השמים היו פנויים, והוא עצם את עיניו, חוסם את העולם החיצון על מנת להתרכז טוב יותר.
הריח הוביל אותו לגבעה עטוית עשב, יחידה במרכז אגם. קאיילו נחת. הוא חש הלמות בכל גופו, ציפייה שלא מומשה מנחה את צעדיו. הוא נשם עמוקות. עדיין היה כיוון לריח. הוא החל לצעוד. הריח הוליך אותו במורד הגבעה. שם, על גבול המים ישבה אישה.
הוא התקרב אליה. היא הפנתה את פניה לעברו. משהו מוכר נצנץ בעיניה הזהובות, אך הוא לא הצליח להתרכז דיו על מנת לזהותה. האישה נעמדה, כנפיה מקופלות מאחוריה.
מעט הבינה שנותרה בקאיילו הספיקה כדי שיתפעל מכך שהיו לה כנפיים. עד עתה הניח שרק לגברים יש כנפיים. אך אז היא החלה לצעוד לעברו, והוא שכח הכול. הריח סחרר אותו, עטף אותו. גופה נצץ, סגול באור הירח. היא הושיטה את ידיה אליו, וקאיילו מיהר אליה, טובע בחיבוק שהמתין רק לו, גופיהם משתלבים באופן שאף אחד מחבריו לספינה לא היה מעלה על דעתו.
כל זכר לקאיילו מיהו, סמל בצי החלל של כדור הארץ, נעלם.
הירח נע מעליהם, מסמן את הזמן עד לעליית החמה. קאיילו התעורר בזריחה, וגילה שגופו שלוב בזה של אישה סגולה, כנפיהם מאובקות. הוא נשען על יד אחת וליטף את פניה של האישה.
היא פקחה את עיניה. “בוקר טוב,” היא חייכה אליו, וקולה עטף אותו בצלצול מענג.
“בוקר,” ענה, נפעם מיופיה.
היא נעמדה וניערה מעליה את החול, “אני מצטערת על אי-הנוחות. כל שאר המקומות המבודדים כבר היו תפוסים.”
“תפוסים?”
האישה הושיטה לו את ידה, והוא נעמד, בוחן אותה באור המתבהר של הבוקר.
הבוקר! הוא הביט בה, מנסה לחקוק את פניה בטרם תיעלם.
היא חייכה ואמרה, כמנחשת את מחשבותיו, “אל דאגה, הזמן עוצר כאשר העולמות נפגשים.”
“העולמות,” חזר אחריה קאיילו.
היא הנהנה, “אנחנו ואתם,” היא לוותה את דבריה בהצבעה על חזה ועל חזהו, וקאיילו הבין מי היא.
“את טיפלת בי, בכפר.”
האישה הנהנה וחייכה.
הוא התקרב אליה, “איך קוראים לך?”
“שסקירה,” אמרה, “אחותם של פיליון וגראדין.”
“האיש הזהוב והאיש הירוק?” הוא ניחש.
“אני משערת שככה אתה רואה אותם. עבורי הם אלו שמשכו לי בצמות כשהייתי קטנה, ונעלמו מהבית בגיל ההתבגרות. אני רואה אותם רק כאשר העולמות משיקים.” היא הטתה את ראשה, “איך קוראים לך?”
“קאיילו,” אמר.
“שם מוזר,” ענתה.
“אני לא מבין,” אמר, “את לא סגולה. שם,” הוא הצביע לצפון, מקווה שהוא צודק לפחות בכיוון הכללי. הוא לא רצה להביך את עצמו בפניה. “ואת גם לא יודעת לדבר. שם.”
האישה צחקה, “אתה זה שלא יודע לדבר שם. כאן ועכשיו העולמות נפגשים.”
“כאן ועכשיו,” הוא חזר אחריה.
היא הנהנה. הוא התקרב אליה. “כאן ועכשיו,” לחש. היא הצמידה את שפתיה לשלו, ושמה קץ לניסיונותיו העלובים להמשיך לדובב אותה.
עבר זמן. הוא ידע שהזמן עבר כי הלילות התחלפו בימים, והם היו צריכים להפסיק מהחקירה העמוקה והיסודית זה את זה כדי לאכול או לשתות. אבל הם תמיד חזרו לעיסוקם המרכזי. זה כבר לא היה רק הריח. אלה היו עיניה, ומגע עורה על שלו, וחיוכה, והצחוק שלה. קאיילו היה אבוד, הוא ידע את זה, ולא ניסה כלל להילחם. הוא רצה ששסקירה תמלא את כל עולמו, ונראה לו שגם היא מרוצה ממנו. הכנפיים לא נעלמו באור היום, והם יכלו להשתעשע באוויר. מדי פעם הרוח נשאה אליהם קולות עונג גבוהים, והוא הניח שהם לא היו היחידים שניצלו את יכולת התעופה שלהם.
ערב אחד הם נחו על החול, ראשו של קאיילו בחיקה של שסקירה. היא ליטפה את שערו ושרה. קאיילו נשם את ניחוחה לתוכו, מאושר משהיה אי פעם.
“הבט,” אמרה לפתע, וקאיילו התנער.
“מה?”
“שם,” היא הצביעה אל האופק. קאיילו התיישב והיא נעמדה, מנקה את גופה משאריות החול שדבקו בו. קאיילו נעמד לידה. במרחק הוא הצליח לראות שתי נקודות כהות. שסקירה אחזה בידו, והם צפו בנקודות המתבהרות והופכות לשני גברים מכונפים, אחד ירוק ואחד זהוב, שנחתו על החוף שלהם.
“שביל נאה הותרת לו,” אמר הגבר הירוק וחייך.
“כמובן, פיליון, הוא צעיר,” ענתה שסקירה וחייכה חזרה, “רציתי לוודא שימצא אותי.”
הגבר הזהוב, גראדין, בחן את קאיילו, “כבר לא צעיר כפי שהשארנו אותו.”
לחייו של קאיילו התלהטו. את הרמיזה הזו הוא הבין. אבל היה ניצוץ שובב בעיניו של הגבר הזהוב, והוא ניסה להישיר את מבטו אליו מבלי להתבייש.
פיליון סבב את שסקירה, וקאיילו נזכר ביום שבו הוא עבר בחינה דומה. “כנפייך דוהות,” הוא אמר.
“הן יספיקו למעוף,” ענתה שסקירה.
רעד חלף בקאיילו. הוא הסתכל על הכנפיים שצמחו ממרכז גווה של שסקירה. הן נראו עדינות משלו, אך כלל לא דומות לקלישות שאפיינה את כנפיו של גראדין לאור הזריחה. הן לא יכולות להיעלם, עדיין לא, לא כאשר הוא סוף-סוף מאושר.
“הניחו לנו,” אמרה שסקירה ושני הגברים הנהנו והתרחקו מהם.
שסקירה אחזה בידיו של קאיילו. ראשה הגיע עד מעט מתחת לסנטרו, ועיניה היו עגולות ונוצצות, “כנפיים יכולות לשאת אדם אחד,” היא אמרה, “לא שלושה.”
“אני יודע את זה,” רטן, מנסה להסתיר את כאבו. היא עומדת לעזוב אותו. כל הימים האלה היו שקר, ניסיון פיתוי שלא הצליח, ועכשיו היא תנטוש אותו, והוא יישאר לבד, עם כנפיים ופלומה מנומרת בצבע תקני של צי החלל, שונה מכל אחד מהגברים האחרים בעולם הזה, כך שאף אישה לא תרצה להתקרב אליו לעולם. הנשים כאן אוהבות רק גברים זהובים או ירוקים. לא כמוהו.
היא חייכה, לא מגיבה לזעם שלו, “כנפיים יכולות לשאת רק אדם אחד.” היא חזרה באטיות, “לא שלושה.”
“אני יודע את זה!” צעק, “ברור שכנפיים יכולות לשאת רק אדם אחד, ולא…” הוא האט, משהו הבליח בתוכו. “שלושה?”
היא הנהנה, “שלושה.”
הוא נגע בבטנה, והיא צחקה והובילה את ידו לחזה. שדיה היו תפוחים. משהו נוקשה פעם בכל אחד מהם.
“מתי?” הוא בקושי הצליח ללחוש את המילה.
שסקירה צחקקה, “שאל את אחי. הוא הנביא. אני רק האמא.”
יד נחתה על כתפו, וקאיילו הסתובב. גראדין עמד לצדו, “יש להחזיר את נושאת החיים לקן, על מנת שהעתיד לא ייפגם.”
“אתה מתכוון שאם היא לא תחזור לכפר התינוקות ייפגעו?”
גראדין נאנח.
“כן,” ענתה שסקירה במקומו, “לזה הוא מתכוון.” היא משכה את ראשו אליה ונישקה את לחיו.
גראדין הנהן אליהם. שסקירה חיבקה את אחיה, והתרוממה באוויר, כנפיה נוצצות באור הסהרורי של הלילה היורד.
קאיילו ניסה להמריא אחריה, אך זרועו של פיליון התהדקה על שלו, “העולמות נפרדים,” הוא אמר לו, “הכנפיים שאולות הן, ותתפוררנה בקרוב.”
גראדין טפח על כתפו, “הפרידה קשה, אך מחיר העיכוב קשה יותר.”
קאיילו בהה בו, “הכנפיים שלה ייהרסו?”
פיליון הנהן. קאיילו נרעד.
“אני יכול לעוף אחריה,” אמר, “אני לא צריך לעכב אותה.”
הגברים החליפו מבט. פיליון אמר, “ההסכם אומר…” אך גראדין קטע אותו והסתכל על קאיילו, “היודע אתה את הדרך?”
קאיילו נד בראשו.
“אראה לך,” אמר גראדין. פיליון החל להתנגד, אך הזהוב הרים את ידו ועצר אותו, “רק הראייה תשקיט את געגועי הלב.”
פיליון הנהן. הם החליפו ברכה דוממת, והירוק פנה מהם ועף מזרחה.
“בוא,” גראדין הושיט את זרועו אל קאיילו, והשניים התרוממו. המעוף היה רגוע, רוח הלילה השקטה נושבת בגבם. האי עליו בילו קאיילו ושסקירה את הימים האחרונים נעלם באפלת הים, ומשך זמן רב רק נצנוצי המים החיוורים ליוו אותם. לאחר מעוף ארוך התחלף הים בחוף בהיר, והחוף הפך ליער המוכר לקאיילו. הירח זרח במלואו, והוא הצליח לזהות את הגוש במרחק בתור ההר שלו. גראדין הנחה אותו לנחיתה ליד הסלע שלהם.
“אחכה לך עד שלבך יאפשר לך לחזור,” אמר הגבר.
קאיילו הנהן. נראה היה כאילו הגבר רוצה להוסיף עוד משהו, אך הוא השתתק, וקאיילו פנה ממנו לעבר הכפר, כנפיו מקופלות. הוא תהה אם כדאי לו לעוף, אך חשש שהשמש תעלה ותהפוך אותן לשקופות באמצע המעוף.
כאשר הגיע לכפר, הירח כמעט ושקע. עדיין נותרו כמעט שעתיים עד הזריחה. קאיילו הסתובב בין הבקתות. בכל אחת מהן ישנו נשים וילדיהן. צפתולים גרגרו ברכות. אחד מהם פקח את עיניו והביט בקאיילו, ולאחר רגע הסיט את מבטו, טפח בזנבו על הקרקע ונרדם מחדש.
בבקתה האחרונה, הקרובה ביותר לנהר, הוא מצא את שסקירה. היא שכבה על צדה, מכוסה בפיסת בד זהוב. קאיילו התקרב אליה. היא נשמה בשקט. כנפיה נעלמו, ועורה חזר לגוון האגוז המקורי שלו. קאיילו רכן לידה. קווצת שיער אדמדמה נפלה על עיניה, והוא ניסה להסיט אותה.
ידו חלפה דרך השיער.
קאיילו נרתע. הוא ניסה ללטף את לחיה, אך ידו חלפה דרכה. הוא לא חש דבר. הוא הביט בידו. היא הייתה מוצקה. הוא נגע בעצמו. לחיו הייתה מוצקה תחת מגעו. יד נחה על כתפו, וקאיילו נרתע.
גראדין עמד מעליו, עיניו נוגות. “הצער רב מכדי שלב אחד יעמוד בו.” הוא הושיט לו את ידו, וקאיילו נעזר בו על מנת להיעמד.
“אני לא יכול לגעת בה,” אמר.
הגבר הנהן.
“אף פעם?”
“רק עם השקת העולמות,” אמר הגבר.
“ומתי זה יקרה?” קולו של קאיילו רעד אך במעט.
גראדין השפיל את מבטו אל האישה הישנה, “כאשר הפרחים נובטים, האהבה מלבלבת שוב.”
קאיילו נשף, “אתה מתכוון שרק אחרי הלידה?”
הגבר נד בראשו.
“אחרי שהילדים גדלים?” קאיילו ניסה שוב.
הגבר נד בראשו שוב, וקאיילו איבד את סבלנותו, “למה שלא תגיד לי פשוט למה אתה מתכוון?” הוא צעק.
“עם הבשלת הפרי החלומות הופכים למציאות,” אמר הגבר.
קאיילו נשף. פרחים נובטים. לבלוב. פירות. “באביב!” קרא, “עוד חצי שנה?”
במקום לענות הגבר חייך.
גראדין הושיט את זרועו, וקאיילו אחז בה. העולם סביבו החל להתפוגג, עד ששסקירה, הבקתה, ולבסוף גם הכפר נעלמו והוחלפו בקרחת יער מוקפת עצים. אור הבוקר החודר נמס לאור תכלכל של ערב מוקדם. קאיילו השפיל את מבטו. על הקרקע צעד טור נמלולים. הראשון בטור נעצר ומחושיו גיששו באוויר. קאיילו כרע לצדו. הוא הושיט את אצבעו.
הנמלול רחרח את האצבע, צעד לפנים וטיפס עליה. קאיילו פלט קריאת הפתעה.
גראדין כרע לצדו וליטף את הנמלול, “אלו הם חוצי העולמות, המגשרים על הפער בינינו לבינן. הם המוצאים את המועמדים לחציה.”
קאיילו חשב. הוא זכר את שלולית הריר שהנמלולים הותירו באוהל שלו, ואת התחבושת האישית שבאמצעותה ספג את הריר. הוא זכר איך הריר נדבק לאצבעותיו ואז התפוגג.
“הם מסמנים אנשים מהעולם האמתי?” הוא שאל לאט, “עם הריר שלהם?”
הגבר הביט בו והנהן, “סחף הרוחות –”
“לא! תדבר ברור!” קאיילו קפץ לעמידה.
גראדין נעמד מולו. קאיילו התנשם, “בגלל השלולית של הזחלים האלה אני כבר לא קיים?”
הגבר נגע בזרועו. קאיילו התנער ממנו. הגבר נאנח ואמר, “קיים הנך. אך לא בעולם ממנו באת. תוצרי חוצי העולמות משתלבים בגופו של המועמד לחציה, ומשאשת העולם הקיים מאשרת זאת – התהליך מושלם.”
קאיילו הסתכל עליו. הוא הצליח לשרטט לעצמו את המחזור השלם.
גראדין היסס לרגע, הטה את ראשו מעט ואמר, בשקט, “העולמות נפרדים כעת, אך ניתן עוד לשוב לדמות הקודמת.”
“מה?”
גראדין נשף, “אתה רוצה להיות שוב מציאותי?”
קאיילו גירד את לחיו. הוא זכר מעט מהעולם שממנו הגיע. את הערבים עם החיילים האחרים על הסיפון, את המסע לגילוי כוכבים חדשים, את הרצון שפיעם בו פעם להיות הראשון שידרוך על כוכב לכת זר ויביא אליו את בשורת התרבות האנושית. עולם שבו היה קיים תמיד, ולא רק בתור חלום שנוגע בעולם האמיתי פעמיים בשנה.
“אני צריך לחזור לאוהל שלי,” אמר קאיילו לאט. הוא הישיר את מבטו אל הגבר. גראדין רק הנהן, והסב את מבטו.
“אקח אותך לשם, בטרם יופרדו העולמות לחלוטין עם הזריחה.”
קאיילו הנהן. הגבר החווה בידו אל עבר ההר, והשניים נסקו. המעוף היה קצר, מלא רוחות קלילות והבהובי כוכבים אחרונים.
האוהל היה סגור, כמו שקאיילו הותיר אותו. פתח המחסה היה מרובב עלים וענפים שבורים. קאיילו ניסה לדרוך עליהם, משוכנע שהם לא יכולים לגעת בו, וזעק כשאחד מהם שרט את רגלו.
“מעשה הטבע חוצה את העולמות,” אמר גראדין ונכנס אל האוהל, חולף דרך הדפנות הסגורות. קאיילו פסע בזהירות בין הענפים שנותרו על הקרקע, ונכנס בעקבות הגבר, מצטמרר כאשר הוא חלף דרך קירות האוהל.
פנים האוהל היה מואר בזוהר הקלוש של נורות הקיר התקניות. גראדין עמד במרכז החדר, כנפיו מגמדות את האוהל שקאיילו בעבר חשב למרווח.
“איך נעשה את זה?”
גראדין אמר, “הטקס פשוט הוא. עליך להתעורר.” הוא הרים את זרועותיו והפנה את כפות ידיו אל קאיילו.
“אני עדיין אוכל לראות אותך?”
“קרעי החלום מרחפים בחלל המציאות בטרם נמוגים אל השחר העולה.” קולו של הגבר היה סדוק.
“עד הזריחה?”
גראדין הנהן.
קאיילו הרים את ידיו והצמיד את כפותיו אל כפות ידי הגבר. הגבר נשם עמוקות. קאיילו חיקה אותו, והגבר חייך. קאיילו חייך חזרה.
קאיילו חש גירוד בין שכמותיו, ולפתע הוא איבד את שיווי משקלו ונטה לפנים. זרועותיו של גראדין התהדקו סביבו, וקאיילו הצליח להתייצב. הוא הסתכל על ידיו. הפלומה נעלמה מהן. הוא נגע בגבו, הכנפיים נעלמו. הוא חג, מנסה להתרגל לשיווי המשקל המוזר כאשר דבר לא משך אותו לאחור עוד.
הוא פנה למקום בו עמד הגבר, אך איש לא היה שם. “אמרת עד הזריחה!” צעק.
איש לא ענה לו. קאיילו התיישב במקומו, קרקע האוהל קרירה כנגד גופו העירום. הוא חפן את פניו בידיו. הוא לא הולך לבכות. הוא היה סמל בצי החלל של כדור הארץ. אבל הדמעות הרטיבו את כפות ידיו.
רוח חרישית לחשה באוזנו. משהו נגע בכתפו. דבר כל כך קלוש עד שכמעט לא הבחין בו. קאיילו הרים את ראשו. לידו הייתה צללית חיוורת כנגד התאורה העמומה של האוהל. קאיילו חייך. הצללית הנהנה אליו.
הוא נעמד ופנה אל שולחן התקשורת. המסך היה כבוי. אף לא הודעה אחת. קאיילו נאנח. הם עדיין לא חזרו לקחת אותו. סוף-סוף דרכו התבהרה בפניו. הוא ניסה לנחש איך גראדין היה אומר זאת. משהו עם נחשולי גאות וגוזלים שפרחו מהקן, מן הסתם.
קאיילו חייך. לא היה לו הרבה זמן. הוא הניח את ידו בגומחה המתאימה. הודעה הופיעה על המסך, “מסך זה הנו רכוש כדור הארץ. הפעלה בלתי מורשית תגרור תגובה חריפה מטעם הצי.”
קאיילו הקיש את קוד הגישה. המסך התבהר. קאיילו נגע במקומות המתאימים, והודעה הבהבה, “מאתר מיקום כבוי.” עוד מספר הקשות כיבו את שליחת הנתונים הרציפה ואת ספק הכוח של האוהל. הנורות הבהבו וכבו. האוהל התרוקן מחיים. איש לא יוכל כעת לנצל את המידע ששלח קאיילו כדי לאתר אותו.
נותר לו רק דבר אחד לעשות. קאיילו נעמד. החשיכה לא הפריעה לו למצוא את דרכו. הוא הכיר את האוהל היטב, ובעיקר את מאגר החירום שלו. הוא פסע אל המיטה, ופתח את הארגז למרגלותיה. הוא חיטט בתוכו, מסיט סרטי כומתה כחולים ותחבושות אישיות מיניאטוריות עד שמצא את שחיפש. הוא אחז בחוברת המנוילנת ואמר, “אני מוכן לחצות חזרה עכשיו, אם זה בסדר.”
משב הרוח נגע בפניו.
“תוכל לסדר שגם זה יעבור אתי?”
הרוח אחזה בזרועותיו, וקאיילו חש את אחיזתו של גראדין מתהדקת על פרקי ידיו. הגירוד המציק בין שכמותיו נעלם, וגופו חזר למצבו הטבעי, עם מרכז הכובד הנוטה לאחור. מבלי לבדוק קאיילו ידע שהוא שוב מכוסה בפלומה ירקרקה. הוא חייך. החשיכה סביבם התבהרה ככל שהאוהל התפוגג סביבם.
“אחד מאתנו הנך כעת.” אמר גראדין.
“הו.” אמר קאיילו, שלא מצא תגובה טובה יותר.
“מהו הדבר שבחרת לקחת ממשכנך הקודם?”
קאיילו הושיט לו את החוברת.
הגבר בהה בה, כיווץ את גבותיו ואמר, “הו.”
קאיילו חייך. הגבר חייך אליו חזרה, “התרצה לסור למקום ההתכנסות?”
קאיילו הנהן, “אבל תדבר ברור!”
גראדין חייך ונסק, וקאיילו אחריו. השניים פנו אל עבר השמש בעולם שאינו קיים, כשאחד מהם אוחז בידו את החוברת ‘מאה ועשרים כללים בסיסיים לאנתרופולוג – רכוש צי כדור הארץ’.
אין עדיין תגובות